פירושי רד"צ הופמן על שמות כ׳:ט׳
א׳ששת ימים וגו'. כבר נדרשנו להבדל בין מלאכה ועבודה בדיוננו במצוות המועדים79בביאור לס' ויקרא בתרגום העברי, כרך ב, עמ' קו ואילך (המ').. עבודה היא פעילות מייגעת ואילו מלאכה היא כל יצירה הנעשית על ידי אדם. ומכיוון שבישול וכל עשיית אוכל נפש אינם מלאכות שאפשר לראות בהן עבודות, אלא הם - כלשונו של רמב"ן - 'מלאכות הנאה', לא נאסרו ביום טוב אלא מלאכות־עבודה, ביטוי המשמש מונח לכל העבודות שאינן מלאכת אוכל נפש (מלאכה היא גם התוצר שהעבודה מייצרת אותו). לפי זה מלמד הכתוב שבששת ימים הראשונים רשאי אדם לעשות הן כל עבודה הן כל מלאכה, אבל היום השביעי הוא שבת, יום שבו שובת־חוגג80באשר לאתימולוגיה של המלה "שבת", ראה דו"ח הסמינר 1874-1873.. ביום זה אסור לעסוק ביצירה, אפילו כזאת שאין בה עבודה. אין התורה מפרטת אילו מלאכות אסורות בשבת. מוזכרות בה רק חרישה וקצירה (להלן לד, כא), לקיטת מן (לעיל טז, כו ואילך), אפייה ובישול (שם כג, והשוה יב, טז), הבערת אש (לה, ג) וקשישת עצים (במדבר טו, לב ואילך). מלבד אלה מוזכרת - בנביא - נשיאת משא (ירמיה ז, כא) ובס' נחמיה (יג, טו ואילך) גם נאסרים דריכת גת, העברת סחורות והעיסוק במסחר. מסתבר, שהמסורת - היא תורה שבעל פה - הגדירה בדיוק מהן המלאכות האסורות, שהרי משהוטל עליהן עונש מוות, לא ייתכן שהן לא יוגדרו היטב. ברם, מלבד מלאכות אלה שהמסורת קבעתן, נאסרו עוד עיסוקים אחרים על ידי חז"ל בתקופות שונות, וזאת כדי להרבות מנוחה ביום שבת. מלאכות אלה שנאסרו מאוחר יותר כונו על ידי חכמינו במונח 'שבות'. המכילתא מנסה להסמיך איסורים אלה לכתובים, אך דומה שתמיד ידעו, שעיסוקים אלה מותרים הם מדין תורה. ואפשר להוכיח כן הן מן העובדה הפשוטה, שאלמלא כן, כלומר אלמלא היו דברים אלה ידועים היטב כתורה שבעל־פה, לא היה מעזים לציין את איסור המסחר שבס' נחמיה כאיסור מדרבנן. אם הטילו בתקופה מסוימת עונש מוות על הרכיבה בשבת81עיין יבמות צ ע"ב וסנהדרין מו ע"א (רמי"ר)., הרי שהיתה זו הוראת־שעה בלבד. והנה רמב"ן בפרשת אמור82ויקרא כג, כד (המ'). מביא מכילתא אחריתי דרבי שמעון בר יוחאי, ששנו בה לשון אחר. 'אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה חטאת, מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת, מניין שאין עולין באילן, ולא רוכבים על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מספקים ולא מטפחים? תלמוד לומר 'כל מלאכה'. אין לי אלא ברשות, במצוה מניין שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ואין מגביהין תרומה ומעשרות? תלמוד לומר 'שבתון שבו'. אל נכון טוען רמב"ן שכל אלה אינן אלא אסמכתות, וכן מוכח מן המכילתא עצמה, שהיא היא מניחה כוודאי שאין במלאכות אלה משום חיוב חטאת, ואילו היו אסורות מדאורייתא, היה צריך להוכיח שאין בהן משום חיוב שכזה83שלא בדין סובר אפוא פרידמן במכילתא שלו דף י, שהלכות אלה היו נורמות עתיקות, שהיו תקפות בשעתן, אבל בוטלו לאחר מכן.. אם אין רוצים לקבל את המונח אסמכתא, צריך להניח שבעיקר אסרה תורה דווקא את המלאכות שבהן הופכים חומר למוצר כלשהו (ומלבד אלה עוד הוצאה מרשות לרשות), וכי כל המלאכות הללו היו ידועות במסורת, בתורה שבעל פה. אך מכיוון שבתורה בא גם הביטוי 'שבתון' 84טז, כג, ועוד (המ')., כלומר שצריך לנוח ביום השבת, הרי בהכרח שגם פעילויות נוספות חייבות להיות אסורות, שכן גם אם אין מלאכה בפעולות שאין בהן יצירה, שאין תוצאתן מוצר חדש, הרי אין זו מנוחה כאשר עוסקים בהן בשבת. ואמנם כתב רמב"ן85ויקרא כג, כה (המ'). 'שנצטווינו מן התורה להיות לנו מנוחה אפילו מדברים שאינם מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד תבואות... ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום... והותרו הימים הטובים באלו ואפילו השבת עצמה, שבכל זאת אין בהם משום מלאכה, שכן אמרה תורה 'שבתון' שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח'86וראה גם רמב"ם הל' שבת פ' כה, יב (המ').. ואולם למצוות מנוחה זו בשבת לא יהיה כל גבול, והיה אפשר לאסור גם, למשל, חיתוכו של מזון לפני אכילתו או הליכה דרך רחוקה בתוך העיר או אפילו לימוד תורה, שהרי גם עשיית כל אלה אינה מנוחה. מן ההכרח אפוא שהתורה תניח להם לחכמים לקבוע מהי פגיעה במנוחת השבת ומה לא, ועל כן נאמר לעתים קרובות שחז"ל אסרו דבר זה או אחר משום שבות, ואין זה בא אלא לומר שתיקנו כן כדי לקיים מצוות שבתון. ואם תאמר, אם כן גם אפשר לומר, שאין כל צורך להניח, של"ט מלאכות מסיני נמסרו לנו, שהרי יכלה לתורה למסור בידי חכמים גם את ההכרעה בשאלה, עשייתן של אילו מלאכות נענשת במיתה, ול"ט אבות מלאכות היו אפוא יכולים להיות תוצאת קביעתם של חכמים? ויש לומר, שהנחה כזאת אינה אפשרית כלל, שהרי הכתוב עצמו מעיד, שלא על דעת עצמו העניש משה רבנו ע"ה את מקושש העצים במיתה, אלא ששאל תחילה את ה' ב"ה, ומאכן שאין זה יכול להיות עניינו של בית הדין לקבוע אילו הן המלאכות המחייבות מיתה. וגם לפי הדעה, כי 'יודע היה משה רבנו שהמקושש במיתה... אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג'87סנהדרין עח ע"ב (המ')., ברור של"ט אבות המלאכות היו ידועים על פי תורה שבעל פה. ועוד, התורה אסרה כאמור מלאכות אחדות במפורש, כגון חרישה וקצירה, והבערת אש, ולמה לא נמסר להם לחכמים לבחור־להכריע מהן המלאכות הנותרות האסורות? ללמד, שהמלאכות שעונשן מיתה במפורש נאמרו לו למשה רבנו מפי הגבורה, אלא רק חלק מהן נכתבו בתורה והחלק האחר נמסר לו למשה בעל פה. ובעצם, אף אילו ניתן היה להוכיח שהתורה השאירה להכרעתם של החכמים, מהן המלאכות שעונשן מיתה, וכי הם אמנם הכריעו בזמן מן הזמנים אחת לתמיד לגבי ל"ט מלאכות אלה ותולדותיהן, גם אז היתה הכרעה שכזאת תקפה ושום בית דין שבעולם לא היה יכול לבטלה. באשר לעשיית מלאכה חלים להלכה כללים אלה. כל המקלקלין פטורין; מקלקל על מנת לתקן חייב; דבר שאינו מתכוון פטור (ר' יהודה חולק); כלאחר יד פטור; מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור (ר' יהודה חולק).