פירושי רד"צ הופמן על שמות י׳
א׳ויאמר ה'... בא אל־פרעה, ועוד אומר לו ה"'ואמרת אליו כה אמר ה" וגו"' כאמור בפסוק ג. במכות הקודמות תמיד נמסר ציווי ה' אל משה על פרטיו, ואלו קיומו המדוקדק של הציווי מונח מראש כדבר המובן מאליו. כאן, לעומת זאת, מקוצר תיאורו של הציווי, ובמקום הציווי מתואר קיומו, והוא מפני שצריך להראות, כיצד השפיעה בשורת המכה החדשה על עבדי פרעה -עד כדי שיעצו למלכם לוותר.ב׳כי אני וגו' בא לנמק את המכה החדשה ולהצדיקה. ה' אומר שהוא פעל, שפרעה ועבדיו יישארו קשוחי לב, כדי שיהיה מקום לעשות את כל האותות במצרים, למען ידעו ישראל את גדולתו ויוכלו לספר עליה לבניהם ולבני־בניהם אחריהם.ג׳ואת־לב פרעה, השוה ט, לד. ואולם ההודעה על המכה החדשה הפחידה את עבדי פרעה. מתוך פחד, פן תאבד מצרים, הם נכונים לוותר, אבל גם על דעתם כלל לא עולה שיש לקיים הבטחה שניתנה.ד׳בקרבו, כלומר בקרב ציבורו ובקרב ארצו של פרעה.ה׳התעללתי, עשיתי מעשים גדולים98השוה תהלים עז, יב והתרגום הארמי שם (המ')., וגם הראיתי עצמי פועל בזריזות99(Ewald (124a..ו׳וידעתם וגו', כמו למעלה ו, ז.ז׳לענות, כמו להיענות, תוך השמטת ה"א־הנפעל, וכמו "לראות" (להלן לד, כד).ח׳הנני מביא... ארבה בגבולך. במכת הערוב נאמר "משליח בך"100למעלה ח, יז (המ')., משום שהערוב פגע בעיקר בבני־אדם. הארבה, לעומת זאת, עתיד היה להשחית את הצומח, ועל כן נאמר בקשר אליו "בגבולך".ט׳עין הארץ, מראה הארץ, וכמו בבמדבר כב, ה.י׳יתר הפליטה, כמו חיטה וכוסמת, השוה למעלה (ט, לב), ובוודאי צמחים נוספים שלא הבשילו בזמן הברד, ועל כן לא הושמדו בה.י״אהעץ הצמח. למעלה (ט, כה) מתואר "ואת כל עץ השדה שיבר", אבל אין לקבל את פירושו של יפת, כמובא אצל ראב"ע ע"א, "כי ימים רבים בין מכת הברד ומכת הארבה, בעבור "הצמח לכם מן השדה"101וכן Dillmann אשר אמנם מייחס את פסוק נו למקור C, ואלו את מחציתו השניה של פסוק טו הוא מייחס למקור B., כלומר, הארבה ישחית את אשר הספיק לצמוח מאז הברד, שהרי במפורש נאמר להלן (פסוק טו) "ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד". אבל צריך לומר, כי תיאור הברד רק מוסר שכל העצים ניזוקו, ושענפים רבים שוברו, בלי לומר בכך, שלא נותרו ענפים נושאי פרי כלל ועיקר. פירושו של "העץ הצמח לכם" הוא אפוא - מה שיונק כח מן הארץ חרף נזקי הברד, כלומר אותם העצים שלא שוברו כליל בעת הברד.י״בומלאו בתיך וגו', כמו "ומלאו בתי מצרים את הערב" (ח, יז), אלא שכאן יש להשלים את המושא - את הארבה.י״גאשר, כלומר כפי ש... השוה להלן יד, ד; לד, יח102(Ewald (333a..י״דויפן. פניה כזאת היתה אחרי כל הודעה לפרעה על מכה שעתידה להתרחש, אלא שכאן צריך להדגישה על שום המסופר בפסוק ח - "ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה", וכמובן צריך להשלים את הנושא "משה", שעליו מוסבת המלה "זה" בפסוק ז. ומכיוון שאהרן היה דוברו של משה, אין צריך לומר שגם הוא פנה משם.ט״ואחרי שבע מכות מבינים עבדי פרעה שאבדון מאיים על מצרים, ואין להם עוד אומץ להתנגדות נוספת לדרישת משה. אין להסיק מדבריהם שעתה הם יראים את ה'. אין זה כי אם מבינים הם, שמצרים עתידה לאבוד, אם ימשיכו למנוע מן העברים לעבוד את אלקיהם. עובדי אלילים אלה האמינו, כי לכל עם אלילים משלו, שלהם הוא חייב לעבוד, וכי אין רשות לעכבו בזה.ט״זעבדי פרעה מניעים את מלכם להניח לבני ישראל ללכת־לצאת, ברם, הוא רוצה להחזיק בנשים, בילדים ובמקנה - כערבון לשובם.י״זויושב, השיבו אותם, ומכאן - יחסת־ה"את".י״חמי ומי וגו' מי הם אלה ההולכים103שם, (104a, 313d)..י״טבנערינו, השוה "בעם כבד" (במדבר כ, כ).כ׳נלך, אנחנו, כלומר בני ישראל, רוצים ללכת בבנינו וגו' גם האנשים וגם הנשים.כ״אכי חג ה'. בחג ה' מתכנסים הכל, גם האנשים והנשים, כל העם כולו. אמנם מאוחר יותר הנשים היו פטורות מעליה לרגל, אבל מצוות הקהל (דברים לא, יב) אכן חלה גם עליהן ועל הטף, וגם כאן מדובר בחג חשוב ביותר. יהי כן וגו'. דברי פרעה אלה נאמרים באירוניה.כ״בטף, ראה להלן יב, לז.כ״גכי רעה נגד פניכם, דהיינו אתם זוממים דבר רע, הנכם רוצים ללכת ללא־שוב, לברוח; השוה תהלים קא, ד. אך לא כן מפרש רמב"ן, וראה גם תרגום אונקלוס.כ״דכי אותה, חוזר אל "ועבדו".כ״הויגרש, בנושא בלתי־מודע, אך מובן מאליו, שהדבר נעשה על פי צו פרעה.כ״ובארבה. יונתן בן עוזיאל מתרגם "בדיל גובא", ואילו אונקלוס עוקף את הקושי שבבי"ת זו ומתרגם "וית גובא"; והשוה תרגום השבעים. ואולי הכוונה להטות את המטה בכיוון הארבה104ומעין דברי ר"ע ספורנו, וראה גם רש"י, ראב"ע ו'אור החיים הק', שכולם נדרשים לקושי זה (המ').. במכות האחרות היה צריך להטות את המטה לכיוון בוא המכה. כאן היתה זו הרוח אשר הביאה את המכה, ומכיוון שברוח באה כתוצאה מזרמי אוויר בכל הארץ, היה צריך להטות את המטה "על ארץ מצרים", ועם זאת היה צריך להטותו לכיוון בוא הארבה.כ״זאת כל אשר וגו', כמו. ובכלל את כל אשר השאיר הברד.כ״חנהג רוח קדים. גם נוסעים היו עדים למכת ארבה במצרים, אף כי זו כנראה נדירה שם, וכבר העיר רבנו חננאל105מובא לרמב"ן לפסוקנו (המ')., "כי זה כבר דבר ידוע לכל" שאין הארבה גורם נזקים במצרים.כ״טלפניו וגו' יש לבאר כדברי רמב"ן, "...ובגודלו ידעו, כי מכת אלהים היא, שאין רגילים לבוא כן באחד הזמנים; וגם אותו של יואל מכה מאת האלהים".ל׳ויעל, לשון זה על שום שמרחוק נראה הארבה כאלו סמוך לקרקע, וכשהוא מתקרב, כאלו הולך ועולה, ובהגיעו הוא מעל הארץ.ל״אותחשך הארץ, השוה חשך השמש בצאתו (ישעיה יג, י), כלומר, פני הארץ לא נראו מפניו.ל״בולכם, משום שציווה לגרשם מפניו. פרעה חשב, שהעונש פוגע בו משום שהעליב את שלוחי המקום ב"ה.ל״גאת־המות הזה. מסתבר, שהכוונה למיתה ברעב, שצפוי בעקבות מכת הארבה 106Gesenius,Thesaurus 779, מביא דוגמאות מן הספרות הערבית, לפיהן המלה "מות" עשויה להתפרש גם כמכה קשה..ל״דויעתר. הפעם משה אפילו לא ביקש הבטחה מאת פרעה והתפלל בעדו מיד, כי צפה שפרעה שוב יכביד את לבו.ל״הויהפך ה' רוח־ים, רוח מכיוון הים התיכון, דהיינו ה' הפך את רוח הקדים שהביא את הארבה, לכיוון הנגדי, ולכן "ויהפך". בעצם היתה זו רוח צפון־מערבית אשר דחפה את הארבה לכיוון דרום־מזרח, אל המפרץ הערבי.ל״וויחזק. בגלל הרעב הצפוי פג אומץ־לבו ועל כן צריך היה ה' לחזק את לבו, כדי שיצפה באומץ לקראת העתיד. פסוקים כא־כנ:ל״זויאמר ה'. גם הפעם לא קיים פרעה את הבטחתו, ומה שאמר "אך הפעם" (יז) כלל לא היה חשוב לו עוד107ולא כמו Dillmann אשר מייחס את הפסוק יז למקור C ומסיק מתוך הסתמכות על "אך־הפעם" שבבראשית יח, לב, שבמקור זה אין מסופר על מכת החושך. ואולם מכיוון שהמכה המכריעה - מכת הבכורות - המתוארת בפרק יב אינה יכולה להיות חסרה גם היא במקור C, הרי ששילוח העם עד לדי פרעה לא יכול היה להתרחש אחר אומר "אך הפעם"..ל״חוימש, מלשון "משש" או "מוש", כלומר בשל אדים ואבק יתעבה החושך עד כדי כך, שאפשר יהא למששו108כך תרגום השבעים, התרגום הרומי, שמות רבה, יד, א, ראב"ע, רד"ק ועוד., השוה בראשית כז, יב; שופטים טז, כו; תהלים קטו, ז. ויש להעדיף פירוש זה על האחרים109ראה רש"י, רשב"ם, יפת (מובא בראב"ע) ור"ע ספורנו (המ')., שקשה ליישבם עם כללי הדקדוק משום האמור להלן (כג) "ולא קמו־איש מתחתיו שלשת ימים".ל״טויט... ידו. אין המטה מוזכר כאן, והיה אפשר לפקפק, אם אמנם נעשה הנס בהטיית היד בלבד, או על ידי הטיית המטה. ואולם מסתבר, שאכן היה זה על ידי הטיית המטה; השוה פסוקים יב־יג למעלה110וראה גם דברי אור החיים ע"ט (המ')..מ׳חשך־אפלה. חיבורם יחד של שני שמות נרדפים בא לחזק את המושג111(Ewald (313c.. הפרשנים החדשים מסכימים, שלנס הזה היה יסוד טבעי. והרי זה השרב, רוח החמסין (=חמישים) הנושבת במצרים מדי שנה במשך כחמישים יום, בין החודשים מרס ומאי. ואין רוח זו נושבת ברציפות אלא בתקופות של יומיים־שלשה, שביניהן יש הפסקות. והנה הפך ה' רוח זו ל"חשך־אפלה", ועם זאת קרה הנס, שלבני ישראל היה אור במושבותם. לפי תיאוריהם של נוסעים הרי זו רוח חזקה, חמה מאוד, ומחמת הכמויות הגדולות של אבק דק שהיא מביאה עמה, היא מחשיכה את האוויר, חודרת אפילו דרך חלונות סגורים, כך שאדם ובהמה בורחים מפניה למקומות מבטחים.מ״אאפלה, חושף כבד, כמו "אפל" (איוב ג, ו; י, כב).מ״בבמושבתם. אם נאמר שבני ישראל התגוררו בנפרד מן המצרים, כי אז אפשר לומר ש"במושבתם" פירושו באזור מגוריהם, וכך משמע לכאורה מן האמור למעלה (ט, כו). "רק בארץ גשן אשר־שם בני ישראל לא היה ברד", ואם נניח, שגרו במעורב בין המצרים112וכמשתמע להלן יב, יג, וראה גם רש"י שם ד"ה ופסחתי; וראה רשב"ם ע"א (המ')., צריך לומר שבבתיהם היה להם אור, בעוד שאצל שכניהם המצרים היה חושך, ו"במושבתם" פירושו "בתיהם".מ״גכיוון שפרעה חש, שאין מכת החושך אלא מבשרה של מכה נוראה עוד יותר, הרי הוא נכון לוויתורים נוספים. אפילו הנשים והטף יורשו לצאת.מ״דרק צאנכם יצג, כערבון לשוב העם.מ״היצג, יישאר עומד.מ״וגם־אתה... וגם־מקננו. אין זו דרישה בלתי־סבירה שגם המלך יתרום להאדרת חגיגתם של עבדיו. הן מצינו שגם קיסרי רומי ביקשו להקריב קרבנות בשביל עצמם בבית־המקדש.מ״זזבחים ועלת באים לעתים קרובות כצמד; השוה להלן יח, יב; לב, ו; ויקרא יז, ח ועוד. אבל אין הכתוב מוסר לנו, אם אמנם נתן פרעה בהמות משלו להקריבן לה'. ואולם רש"י מוצא רמז שאכן כן היה, בפסוק "גם צאנכם" וגו' (יב, לב).מ״חפרסה, כלומר אפילו חלק קטן ביותר לא יישאר במצרים.מ״טמה־נעבד, במה נעבוד113283b) Ewald).; השוה ישעיה יט, כא.נ׳ויחזק ה', והנה ה' חיזק את לב פרעה למען יצפה באומץ לקראת העונש המאיים עליו, עד כדי כך שהוא יכול להשיב למשה "לך מעלי" וגו'.נ״אאל־תסף ראות פני, אין פירושו אלא - אתה לא תוסיף עוד להופיע בפני, ואין זה אומר שפרעה לא יוכל לבוא אל משה, ואין אפוא סתירה בין האמור כאן והאמור להלן יב, לא, שכן שם אכן הלך פרעה אל משה ואהרן.נ״בכן, כמו בבמדבר כז, ז; לו, ה. משה מדבר כאן בביטחון רב, שכן הדיבור שבפסוקים יא, א־ב כבר נמסר לו קודם114למעלה ג, כא־כה (המ')., וכפי שיבואר להלן. פרק יא, פסוקים א־נ: