דבר בעתו ד׳Davar BeItto 4
א׳בו יבואר עוד סיבה שמביא האדם לידי התרשלות ע״י יאוש.
1
ב׳והנה יש הרבה אנשים שסיבת התרשלותם מזהירות המאכלים האסורים הוא מפני היאוש ויש בזה שני אופנים אחד קודם עשיית האיסור ואחד אחר עשיית האיסור ונבארם אחד לאחד. קודם עשיית האיסור דהיינו אף שזמן מועט היה בכוחו להתאמץ לאכול מאכלים כשרים כגון שנמצא בידו מעט כסף או אפשר להשיג מעט מביתו אבל היצר מטיל יאוש בלבו שסוף הדבר הלא תהיה מוכרח לאכול מ״א שאין בכחך להזהר ולעמוד בנסיון כל משך זמן הרב הזה שתהיה מתגורר במקום הזה ומה יועיל לך אם תייסר עצמך ותזהר זמן המועט הזה וע״כ לך אכול ושתה ובמקום הזה א״א לך לשמור דת התורה ומסיבת היאוש ההוא שומע ליצרו ותיכף מתם הראשון מתרפה עצמו מלזהר בזה כלל. ואען ואומר כמה טועים האנשים האלה בענין הזה ודמיונם לאחד שטעה בדרך ונדמה לו שרגליו עומדות במדבר גדול שהוא מהלך עשרים יום עד שיגיע לישוב ואין בצקלונו מזון בריוח רק לג׳ ימים היתכן שיאמר כיון שאי אפשר לי לחיות במעט המזון הזה עד שאבא לישוב וסוף סוף הלא אגוע ברעב ע״כ אשליך גם זה לחוץ כי כבר נתיאשתי מחיי אלא בודאי כל איש שדעת בו לא יעשה כזאת שאף שלבסוף יכלה מזונו הלא גם חיי שעה טוב הוא ולמה יקצר חייו בידים וגם אולי אינו רחוק כ״כ מישוב כפי אשר ידמה וימלט נפשו משחת לגמרי ואם איש נבון הוא יחלק את מזונו זה שיהיה אפשר לו כדי להסתפק בזה עוד לכמה ימים ובתוך כך הולך בדרכו וקורא וצועק אולי ימצא מי שישמע לקולו ויחוש לעזרתו וכמה פעמים מזדמן באמת שהולכים סיעת אנשים ששומעים לקולו וחשים לעזרתו או שבעצמו מתקרב לישוב באלה הימים כי לא היה רחוק כ״כ מישוב כאשר חשב. וכן הוא ממש בענין הזה כידוע דשמירת חוקי התורה הם חיים ממש להנפש וכמו שנאמר (ויקרא י״ח ה׳) ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולפיכך העובר עליהם הוא גוזל חיי נפשו ובפרט במאכלות האסורות שהם סם המות ממש לנפשו וכש״כ בזוה״ק בפרשה שמיני וכנ״ל בפ״א. וא״כ אף אמנם יהיה כן שלבסוף יהיה מוכרח לאכול מ״א כגון שיגיע לו לפ״נ אבל כ״ז שיש בכחו להחיות עצמו במעט הכסף שיש תחת ידו הלא אין לו לגזול בידים ואם איש נבון הוא עליו לעשות כמעשה איש ההוא וכן הוא האמת ע״פ דת התורה דהיינו שישמור מעט הכסף שיש בידו שלא להוציאם למותרות ורק לדברים היותר הכרחיים לחיותו ובתוך כך ויחפש עצות מסביב להחיות נפשו גם לימים הבאים ויקרא לעזרה מאבותיו או ממשפחתו או לשארי אנשים ממכיריו ובודאי יראה ה׳ בעניו ויזמין לו ישועתו גם לימים הבאים או שיחמול עליו ויחלוץ נפשו מן זה המיצר לגמרי בזמן קרוב כמו שמצוי הרבה פעמים. [כי באמת ישועת האדם תלוי לפי רוב בטחונו בה׳ וכמו שנאמר קוה לה׳ ויושע לך ונאמר עוד רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו] ושברו מאת ה׳ יהיה עבור זה גדול מאד וחלילה לו להתייאש מתחלה לגמרי מענין הזה שהוא דבר שנוגע לחיות נפשו לנצח.
2
ג׳והנה לרוב האנשים בא להם היאוש הזה מצד קוצר ידיעתם והתבוננותם בהשגחת העליון ב״ה והנהגתו עם ישראל עם סגולתו ובעת צר להם חושבים בנפשם כי עזב ד׳ אותם והסתיר עין השגחתו מהם. אבל הדבר כן הוא כי עיני ד׳ המה משוטטות בכל הארץ כדכתיב בקרא ונאמר עוד למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה׳ וגו׳ ונאמר עוד והאמר ציון עזבני ה׳ וה׳ שכחני התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך וגו׳ כי באמת אלו הסתיר הקב״ה את פניו מעמו ישראל אפילו שעה אחת לא היה לישראל שום קיום בעולם ח״ו וכמו דאיתא במדרש ששאל אנדריינוס קיסר לר׳ יהושע בן חנניה גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים אריות א״ל גדול הוא הרועה שמצילה וזה היה בדור הראשון תיכף אחר חורבן היה אז ג״כ מינכר השגחת ה׳ על ישראל שמתקיימים בין אויביהם הרבים וטורפים כאריות ובפרט במשך הרב ההוא שהוא קרוב לאלפים שנה שקמו עלינו אריות כאלה [בזמנים הראשונים] לאין מספר וב״ה אנחנו חיים וקיימים בתורתנו ואמונתנו ואנדריינוס וחביריו וכל האומות הקדמונים שהציקו לנו כבר נשכח זכרם מן הארץ. האין זה השגחה גלויה לעיני הכל והוא כפי הבטחתו שהבטיח לנו בתורתנו הקדושה כדכתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלהיהם. ואחז״ל לא מאסתים בימי יונים ולא געלתים בימי נבוכדנצר לכלותם בימי המן להפר בריתי אתם בימי פרסיים וכו׳ ומבואר בדברי הנביאים שכל הגלות וכל הסיבובים הבאים עלינו מעת שגלינו מארצנו הכל בהשגחתו ית׳ לכלא הפשע ולהתם החטאת וכמו שנאמר בדניאל ועוד בכמה מקומות והוא למען אהבתו ית׳ אלינו שחפץ לטהר אותנו מחטאתינו כדי שנזכה לשוב אל ארצנו ואל בית מקדשנו שלמים וטהורים. והוא בבחינת אב המייסר את בנו שכונתו רק לטובת בנו להטותו לדרך הישר והטוב וכמו שנאמר בתורה כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מייסרך ועל כן כמו אב רחום שיש לו בן יחיד שנטה מדרך הישר ומסרו לאתרים שיענשוהו עד שיקבל עליו לשוב לתוכחתו מ״מ אם האב מכיר את טבע בנו כי חלוש הוא והמענישים הם אנשים עריצים ואבירי לב המה ומתיירא פן יבולע לו. אז בע״כ מוכרח האב לעמוד בעצמו אחרי הדלת והמזוזה ולהסתכל אם בכח בנו לנשוא העונש ההוא ובעת ההיא הוא מוכרח להשגיח בשתי עיניו עליו הרבה יותר מבעת שלום פן יבולע לו. ולפעמים כשרואה שכבד לבנו לסבול עוד העונשים או שרואה שכבר שב בכל לבו לתוכחתו מצוה תיכף שיניחו לו [וכמה גדול צער האב שצריך להתאפק ולעמוד ולראות בעיניו את יסורי בנו יחידו וצעקתו מרוב מכאוביו וקורא לאביו לישועה אך מה יוכל לעשות כי אם לא ייסרהו וילך שובב בדרכי לבו הלא ישחית נפשו לנצח]. וכך הוא בהנהגת הקב״ה עם ישראל עם חביבו שנקראים בניו שמרוב פשעיהם הגלם מעל שולחנו ומסרם תחת האומות לייסרם כפי חטאתם למען ישובו ויבקשו אותו בצר להם וכמו שנאמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה׳ ושמעת בקולו וגו׳. ומ״מ לא עזב אותנו ולא הסתיר פניו ממנו אלא גם בעצמו כביכול הולך אתנו בכל מקום גלותנו למען לא נהיה כלים מרוב המצוקות וכמו שהבטיח הקב״ה ליעקב אבינו אנכי ארד עמך מצרימה. וכן נאמר למענכם שולחתי בבלה וכן אחז״ל כל מקום שישראל גלו גלתה שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם גלו לאדום שכינה עמהם. ובעת צר לישראל לרבים ואפי׳ ליחיד ה׳ אלהיו עמו בצרתו וכמו שנאמר עמו אנכי בצרה. והקב״ה צופה אז ומביט בעין השגחתו ית׳ ושוקל וסופר את ערך המכאובים של ישראל עד כמה הם מגיעים ואם רואה שאין בכחם לסבול שוב התלאות או שכבר שבו אליו בכל לבם מצוה תיכף שיעזבו אותם [ועוד מגדיל חסדו וטובו עם האיש ההוא גמול מכאוביו אשר סבל ולא התרעם על מדותיו של הקב״ה] וכמו שסיים קרא הנ״ל עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו [ר״ל שגם אכבדהו] אורך ימים אשביעהו וגו׳. וזהו ליחיד ואם הכל היו שבים אל ה׳ בכל נפשם וצועקים אליו בכל לבם אז היה גואל אותם מיד וכמו שנאמר במצרים שמעתי את צעקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם. וליחיד מושיע אותו עכ״פ ממצוקותיו ומהפך את לב האנשים שמתגורר בתוכם לרחם עליו. כי הלא לבם ביד ה׳ הוא וכמו דכתיב בבקשת שלמה המלך ע״ה (מלכים א׳ ח׳ פסוק מ״ו) כי יחטאו לך וגו׳ ואנפת בם ונתתם לפני אויב וגו׳ והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם ושבו והתחננו אליך בארץ שוביהם לאמר חטאנו והעוינו רשענו וגו׳ ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם וגו׳ ונתתם לרחמים לפני שוביהם ורחמום וכתיב אח״כ (ט׳ ג׳) יאמר ה׳ אליו שמעתי את תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני. הנה נראה מזה ברור אפילו אם האדם במדרגה התחתונה שנפל בארץ רחוקה ביד המציקים לו מ״מ אל תיאש נפשו מפני זה וידע שע״י תשובתו לה׳ יתעורר עליו רחמים מלמעלה ויושע מיד אויבים [כמו שאחז״ל אל יתיאש אדם מן הפורעניות ופירשו המפרשים שהוא בשני אופנים אחד כשהוא בטובה אל יגבה לבו לחשוב כבר אני מסולק מן הפורעניות כי לא ידע מה יולד יום. ולהיפך ג״כ אם הוא בפורעניות אל יתיאש האדם בנפשו לאמר אבדה תקותי ותוחלתי כי רבים רחמיו וכנ״ל ויוכל להתהפך לבם עליו מרעה לטובה כל עת וכדכתיב בערב ילין בכי ולבוקר רנה]. כלל הדברים שצריך אדם לדעת שבזמן שאיש ישראל במצוק תחת יד העו״ג אפילו הוא בקצה הארץ אז השגחת השי״ת סובבת על דרכו הרבה יותר מבעת ריוח ושלום והקב״ה רואה בצערו ועומד לעזרתו אם יקרא אליו בכל לבו וכמו דכתיב קרוב ה׳ לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. וע״כ לא יפול לבבו בעת ההוא ויהיה לבו בטוח בה׳ כי ה׳ אלהיו עמו לשמרו ולהצילו [ולעזרו בכל עניניו] ורק שלא יתרפה אז עצמו משמירת התורה בכל כחו וכמו שנאמר כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו׳ ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ודע אחי כי באמת כל דבר ודבר הלוי לפי חוזק הרצון שפועל האדם בנפשו ואספר לך תשובת איש אחד שהיה אביון גדול ולא היה לו ממון כלל בכל משך הרב שהיה מתגורר בין העכו״ם עד שבא אל ביתו ומ״מ שמר עצמו ממאכלות האסורות ולא באו אל פיו אפילו פ״א בכל משך הרב ואכילתו היתה רק פת במלח עם חטין (טייא) ואעפ״כ היה לבבו תמיד שמח ומראהו יפה עד שהיה הדבר לפלא בעיני הכל ושאלוהו איך פעלת בנפשך להסתפק בכל משך הגדול הזה בדוחק כזה, ולהיות עוד שמח וטוב לב. ויען ויאמר אגיד לבם הנהגתי כי לו הייתי מסתכל באמת על כל משך הגדול הזה איככה אובל להסתפק בזה ולסבול כל התלאות הרבות המצויות בודאי היה מיצר לי הדבר הרבה. אבל בכל יום ויום לא דאגתי כלל עבור יום המחרת כי מה לי לדאוג דאגת מחר וכש״כ עבור יום אתמול שכבר עבר ואיננו ומאי נ״מ לי אם אכלתי אתמול פת חרבה או מעדני מלך [ואדרבא בכל יום נוסף לי שמחה מיום אתמול שעזרני ה׳ שלא בא פיגול לתוך פי ולא טמאתי את נפשי] וא״כ לא היה לפני תמיד רק יום אחד לבד ומה היה לי לדאוג בשביל ארוחת יום אחד אם לא היה ארוחתי כ״כ בריוח. וככה אכלתי פתי מדי יום ביומו בשמחה וטוב לב במה שאני אוכל מאכל כשר. ולא תאבתי כלל מעולם למאכלות אסורות וזה ידוע דמראה הפנים תלוי לפי שמחת הנפש ושמחת הנפש תלוי בחוזק הרצון ועיין לקטן.
3