פירושי רד"צ הופמן על שמות כ״ב:י״ג
א׳(ג) השואל והשוכר (כב, יג־יד)ב׳כאן הננו לומדים, כי השואל חייב לשלם גם במקרה של "שבורה ומתה". בעוד ששומר חינם אינו מרוויח דבר מפעולתו־שמירתו, הרי השואל הוא הניגוד הגמור - כל ההנאה שלו היא, ואילו המשאיל אינו נהנה כלל. משום כך פטור שומר חינם מן הכל, ואילו השואל חייב בכל. בין שני אלה עומדים שומר השכר והשוכר, שהם גם נהנים וגם מהנים. והנה נקבע כאן אצל השואל "אם בעליו עמו לא ישלם" ומובן מאליו שדין זה חל גם על יתר השומרים מכוח קל־וחומר (בבא מציעא צה, ב), ואולם הגמרא מבארת (שם) שזה כשבשעת ההשאלה היו קיימים יחסי עבודה בין שואל ומשאיל - אם בשכר ואם שלא בשכר ("שאל בעליה עמה או שכר בעליה עמה"), אך כלל לא חשוב אם הבעלים היה נוכח בשעה שהבהמה השאולה נפגעה. והנה, במבט ראשון תמוהה אינטרפרטציה הלכית זו, וכפי שכבר העיר ר' חייא יאיר בכרך21חוות יאיר סי' רכב (קטע מדבריו בנדון מובא בפירושו של רש"ר הירש ע"א, (המ').. ואמנם המפרשים הפשטנים מפרשים כאן באורח שונה. כך מפרש למשל ראב"ע22לפסוק יג, ד"ה וכי ישאל (המ').. "בעליו אין עמו ויכול לטעון על השואל שהכביד על בהמתו". אך אם בעצמו ראה שבהמתה אבדה שלא באשמת השואל, כי אז אינו יכול לתבוע תשלום הפסדו. ובדומה גם שד"ל23"...והנה השואל בהמה לעשות בה מלאכתו, פעמים רבות לוקח עמה גם בעליה, שיעמוד עליה במלאכתה, ואז על בעליה לשמרה... אך אם אין בעליה עמה, חזקה על השואל שהעבידה יותר מיכולתה, או שלא השגיח עליה כראוי, על כן ישלם (שם עמ' 354) (המ'). וחדשים24Knobel, Keil.. ואולם, במחשבה מעמיקה יותר נראה, שביאור זה אינו מתקבל על הדעת, וכפי שכבר הראה רש"ר הירש בפירושו. הן לא נאמר כאן, שהשואל אינו חייב לשלם אלא כאשר אפשר לחשוב שהוא עצמו אשם במות הבהמה (פושע), שהרי הוא חייב לשלם גם כאשר עדים מעידים בשבועה, שלא יכול היה למנוע את המוות, כלומר גם כאשר ברור שמדובר באונס גמור, גם אז על השואל לשלם, ואין זה מעלה או מוריד שבמקרה עמד בעל הבהמה וראה שאכן משום אונס יש כאן. והרי אין כל סיבה לפטור את השואל מתשלום בשל נוכחות הבעלים יותר מאשר כשהעובדות מוכחות לבית הדין בדרך אחרת. על כל הסבו חכמינו ז"ל את "עמו" לא על הבהמה השאולה כי אם על השואל 25בבא מציעא צה ע"ב (המ').. כאשר אדם שואל דבר מאת רעהו ואינו שואל יחד עמו גם את בעליו, המשאיל, עליו לשלם על "שבורה ומתה" משום שיש להניח כי - בלי אומר ודברים - קיבל על עצמו את ההתחייבות למלא את מקומו של בעל הדבר השאול בכל עניין, ולחשב, למשל, את אבדן הדבר השאול כאבדנו שלו, והוא משום שעל ידי השאלה הוא הופך לבעלי הדבר, ואבדנו של זה הוא אמנם אבדנו שלו. לפי חכמינו ז"ל פטור השואל מתשלום רק כאשר "מתה מחמת מלאכה", שכן הפך להיות בעליו מפני ש"כל הנאה שלו", משום שהוא משתמש בדבר ומנצלו בלא לשאת בנזק ששימוש זה מביא עמו. ואין זה משנה, אם "מתה פלגא" או "מתה כולה", אם עקב השימוש בדבר השאול הוא אובד במעט או בהרבה או לגמרי. הרי המשאיל ויתר על כל תמורה כאשר השאיל את חפצו לשואל כדי לעבוד בו עבודה. ועם זאת יש מקום להניח שבוודאי לא קיבל זה האחרון על עצמו את ההתחייבות לקבל את הדבר השאול כבעלים, כאשר הבעלים ביחסי עבודה כלשהם עמו. אדרבה, הוא לא היה מוכן לקבל את הדבר לידיו אלא בתנאים שהיו קיימים בינו ובין המשאיל, דהיינו כשם שאין עליו כל אחריות במקרה שהבעלים־המשאיל יינזק בשעת העבודה אצלו, כך, ואולי עוד פחות מזה, הוא נכון לקבל על עצמו אחריות לנזקים שיארעו בדבר השאול. ומכיוון שלא קיבל כל אחריות על עצמו, הרי הוא פטור מלשלם אפילו "בפשיעה בבעלים", ואינו חייב אלא "בשליחות יד", וכפי שנקל להבין מן האמור. והשוה דברי רש"ר הירש ע"א.