דרכה של תורה ט׳Darkah shel Torah 9
א׳האמונה והחקירה
ויאמר ד' אל משה, פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת
ויאמר ד' אל משה, פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת
1
ב׳(שמות לד, א).
2
ג׳אמר רל, אשר שברת אמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת" (בבא בתרא יד, ב).
3
ד׳ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (דברים לד, י-יב).
4
ה׳וחז"ל מפרשים שהיד החזקה והמורא הגדול הוא בזה "ששבר את הלוחות"
5
ו׳(ירושלמי תענית פ"ד ה"ה).
6
ז׳הנה כבר האריכו גדולי הראשונים שלנו והאריות שבחבורה זו, כמו הרמב"ם ורבנו בחיי הדיין הספרדי בספריהם "מורה הנבוכים" ו"חובת הלבבות", והראו בק"ן טעמים, כי אין אנו יוצאים ידי חובתנו באמונה לבד, אך על כל אחד חיוב נוסף על זה לחקור על מציאת ד' ומהותו האמיתית "כפי השגתו וכח הכרתו", ומי שמתעצל בזה, דומה ל"חולה שהוא בקי בחליו ובדרך רפואתו סמך על הרופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות והוא מתעצל לעיין בחכמתו לדעת, אם הוא מתעסק בעניניו על דרך נכונה אם לא".
7
ח׳וכבר חייבתנו התורה בזה כמו שכתוב (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' ואמר דוד המלך (דברי הימים א כח, ט) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו, ואמר דעו כי ד' הוא האלקים וכו', ואמר (ירמיה ט, כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, ואמרה תורה (דברים ד, ו) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו', ואי אפשר שיודו לנו האומות במעלות החכמה והבינה, עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמתת תורתנו ואומן אמונתנו (חובת הלבבות שער היחוד פרק ג).
8
ט׳אבל מאידך גיסא מי איננו יודע, שתכלית הידיעה שלא נדע, ואם גם יהיה חכם יותר משלמה המלך בשעתו, ויחיה ימי מתושלח וישוב תמיד על החקירה והידיעה, לא ידע רק שאיננו יודע. וכבר פי' בזה את הכתוב "וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק וכו' ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים" (שמות כ, טו-יח), כי זה היה ההבדל בין העם הפשוט ובין משה רבנו. "וירא העם" המה דמו שהם רואים ויודעים, ומי שמדמה כך הוא רחוק מאוד מ"אורחא דהימנותא" וזהו "ויעמדו מרחוק", אבל משה ידע שאיננו יודע, וזהו "ומשה נגש אל הערפל" במקום שאין העין שולטת "אשר שם האלקים", כי דוקא מי שיודע שאינו יודע הוא נגש אל האלקים, רק זה תופס ומשיג את האלקות כדבעי למעבד.
9
י׳וזהו אולי המכוון בדברי השי"ת אל יעקב: "וירא אלקים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם, ויברך אותו. ויאמר לו אלקים, שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך" (בראשית לב, ט-י), וזהו אחרי שכבר ברכו המלאך מקודם "ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (שם לב, כח); ומהו ההבדל בין ברכת המלאך לברכת השי"ת? והמלאך זהו, כידוע, שרו של עשו, והוא מדמה בטעות, כי אפשר לדעת ולהכיר את השי"ת בחיוב, שעל זה מורה השם ישראל האומר, "כי שרית עם אלקים". אבל השי"ת יודע היטב כי "תכלית הידיעה שלא נדע", וזהו שאמר לו "שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב", כי האמת היא להיפך, שמי שמחזיק את עצמו בתור יעקב המורה על קטנות ושפלות בדעת ובמעשים, מי שיודע שאחרי כל השבע חכמות הוא רק תולעת יעקב ואין לו השגה יותר מבריה קלה ופעוטת ערך כזו, זהו דוקא בבחינת ישראל, בבחינת "כי שרית עם אלקים". ומכלל הן אתה שומע לאו, שע"י שמחזיק את עצמו בבחינת ישראל הוא איננו גם בבחינת יעקב, כי כאמור "תכלית הידיעה שלא נדע", והדברים עתיקים.
10
י״אאכן אם כן ישאל כל אחד, מה הועילו חכמים בחקירתם ומה יתרון לחכם מן הכסיל, כיוון שאחרי כל החקירות והכרכורים אינו יודע יותר מן הכסיל?
11
י״בעל זה אמר דוד המלך: "מה גדלו מעשיך ד' מאד עמקו מחשבתיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" (תהלים צב, ו-ז). גם החכם מכל אדם נקרא "איש בער" כי "ונחנו מה" וגם "חכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל", אבל לכה"פ מי שאינו כסיל - "לא ידע", הוא יודע שאינו יודע, "וכסיל לא יבין את זאת", הוא אינו מבין גם זאת, אינו יודע שאינו יודע.
12
י״גכי החקירה מעוטה קשה ורובה יפה, מי ששכלו קצר לחקור כל צרכו וטועם רק מעט ממנה, הוא עלול להיות מקצץ בנטיעות. אבל מי ששכלו בר וישר לחקור עמוק עמוק, עד מקום שידי השכל האנושי מגעת, הוא בטוח, כי יבא סוף סוף להמסקנה של תכלית הידיעה שלא נדע. וכבר אמר חכם אחד שרק טעימה קלה משקוי המדע מרחיק אותך מאלקים, אבל לגימות גדולות, להיפך, מקרבות אותך לאלקים.
13
י״דמשל, למי שראה בחייו רק כוס אחד של מים והוא שותה ממנו עד גמירא, הוא מדמה בנפשו, כי שתה את כל המים שבעולם; אבל מי שעומד אצל הים הגדול, גם אם ישתה ממנו בלי הפוגות, הנו יודע כי לא החסיר ממנו אף כמלא אצבע והים לא נתקטן מזה אף במשהו.
14
ט״ובאופן, שכל מי שחכמתו מרובה יותר מחברו, מכיר ומרגיש יותר בעמקו ורחבו של הים הגדול ותהום הנצח, ובהאין-סופיות של מאריה דכולא עלמא, וממנו בא לתכלית הידיעה שלא נדע, עד כדי הרגשת האפסיות של עצמותו וישותו, עד כדי ביטול היש לגמרי בפועל ממש.
15
ט״זואם "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג), הלא זהו יען כי משה רבנו היה מבחר המין האנושי בכלל, שלפניו ולאחריו לא קם כמוהו, לכך יכלה התורה להעיד שהוא היה ענו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה, כלומר שלא נמצא בכל המין האנושי בכל הדורות ענו כמוהו.
16
י״זכי הא בהא תליא, אם לא קם עוד נביא וחכם כמשה, ממילא לא קם עוד ענו כמשה.
17
י״חכי "תכלית הידיעה שלא נדע" נאמר לא רק בנוגע לידיעת מהותו של השי"ת אך גם בנוגע לכל החכמות והמדעים שבעולם, שהחקירה בהם מתחילה אמנם בידיעה, אבל נגמרת תמיד בהכרה של אפיסת הידיעה והעלמה של התהום האין-סופי, שכל מה שאתה מתעמק בו הוא מתגדל ומתרחב עוד יותר, והנך נשלך בו בכף הקלע. וכל מה שאתה מרבה להדליק בו את האור יתרבה החשך שבעתים, וערפל ועלטה יקיפוך, עד שאינך מוצא את עצמך, ואז אתה נגש כמשה רבנו מתוך הערפל אל האלקים ונפקחו עיניך וראית את אור שבעת הימים ואתה קורא בשמחה "ד' אורי וישעי".
18
י״טואע"פ ש"ויוסף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח), בכ"ז לא לחנם הוא הטורח והמכאוב של הדעת; כי אינה דומה האמונה הבאה אחרי כל היסורים והמכאובים של הדעת להאמונה של ה"פתי יאמין לכל דבר". כי להאמונה מסוג הראשון יש רוח חיים ונשמה יתירה הממלאה את כל מהותו ופנימיותו, זו היא אמונה שיש בה שירה ופיוט, עדינות ונעימות, אצילות ורוממות, מה שאין זאת בהאמונה מסוג השני.
19
כ׳זהו מעין ההבדל בין מנוחה הבאה אחרי רוב עמל ויגיעה, ובין מנוחה הבאה מתוך בטלה המביאה לידי שעמום.
20
כ״אבאופן, שמעלת החקירה היא איננה מצד עצמה, אך מתוך האמונה הבאה אחריה, שלה יתר שאת ויתר עוז מהאמונה שיש בכל אדם מראשית הויתו.
21
כ״בואת כל זה הורה הקב"ה למשה באמרו לו: "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת". כי אמנם החוקר האמיתי הרי מעלה במחשבתו גם שבירת הלוחות, כי טבעה של החקירה החפשית להשתחרר מכל מסגרת של מסורת קדומים ושלשלאות של מורשת אבות, ומתוך כך הוא בא גם לקצץ בנטיעות ולהסיג גבולות שגבלו הראשונים. אבל החקירה האמיתית לא תועיל רק לבוא לתכלית הידיעה שלא נדע, ואז ישמע את הקול ממרום "פסל לך שני לחת אבנים כראשונים", את מה שיודע המאמין הפשוט כי "אנכי ד' אלקיך", תוכח גם אתה בזה אחרי כל חקירותיך והתפלספותיך "וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת" מלה במלה אות באות מבלי החסיר אף תג וקוצו של יו"ד אחת.
22
כ״גאך האם בכדי טרחו טרחיא לשבור את הלוחות הראשונים, מאחרי שבין כך ובין כך הצורך לחזור על כל מה שכתוב בהם?
23
כ״דע"ז מוסיפים חז"ל "ישר כוחך ששברת"; כי, כאמור, האמונה הבאה אחרי החקירה היא יותר חזקה מהאמונה התמימית, ואמנם הלוחות השניות מתקיימות אצלנו יותר מן הראשונות, וע"י זה שמשה שבר את הלוחות הראשונות וחזר וכתב את כל אותם הדברים על הלוחות השניות נתנצל ונתישר כחו וגבורתו.
24
כ״הואמנם גם זה כלול במאמר "ישר כוחך ששברת", כי לא כל אדם יכול להרהיב בנפשו לשבור את הלוחות על סמך שיבוא אחר כך לכתוב לוחות שניות, כי מי יודע מה יולד יום ומי יודע אם יבוא עד סוף החקירה ועד תכלית הידיעה; ועפ"י רוב יעמדו האנשים באמצע, ויחליפו כוס מים אחת בים הגדול, וידמו כי כבר באו עד תהום החקירה בעת שלא החסירו ממנה אף ככלב המלקק מן הים, ואז ישארו קרחים מכאן ומכאן, את הלוחות הראשונות שברו ולוחות שניות לא ישיגו. ועל כן, אם כי, כאמור, מצוה עלינו גם לחקור על מציאות ד' ומהותו עד כמה ששכלנו מגיע, כמו שהאריכו הרמב"ם ורבנו בחיי הנ"ל; אבל לאו כל אדם זוכה לכך, ומי שאינו יודע עד כמה כחו מגיע לזה, אז ימנע ממנה ויתרחק כמטחוי קשת. כי אין ספק מוציא מידי ודאי, אין הספק שיבוא לידי לוחות שניים מוציא מידי ודאי של שבירת הלוחות הראשונים, ורק למשה ודכוותיה אנו אומרים "ישר כוחך ששברת".
25
כ״ווזהו שמסיימת התורה "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול" וכפירוש חז"ל "ששיבר את הלוחות"; שאמנם גם בזה לא קם עוד איש כמשה, כי רק הוא שהיתה לו יד חזקה ושכל גדול כל כך אפשר היה לאמר לו "ישר כוחך ששברת", אבל זולתו לא היה כמוהו בכל הדורות שהיה אפשר לו לשבור את הלוחות לגמרי. אם כי, כאמור, מצוה וגם חובה על כל בר שכל לחקור עד מקום ששכלו מגיע, אבל לא הורשה לו לבוא לידי שבירת הלוחות לגמרי.
26
כ״זוכבר אמרו חז"ל (ר"ה כא, ב) על הכתוב "בקש קהלת למצוא דברי חפץ" (קהלת יב, י), "בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת". כי גם לשלמה המלך החכם מכל אדם, לא הורשה מה שהורשה למשה שלא קם כמוהו לא לפניו ולא לאחריו, ואם אמנם גם הוא הלך בדרכיו של משה, ואנו רואים בספר קהלת "תחילתו דברי תורה וסופו ד"ת" (שבת ל, ב) ובאמצע דברים סותרים זה את זה, מעין שבירת הלוחות הראשונים וכתיבת לוחות שניים את אותם הדברים שהיו על הראשונים, לא הצליח כל כך ונכשל בזה, "ויו"ד של ירבה קטרג על שלמה" כמובא במ"ר (ויקרא רבה יט, ב).
27
כ״חוע"ז מורים לנו גם מצות תפילין; תפילין של יד הוא כנגד הלב, תפילין של ראש כנגד המוח, והמצוה להקדים תפילין של יד לתפילין של ראש, אבל כשהוא חולץ הוא חולץ תפילין של ראש תחילה ואח"כ של יד.
28
כ״טללמדנו, כי מקודם צריך להלביש על עצמו את אדרת האמונה, שהיא כנגד הלב, ורק אח"כ יכול להשתמש בהכנגד המוח שלו לחקור בשכלו היטב היטב עד מקום ששכלו מגיע; וידע מקודם כי יצטרך לחלוץ של ראש תחילה, כי מכל החקירות יבוא, כאמור, לתכלית הידיעה שלא נדע וישוב שוב למה שהתחיל, כי אחרי שיחלוץ את השל ראש ישאר שוב רגע בהשל יד כנגד הלב, אדרת האמונה לבד.
29
ל׳וזהו שדרשו חז"ל: "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, תניא ר' אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש" (מנחות לה, ב), כמו שאמר רבנו בחיי כי מה שנאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" מורה על מצות החקירה והידיעה.
30
ל״אאמנם התפילין מורים לנו ג"כ, כי של ראש תלוי תמיד בשל יד, כי אי אפשר לשאת אף רגע אחד את של ראש בלי של יד, כלומר, שגם בשעת החקירה אין להסיח דעת אף לרגע, כי בכל האופנים האמונה החזקה בלי שום פקפוק קל היא תנאי קודם למעשה. כי רק משה לבדו שלא קם כמוהו היה יכול לשבור לרגע את הלוחות כאמור, מה שלא הורשה זאת לשום אדם אחר שבעולם.
31
ל״בורק למשה נאמר: "ישר כוחך ששברת".
32