פירושי רד"צ הופמן על שמות י״ב:ט״ו
א׳שבעת ימים וגו'. אל הרישא של הפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו" מתקשר משפט־הנימוק "כי כל־אכל חמץ" וגו'. ואלו "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" הוא מאמר מוסגר. משפט־הנימוק "כי כל־אכל חמץ" וגו' מראה שאין כאן משום מצוות־עשה חיובית לאכול מצה במשך שבעת ימי החג, אלא יש כאן איסור אכילת חמץ בהם. לפיכך, כל החפץ לאכול לחם אינו יכול לאכלו אלא בצורת מצה. כי אלו היה כאן משום מצוות־עשה חיובית, היה משמעו של הכתוב שחייבים לאכול מצה ללא הפסק במשך שבעה ימים, והרי זה דבר שאין הדעת סובלתו - וראה דברי רש"ר הירש ע"א. את ההלכה שחייבים באכילת מצה בלילה הראשון שלחג, אנו יודעים בעיקר מן הכתוב "בראשון בארבעה־עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" (להלן פסוק יח). פשוטו של מקרא זה הוא, כפי שכבר ביאר ראב"ע ע"א, שכבר בתחילת יומו הראשון שלחג, החמץ חייב להיות מושבת מן הבית. "ביום בראשון תשביתו שאר מבתיכם" - בהיכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מבתיכם, והוא מדמה את פסוקנו לאמור במעשה בראשית (ב, ב) "ויכל אלהים ביום השביעי" כאשר נכנס היום השביעי, כבר כלתה מלאכתו.ב׳אך. תיבה זו מהווה ניגוד ל"שבעת ימים", דהיינו בעוד שאיסור אכילת חמץ משתרע על שבעה ימים, הרי אין להשתהות גם בהשבתת החמץ במשך שבעה ימים, אלא עוד ביום הראשון על כל החמץ להיות מושבת, מוסר מן הבית. ואת ההלכה, שכבר בצהרי ערב פסח אסור שיימצא חמץ בבית, אנו לומדים מן "לא תזבח על חמץ דם זבחי" האמור להלן (כג, יח), שהרי שם מדובר בקרבן הפסח, אשר יכול להיקרב "בין הערביים" על פי המסורת - סמוך אחר חצות היום.ג׳מיום הראשון וגו' מוסב על "כל־אכל חמץ", אבל נאמר בסופו של הפסוק, משום שאם לא כן, אפשר היה להבין כי חייב כרת בשל אכילת חמץ הוא רק זה שאכלו במשך כל שבעת ימי הפסח, ואלו עתה מובן, שעונש כרת חל על כל העובר על איסור אכילת חמץ בכל זמן שהוא בין היום הראשון והיום השביעי ועד בכלל. ואולם משמעם של איסור חמץ ומצוות־מצה יתבאר רק להלן, ליד אירוע מאירועי יציאת מצרים. בשעת היציאה הוכרחו לאכול מצה, ואלו מאוחר יותר נצטוו באכילתה. ובדין מבאר רש"ר הירש ע"א שבעצם היתה המצה אותו לחם־העוני, אותו נאלצו ישראל לאכול במצרים לאורך כל שנות הגלות. "מצות לחם־עוני"176דברים טז, ג, וראה רש"ר הירש שם., שכן תמיד נגשו בהם המצרים ואילצו אותם לעבוד ללא הרף, וממילא לא יכלו להחמיץ את בצקם. בשעת יציאת מצרים חזרה על עצמה נגישה זו, אלא שעתה המצרים לא נגשו בהם בבני ישראל לעבוד, אבל נגשו בהם לצאת את ארצם מהר ככל האפשר, ושוב לא יכלו להחמיץ את בצקם. המצה היא אפוא לחמן של עבדות ושל אי־עצמאות.ד׳והנה בכך אמנם מתבאר, מדוע צריך לאכול מצה בלילה הראשון, אך עדיין לא מתבאר מדוע צריך להיזהר מאכילת חמץ במשך שבעה ימים. עלינו אפוא להוסיף כאן את הטעם שחשבנו לנכון לגבי איסור חמץ בקרבן מנחה177ויקרא ב, יא. והשוה פירושי לס' ויקרא - ב, יג (רמי"ר). (ויקרא ב, יא; והשוה פירושי לספר ויקרא). המצה מסמלת את הטהור, את הנקי מכל תערובת בלתי־רצויה (השוה אונקלוס - פטירא) והחמץ לעומתה - את הכיעור, את המושחת. בשולחנו של הקב"ה אוכלים לרוב מצה, והחמץ אסור בו (בדרך כלל). עתה הוטל על ישראל להשבית מביתו את המזון הארצי, את החמץ, למשך מחזור ימים כדי לחוש אחדות מוחלטת עמו ית'. מצוות־המצה שבלילה הראשון צריכה - מלבד זאת - גם להזכיר לנו את היציאה ממצרים, כשם שאכילת המרור מזכירה את סבלות מצרים.