דבר בעתו ב׳Davar BeItto 2
א׳בו יבואר ג״כ מרוב הקלקולים וצרת הנפש שיגיע לאדם עי״ז:
1
ב׳גם יזכור האדם גודל בזיונו שיהיה לו לנצח בעוה״ב ובעוה״ז כשיקראוהו לתורה לפרשת חלב או דם או נבילה וטריפה וחזיר וכה״ג שעל כולם הזהירה התורה באזהרות מפורשות שלא לטמא את נפשותינו בהם. והוא יודע בנפש שלא פעם אחת ושתים טימא את נפשו בהם. עוד צריך לדעת שמשונה לאוין של אכילות איסור מכל לאוין שבתורה שכל הלאוין הם פעולות חיצוניות משא״כ אלו שנכנסות בתוך גופו של אדם וגופו מתפטם מדברים האסורים לישראל מן התורה. ואין לשער ולהעריך גודל צרת הנפש שיהיה לו להאדם לבסוף עי״ז דהלא ירוע דכשנתקלקל לו להאדם בפנימיותו כגון שנתהפך באיזה מקום בגידיו הדם לליחות, מוכרח הרופא לעשות [אפערצציאן] לחתוך במקום הזה ולשאוב הליחה משם ואח״כ יוכל לחזור ולהרפא. דאל״כ עלול להתקלקל הדם יותר ויותר עד שימות. וכן אם נתהוה לו זה בשני מקומות או בשלשה מוכרח לסבול עוד יסורים גדולים שיחתכו כל אלו השנים או השלשה מקומות ולשאב הליחה משם. אבל אם ח״ו נתפשט הליחה בידיו וברגליו ובגופו בכמה מקומות מוכרח. למות דכי יחתכו כל גופו ואם יחתכוהו היובל לסבול כ״כ יסורים? –
2
ג׳ועתה נתבונן נא בעניננו הלא ידוע מסה״ק דלפיכך אמר הקב״ה לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו מות תמות משום דע״י האכילה של עץ הדעת טוב ורע נתערב בו כח הרע שלא יוכל להאיר עליו אור ה׳ שיחיה אותו ולכן מוכרח למות שע״י יסורי הקבר יתעכל כח הרע הטמון בתוכו ויתפרש מטנו ויזדכך החומר כדי שאח״כ כשיצטרך לקום בעת התחייה יוכל להאיר עליו אור ה׳ שיחיה אותו לנצח והוא דוגמא ממש כמו שמוכרח להסיר הליחה מאותו האדם החי כדי שישאר בחיותו. ולפי זה האיש אשר מילא גופו בימי חייו מנבילות וטריפות והוא ימות לבסוף אף אם נאמר שיזכה לתחיה [אחרי שיקבל גמול עונותיו בגיהנם] הלא עכ״פ יצטרך תיקון נורא [אפעראציא נוראה] שיצטרך להתעכל חלק עפר הרע הטמון בכל אבר ואבר שבגופו ובכל קרום דק שנמצא בו [כי הלא כשאדם אוכל נתפשט כדי המאכל בכל אבר ואבר מכף רגלו ועד ראשו ואפילו על קרומי העין וכדומה] כדי שיזדככו וישארו רק חלק העפר הנעשה בכשרות ויוכל לקום בעת התחיה ולזכות עם ישראל יחד. וכמה יסורים יסבול מזה עד שיתעכל כל חלקי הרע הטמון בכל חלקי הגוף מכף רגלו ועד ראשו. ומה מאוד ינהם באחריתו על כל זה. ודע עוד דעל ידי המאכלות האסורות נסתלק הצלם אלהים מן האדם כדאיתא בזוה״ק פרשת משפטים בסופו. ועלול לבא כמה מאורעות על האדם כמו שאחז״ל על הפסוק ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי אם אתם מובדלין מן העמים הרי אתם שלי ואם לא הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו. ואף דבעת שהוא מתרצה להתערב עמהם נראין העמים כאוהבין אותו אבל כ״ז הוא בתחלה לבד אבל בהמשך הזמן ניסבב לו על ידם גופא רעות רבות וצרות כי הקב״ה מסלק שמירתו ממנו עבור זה. וכבר צוח הכתוב ואמר אם ה׳ לא ישמור עיר שוא שקד שומר. אבל האיש השומר את נפשו ממאכלות האסורות אף בעת דחקו נושא על עצמו צלם אלהים וניצל מכמה מאורעות רעות. ווה שהועיל לדניאל חנניה מישאל ועזריה להנצל מיד נבוכדנצר כדאיתא בזוה״ק פרשה משפטים. תנא במאי זכו דניאל חנניה מישאל ועזריה לאישתזיבא מאינון נסיונין אלא בגין דלא איסתאבן במאכלהון וכו׳ כד רמו יתיה בגובא דאריוותא אשתלים בצולמא דמריה ולא שני צולמא לצולמא אחרא ועל דא דחלו אריוותיה מיניה ולא חבלוהו. תא חזי מה כתוב ולמקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב מכל הילדים האוכלים את פת בג המלך נראה מראיהם טוב דצולמא דמאריהון לא אעדיעו מניה ומאחרני אעדיעת מאן גרים האי בגין דלא אתגעלו בגיעול מאכליהון זכאה חולקיהן דישראל דכתיב בהו ואנשי קודש תהיון לי.
3
ד׳ואל יפלא בעיניך אחי על סיבת הדבר הזה שנעשה איסורים חמורים ופשוטים כאלה כהפקר אצל רוב המתנודדים בעמים. ואשר רובם אנשים כשרים המה ואלו היה רואה בביתו לאחד מישראל שנותן אל פיו לאכול בשר חזיר או נבילה אף פ״א היה מזדעזע ומרעיש עליו בקול: הוי רשע מה תעשה הנבלה הזאת. ושם אוכל בעצמו מדי יום ביומו ואינו מתפחד כלל וכאלו אכל בשר כשר ממש והדבר באמת מפליא מאוד מי גרם לו זה לשנות רוחו וטעמו בשעה קלה. אבל הסיבה בזה הוא כך דנפש ישראל אשר קדושתה גבוה מאור אמנם מרגשת בחומר דברים האסורים ואיך הם מזיקים ומטמאין את קדושתה וע״כ תפחד אף מלראות במי שאוכל הדבר המזיק הזה [וכמו שמתפחד אדם לראות באחד שנותן סם המות לפיו] אבל כיון שמתנודד בין העמים ורואה הרבה פעמים לאנשים מחביריו שאוכלין ברצון עצמם [מחמת פריצותם] ומרוב הרגלו לראות זאת יקל קצת בעיניו ענין החמור הזה ואח״כ כשמזדמן לו איזה סיבה שחושב שמוכרח לאכול פעם ההוא פועל בנפשו ליתן לתוך פיו וכיון שנותן אל פיו פעם ושתים מטמא את קדושת נפשו עד שאינה מרגשת בחומר האיסור וכמשה״כ ונטמתם בם בלא א׳ ודרשו חז״ל דהכונה ונטמתם בם דהיינו שמטמטם לבו ונפשו בהם עד שאינו מתבונן כלל מה הוא עושה. ולמה״ד לסותר אחד שהיה לו חנות של בשם ויבא פעם אחת לבורסקי ויברח משם ולא יכול להתמהמה אף רגע אחת כשעלה הסרחון באפי כי לא הורגל בזה מעולם ואח״כ נזדמן לו שהחליף מסחרו ונעשה בעצמו בעל בורסקי ומתחילה היה לו הדבר למפח נפש כי לא היה יכול להתמהמה שם אך מעט מעט. וכאשר התרגל בריח ההוא עומד ויושב שם כל היום ואינו מרגיש כלל בריח הסרחון הגדול וכאלו היה בעל בורסקי מלידה ומבטן. וע״כ האיש הנבון ישמור קדושת נפשו שלא לטמאנה ולא ילמוד כלל מאנשים אחרים שמפקירין הדבר [ואף אם נטמא כבר יפרוש מזה ושב ורפא לו כאשר יבואר לקמן] וכמו שצוה לנו הקב״ה בתורתו (ויקרא כ׳) ולא תשקצו נפשותיכם וגו׳ והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳.
4