פירושי רד"צ הופמן על שמות כ׳:י׳

א׳אתה ובנך ובתך. הבנים והבנות הגדולים כלולים ב'אתה', שהרי הפניה גם אליהם היא, 'ובנך ובתך' בא אפוא לכלול בציווי גם את הילדים הקטנים, שלא יעשו מלאכה על דעת אבותיהם⁸⁸ראה מכילתא דרי"ש (המ'), והשוה שבת קכא ע"ב..ב׳עבדך ואמתך. כאן מציינת המכילתא. "עבדך ואמתך, אלו בני ברית; אתה אומר אלו בני ברית, או אינו אלא עבד ערל? כשהוא אומר⁸⁹להלן כג, יב (המ'). וינפש בן אמתך והגר, הרי עבד ערל אמור, הא מה ת"ל עבדך ואמתך, אלו בני ברית". ושם בפ' משפטים אומרת המכילתא לפסוק 'וינפש בן אמתך והגר'. "זה עבד ערל. אתה אומר עבד ערל, או אינו אלא בן ברית? כשהוא אומר 'עבדך ואמתך' הרי בן ברית אמור וגו". יוצא שפסוקנו בא ללמד, שעלינו להקפיד על מנוחתו בשבת של עבד עברי, כי אף על פי שחובת מנוחה זו מוטלת עליו בתור בן ישראל גדול, הרי הוא במידה רבה ברשות אדוניו, עוד יותר מאשר 'בנך ובתך'.ג׳וגרך. לפי פשוטו של מקרא נראה שבפסוקנו הכוונה לגר־תושב, משום שהצירוף 'גר אשר בשעריך' בא בכל מקום לציין גר־תושב⁹⁰השוה דברים כד, יד; ועיין בבא מציעא קיא ע"ב (המ').. ולא נראה לנו להבדיל בין 'גר' ובין 'גרך', כפי שעושה רש"ר הירש בפירושו, משום שהכינוי בתיבה 'גרך' כאן בא רק משום שגם 'עבדך ואמתך' באים עם כינוי זה. ואולם לפי המכילתא זהו גר־צדק, בעוד שבמלה 'והגר' בפ' משפטים הכוונה לגר־תושב. ונראה לפרש דרשתם כך. אילו היה רק כתוב אחד, היינו סוברים שרק גר־צדק חייב במנוחת השבת. רק מן העובדה שהכתוב מזכיר את הגר בקשר למצוות שבת פעמיים, הן בפסוקנו והן בפ' משפטים, הננו למדים, שעלינו להבטיח את מנוחתם בשבת גם של גר־צדק וגם של גר־תושב. מובן מאליו שהיינו מפרשים את פסוקנו כמכוון לגר־צדק משום שהוא קודם, אך מכיוון שכתוב 'גר' פעם נוספת, אנו מבינים שגם בפסוקנו מדובר בגר־תושב, ואת דינו של גר־צדק אנו יודעים מכוח קל־וחומר⁹¹ומסתבר שמעין זה הוא גם ביסוד דרשתם ז"ל בקשר ל"עבדך ואמתך" במכילתא.. וכך אנו גם מבינים, למה מביא הכתוב 'ובהמתך' לפני 'וגרך' - אם אמנם 'וגרך' הוא גר־תושב, כי אז הרי האזהרה על שביתת בהמה קרובה מן האזהרה על שביתת הגר, שכן מותר לנו להניח לו לעבוד כשהוא עובד בשביל עצמו, ואין לנו לאסור עליו עשיית עבודה אלא כשהוא עושה למעננו, בעוד שמצוות שביתת בהמה מוטלת עלינו גם כשבהמתנו אינה עובדת בשבילנו. בדברות שבפ' ואתחנן בא במקום 'ובהמתך' 'ושורך וחמורך וכל בהמתך', והרי זה שם פרט וכלל, ולפי הכלל 'נעשה כלל מוסיף על הפרט' נאסרת בזה עבודתם של כל מיני הבהמה שבבעלותנו⁹²בבא קמא נד ע"ב (המ').. בפ' משפטים⁹³כג, יב (המ'). ירושלמי שבת פ"ה הל' ג (המ'). נאמר 'למען ינוח שורך וחמורך' וגו' ומסתבר, שמשום כך פירש משה רבנו בדברות האחרונות ש'שורך וחמורך וכל בהמתך' צריכים לנוח, שאם לא כן אפשר היה לסבור, ש'שורך וחמורך' שבפ' משפטים הוא הפירוט של 'בהמתך' שבכאן, ויהיה זה אפוא כלל ופרט. עוד מלמדים אותנו חכמינו ז"ל מן 'ובהמתך' את הלאו דמחמר, כלומר האיסור לגרום לבהמה כלשהי לעשות מלאכה שאסורה לנו, בעוד שהכתוב 'למען ינוח שורך וחמורך' (כג, יב) בא ללמדנו מצוות שביתת בהמה, שאל לה לבהמתנו לעבוד ביום השבת גם בשביל אדם, כאשר לא אנחנו מביאים לכך⁹⁴A.Geiger רוצה למחוק אי־אלה מלים בפסוקנו. בתוך Urschrift, p. 466 הוא מעיר שיש כאן 'תופעות מוזרות'. בתרגום השבעים מנסחים את פסוקנו כמו המקביל לו בס' דכרים וכותבים 'שורך וחמורך וכל בהמתך', ולהפך - תרגום יב"ע וגם השומרוני משמיטים כאן את המלה 'ובהמתך'. גם במכילתא לפסוקנו זוהי המלה היחידה שאינה נדרשת, כאילו אינה קיימת. בוולגטא באה המלה בלא וי"ו החיבור. גם המלים 'וגרך אשר בשעריך' מתמיהות את Geiger, שכן הן נראות לו כסגנון ס' דברם. הוא משער, שבמקור הסתיים פסוקנו במלה 'ואמתך' וכי הושלם מאוחר יותר מדברות ס' דברים אצל השבעים, כולו. ואצל אחרים רק באשר לגר. והנה יש בהשמטת המלים 'וגרך אשר בשעריך' משום שרירות־לב גסה, שהרי נוסח זה מקובל על הכל, והטענה שיש במלים אלה משום סגנון ס' דברים היא מופרכת. גם להלן פ' כג נצטווינו על מנוחת הגר והבהמה, ומכאן שהטענה, כי השימוש בלשון גר בשביל הזר, המשרת העני והמסכן, הוא סגנוו ייחודי לס' דברים, אינה במקומה. ומשם (פרק כג) גם הוכחה למקוריותה של התיבה 'ובהמתך', אף כי אינה בתרגום יב"ע ובשומרוני. וגם מתוך העדר דרשת המלה במכילתא לא ניתן להסיק שהתיבה לא היתה לפניהם ז"ל שהרי גם מלים אחרות אינן נדרשות כלל - מן הטעם שלא היתה דרשה. גם בכוחו של העדר המלה בתרגום יב"ע והשומרוני אין להוכיח את אי־נכונותה של הגרסה המקובלת בידינו. היעדרה יכול לנבוע משגגה כלשהי, וקרוב לוודאי שכן הוא באשר לתרגום השומרוני, כי בטקסט העברי שלו אין המלה מופיעה. אך גם אם היה לפני מתרגמים אלה טקסט שבה המלה 'בהמתך' איננה, אין העדר זה של תרגום, בתרגום זה או אחר, יכול להוכיח נגד נכונותה של גרסתנו, שכן חסרות מלים גם מתרגומם של פסוקים אחרים של עשרת הדברות, פסוקים שבנכונות נוסחם אפילו Geiger אינו מטיל ספק. כך חסרות המלים 'אלהיך' בפסוק ב', 'לך' בפסוק ג', 'אנכי' ו'לשנאי' בפסוק ה' בטקסט העברי של השומרוני, וכן ה' בפסוק ז', 'כן' בפסוק יא, ו'אמתו' ו'אשר' בפסוק יד. מלבד פרק כג דלהלן מוכיח גם נוסח הדברות שבפ' ואתחנן את נכונות 'ובהמתך' שבכאן. כי ודאי ש'שורך וחמורך' בא שם על פי שמות כג, ו'וכל בהמתך' על פי 'בהמתך' שבפסוקנו. ושם היה צריך להוסיף 'וכל', כי בלעדי מלית זו לא היתה למלה 'בהמתך' כל משמעות. אלמלא היה כתוב כאן 'ובהמתך', לא היה מביא הכתוב 'וכל בהמתך' גם בס' דברים, שהרי זה ייראה מיותר אחר שנאמר שם 'שורך וחמורך' (ובוודאי אין Geiger מקבל את דרשת התלמוד הנ"ל). ודאי הדבר, שגרסתנו היתה לפני בעלי התלמוד בריש פרק 'מי שהחשיך' במס' שבת, כי שם לומדים ממנה איסור מחמר, ולפי המובא במס' בבא קמא (נד ע"ב) היא כבר היתה לפני ר' ישמעאל. אף אין לקבל ששינו את פסוקנו על פי ס' דברים, כי אז היו משווים אותו לגמרי לנוסח דשם, וכפי שאכן עשה תרגום השבעים. ואם Geiger כותב באחיד המקומות בתוך Jued.Zeitschrift שלו, שגם מוני תרי"ג המצוות מניחים, שהמלה 'ובהמתך' אינה בפסוקנו, שכן המניין תרי"ג נובע ממספר האותיות שבעשרת הדברות שבכאן, ועם המלה 'ובהמתך' היו אלה 620 ולא 613, כי אז נשיב על זה: (א) למלה 'ובהמתך' יש רק שש אותיות ולא שבע, ולפיכך Geiger צריך להשמיט אות נוספת מעשרת הדברות, אך משום מה אינו עושה כן (ברם, השוה ירושלמי סוכה ד, ג, דף נד ע"ג); (ב) המספר תרי"ג מובא לראשונה אצל ר' שמלאי (מכות כג ע"ב - המ'), ורמב"ן מטיל ספק באשר לזמנה של מסורת זו (ראה השגות לשורש א בס' המצוות לרמב"ם, רמי"ר) (ג) ואם אמנם מסורת זו עתיקת יומין היא, כפי שרמב"ן מסיק לבסוף, הרי בהכרח היא מבוססת על מנין המצוות עצמן, שכן אין להניח, כי פשוט מנו את אותיות עשרת הדברות וקבעו את מנין המצוות על פי מניין זה. כלומר, בוודאי מנו את המצוות בתורה והגיעו למניין תרי"ג, ואחר כך אמנם מצאו שבעשרת הדברות יש תר"כ אותיות, והניחו שיש בכך רמז לתרי"ג המצוות דאורייתא ועוד ז' מצוות דבני נח, או ז' מצוות דרבנן. מכל מקום אין כל סיבה של ממש לגעת לרעה בנוסח פסוקנו.. רשר"ה מעיר, שהשור מסמל את בהמת העבודח, בעוד שהחמור מסמל את בהמת המשא, והכתוב שבדברות האחרונים מציין אפוא את שני סוגי העבודה, זו הייצרנית ומלאכת הוצאה מרשות לרשות. ברם, דומה שלא זו כוונת הכתוב שם, אלא כמו במקומות רבים אחרים בתורה בא הכתוב לציין את בהמות־הבית השכיחות בישראל, והן שור וחמור ושה, ורק משום שהשה אינו מבהמות העבודה אין הוא מוזכר בהקשר זה⁹⁵ראה שבת פז ע"ב סנהדרין נו ע"ב, וראה שם בדברים, כיצד חזקוני מחזק דברי רש"י אלה..ד׳עבדך כאן בלא וי"ו־החיבור. תחילה נמנים האנשים החופשיים, דהיינו 'אתה ובנך ובתך', ורק לאחר מכן, בדרגה שנייה, העבד והאמה, הבהמה והגר. בפ' ואתחנן לעומת זה בא 'ועבדך' בוי"ו החיבור מן הסתם, משום שמשה רבנו ביקש ללמד, שאין הבדל בין מנוחתו של האדון למנוחתו של העבד, דבד שמצווה עוד יותר מפורש על ידי התוספת 'למען עבדך ואמתך כמוך'.ה׳עוד יש שם, אחר הציווי 'שמור את יום השבת לקדשו' התוספת 'כאשר צוך ה' אלהיך'. רש"י ז"ל ע"א מסב את הדברים, על פי חז"ל⁹⁶שמות טו, כה (המ')., על מצוות השבת שניתנה לבני ישראל במרה, כלומר עוד קודם מתן תורה, אך רמב"ן אינו מקבל דבריו, כי אם כן היה צריך לומד שגם על כיבוד אב ואם נצטוו במרה. ואין רש"י אומר זאת שם⁹⁷דברים כד, ח (המ')., אף על פי שגם לגבי כיבוד אב ואם נאמר 'כאשר צוך ה' אלהיך' (פסוק טו). ראב"ע והחדשים מפרשים 'כאשר צוך ה' אלהיך' כמוסב על הדברות הראשונים. אך אם כן קשה, למה באה תוספת זו רק בקשר למצוות שבת וכיבוד אב ואם ולא בכל המצוות שבעשרת הדברות. ומה גם שבמצוות כיבוד אב ואם שבכאן לא נאמר יותר מאשר בזו שבדברות האחרונים. דומה אפוא שעלינו לפרש ביטוי זה כמו ביטויים דומים שבס' דברים - 'כאשר ציוויתים'⁹⁸שם יב, כא (המ')., או 'כאשר ציוויתיך'⁹⁹להלן לה, א־ג (המ'). - כביטויים הרומזים למקומות, שמצוות אלה מפורשות יותר.מצוות השבת שבדברות לכאורה בלתי ברורה היא. אין אנו יודעים במה תתבטא קדושת השבת הנדרשת. על כן אומר משה רבנו 'כאשר צווך' לרמוז הן על ביאורי המצוה בתורה שבכתב והן על כאלה שבתורה שבעל פה (באשר לתורה שבכתב, השוה המקומות המובאים למעלה ומצוות שבת בקשר למשכן¹⁰⁰שבת צג ע"ב (המ')., משם נמצינו למדים שהמלאכות שנעשו במשכן הן אלה האסורות בשבת¹⁰¹ויקרא יט, ג (המ').). ובדומה לכך, בלתי ברורה מצוות כיבוד אב ואם, שהאי לא מפורט בה מהו טיבו של כיבוד זה שנצטווינו בו, וצריך אפוא לומר ש'כאשר צווך' זה רומז לפסוקים אחרים בנושא דנן - 'איש אמו ואביו תיראו'¹⁰²להלן כא, טו (המ')., 'ומכה אביו ואמו מות יומת'¹⁰³שם שם יז (המ')., 'ומקלל אביו ואמו מות יומת'¹⁰⁴סנהדרין נד ע"א וראה רמב"ם הל' איסורי ביאה פ' ב, הל' א (המ')., כי איש אשר יקלל את אביו ואת אמו' (ויקרא כ, ט) וגם 'איש אשר ישכב את אשת־אביו, ערות אביו גלה' (שם שם יא), המרבה אף אשת אביו אחר מות האב¹⁰⁵ויקרא כא, ט (המ')., וגם 'ובת איש כהן אשר תחל לזנות, את אביה היא מחללת'¹⁰⁶בראשית לה, כב (המ')., והשוה גם מעשה ראובן ובלהה¹⁰⁷שם מט, ד (המ'). ודברי יעקב על אודותיו 'כי עלית משכבי אביך'¹⁰⁸דברים כא, יט (המ').. כל הפסוקים הללו שייכים לנושא דנן, ומלבדם היו בלא ספק הלכות שנמסרו בעל פה, ואשר פירטו מצוה זו. מדברי הכתוב שבן סורר ומורה 'איננו שומע בקול אביו ובקול אמו'¹⁰⁹ויקרא יט, לב (המ'). אפשר להסיק, כי מצוה על הבן לשמוע לקול אביו ולקול אמו, ומן הסתם גם תוקן שעל הבן לקום בפני אביו; השוה 'מפני שיבה תקום'¹¹⁰השוה רמב"ן ע"א. ודומה שמן הדין לציין, שבפירושו לס' דברים מקצר המחבר בביאור "כאשר צווך" (ראה במהד' העברית עמ' פט) ומסתמך על פירושו לס' שמות, אף כי ביאור התוספת מקומו שם, ואילו כאן הוא בא כבדרך אגב, ובוודאי לא ידע שיראה אור בדפוס (המ')., ודוגמתו של יוסף מלמדת, כיצד על הבן לטפל באביו לעת זקנתו, ועוד. התוספת 'כאשר צווך' רומזת שכל כגון דא, הלכות שמשה רבנו כבר הביא אותן לפני העם בעל־פה. ביתר המצוות שבעשרת הדברות אין צורך ברמזים שכאלה, אם משום שהדברים ברורים דיים, כגון הדיבר הראשון והשני. ואולי באה התוספת 'כאשר צווך' רק במצוות שבת וכיבוד אב ואם משום שרק אלה נצטוו כאן באורח חיובי, שהרי הדיבר הראשון - 'אנכי' - מובא בצורה מספרת, ואילו יתר שבע המצוות מנוסחות על דרך השלילה - 'לא.' ובכל אלה לא תתאים תוספת שכזו. רק במצוות העשה 'זכור' ('שמור') ו'כבד' היא מתאימה, ובה נרמזות כל ההלכות שבנדון, הן אלה שבכתב והן אלה שנמסרו בעל פה¹¹¹פורסם בתוך "כרם חמד", 8..