פירושי רד"צ הופמן על שמות כ״א:י׳
א׳אם אחרת יקח לו. לא ברור, אם המלית "לו" מוסבת על האדון או על בנו. אימרה אחת במכילתא מסבה אותה על הבן - "אם אחרת יקח לו - מכאן אמרו, חייב אדם להשיא את בנו קטן", אך לפי פשוטו של כתוב המלית "לו" מוסבת על האב־האדון, שכן אם תסב אותה על הבן, הרי לא ייאמר בפסוק זה אלא מה שכבר נאמר בקודמו, וצריך יהיה להידחק ולפרשו. וגם אם הוא לוקח לו עוד אשה אחרת, גם אז אל לו" וגו'. ברם, בסופו של דבר תלוי גם פירושו של פסוק זה בפירוש "לו" או "לא" בפסוק ח. אם מפרשים שם על פי "לא", הרי שלא יכול להיות מדובר כאן במקרה שהאדון יעדה לעצמו, וממילא אי אפשר לומר כאן "אם אחרת יקח לו" - אם הוא מוסיף לעצמו אחרת, שהרי כלל לא דובר על אשה קודמת, וצריך אפוא להסב את המלית "לו" שבכאן על הבן. ובאשר לביאור פסוקנו, אומרים לנו ר' יאשיה ור' יונתן, תלמידיו של ר' ישמעאל שביארו למעלה על פי "לא". "לא יגרע, ר' יאשיה אומר, למה נאמר? לפי שנאמר אם אחרת יקח לו, שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר? תלמוד לומר "לא יגרע". ממי גורעים? מי שנתנו לו כבר. ר' נתן (יונתן) אומר בבת ישראל הכתוב מדבר. אתה אומר בבת ישראל, או אינו אלא בעבריה ? כשהוא אומר כמשפט הבנות יעשה לה, הרי עבריה אמורה, הא מה תלמוד לומר, אם אחרת יקח לו? בבת ישראל הכתוב מדבר." (מכילתא). לפי שני התנאים תלמידי רבי ישמעאל מוסבת המלית "לו" על הבן, שבקשר אליו כבר נאמר קודם "כמשפט הבנות", ולפי זה אחד הפסוקים מיותר. לפיכך אומר ר' יונתן, כי "שארה כסותה ועונתה" מוסב על בת ישראל. בפסוק הקודם נאמר שעל הבן ליתן לאמה "כמשפט הבנות", ועתה נוסף, שאם האב יקח לו (לבן) "אחרת", דהיינו בת ישראל, כי אז על הבן ליתן לה "שארה כסותה ועונתה". ואולם ר' יאשיה טוען, שהביטוי "לא יגרע" אינו מתאים ביחס לבת ישראל, שבה לא דובר כלל, וכי רק ביחס לאמה, שלה הוכרה בפסוק הקודם הזכות ל"משפט הבנות", אפשר לומר, שאל לו לגרוע ממנה זכות זו גם אם וכאשר תהיה לו אשה אחרת. ואם נושא פסוקנו הוא האמה, הרי שקודמו מיותר, שאם אסור לו לגרוע שאר כסות ועונה כאשר יש לו אשה אחרת, קל וחומר שאסור לו לעשות כן כאשר אין לו כזאת. לכן אומר ר' יאשיה למעלה. "הרי זה בא ללמד ונמצא למד". אבל ר' יונתן אומר שם" "בעבריה הכתוב מדבר". כלומר אין הכתוב נמצא למד, אבל הוא בא לגופה, לאמה עבריה, שלא בה מדבר הכתוב הבא כי אם בבת ישראל. כל זה היה על פי שיטת ר' ישמעאל. ואולם אם נקבל למעלה בפסוק ח את דעת ר' עקיבא ("לו") אפשר לפרש "יקח לו" שבכאן כרפלקסיב - תחילה מדובר בכך שהאדון, אשר יעדה, לעצמו אינו רוצה בה, כי אז עליו לאפשר לה להיפדות. אך אם יעדה לבנו, כי אז על הלה לנהוג בה "כמשפט הבנות". ואם הוא (האדון) שומר אותה לעצמו אך מוסיף עליה אשה אחרת, כי אז אסור לו לגרוע שאר כסות ועונה.ב׳שארה כסותה ועונתה בענין זה יש במכילתא מחלוקת משולשת. לפי ר' יאשיה "שארה" הוא מזונות, "כסותה" כמשמעו, "ועונתה" - זו דרך ארץ. לפי ר' יונתן (כתובות מח, א גורסים ר' אליעזר בן יעקב) מוסבים שלושת הביטויים על הלבוש, וראה שם פרטים. לפי רבי (בכתובות מז, ב הגרסה היא ר' אליעזר) "שארה" הוא דרך ארץ, שנאמר "איש איש אל כל שאר בשרו"82ויקרא יח, ו (המ'). וכתיב "שאר אביך ושאר אמך"83שם שם יג־יד (המ')., "כסותה" כמשמעו, "עונתה" אלו מזונות, שנאמר "ויענך וירעיבך"84דברים ח, ג (המ').. לפי רמב"ן יש דעה רביעית והיא, ששלושת הביטויים מוסבים כולם על דרך ארץ, וראה שם ע"א. ואולם רוב המפרשים מקבלים את דעת ר' יאשיה, והם גם מסכימים עם דעתו באשר לאתימולוגיה של "שאר" - בעצם. בשר ומזון. ובאשר לשאלתו של רמב"ן ע"א. "וגם על דרך הפשט, למה יזכור במזונות "שאר" שהוא בשר, והראוי שיזכור לחמה, כי על הלחם יחיה האדם, ובו יהיה החיוב", אפשד לענות יחד עם מפרשים חדשים85לא מצאתי (המ')., שבכתוב מדבר באנשים אמידים, בעלי נשים אחדות, והכתוב אכן רוצה לומר שעל האדון לספק לה לאמה מזון לפי מעמדו ולא רק את הנחוץ לה למחיה. באשר לאתימולוגיה של "עונתה" יש דעות שונות. לפי רשב"ם ע"א הרי זה "בית דירה" מלשון מעון, וכמה מן המפרשים מסכימים עמו, אלא שלדעתם הרי זה לשון ציורית, לישנא מעליא בשביל דרך ארץ – cohabitation. לפי ראב"ע ורמב"ן ע"א נגזרת התיבה "עונתה" מלשון עונה, עת דודים, וכן גם רד"ק (שורש עו"ן). ועונתה - עת הקבוע לתשמיש, כמו שאמרו חז"ל86כתובות סב ע"ב (המ'). "עונה של תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת". ואילו שד"ל87ראה פירושו על חמשה חומשי תורה עמ' 339 (המ'). מאריך בזה ואומר לבסוף. "... והכוונה על התנאים הראויים לכל דבר ודובר לפי מה שהוא, אשר בהתאמתם ייכון הדבר ההוא לעניין זה, כטעם "עת לאהוב ועת לשנוא" ושאר עתים שבקהלת (ג) וכן שרק בעת יאכלו (שם י, טז) בתנאים הראויים וכן "הנה עתך עד דודים" (יחזקאל טז, ח)... וכן מלת עונה בלשון חכמים עניינה התנאים הראויים בדבר המכשירים אותו לדבר מה, כגון "המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות" (פאה ד, ח; חלה ג, ד) פירש הרע"ב (במס' חלה) "כל אחד כמשפט המפורש בפרקא קמא דמעשרות", עכ"ל... ואחר כך הושאלה מלת "עונה" להורות על הזמן בכלל.. ואחרי האמת והדברים האלה אומר אני כי "עונתה" הוא התנאי הראוי לה במה שהיא אשה בעולת בעל, והתנאי הזה הוא התשמיש בלא ספק. והנה התורה הזהירה את האדון שלקח אותה לאשה, שאף אם יקח לו אשה אחרת, אינו רשאי לגרוע חוקה של זו." בוודאי נכון הוא לומר שאין משמע המלה עונה סתם - זמן, אלא הזמן המתאים לפעולה מסוימת. על כן "עונת המעשרות" פירושו הזמן המתאים לעשר את גידולי הקרקע, ו"עונת נדרים" הוא הזמן שבו ילדים ראויים לנדור נדרים.