פירושי רד"צ הופמן על שמות כ׳:י״ג
א׳(ו) ארבעה דברות נוספים (כ, יג)ב׳לא תרצח. במלים אלה מתחילות המצוות של הלוח השני, מצוות העוסקות ביחסים בין אדם לחברו. במצוות אלה אין משום מתן טעם לשמירתן וגם אין בהן משום עונש על עבירתן, כפי שמעיר רמב"ן ע"א 'והנה הזכיר בקצת הדברות גמולן ובקצתן לא הזכיר... והיה זה כי החמישה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו'. כלומר, טעמן - בעצמן. והנה בא כאיסור ראשון איסור נטילת חייו של הזולת. ויפה מציינים חז"ל במכילתא, כיצד הולמות המצוות שבלוח השני את אלה שבראשון. 'כיצד ניתנו עשרת הדברות, חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה - כתיב 'אנכי ה' אלהיך' וכנגדו - 'לא תרצח', מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך. משל למלך בשר ודם וגו"138ירמיה ג, ט (המ').. האדם נברא בצלם אלהים, ועל כן קדושים חייו, כשם שמכבדים אתא האלהים כך חייבים לכבד את צלמו.ג׳לא תנאף. אחר חייו שלו, אשתו היא קניינו היקר ביותר של האדם, קניין שאסור לאחר לגעת בו. והתורה מבקשת לשנן לנו את קדושת הנישואין, שאיסור הפרתם חל גם על האיש וגם על האישה; השוה ויקרא כ, י. אמנם טוען ראב"ע, "רבים חשבו כי אין ניאוף כי אם עם אשת איש... ואין פירושו כאשר חשבו... ומלת מיאוף כמו זנות, וזה כתוב 'ותנאף את האבן'139מכילתא כא, ו (המ')., ואין ראוי לפרסם התועבה הזאת" וכו'. כלומד לדעתו יש כאן משום איסור כל זנות שהיא, אך בדין כבר העיר שד"ל שהכתוב בירמיה, עליו מסתמך ראב"ע, "אינו אלא משל, והכוונה על עבודת אלילים הנמשלת לניאוף, כי האומה נמשלת כאילו היא אשת איש עמו יתברך". וכך גם בהמשך המכילתא דלעיל "כתוב 'לא יהיה לך' וכתוב כנגדו 'לא תנאף', מגיד הכתוב שכל מי שעובד ע"ז מעלה עליו הכתוב כאילו מנאף אחר המקום".ד׳לא תגנב. גם המכילתא וגם התלמוד (סנהדרין פו ע"א) מסבים פסוק זה על גונב נפש, מכיוון שגניבת ממון נאסרת בפ' קדושים במלים 'לא תגנבו' (ויקרא יט, יא). "... או אינו אלא גונב ממון? אמרת, צא ולמד משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן - דבר הלמד מעניינו. במה הכתוב מדבר? בנפשות! אף כאן בנפשות" (סנהדרין שם). ועוד. כבר הבהרנו פעמים אחדות שכאשר שני פסוקים עוסקים באותו עניין התלמוד מסב את הפסוק הראשון על הדבר הקרוב, ואת השני - על הרחוק יותר וכך גם כאן. אילו היה כתוב רק 'לא תגנב' היינו מסבים את הכתוב רק על גניבת נפש החמורה, אך מכיוון שגם נאמר 'לא תגנבו', הרינו יודעים, שגם גניבת ממון אסורה. ואולם כבר ראב"ע מעיר שהאיסור 'לא תגנב' שבכאן אוסר כל גניבה שהיא, גם של נפש וגם של ממון, ולפי זה משנן לנו הדיבר השמיני גם את קדושת חירותו של הזולת וגם את קדושת רכושו. ואמנם ראינו, שחכמינו רואים בפסוקנו גם איסור גניבת ממון, שהרי 'רבן יוחנן בן זכאי אומרה כמין חומר. אוזן ששמעה לא תגנב והלך וגנב, היא תירצע מכל אבריו'140בראשית מז, יד (המ').. ובדומה לזה, 'מונח בארון זה (יוסף) קיים מה שכתוב במונח בארון זה (הלוחות), 'לא תגנב', לא גנב משל פרעה שנאמר141מכילתא בשלח (שמות יג, יט) וב"זה ינחמנו" מבקש לתקן שם - שלא כדין - "לא תגנבו". ובס'"אליה רבה" פכ"ד "לא תגנב", קיימו יוסף שנאמר "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים" (המ'). וילקט יוסף את כל הכסף142ויקרא יב, יא־יב (המ').. ועוד ראיה. במכילתא מובא, "כיצד ניתנו עשרת הדברות? ה' על לוח זה וה' על לוח זה. כתוב 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא' וכנגדו כתוב 'לא תגנב'. מגיד הכתוב שכל מי שהוא גונב, לסוף בא לידי שבועת שוא, שנאמר (ירמיה ז, ט) 'הגנוב רצוח ונאוף והישבע לשקר', וכתוב (הושע ד, ב) 'אלה וכחש ורצח וגנב ונאף...', והרי הקבלה זו אין לה מקום אלא אם כן נאמר, כי (גם) בגניבת ממון מדובר כאן. ואפשר גם להבין הקבלה זו של 'לא תשא' ו'לא תגנב' כאילו באה לומר, שכשם שאין בנשיאת שם ה' לשוא ח"ו משום כפירה ישירה בו, אבל יש בה משום פגיעה עקיפה בכבודו, כך יש גם בגניבת חירותו או ממונו של הזולת משום פגיעה בחייו של הלה. ואכן, גם זכריה מנבא 'אלה' על שתי אלה במקביל - 'כִּי כָל הַגֹּנֵב מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה וְכָל הַנִּשְׁבָּע מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה' (זכריה ה, ג). ולבסוף מן הדין לציין שגם בפ' קדושים143לא מצאתי בש"ס מי שאמר כך (המ'). באים שני איסורים אלה צמודים זה לזה - 'לא תגנבו... ולא תשבעו בשמי לשקר'.ה׳לא תענה. אחרי שבאיסורים 'לא תרצח... לא תגנב' נאסרה פגיעה בחייו וברכושו של הזולת על ידי מעשה ישיר, נאסר עתה להזיק לזולת - אם לחייו ואם לרכושו - באמצעות דיבור.ו׳עד שקר. לפי אחדים הרי זה תמורה ל'לא תענה', ושד"ל כתב "ונראה לי לפרש 'לא תענה ברעך' עניית 'עד שקר', כי הפועל מושך אחריו שם בנגזר ממנו, כגון 'פן אישן המות' (תהלים יג, ד)". אך יותר נראית לנו דעת חכמינו ז"ל המפרשים 'עד' - 'עדות'144אך לא התרגומים, כדברי המהבר (המ')., וכן תרגם אונקלוס145בראשית לא, מז (המ'). 'לא תסהיד בחברך סהדותו דשקרא' והשוה 'יגר שהדותא' - גלעד146שכועות כ ע"ב וראה למשל רמב"ם הל' שבועות פ' א, הל' א־ז (המ').. אך לא כן מפרש רש"ר הירש. בדברות שבס' דברים נאמר במקום 'עד שקר' 'עד שוא'. והנה לתמהוני הרב לא מצאתי, לא בתלמודים ולא במכילתא ולא במדרשים הערה כלשהי על שינוי זה, חרף חיפושים מרובים, בעוד שמרבים לדבר על ההבחנה בין שבועת שוא לשבועת שקר147וכן תרגום השבעים.. התרגומים148בכתבי־יד רבים אצל די־רוסי בא גם בס' דברים "עד שקר" ואף־על־פי שאין אצלי כל צל של ספק שנוסח המסורת הוא הנוסח המקורי, ייתכן הדבר שהנוסחים המשובשים הללו הם הסיבה לכך שאצל קדמונינו אין מעירים מאומה בנדון זה. אינם מבחינים בין עד שוא לבין עד שקר149בביאור לס' דברים במהד' העברית עמ' שפב (המ'). והשוה לענין "עד שוא" את דברי הכתב והקבלה לדברים ה, יז בסוף הדיבור.. ראב"ע מפנה תשומת לבנו לשוני זה, אך טוען, "ששוא ושקר בני אב אחד הם", כלומא אין נפקא מינה ביניהם. ואילו רמב"ן אומר "שאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום, ולא יתחייב בו כלום בבית דין". כלומר גם דיבור שכזה אסור. אך אולי צריך להבחין בין שני הביטויים בדרך זו. עד שקר מעיד ביודעין עדות הנוגדת את המציאות הממשית, בעוד שעדות שוא אינה מבטאת אלא עדות ריקה מכל, שאינה נוגדת את המציאות, אך אין בבסיסה ראיית עובדה כלשהי. כאשר אדם מעיד על סמך איזו שמועה, הריהו עד שוא. ומכיוון שכבר הראינו בדין עדים זוממים150גם כאן מתאימים השבעים את שני המקראות ואף מוסיפים בשניהם הערה מבארת. Sonntag רואה בטקסט שבס' דברים את המקור וטוען, שבס' שמות הוקדם בשגגה הבית למקום הראשון, במקום האשה. ברם, אין כל סיבה להניח כך, ועל כן נדחית דעתו כמעט על ידי כל החוקרים., שזה מכוון במיוחד כנגד עדים אשר מעידים מאומד ומפי שמועה, נבין למה בא דווקא בדברות שבס' דברים הביטוי 'עד שוא' - לשמש אזהרה חריפה לעדים זוממים.