דרכה של תורה ח׳Darkah shel Torah 8

א׳תלמוד גדול
וכבר היו ר' טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה ר' טרפון ואמר, מעשה גדול, נענה ר' עקיבא ואמר, תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה (קדושין מ, ב).
בעת צרה ומצוקה לישראל, שכמוה לא נהיתה מקודם, נשאלה השאלה הזו, זו היתה לא שאלה רק בשביל דרוש וקבל שכר, לא שאלה על לעתיד לבוא, אך שאלה להלכה למעשה, שאלת הזמן בזמן ההוא וגם בזמן הזה, שכל אחד מישראל בימי עניו ומרודו מחויב לתת תשובה ברורה עז.

ב׳אז, בזמן ההוא, היתה תקופת "אדרינוס שחיק עצמות", זה אדרינוס, שמקודם הבטיח הרים וגבעות לישראל, ואח"כ הרבה להרע באכזריות נוראה, שאין דוגמתה.

ג׳אז, בעת שהתקוה בבר כוכבא נעשתה למפח נפש נורא; בר כוכבא נהפך ל"בר כוזיבא", הכוכב שראה בו ר' עקיבא בדרשתו עליו את הכתוב "דרך כוכב מיעקב" נעשה לכוכב מתעה, שהביא חושך ערפל ועלטה במחננו, ובמקום המשיח, שראו רבים בו, בא לישראל "תשעה באב" חדש, וה"חרות ישראל", שחקק על המטבעות "מעות כוזביות", נטבע בדם של בני ציון, ששטפו את כל ארץ ישראל, עד כי סוסי הרומאים היו שקועים בדם עד חוטמם, ושטף הדם היה מגלגל סלעים של ארבעים סאה.

ד׳אז, בעת שעל הר הבית הועמד שקוץ משומם היכל ומזבח ליופיטר, ועל שער העיר הועמד פסל ראש חזיר, וליהודי היה אסור לגשת אל חומת העיר, והעובר על זה אחת דתו להמית, והעיר גופא נחרשה והשם ירושלים נהפך להשם "איליא קפיטולינא".

ה׳אז אנו מוצאים את חכז"ל מספרים "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק, נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים" (סנהדרין עד, א).

ו׳כי אדרינוס לא הסתפק עוד בכל אלה, וידו היתה נטויה בעיקר לעקור את הדת והתורה, שלא ישאר להן זכר ושריד בישראל. בימיו גזרו על גיטי נשים, על הפרוזבול בגזירת מלך שלא יעשו, והגזירה המבהלת את הרעיון ש"כל בתולה הנשאת ברביעי בשבת תבעל לטפסר תחילה" (כתובות ג, ב). ומתקופה זו מספרים חכז"ל "מעשה בארטבין אחד, שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של צפורי ומצאו קסדור אחד ונטל ממנו אלף זוז" (יומא י, א). אלישע בעל כנפים נתפס מקסדור אחד, בשעה שהיה מניח תפילין, כי גזרה המלכות גזירה שכל מי שיניח תפילין ינקרו את מוחו (שבת מט, א). ור' יוסי שחי בתקופה הזו מספר: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל" (ברכות דף ג, א), כי אמנם בקושי גדול עלה לו הדבר להתחבא באחת החורבות מעין רואים, שבנפשו היה הדבר, ושע"כ לחדוש גדול נחשב לו זאת שמספר בלשון "פעם אחת".

ז׳ואז באו הרבה מבני ישראל לכלל יאוש כזה, עד שאנו מוצאים את ר' ישמעאל שאמר "מיום שפשטה מלכות רומי שגוזרת עלינו גזירות קשות ומבטלת תורה ומצוות ואין מנחת אותנו לכנס לשבוע הבן ואמרי לה לישוע הבן, דין הוא, שנגזור על עצמנו, שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (ב"ב ס, ב).

ח׳אבל הוא היה יחיד בדעתו זו ושאר גדולי ישראל שבימיו אדרבא בקשו כל התחבולות שבעולם, שלא יהיו זרעו של אברהם אבינו כלה, לא מאליו ולא ע"י אדרינוס; אבל מה קשה היה הדבר, כי הרי אחת משתי אלה, אם על כל עבירה ועבירה שבתורה יהרגו ועל יעברו, הרי זרעו של אברהם אבינו כלה ע"י אדרינוס וסייעתו, ואם יעברו ולא יהרגו הרי זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, כי באין תורה ומצוה, אין עם ישראל בעולם; או אז טכסו גדולי ישראל אלה עצה "בעלית בית נתזה בלוד", בעליה נסתרה מעין רואים, כי גם האסיפות בפומבי אסורות היו, ומצאו תחבולה, שלא יהרגו כולם ולא יעברו על כולם, ע"י זה "שנמנו וגמרו" את ההבדל בין כל העבירות שבתורה, שיעבור ואל יהרג, ובין ע"ז ג"ע ושפיכות דמים, שיהרג ואל יעבור.

ט׳אבל אם בהשאלה על דבר כל העבירות שבתורה עוד מצאו עצה, איך לצאת מן המבוכה הזו, אך דא עקא, כי ידו של אדרינוס היתה נטויה על התורה גופה, שלא יעסקו ישראל בתורה, ובזה כבר נולד להם ספק עצום, איך להתנהג בגזירה זו, כי מחד גיסא, הלא למוד התורה היא אחת מהמ"ע שבתורה, והעובר ע"ז אין בידו לא ע"ז, לא ג"ע, ולא שפיכות דמים ורק חסר לו אחת מרמ"ח מ"ע, ובכל המ"ע והל"ת שבתורה, הרי הלכה פסוקה היא, שיעבור ואל יהרג. אבל, מאידך גיסא, הלא למוד התורה זהו הבית אב "והדבר המעמיד" לכל המצות ועבירות שבתורה, ואם התורה תשתכח מישראל, אז ישראל גופא ישתכחו מן העולם, ומהראוי, שגם ע"ז יהי הדין של "יהרג ואל יעבור".

י׳ובאמת היו בזה חלוקי דעות רבים בין גדולי הדור בזמן ההוא כמסופר בע"ז (יח, א) "ת"ר כשחלה ר' יוסי בן קסמא הלך ר' חנינא בן תרדיון לבקרו, אמר לו חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגו את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך, שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וס"ת מונח לך בחיקך. אמר לו, מן השמים ירחמו. אמר לו, אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני, אם לא ישרפו אותך ואת ס"ת באש", והננו רואים ברור, שלדעת ר' יוסי בן קסמא הדין בזה, שיעבור ואל יהרג, ולדעת ר' חנינא בן תרדיון, יהרג ואל יעבור.

י״אור' עקיבא סבר ג"כ בזה כר' חנינא בן תרדיון כמסופר בברכות (סא, ב), שעל שאלת פפוס בן יהודה לו "אי אתה מתיירא מפני מלכות", המשיל לו ר' עקיבא משל "פעם אחת היה מהלך שועל ע"ג נהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם, מפני מה אתם בורחים? אמרו לו, מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם, רצונכם, שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו, אתה הוא, שאומרים עליך, פקח שבחיות, לא פקח אתה, אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה, אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך" כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה עאכו"כ". ובכן החזיק ר' עקיבא את למוד התורה ל"מקום חיותנו" ואת שכחת התורה ל"מקום מיתתנו", שדבר שאצ"ל שבזה החובה של יהרג ואל יעבור.

י״בוע"כ כשנתעוררה השאלה באותה עלית בית נתזה בלוד, אחרי שכבר "נמנו וגמרו" איך להתנהג בגזירת שמד זו בכל העבירות שבתורה, ונשאלה שאלה זו בפניהם, תלמוד גדול, ובזה יהיה הדין של יהרג ואל יעבור, או מעשה גדול, ואם במעשה הדין הוא שיעבור ואל יהרג, בתלמוד לא כ"ש. נענה ר' טרפון, שסבר כנראה בשיטת ר' יוסי בן קסמא, "שאומה זו מן השמים המליכוה", כי מעשה גדול, ובכן גם בתלמוד יעבור ואל יהרג; נענה ר"ע שלשיטתו אזיל כנ"ל, תלמוד גדול, ובכן דבר שאין צריך לומר, שיהרג ואל יעבור.

י״גאכן לבסוף "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה", זאת אומרת, כי לבסוף הסכימו כולם, שבנוגע לתלמוד תורה יהרג ואל יעבור. ואמנם ראו כי זהו דבר שהזמן גרמא.

י״דכי אז התחילה האמונה של "אותו האיש" להתפשט במרץ גדול ע"י שלוחיו ותלמידיו, גם בישראל וגם בעמים; זו האמונה, שכל כחה בזה, שאינה דורשת ממאמיניה רק אמונה לבד ולא מעשים, כפי שביארנו למדי בפרק ב' ממאמרנו זה. וביחוד עשתה נפשות בישראל אצל העמי הארץ שבנו, שלא ידעו בין ימינם לשמאלם ובקל נמשכו אחרי כל מסית ומדיח הבא להקל להם את טרח מעשי המצוות, ואז אמר ר' עקיבא את מאמרו באבות: "הכל צפוי והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה" (פרק ג משנה טו), שבא ביחוד להוציא מלב המינים המזלזלים בהמעשים, ואז הבינו היטב "כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה", זאת אומרת, כי בלי הלמוד תתפשט אמונתו של אותו האיש הנ"ל, שכופרת במעשה לגמרי, וזה יביא לאט לאט גם לידי ע"ז, ג"ע, ושפיכות דמים כידוע. ולכן אף אם נאמר כי מעשה גדול, בכ"ז בנוגע להלמוד יהרג ואל יעבור, כי זהו אבי אבות של כל המעשה.

ט״ותלמוד גדול, והם לא היו רק נאה דורשים, אך גם נאה מקיימים. וכשסרקו את בשרו של ר"ע במסרקות של ברזל אחרי שנתפס על דברי תורה, עד שנגע הדבר גם להמלאכים במרום, שצעקו "זו תורה וזו שכרה", הנה ר"ע גופא לא צעק כלל מעצמת מכאוביו, אך אדרבא אמר בנחת רוח גדולה "כל ימי נצטערתי על מצוה זו, אימתי תבוא לידי ואקיימנה, ועכשיו כשבאה לידי ולא אקיימנה" (שם בברכות), ור' חנניא בן תרדיון שבמקום "מן השמים ירחמו", הנה "הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה", לא נפל רוחו בכל זאת בקרבו, וכשאמרה לו בתו ביגון גדול "אבא אראך בכך", השיב לה בעוז "אלמלא אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת, הוא יבקש עלבוני" (שם בע"ז).

ט״זתלמוד גדול, והנסיון מעיד ע"ז, כי אמנם יפה כחו של התלמוד מכחו של המעשה שעשה "אדרינוס שחיק עצמות". מנכדי אדרינוס אין אנו יודעים מאומה, ונכדי ר' עקיבא ור' חנניא בן תרדיון וכדומה, הלא חיים וקיימים עד היום הזה ושפתיהם גופא דובבות עוד בקבר.

י״זתלמוד גדול, וכשאומרים חז"ל (בסוף נדה) "כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו, שהוא בן עוה"ב, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות, אלא הלכות", שלכאורה איזה שייכות וסמיכות הפרשה יש בין הליכות להלכות? אל תתמהו ע"ז כלל, כי אמנם יש קשר הגיוני חזק ביניהם.

י״חכי כבר אמר חכם אחד, שההבדל בין ישראל לאומות העולם, הוא כאותו ההבדל שיש בין בית חומה גדול בנוי לתלפיות עם יסוד מוצק בארץ, לבין עגלה ההולכת על אופנים, שלכאורה יפה הרבה כחו של הראשון, שיש לו בסיס בקרקע מהשניה התלויה באויר, אבל, מאידך גיסא, אם יבוא איזה שמשון הגבור, שבידו להדוף את הבית חומה ממקומו, אזי יפיל אותו לגמרי ויביא עליו חורבן, אבל העגלה, אם כי נקל לכל אחד, גם למי שאיננו שמשון הגבור, להדוף אותה ממקומה, אכן לא יביא אותה בזה לידי נפילה, אלא לשנוי מקום לבד, ופעמים ש"משנה מקום משנה מזל". ואמנם כן קיומה של כל אומה ואומה תלוי במרכזה, אשר ע"י יתרכזו כל כחותיה, אבל בעוד שמרכזה של כל אומה ואומה היא עיר הבירה שלה עם המבצרים החזקים המגינים עליה, וכשיבוא איזה צר ואויב ויעלה בידו להדוף את המבצרים ממקומם, אזי נופלים הם ולא יוסיפו עוד לקום, הנה מרכזה של אומתנו הוא מרכז התורה, שאמנם להמרכז הזה אין שום יסוד בקרקע והוא תלוי תמיד באויר בין רקיע לארעא, אבל מאידך גיסא הנה בזה כל כחו וגבורתו, כי כשתהדוף את המרכז הזה ממקומו, הרי הוא "משנה מקום משנה מזל", ומוסיף להתקיים, ולפעמים הרבה עוד ביתר שאת ויתר עוז מבתחלה.

י״טוזה הוא שאמרו "אל תקרי הליכות אלא הלכות". כי אמנם ההלכות אלו הן ההליכות עולם שלנו, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, בההלכות מונח סוד קיומנו, שלמרות כל הרפתקאות דעדו עלינו, הננו עדיין בגדר הולכים ולא בגדר נופלים, והליכתנו היא הליכת עולם, העם היותר עתיק בתבל בין כל העמים התרבותיים. ואם תרצו לדעת במה כחן של ההלכות גדול כל כך? בזה ש"אל תקרי הליכות אלא הלכות" אנו קוראים הלכות, אבל הכתיב הוא הליכות, ללמדך כי ע"י ההלכות נעשה המרכז שלנו מרכז הולך ולא עומד ככל הגוים, והננו כהעגלה הזו, כשהודפים אותה ממקומה נעשה בה רק שנוי מקום. וכך ראינו את התורה שלנו נהדפה ממקומה, מירושלים, והולכת לה ליבנה, ומיבנה - לסורא ופומבדיתא שבבבל, מבבל - לספרד, ומספרד - לצרפת ואשכנז ומשם לפולין וליטא והולכת לה בהצלחה מרובה "משנה מקום ומשנה מזל", ומי יודע לאיזה מקום תגיע עוד בלכתה, כי עדיין לא נגמרו התחנות האחרונות שלה.

כ׳וזה שאמר חבקוק "עמד וימדד ארץ, ראה ויתר גוים ויתפצצו הררי עד, שחו גבעות עולם" (ג, ו). גם הררי עד וגבעות עולם של כל הגוים אינם בר קיימא לנצח, מפני שכולם עומדים ואינם יכולים לזוז ממקומם, אבל דוקא "הליכות עולם לו", לעם ישראל, ובזה כל סוד קיומנו.

כ״אתלמוד גדול, ומה קולע אל המטרה ביאור הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל, כפי שראיתי מובא בשמו, על מאמרם בנדרים (פא, א) "אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב, מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב, ויאמר ד' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב, שאין מברכין בתורה תחלה", שלכאורה מה היא כל הצעקתה בזה, שבשביל עבירה קלה כזו יבוא חורבן גדול כל כך? ומאידך גיסא איזו תאוה היתה בקרבם להתעקש כל כך ולבלי לברך בתורה תחלה, כי כיון שכל הנביאים והחכמים לא ידעו על מה אבדה הארץ, הרי שמע מיניה שקיימו את כל הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וגם למדו יומם ולילה, וא"כ למה דוקא בדבר קל כזה עמדו במרדם?

כ״בואמר הגאון הנ"ל עפ"י הכלל המוסכם בהלכה, שרק כל מצוה, שעשייתה גמר מצוה, צריך לברך, וכל מצוה שעשייתה לאו גמר מצוה, אינו צריך לברך, כמבואר במנחות (מב, ב), שע"כ אנו מברכים כשאנו יושבים בסוכה, למשל, אבל אין אנו מברכים כשבונים את הסוכה; מברכים כשאנו מניחים תפילין, אבל אין אנו מברכים כשאנו כותבים את התפילין, מפני שכתיבת התפילין ועשיית הסוכה אלו הן רק הכשר מצוה ולא מצוות תכליתיות, וכשאנו מברכים בתורה תחלה כמו בתחלת כל המצוות, ש"מ שאנו סוברים, כי למוד התורה גופא הוא גמר מצוה, זאת אומרת, שהתכלית מונחת בזה גופא. כי המאור שבתורה כשהוא לעצמו הוא דבר גדול ונכבד, מלבד מה, שהוא גם הכשר מצוה מפני "שהלימוד מביא לידי מעשה". אבל הם בדור החורבן לא החזיקו מהמאור שבתורה, ואם כי גם הם עסקו בתורה, היה העסק בזה רק בשביל ידיעת המעשה ועל הכשר מצוה לא ברכו, כי, כאמור, אין בזה חיוב ברכה.

כ״גאבל יותר מכפי שיאומת הדבר עפ"י ההלכה, כפי ביאור הגאון הנ"ל יאומת זה עפ"י הנסיון, הנסיון ההיסטורי שהננו רואים בימינו גופא.

כ״דהשאלה הנושנה של "על מה אבדה הארץ", הנה חוזרת וניעורה גם כעת ורק בשנוי הלשון "על מה אבדו הארצות". כי כמה וכמה ארצות שזה לא כבר היו למבצרי היהדות אבדו לנו, שלא רק שהיהדות יורדת ופוחתת שמה, אך גם מספר היהודים מתמעט והולך מיום ליום, ולולי היהודים הסחופים ומדולדלים מארצות אחרות, כי אז ח"ו לא נשאר שם זכר לא מהיהדות ולא מהיהודים, ועל מה אבדו הארצות האלה, הלא זה רק לפני איזה דורות היו שמה מסלתה ושמנה של האומה? וגם ע"ז יש רק תשובה אחת, התשובה של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

כ״השלא ברכו בתורה תחלה. כי גם האבדות הכבדות האלה לא בפעם אחת באו לנו, ומתחלה היו עדיין עובדים ויראים את ד' באמת ובתמים, אלא שחשבו, שכיון שכל התורה לא באה אלא בשביל שנדע את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, למה לנו, שיהיו "כל בניך למודי ד'", הלא די בזה, שיהיה אחד בעיר ושנים במשפחה שיורו דעה בזה, כמו שדי ברופא אחד בעיר, ולא עוד אלא שגם על האחד הזה איננו מוטל שיהיה דוקא "גאון" בתורה מריה דכולא תלמודא וצולל במים אדירים, כי גם מקיצור ש"ע אפשר לדעת ההלכה פסוקה ולהיות מורה ודאין בישראל, ואם כי לא בטלו בפועל ממש את הברכה בתורה תחלה, אבל באמת לפי דעתם היתה הברכה בזה ברכה לבטלה, כי, כאמור, על "מצוה שעשייתה לאו גמר מצוה לא מברכינן עליה".

כ״ווהתוצאות מזה הננו רואים כעת, כי לא רק שנשתכחה תורה שמה, אך לאט לאט נתבטלה תורה לגמרי, כי לא "עם הארץ חסיד", ובאין יהדות היהודים הולכים ומתבוללים בין הגוים; ואם הננו מדמים, כי רק כעת נאבדו הארצות האלה לנו איננו אלא טועים, כי באמת הקב"ה הרואה וצופה הכל מראש כבר ראה את האבדה עוד בתחלה, כשלא ברכו בתורה תחלה.

כ״זתלמוד גדול שמביא לידי מעשה. אמנם גם בהארצות האובדות האלה, כשהורידו את למוד התורה עד הדיוטא התחתונה ממש, הרימו את למוד "חכמת ישראל", זאת אומרת, חקירת הקדמוניות שלנו, למעלה ראש. ואמנם תמיד היתה חביבה עלינו ידיעת סדר הדורות וספר היוחסין שלנו, אבל בעוד שהידיעות האלה נחשבו אצלנו רק ל"פרפראות לחכמה", הנה נעשה להם זאת להחכמה גופא, לחכמת ישראל. ובעוד שאצלנו באה ידיעת סדר הדורות וספר היוחסין, כדי לדעת איך להמשיך את סדר הדורות וספר היוחסין שלנו בעתיד, הנה אצלם באה זאת רק בשביל "המצבה", להקים מצבה יפה על עם גדול שהלך לעולמו, כי ע"כ הויות דאביי ורבא, למשל, היו להם לאו דוקא, ובמקום זה בלו לילות כימים לדעת, למשל, אם היו זקניהם שלהם שחורים או צהובים, וכדומה דברים עקריים. שאם ח"ו לא יהיו ידועים לנו יהיה כל קיום העולם בסכנה. ואמנם היו מהם מחכמי ישראל אלה שבלו ג"כ כל ימיהם בתלמוד, אבל להם היה ים התלמוד לא לים של מים חיים אך לים הקרח, כי התלמוד לא נחשב גם להם לדבר שבחיים, אך לכתבים בלים כמו כל הכתבים העתיקים של הגוים הקדמונים. אכן, רק תלמוד כזה גדול, תלמוד שמביא לידי מעשה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אבל תלמוד, שמביא לידי הקמת מצבות יפות על מתים, תלמוד כזה יוכל להביא רק לידי מיתה, מיתת היהדות, מיתת הנשמה והגוף קיים. וסוף דבר הכל נשמע תלמוד גדול.