פירושי רד"צ הופמן על שמות י״ט:כ״א
א׳רד העד בעם. האזהרות שבפסוקים כא־כב זמנן לכאורה אחר ירידת ה' על ראש ההר, שהרי כבר קדמו להן אלה שבפסוקים י־יג, שעליהן מוסבים דברי משה בפסוק כג64Ewald רואה בשישה פסוקים אלה (כ־כה) משום אינטרפולציה של "המספר השלישי", וזאת משום שהם מספרים - ללא כל סיבה נראית לעין - על עליה וירידה נוספות של משה (הרי לפי הפסוק יב אכן כבר הופרד־הוגבל העם מן ההר במידה מספקת). גם Knobel אשר רואה בכל הפרשה, היינו פרקים יט־כד, משום הוספה של "המשלים", סובר שעד הפסוק יט השתמש הלה ב"ספר המשפטים" כמקור, בעוד שאת הפסוקים כ־כב ו־כד־כה הוא שאב מ"ספר המלחמות". ואלו הפסוק כג גם הוא תוספת "המשלים" אשר איחד את דברי שני "המספרים". לדעתו סותרים שני המקורות זה את זה ואף־על־פי כן הביאם "משלים" זה של כתבי־היסוד כאחד. אנחנו ננסה לראות תחילה, מה הן הסתירות שהעלה Knobel. (1) "המספר הראשון" סיפר זה עתה שה' ירד ודיבר אל העם, ואינו יכול אפוא לספר עתה שה' עלה אל ההר וקרא למשה לעלות אליו; (2) האזהרה הנוספת שייכת ככל הנראה אל הסיפור שלפני ירידת ה' אל ההר, והיא מקבילה לאמור בפסוקים י־יג; (3) רק "המספר השני" מוסר על עליות אחדות של משה אל ראש ההר, כמו כד, טז ואילך, ו־לד, ב. "המספר הראשי" לעומת זאת מספר על עלית משה לראש ההר רק פעם אחת - לג, כא - והוא בשעת גילוי השכינה שביקש, וראה כ, כא; (4) "המספר השני" כבר מכיר "כהנים" - אהרן ובניו והלויים, ואלו המספר הראשון, "הראשי", אינו מכירם (השוה כד, ה); (5) אצל "המספר הראשי" אין העם רואה אלא "קולות וברקים וענן כבד... וקול שופר חזק מאד" (ט, טז), אבל אינו רואה את כבוד ה', חסד אשר מוענק למשה בלבד, על פי בקשתו וכסימן למציאת חן מיוחד (לג, יז ואילך), בעוד שלפי "המספר השני" רואים נציגי העם, ואפילו העם כולו, את כבוד ה' (כד, י, יז); (6) "המספר השני" משתמש בשם ה' בלבד, ואלו "המספר הראשי" משתמש לעתים גם בשם "אלהים".
ועתה נביא תשובותינו לכל אחת מן ההערות האלה: (1) הפסוקים כ־כה רק מספרים בפרוטרוט מה שנאמר באורח כללי בפסוק יט - "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". אחר שנאמר תחילה באורח כללי, שמשה דיבר בשעת השמעת קול השופר וה' ענה לו בקול, כלומר ה' נתגלה לו למשה בנוכחות העם ואז גם דיבר עמו, מסופר בפרוטרוט, מה ואיך דיבר ה' עם משה. לפיכך צריך לומר דווקא קודם שאכן ה' ירד "אל־ראש ההר". אמנם "והר סיני עשן כלו" (יח), כבוד ה' התפשט על ההר כולו, אך ראש ההר נועד להיות המקום שבו ידבר ה' עם משה, במקום "עב הענן" ו"ערפל", ורק משה נמצא ראוי לגשת שמה, כמו שהמשכן כולו מלא כבוד ה' היה, ואף על פי כן רק קודש הקדשים, "מבין שני הכרובים" (כה, כב) נועד להתגלות אל משה ולדיבור עמו. (2) נראה שמקומן של האזהרות שבפסוקים כא־כב הוא אחרי ירידת ה' על ראש ההר, שהרי כבר קדמה להן זו שבפסוקים י־יג, עליה מוסבים דברי משה בפסוק כג. Knobel שרוצה בהחלטיות רבה לומר, שפרק כא מקביל לפסוקים י־יג, נמצא במצוקה בגלל פרק כג זה ומגיע בסוף למסקנה שזוהי תוספת "המשלים", כאמור. אך גם אם נניח שאמנם כן הוא, הרי צריך לומר ש"משלים" זה, אשר שני הניסוחים היו לפניו בשלימותם, לא שם לב לכך שהאזהרות הללו מצויות בשניהם, מקבילות זו אל זו, וכי נאמרו באותו הזמן, והוא רוצה להכיר זאת מתוך רסיסי הדברים ש"המשלים" שמר עליהם. ועוד. אם אמנם נסיר את הפסוק כג, כדברי Knobel, משום היותו תוספת "המשלים", כיצד נסביר את "ויאמר" וגו' והאזהרה "רד" הבאה פעמיים - כא ו־כד? (ושמא גם פסוק כד הוא "תוספת"?). ועוד. בפסוק כא כלל לא מוזכר תוכנה של האזהרה, והרי זה הוכחה, שתוכנה כבר היה ידוע מן האמור בפסוק יב, ומכאן הוכחה להיות המחבר של פסוקים אלה אחד בלבד, שהרי "פן־יהרסו" מניח כידועה את ההגבלה בפסוק יב. מסתבר שטעמה של האזהרה החוזרת לעם הוא דווקא בציווי אל משה לעלות אל ראש ההר (פסוק כ), ציווי שעלול היה להביא את העם לפרוץ את הגדר כדי לעלות אחריו אל ראש ההר, כמוהו. ועוד תכלית היתה לאזהרה החוזרת הזאת, והיא להפגין קבל- עם ועדה שמשה מופלה לטובה הוא, וכי הוא ורק הוא נמצא ראוי לקירבת ה' למען יאמינו בו לעולם. (3) לפי האמור ב-(1) מניח גם "המספר הראשון" למשה לעלות אל ראש ההר, שהרי "עב הענן" (ט) אינו אלא ראש ההר, וזו גם משמעותו של "ערפל" (כ, יז). עצם הקריאה אל משה לעלות אל ראש ההר אינה בלתי־צפויה, שהרי כבר אמר לו ה' (ט) "הנה אנכי בא אליך בעב הענן". (4) באשר לכהנים המוזכרים, ראה בפנים, להלן. (5) מאד מגוחכת נראית לנו הנחתו, שמה שראו זקני ישראל והעם כולו, כאמור להלן (כב, י, יז), הוא אשר מבקש משה לראות (לג, יח), ואף הלא ניתן לו רק באורח חלקי. והרי שם (כ) נדחית בקשתו במלים "לא תוכל לראת את־פני, כי לא־יראני האדם וחי", משמע שהבקשה "הראני נא את־כבדך" (יח) מוסבת על ראיית פני ה' (לא כבוד ה'), ואלו ראיית כל עם ישראל את כבוד ה' מתוארת כמקרא פעמים לא מעטות, כגון טז, י; ויקרא ט, כג; במדבר יד, י; טז, יט; יז, ז; כ, ו. חייב היה Knobel ללמוד מכאן שלא רק "המספר השני" מניח לו לעם לראות את כבוד ה', כי בכל מקום שמדובר בו בהופעה יוצאת מן הכלל של ה', יש מקום לדיבור על הופעת כבוד ה', והרי לפי ישעיה (ו, ג) "מלוא כל־הארץ כבודו" אכן מלא המקום כולו כבוד ה' (במובן הרחב). (6) Knobel מודה שהפסוק כד, י הוא משל "המספר השני", כלומר שגם אצל זה בא השם אלהים, אלא ששם זה שם משמעו כבוד ה': דמות ה' המוקפת אור וזוהר. אך מי, אם כן הוא הדבר, יאמר ל-Knobel שגם אצל "המספר הראשון־הראשי" המדומה אין לשם זה אלא משמע זה? הרי בכל מקום בפרשתנו הוא יסבול משמע זה. ורק בדרך אגב יצוין שלא כאן המקום להאריך באשר לחילופי השמות ה' ואלהים במקרא, כי ענין זה מקומו במבוא לספר בראשית [מבוא שלא נכתב, או לפחות לא הגיע אלינו; ראה בענין זה למעלה פרק ג הערה 20 - (המ')]. - בזה סולקו נימוקיו של Knobel לשני מקורות לפרשה שלפנינו. אך ראוי להביא כאן גם כמה הוכחות חיוביות לאחדותה: (1) אף כי אין לבנות במידה רבה על מספרים, דומה שאין זה מקרה שגם בפרקנו, פרק יט, שיש לראותו כמבוא לעשרת הדברות, מצויים עשרה דיבורים־נאומים - חמישה שלו ית' והמישה של משה. ואין זה יכול להיות מקרה, בדומה למספר עשרה של המאמרות אשר בהם נברא העולם (אבות ה, א - המ'). דיבורי ה' בפרקנו הם הפסוקים ג ואילך, ט, י ואילך, כא, כד., ואילו דיבוריו של משה הם הפסוקים ז, ט, כ, כג, כה (פסוק ה' אינו דיבור של משה, ראה שם). (2) המשפט "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (יט) מניח בהכרח את קיומו של דו־שיח בינו ית' ובין משה. והנה, אם אמנם יבואו - אצל "המספר הראשון" - עשרת הדברות מיד אחרי משפט זה, כפי שסובר Knobel, כי אז לא נדע, מה פתרון למלים "משה ידבר", כי נתקשה לקבל את דעתו של Knobel שפתרונן הוא - משה מזמין את ה' לומר את דברו, וה' עונה באמירת עשרת הדברות. (3) הפסוקים כ־כה מניחים במידה רבה את קודמיהם כידועים: "העד בעם" מניח את תוכן האזהרה כאמור למעלה, "יהרסו" המוסב על הגדר המגבילה, ובסוף פסוק כג החוזר אל פסוק יב מוכיחים את אחדותו של הפרק כולו, ואי אפשר לייחסו ל"משלים המאחד" כפי שכבר הראינו. גם אין פסוק זה היקוי משועבד של פסוק יב. אדרבה, יש בו כמה וכמה סימנים של עצמאות - "ההר" במקום "העם", התוספת "וקדשתו"; האזהרה מוזכרת כמופנית אל הרבים - "העדתה בנו" ולא כמו "והגבלת" שבפסוק יב הבא בלשון יחיד, כך שבאמת קשה לראות בפסוק זה תוספת של "מספר משלים ומאחד"..ב׳פן־יהרסו, אחרי "יהרסו" יש להשלים "לעלות", כלומר הרי הם ירצו לעלות כדי לראות את הדברים מקרוב. אף כי הב"ה ידע שמתוך פחד מפני האש אפילו לא יגשו אל ההר65ראה דברים ה, ה., ציווה להזהירם פעם נוספת שלא לעלות, למען ידעו, כי ההר שעליו מתגלה ה', מקדש הוא.ג׳ונפל ממנו רב ביד ה', ואין זה עומד בסתירה אל הציווי "כל־הנגע בהר מות יומת... כי־סקול יסקל או־ירה יירה" (יב־יג). אמנם נצטווה כלל ישראל, או אולי רק הכהנים השומרים על הקודש, לדאוג לכך שציוויו של ה' יישמר, ולהמית כל מי שעובר עליו. יחד עם זאת ביקש ה' להזהיר את העם שהוא ב"ה עצמו יהיה השופט המעניש, אם העם כולו יתקדם יתר על המידה מתוך סקרנות, ולא יהיה אפוא שופט בשר־ודם אשר יבצע את עונש המוות. התוצאה תהיה "ונפל ממנו רב"; והשוה ויקרא כ, ד ואילך.
ועתה נביא תשובותינו לכל אחת מן ההערות האלה: (1) הפסוקים כ־כה רק מספרים בפרוטרוט מה שנאמר באורח כללי בפסוק יט - "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". אחר שנאמר תחילה באורח כללי, שמשה דיבר בשעת השמעת קול השופר וה' ענה לו בקול, כלומר ה' נתגלה לו למשה בנוכחות העם ואז גם דיבר עמו, מסופר בפרוטרוט, מה ואיך דיבר ה' עם משה. לפיכך צריך לומר דווקא קודם שאכן ה' ירד "אל־ראש ההר". אמנם "והר סיני עשן כלו" (יח), כבוד ה' התפשט על ההר כולו, אך ראש ההר נועד להיות המקום שבו ידבר ה' עם משה, במקום "עב הענן" ו"ערפל", ורק משה נמצא ראוי לגשת שמה, כמו שהמשכן כולו מלא כבוד ה' היה, ואף על פי כן רק קודש הקדשים, "מבין שני הכרובים" (כה, כב) נועד להתגלות אל משה ולדיבור עמו. (2) נראה שמקומן של האזהרות שבפסוקים כא־כב הוא אחרי ירידת ה' על ראש ההר, שהרי כבר קדמה להן זו שבפסוקים י־יג, עליה מוסבים דברי משה בפסוק כג. Knobel שרוצה בהחלטיות רבה לומר, שפרק כא מקביל לפסוקים י־יג, נמצא במצוקה בגלל פרק כג זה ומגיע בסוף למסקנה שזוהי תוספת "המשלים", כאמור. אך גם אם נניח שאמנם כן הוא, הרי צריך לומר ש"משלים" זה, אשר שני הניסוחים היו לפניו בשלימותם, לא שם לב לכך שהאזהרות הללו מצויות בשניהם, מקבילות זו אל זו, וכי נאמרו באותו הזמן, והוא רוצה להכיר זאת מתוך רסיסי הדברים ש"המשלים" שמר עליהם. ועוד. אם אמנם נסיר את הפסוק כג, כדברי Knobel, משום היותו תוספת "המשלים", כיצד נסביר את "ויאמר" וגו' והאזהרה "רד" הבאה פעמיים - כא ו־כד? (ושמא גם פסוק כד הוא "תוספת"?). ועוד. בפסוק כא כלל לא מוזכר תוכנה של האזהרה, והרי זה הוכחה, שתוכנה כבר היה ידוע מן האמור בפסוק יב, ומכאן הוכחה להיות המחבר של פסוקים אלה אחד בלבד, שהרי "פן־יהרסו" מניח כידועה את ההגבלה בפסוק יב. מסתבר שטעמה של האזהרה החוזרת לעם הוא דווקא בציווי אל משה לעלות אל ראש ההר (פסוק כ), ציווי שעלול היה להביא את העם לפרוץ את הגדר כדי לעלות אחריו אל ראש ההר, כמוהו. ועוד תכלית היתה לאזהרה החוזרת הזאת, והיא להפגין קבל- עם ועדה שמשה מופלה לטובה הוא, וכי הוא ורק הוא נמצא ראוי לקירבת ה' למען יאמינו בו לעולם. (3) לפי האמור ב-(1) מניח גם "המספר הראשון" למשה לעלות אל ראש ההר, שהרי "עב הענן" (ט) אינו אלא ראש ההר, וזו גם משמעותו של "ערפל" (כ, יז). עצם הקריאה אל משה לעלות אל ראש ההר אינה בלתי־צפויה, שהרי כבר אמר לו ה' (ט) "הנה אנכי בא אליך בעב הענן". (4) באשר לכהנים המוזכרים, ראה בפנים, להלן. (5) מאד מגוחכת נראית לנו הנחתו, שמה שראו זקני ישראל והעם כולו, כאמור להלן (כב, י, יז), הוא אשר מבקש משה לראות (לג, יח), ואף הלא ניתן לו רק באורח חלקי. והרי שם (כ) נדחית בקשתו במלים "לא תוכל לראת את־פני, כי לא־יראני האדם וחי", משמע שהבקשה "הראני נא את־כבדך" (יח) מוסבת על ראיית פני ה' (לא כבוד ה'), ואלו ראיית כל עם ישראל את כבוד ה' מתוארת כמקרא פעמים לא מעטות, כגון טז, י; ויקרא ט, כג; במדבר יד, י; טז, יט; יז, ז; כ, ו. חייב היה Knobel ללמוד מכאן שלא רק "המספר השני" מניח לו לעם לראות את כבוד ה', כי בכל מקום שמדובר בו בהופעה יוצאת מן הכלל של ה', יש מקום לדיבור על הופעת כבוד ה', והרי לפי ישעיה (ו, ג) "מלוא כל־הארץ כבודו" אכן מלא המקום כולו כבוד ה' (במובן הרחב). (6) Knobel מודה שהפסוק כד, י הוא משל "המספר השני", כלומר שגם אצל זה בא השם אלהים, אלא ששם זה שם משמעו כבוד ה': דמות ה' המוקפת אור וזוהר. אך מי, אם כן הוא הדבר, יאמר ל-Knobel שגם אצל "המספר הראשון־הראשי" המדומה אין לשם זה אלא משמע זה? הרי בכל מקום בפרשתנו הוא יסבול משמע זה. ורק בדרך אגב יצוין שלא כאן המקום להאריך באשר לחילופי השמות ה' ואלהים במקרא, כי ענין זה מקומו במבוא לספר בראשית [מבוא שלא נכתב, או לפחות לא הגיע אלינו; ראה בענין זה למעלה פרק ג הערה 20 - (המ')]. - בזה סולקו נימוקיו של Knobel לשני מקורות לפרשה שלפנינו. אך ראוי להביא כאן גם כמה הוכחות חיוביות לאחדותה: (1) אף כי אין לבנות במידה רבה על מספרים, דומה שאין זה מקרה שגם בפרקנו, פרק יט, שיש לראותו כמבוא לעשרת הדברות, מצויים עשרה דיבורים־נאומים - חמישה שלו ית' והמישה של משה. ואין זה יכול להיות מקרה, בדומה למספר עשרה של המאמרות אשר בהם נברא העולם (אבות ה, א - המ'). דיבורי ה' בפרקנו הם הפסוקים ג ואילך, ט, י ואילך, כא, כד., ואילו דיבוריו של משה הם הפסוקים ז, ט, כ, כג, כה (פסוק ה' אינו דיבור של משה, ראה שם). (2) המשפט "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (יט) מניח בהכרח את קיומו של דו־שיח בינו ית' ובין משה. והנה, אם אמנם יבואו - אצל "המספר הראשון" - עשרת הדברות מיד אחרי משפט זה, כפי שסובר Knobel, כי אז לא נדע, מה פתרון למלים "משה ידבר", כי נתקשה לקבל את דעתו של Knobel שפתרונן הוא - משה מזמין את ה' לומר את דברו, וה' עונה באמירת עשרת הדברות. (3) הפסוקים כ־כה מניחים במידה רבה את קודמיהם כידועים: "העד בעם" מניח את תוכן האזהרה כאמור למעלה, "יהרסו" המוסב על הגדר המגבילה, ובסוף פסוק כג החוזר אל פסוק יב מוכיחים את אחדותו של הפרק כולו, ואי אפשר לייחסו ל"משלים המאחד" כפי שכבר הראינו. גם אין פסוק זה היקוי משועבד של פסוק יב. אדרבה, יש בו כמה וכמה סימנים של עצמאות - "ההר" במקום "העם", התוספת "וקדשתו"; האזהרה מוזכרת כמופנית אל הרבים - "העדתה בנו" ולא כמו "והגבלת" שבפסוק יב הבא בלשון יחיד, כך שבאמת קשה לראות בפסוק זה תוספת של "מספר משלים ומאחד"..ב׳פן־יהרסו, אחרי "יהרסו" יש להשלים "לעלות", כלומר הרי הם ירצו לעלות כדי לראות את הדברים מקרוב. אף כי הב"ה ידע שמתוך פחד מפני האש אפילו לא יגשו אל ההר65ראה דברים ה, ה., ציווה להזהירם פעם נוספת שלא לעלות, למען ידעו, כי ההר שעליו מתגלה ה', מקדש הוא.ג׳ונפל ממנו רב ביד ה', ואין זה עומד בסתירה אל הציווי "כל־הנגע בהר מות יומת... כי־סקול יסקל או־ירה יירה" (יב־יג). אמנם נצטווה כלל ישראל, או אולי רק הכהנים השומרים על הקודש, לדאוג לכך שציוויו של ה' יישמר, ולהמית כל מי שעובר עליו. יחד עם זאת ביקש ה' להזהיר את העם שהוא ב"ה עצמו יהיה השופט המעניש, אם העם כולו יתקדם יתר על המידה מתוך סקרנות, ולא יהיה אפוא שופט בשר־ודם אשר יבצע את עונש המוות. התוצאה תהיה "ונפל ממנו רב"; והשוה ויקרא כ, ד ואילך.