פירושי רד"צ הופמן על שמות כ״א:י״א
א׳ואם שלוש אלה לא יעשה לה. מה הם שלוש אלה? הקרוב ביותר הוא להסב ביטוי זה על שלושת הדברים שהוזכרו קודם - שאר כסות ועונה88כך הבינו Keil ואחרים.. ואולם במכילתא ע"א נאמר. ""ואם שלוש אלה לא יעשה לה" - יעד לך או לבנך או פדה. אתה אומר יעד לך או לבנך או פדה? או אינו אלא "שארה כסותה ועונתה"? אמרת, אין דבר אמור אלא בעבריה. ומה תלמוד לומר "ואם שלוש אלה"? - יעד לך או לבנך או פדה." המכילתא מבקשת לדחות את הדעה שהכוונה לשאר כסות ועונה בכך, שהפסוק ההוא מדבר בבת ישראל חופשית ולא באמה עבריה, בעוד שפסוקנו, שבו נאמר "ויצאה חנם אין כסף" אינו יכול לדבר אלא באמה עבריה. ברם, דחיה זו אכן נכונה לדעת ר' יונתן, אבל לא לדעת ר' יאשיה, שלפיו באמת היה אפשר לפרש "שלוש אלה" - שאר כסות ועונה. לפי זה תהיה ההלכה כך: כאשר אין האדון הקונה רוצה לייעד את האמה, עליו להניח לה להיפדות. ועם ייעד אותה לבנו וזה אינו נותן לה שאר כסות ועונה, כי אז היא יוצאת חנם (כמובן בגט, וראה להלן). אבל אם נפרש לפי דעת ר' עקיבא "אשר לו יעדה" (כלומר "לו" בוי"ו), הרי כבר נאמר בפסוק ח, שחרף הייעוד צריכה להיות פדיה, ואם כן כיצד אפשר לומר כאן "ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף"? הרי אם לקחה לאשה הוא חייב ליתן לה שלוש אלה ואינו יכול להתחמק מחובתו זו על ידי שמניחה לצאת חנם, ואם - כפי שגם משתמע מלשון הכתוב - היה רק ייעוד בעקבות קניה, כמו למעלה בפסוק ח, כי אז צריך לומר "והפדה". לפיכך לא יכול "שלוש אלה" להיות מוסב על שאר כסות ועונה, והמכילתא אומרת זאת בדברי ר' יונתן, וכפי שמובן מאליו על פי ר' עקיבא. ולפי ר' עקיבא נפרש "ואם שלוש אלה" באורח פשוט - בפסוקים ח־י מדובר בשלושה מקרים. (א) האדון מניח לאמה להיפדות (פסוק ח); (ב) הוא מייעדה לבנו (פסוק ט); (ג) הוא מקיימה לעצמו ומעניק לה שאר כסות ועונה המגיעים לה. ברם, כלום תישאר לעולם אמתו, אם לא יעשה אחת משלוש אלה? לא כי, שכן במקרה זה היא יוצאת לחופשי בלא כסף פדיון. ובמקרה זה אין הכתוב קובע אימתי היא יוצאת. מובן מאליו הוא, והדברים נאמרים במפורש בס' דברים, שהיא יוצאת אחרי שש שנים כעבד זה. ואין זו כוונת "ויצאה חנם" האמור כאן, כי אז היה צריך לקבוע במפורש זמן יציאתה. ועוד, נראה שפסוקנו מבקש להעניק לאמה העבריה העדפה מסוימת על העבד העברי - היא יוצאת גם בנסיבות שבגינן אין העבד העברי יוצא לחירות, ועל כן הוצרכו חז"ל להניח כך. מדובר כאן בקטנה שאביה מכר אותה. והנה אנו יודעים, בחלקו ממקום אחר, ובחלק מן המסורה, שעד ימי בגרותה הבת ברשות אביה עומדת, ולפני הגיעה לבגרות יש להבחין בשתי תקופות - האחת, ימי קטנות, כשאין לה עצמאות כלשהי, והאחרת, תקופת העצמאות היחסית, דהיינו כאשר אין היא עצמאית לעומת אביה; היא עדיין ברשותו, אבל לגבי יתר העניינים היא נחשבת לגדולה, היא בת־עונשין, היא יכולה לקבל קידושין על דעת עצמה, וכיוצא באלה. והנה, משנתנה התורה לאב את הזכות למכור את הבת לאמה, הרי שתקופת מכירה זו אינה יכולה להימשך כי אם עד הגיעה לימי הבגרות, שכן הוא יכול למכור את זכותו בה רק לזמן שכוחו בה יפה. ונאמר כאן "ויצאה חנם" שמשמעו - עוד קודם הבגרות, כלומר עוד קודם למועד שבו היא צריכה להשתחרר על פי סדרי מכירתה. אל נכון אמרו אפוא שהכוונה ליום הגיעה לנערות89ראה מכילתא ע"א (המ').. לפי זה אומר הכתוב "ויצאה חנם" - שתצא לחופשי כאשר היא מגיעה לימי הנערות, כאשר היא בת רצון משלה. ואף כי בימי הנערות היא אמנם עדיים ברשות אביה, אין הוא יכול עוד להעביר זכות זו לידי אחר, והתורה קובעת בכאן שזכות המכירה של האב את בתו נפסקת עם היותה גדולה. אמנם מלות הכתובים הן לפי ביאור זה עמומות במקצת, אך נראה שזכות האב על בתו בתקופות חייה השונות נקבעה אם בנוהג ואם במסורת שבעל פה, ועל כן אפשר היה לקצר כאן בלשון הכתובים. ואולם עמימות זו אינה רבה כי הנה יש להניח שתקופת ההתבגרות - ימי הנערות - היא זו שבה היה האב משיא את בנותיו, ובתלמוד נחשב לרשע מי שאינו משיא את בתו הבוגרת90"איזהו עני רשע ערום? זה המשהה בתו בוגרת" (פסחים קיג ע"א) (המ').. נמצא שהכתוב מתקשר כאן אל הנוהג המקובל, האב מוכר את בתו בהיותה קטנה, מתוך תקוה שהקונה־האדון יקחה לאשה לכשתגיע לימי נערותה. בהתקרב ימי הנערות על האדון להחליט, או שהוא מניח לקרובי משפחתה לפדותה, או שהוא מייעד אותה לבנו, או שהוא לוקח אותה לעצמו. ואת ההחלטה הוא חייב להחליט לפני הגיעה לימי הנערות, כלומר לפני התקופה שבה הבנות נישאות. והיה אם לא עשה מאומה כאשר הגיעו ימים אלה, כלומר הוא נתן לזמן שבו היה צריך לדאוג לאמה, לעבור בלא לעשות אחד מאלה, אז "ויצאה חנם", וזמנה של יציאה זו הוא- בהגיעה לימי הנערות. הדעה ש"שלוש אלה" פירושו שאר כסות ועונה, שאותה ציינו למעלה כאפשרית, מיוצגת גם אצל חכמינו ז"ל, והוא בברייתא המובאת אצל אבן ג'נח91הרקמה, עמ' 214., אך לא נשתמרה בשום מקום אחר, וזה לשונה. "ואם שלוש אלה" ר' אליעזר אומר, זו שארה כסותה ועונתה. אמר לו ר' עקיבא, מה צריך? והלא כבר נאמר "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". מה תלמוד לומר "ואם שלש אלה"? יכול יעשה לה כל האמור בעניין, תלמוד לומר "ואם שלש". אמור מעתה, לא יעדנה, לא הוא ולא בנו ולא יפדנה". ר' אליעזר סבור, כפי שכבר הראינו למעלה, יש אם למסורת, וצריך אפוא לבאר את הכתובים על פי "לא". אך ר' אליעזר גם צריך להסכים עם ר' יאשיה באשר לביאור "ואם אחרת" וגו' שלפיו אפשר לומר, כי "שלש אלה" פירושו שאר כסות ועונה. אלא שלפי ר' אליעזר ור' יאשיה צריך לומר, ש"ויצאה חנם" בא ללמד, שהאמה יכולה לדרוש ממנו גירושין על ידי גט־כריתות, כי מכיוון שהיתה אשתו, איננה יכולה לצאת בלא גט גם כשאין הבעל־האדון נותן לה שאר כסות ועונה. ואכן נטען במכילתא. "ויצאה חנם, שומעני חנם מן הגט. ומה אני מקיים "וכתב לה ספר כריתות"? בשאר נשים חוץ מן העבריה. או בעבריה? תלמוד לומר "ואם שלש אלה", חנם מהכסף ולא חנם מהגט". והנה הלכה זו שהאמה העבריה צריכה גט אינה מצויה בתלמוד, ונראה אפוא שהיא הולמת את הביאור של "שלש אלה" בשאר כסות ועונה, שנדחה בתלמוד, וזאת תהיה אפוא דעתו של ר' אליעזר. המלים "ברם גט פיטורין יהיה לה", שבתרגום יוב"ע באות על פי דברי מכילתא אלה, אף על פי שיוב"ע מתרגם־מפרש "שלש אלה" באורח שונה. ברם, סתירות מן הסוג הזה בתרגום צריכות להפתיע. המכילתא הביאה דעתם של שני תנאים, כפי שנעשה בקבצי ברייתות לעתים קרובות. כאשר אנו מבקשים את פשוטם של הדברים, התשובה אינה מוטלת בספק. אמנם אפשר היה לחשוב ש"לא יעשה לה" מקביל אל "יעשה לה" שבפסוק ט, כאשר הכוונה לשאר כסות ועונה. אך מכיוון שעד כאן ראינו הכרח לקבל את דעתו של ר' עקיבא, הרי שלא נותר לנו גם כאן פירוש אחר מאשר להסב "שלש אלה" על שלוש האפשרויות. שהאדון יעדנה לו או לבנו, או יניח לבן משפחה לפדותה. אמנם אפשר היה לטעון, שפירוש זה דחוק הוא, אך אם מביאים בחשבון שבפסוק הראשון של פרשת האמה נאמר ש"לא תצא כצאת העבדים", שלא תצא חנם, שלאחר מכן נקבע שעל האדון־הקונה לדאוג לה, כאשר בשלושה פסוקים מתוארים שלושה מקרים אפשריים שבהם אין האמה העבריה יוצאת חנם, הרי באמת יש לצפות עתה להלכה למקרה שאין האדון דואג לה באחד מן האופנים הללו, ובהכרח הלכה זו נאמרת בפסוק "ואם שלש אלה", כלומר כאשר לט מתרחשת אף אחת משלוש האפשרויות, כי אז בטל "לא תצא" והיא "יצאה חנם".ב׳ועתה נעיין עוד במכילתא לפסוק "ויצאה חנם", שהיא הלכה פסוקה. "ויצאה חנם - בבגר; אין כסף - בנעורים; שהיה בדין, הואיל ותצא בימי הנעורים, לא תצא בימי בגרות, שאילו לא נאמר אלא אחת, הייתי אומר, הן הן ימי בגרות, והדין נותן, הואיל ויוצאה מרשות אב ויוצאה מרשות אדון, מה יוצאה מרשות אב שנשתנת ממה שהייתה, אף יוצאה מרשות אדון, שנשתנה ממה שהייתה, ואימתי נשתנת ממה שהיית, בשעה שהיית נערה ובגרה, לכך נאמר שניהם, שלא ליתן מקום לבעל דין לחלוק - ויצאה חנם, בבגר, אין כסף, בנעורים. - רבי יונתן אומר, ויצאה חנם, בבגר, אין כסף, בנעורים. - אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, ויצאה חנם, בבגר, אין כסף, בסימנין, מגיד שהיא יוצאה בגרעון כסף; רבי נתן אומר, הואיל ואמרה תורה, תן כסף, ובל תתן כסף, מה תן כסף, עד שלא באו הסימנין, אף בל תתן כסף, משיבואו בה סימנין." חלקו הראשון של קטע זה - עד ר' יונתן - מובא גם בתלמוד ירושלמי (קידושין א, ב) תוך שינויים קלים, והאימרה הקצרה "חנם - אלה ימי בגרות, אין כסף - אלה ימי נעורים" מובאת גם בבבלי (קידושין ד, א). יתר דברי ר' יונתן הם לע"ד ברייתא אחרת, שבה מובאים יחד דבריהם של תנאים אחדים האומרים דבר אחד בניסוחים שונים. תמוהים בהם רק דברי ר' אליעזר, שהרי ראינו למעלה כי ר' אליעזר מסב את "שלש אלה" על שאר כסות ועונה. ולפי זה הרי אפשר לפרש "ויצאה חנם" - היא יוצאת לחופשי מיד, מכיוון שאין נותנים לה את המגיע לה. יש אפוא להניח כי יש שני תנאים אליבא דר' אליעזר, וכמו שחולקים ר' יאשיה ור' יונתן בדעתו של ר' ישמעאל.ג׳ראב"ע ע"א דוחה את הדעה, ש"שלש אלה" מוסב על שאר כסות ועונה ומקבל את דעת המכילתא ש"שלש אלה" הן - "לא ישאנה, ולא לבנו ייעדנה ולא יפדנה, תצא חנם בהיותה ברשותה". את הקושי שבפירוש זה, שלפיו היה צריך לומר "ואם אחת משלש אלה" וגו', מסלק ראב"ע בעזרת פסוק מהנביא חגי92שם ב, יג (המ').. "אם יגע טמא־נפש בכל אלה היטמא?" שם ברור ש"בכל אלה" בא במקום. "אחד מכל אלה". ואולם אין ראב"ע מודה שאפשר לדרוש את כפל הלשון "חנם אין כסף" כדברי המכילתא, שכן אין זה אלא "תוספת ביאור"93Pleonasmus., על דרך "כי מת אתה ולא תחיה"94מלבים ב' ב, א (המ')., ועל פי דברינו משתמעת יציאה בסימני נערות מפשוטו של מקרא95וכל מה שאומר Geiger ב-Urschrift p. 187, שפרשתנו על אודות הלכה עתיקה והלכה צעירה מסולק הוא על פי דברינו. אמנם גם לדברינו מתפרשת פרשתנו בשני אופנים שונים, אך אלה תלויים בכללים 'יש אם למקרא' ו'יש אם למסורת', ובוודאי שלא נקבעת הלכה כלשהי מטעמים סובייקטיביים ולא נדחית הלכה עתיקה או אפילו תשונה ה"ו מלה בטקסט של כתבי־הקודש..