פירושי רד"צ הופמן על שמות כ״א:י״ב
א׳(ב) הלכות בדבר פגיעות בזולתב׳(א) פשעים המחייבים עושיהם בעונש מוות (כא, יב־יז)ג׳יותר משיש לכבד את חירותו האישית של האדם יש לכבד את חייו. אחר שעשרת הדברות כבר שמו את "לא תרצח" בראש הלוח השני, באים כאן במסגרת המשפטים, העונשים של רוצח. הפסוקים יב־יד מכילים רק שתי הוראות, האחת שיש להעניש את הרוצח בזדון בעונש ממות, וכי אף המקום המקודש ביותר אינו יכול להצילו מפני עונש זה, והאחרת, שיוכן מקום מקלט להורג בשגגה.ד׳מכה איש בעזרת פסוקנו והפסוק "ואיש כי יכה כל נפש אדם" (ויקרא כד, יז) לומדת המכילתא שהרוצח חייב להיות אדם בר־דעת, בעוד שכלל לא חשוב, אם הנרצח הוא איש או אשה או קטן, ובלבד שיהא בר־קיימא (התיבה "איש" אינה ממעטת אלא את הנפל). ועוד מכה... ומת, המכה צריכה להיות כזאת שכתוצאה ממנה מת הנרצח, וגם אם מת כמה ימים לאחר שהוכה, גם אז נענש המכה עונש מוות, אם אמנם מוכח שמכתו שלו היא זו שהביאה לידי המוות.ה׳מות יומת "בבית דין". אתה אומר בבית דין, או אינו אלא שלא בבית דין? תלמוד לומר ולא יומת הרוצח עד עמדו"96במדבר לה, יב (המ').. הא מה תלמוד לומר "מות יומת"? בבית דין (מכילתא). ברי אפוא שלא מדובר כאן בגאולת דם. ואם נאמר בס' במדבר (לה, יט) "גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו", אין זה כי אם "מצוה ביד גואל הדם להמיתו" (ספדי ע"א), כלומר גואל הדם חייב להביא לידי המתת הרוצח, אם על ידי בית־דין, בידיו שלו; השוה סנהדרין מב, ב.ו׳מות יומת. לעתים קרובות אין הכתוב מפרט את אופן ההמתה. בכלל מוזכרים בכתוב רק אופני ההמתה הבאים. (א) סקילה, לעתים קרובות, השוה סנהדרין נג. ואילך; (ב) שריפה (ויקרא כ, יד; כא, ט); (ג) סייף (דברים יג, טו) והוא הנקרא "הרג"; (ד) חנק, האופן הרביעי המוזכר במשנה (סנהדרין מט, ב) כלל אינו מוזכר בכתוב, ורק בס' שמואל (ב, יז, כג) מצינו שמאבד עצמו לדעת (אחיתופל) בוחר במוות זה. לדעת רבנן97סנהדרין מט ע"ב (המ')., בניגוד לדעת רבי שמעון, חנק הוא אופן ההמתה הקל שבין הארבעה, ועל כן אומר ר' יאשיה (סנהדרין נב, ב) "כל מקום שנאמר מיתה בתורה סתם, אין רשאי אתה להחמיר עליה אלא להקל ליה", כלומר, כל מקום שאין הכתוב קובע במפורש את אופן ההמתה, לש להמית בדרך הקלה ביותר, דהיינו בחנק. ולפי ר' שמעון שבמשנה שם (מט, ב) צריך לומר ארבע מיתות גמרא גמיאי להו (שם נג.), שאם לא כן, כלל לא יכולנו להשתמש בחנק, משום שלדעתו הרג קל ממנו. לעומת זה הרוצח לא נענש בחנק אלא בהרג, ונראה שהיתה זו מסורת, אבל גם במכילתא וגם בתלמוד (שם נב, ב) נגזר הדבר מפסוקים בתורה.ז׳הפסוק הראשון, "מכה איש" וגו' מכיל את ההוראה הכוללת, בקצרה, שהרוצח חייב להיענש במיתה. שני הפסוקים הבאים מהווים הבהרות להוראה זו, כשנאמר תחילה שאין עונש מיתה לרוצח בשגגה.