פירושי רד"צ הופמן על שמות כ״א:ז׳

א׳(ב) הלכות בדבר האמה העבריה (כא, ז־יא)ב׳וכי ימכר איש וגו'. לפי המכילתא אין אמה עבריה אלא כאשר אב מוכר את בתו, שכן אפילו אשה, כלומר גדולה, אינה יכולה למכור את עצמה לאמה. וכך גם פוסק הרמב"ם (הל' עבדים פ"א ה"ב), ואולם רמב"ן סובר שהאשה אכן רשאית למכור את עצמה⁵⁸ע' 'משנה למלך' להל' עבדים פ"א ה"ב.. והנה אין הכתוב מתבטא בעניין זה במפורש, אך ייתכן גם ייתכן שהאמור בס' דברים "כי יימכר לך... או העבריה" ⁵⁹דברים טו, יב (המ'). כולל גם את המוכרת עצמה ולא רק זו שנמכרה על ידי אביה בהיותה קטנה. עוד מלמדת אותנו ההלכה שאין האשה נמכרת בגניבתה - "מלמד שהאיש נמכר בגניבתו. יכול אף האשה תהא נמכרת בגניבתה? תלמוד לומר, "כי ימכר איש" האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבה"⁶⁰מכילתא דרשב"י (המ').. וראה להלן. מכל מקום פרשתנו מדברת רק בקטנה שאביה מכרה.ג׳וכי ימכר איש. רק האיש, כלומר האב, רשאי למכור את הבת אך לא כן האם⁶¹מכילתא, סוטה כג ע"ב (המ').. עוד יוצא מכאן שהאב רשאי למכור את הבת, אך אינו רשאי למכור את הבן - "האיש מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו"⁶²מכילתא (המ')., אף כי למעשה אירעו גם מקרים כאלה, וכפי שהזכרנו למעלה.ד׳את בתו. על פי חהלכה רשאי האב למכור את בתו רק כל עוד היא קטנה, כלומר כל עוד לא הביאה סימני נערות, בדרך כלל אחר סיום שנתה השתים־עשרה (שישה חודשים אחר הופעתם של סימני הנערות היא נקראת בוגרת ונחשבת לעצמאית לכל דבר). לעומת זאת סוברים הקראים, שהאב יכול למכור את בתו תמיד, כל עוד איננה נשואה לאיש, והם מבקשים ללמוד כן מדיני הפרת נדרים שבריש פ' מטות. ברם, גם שם אין האב יכול - על פי ההלכה המסורה - להפר את נדר בתו רק כל עוד היא נערה, וכדברי הכתוב שם "בנעוריה"⁶³במדבר ל, ד (המ')., אך אין הוא יכול למכור אותה בנעוריה, כאמור, וראה מכילתא. והנה אי אפשר להוכיח הלכה זו מדברי הכתוב. ברם, סברה היא - התורה לא העניקה לאב כל זכות ביחס לבנו, על כן סביר להניח, שלא העניקה לו זכויות ביחס לבתו אלא כל עוד קטנה היא, אף כי אפשר שבמציאות עברו לעתים על הגבלה זו. ויש לזכור שאין אדם רשאי למכור את בתו אלא אם כן כלו כל הקצין⁶⁴עיין קידושין כ ע"א וראה מדרש הגדול 'אלא אם העני ולא מצא מה יאכל', וראה לשון רמב"ם (הל' עבדים פ"ד ה"ב) "אלא אם כן העני ולא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מיטלטלין ואפילו כסות שעליו".. בדין הוא אפוא שחז"ל החליטו, ברוח הכתובים, לצמצם את זכויות האב ככל האפשר, ועוד נוכיח להלן בראיה ברורה, כי אמנם אין התורה מדברת כאן אלא בקטנה.ה׳לאמה. דומה שיש להבחין בין "אמה" לבין "שפחה", וכפי שניכר היטב מדברי אביגיל האומרת לדוד. "הנה אמתך שפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני"⁶⁵שמואל א' כה, מא (המ')., לפיהם מציינת המלה "שפחה" מעמד נחות משמציינת המלה "אמה". ברם, מצינו גם שפחה כנענית מצוינת בשם "אמה"⁶⁶השוה בראשית כא, י, יג; שמות כא, לב; ויקרא כה, מד (המ')., ובקשר להלכות אלה באה המלה "שפחה" רק פעם אחת - "והיא שפחה נחרפת לאיש"⁶⁷ויקרא יט, כ (המ')., ואולם בלשון חכמינו ז"ל באים באורח עקיב הביטויים "אמה עבריה" ו"שפחה כנענית", משמע שאכן הבחינו חכמינו כאמור.ו׳לא תצא כצאת העבדים. רשב"ם ורמב"ן מפרשים לפשוטו של מקרא - האמה העבריה לא תצא כפי שיוצאים העבדים העבריים, דהיינו אחר שש שנים, אלא על האדון לקחתה לו לאשה. וכבר לימדונו כך חז"ל. "מצוות יעידה קודמת למצוות פדייה, שנאמר "אשר לא יעדה והפדה" (בכורות יג ע"א וכן במכילתא ע"א). את משמעה של מצוות ייעוד (או יעידה) הננו מוצאים בבריתא במס' קידושין (יט ע"ב). "תנו רבנן. כיצד מצוות יעוד? אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, אפילו בסוף שש, ואפילו סמוך לשקיעת החמה, ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות". לפי דעה זו אין האדון חייב ליתן לאמה כסף קידושין, "מעות ראשונות לקידושין ניתנו" - כסף הקניין שהאב קיבל נחשב לכסף קידושין (וראה ר' יוסי ב"ר יהודה דפליג). לפי אותם חכמים זכותו של אדון באמה שקנה היא גדולה כל כך, עד שאם האב קיבל בעבורה כסף קידושין מאחר, אין בכך כלום והאדון רשאי לייעדה⁶⁸קידושין שם, וראה רמב"ם הל' עבדים פ' ד טו: "המוכר את בתו ואחר כך הלך וקידשה לאחר, אם רצה האדון לייעד - מייעד" (המ').. אחר כל זה מובן לנו הכתוב "לא תצא כצאת העבדים", שהרי לאדוניה־הקונה הזכות - ואפילו החובה - לייעדה. וכיוון שהאב מכרה, הייעוד תקף גם בעל־כורחה של האמה ואף בעל־כורחו של האב (השוה משנה למלך להל' עבדים פ"ד ה"ח). ואולם במכילתא ע"א מובא. "לא תצא כצאת העבדים - לא תצא בראשי אברים כדרך שכנענים יוצאים וכו'. או לא תצא בשנים וביובל כדרך שהעברים יוצאים? תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי, מגיד שהיא יוצאה בשנים וביובל". ומעין זה הוא גם בתרגום יונתן בן עוזיאל. בגמרא (קידושין טז ע"א והשוה גם שם כ ע"א) מובאת דרשה זו בשם רב הונא. "ורב הונא, האי "לא תצא כצאת העבדים" מאי דריש ביה? האי מיבעי ליה שאינה יוצאת בראשי אברים כעבד". ואחר כך מוסק במכילתא דרשב"י לפסוק זה (וכן הוא בקידושין כ ע"א לדעת רבא) גם שעבד כנעני אינו יוצא בשן ועין, מכיוון שהכתוב בדברים⁶⁹טו, יב (המ'). משוה "העברי או העבריה". מכאן שמשמעה של התיבה "העבדים" כאן הוא עבדים כנעניים דווקא. ואין הכתוב מבחין בין עבד לאמה אלא רק בין עבדים עבריים לעבדים כנעניים⁷⁰ברם אין גרסה זו סבירה, שהרי גם הוולגטה מתרגמת 'העבדים' ancillae. אך גם אפשר שהשבעים רק ביקשו להראות, שהאמה העבריה שנמכרה על ידי אביה, אינה יוצאת כמו זו שמכרה את עצמה.. ואולם בספרי ובפסיקתא שם בפ' ראה נאמר. "יש בעברי שהוא יוצא בשנים וביובל ובגרעון כסף (ובמיתת האדון), מה שאין כן בעבריה". והגמרא (קידושין יח ע"א) מפרשת היגד זה למקרה "כגון שיעדה", כלומר כאשר האדון ייעד את האמה לעצמו, כדין. לפיכך ברור שהלכה זו נגזרת מן הכתוב "לא תצא כצאת העבדים", ותמוה אפוא, מדוע דורשים מכאן שלא תצא בראשי אברים. אפשר שאין זה אלא להוכיח, שכאשר מדובר להלן (בפסוקים כו־כז) ביציאה בשן ועין, אין יכול להיות מדובר בעבד ואמה עבריים אלא דווקא בכנעניים. שהרי אם יושוו שם עבד ואמה עבריים, אי אפשר לומר כאן "לא תצא כצאת העבדים", ובהכרח אפוא שמדובר שם בעבד ואמה כנעניים דווקא. ועל כן מוכח מפסוקנו שאין עבד ואמה עבריים יוצאים בשן ועין. וגם אפשר שהמלים "לא תצא כצאת העבדים" נראו לתלמוד כמיותרות, שהרי ניתן ללמוד כל הלכות ייעוד מן הכתוב הבא, ומייתור זה מוסקת הדרשה "לא תצא בראשי אברים". יחד עם זאת ברור, שפשוטו של מקרא הוא כדבריהם של רש"י ורמב"ן שהובאו למעלה, שעל האדון לייעד את האמה לו לאשה.