פירושי רד"צ הופמן על שמות כ״ב:י״ד
א׳אם שכיר הוא, כלומר שכיר־יום26אונקלוס ויוב"ע מתרגמים "אגירא". ראה אצל Geiger, Urschrift 191.. ודומה שכך גם דעת המכילתא, כשהיא אומרת שהשכיר "נהנה ומהנה", הוא נהנה מן השכר שהוא מקבל ומהנה את הבעלים על ידי עבודתו27ברם על פי Geiger פירושו של "בא בשכרו" הוא יפסיד את שכרו, כלומר אין השכיר צריך לשלם כל נזק אבל הוא מפסיד את שכרו. לדעתו זוהי גם דעתם של המתרגמים הקדומים, הסורי המתרגם "בלע דאגריה", יוב"ע "פסידיה באגריה". ואמנם קצת מעומעם מתרגם אונקלוס "עאל באגריה". אלא שלמסורת "החדישה" יותר לא היה נראה הולם שהשכיר לא ישלם כל נזק שהוא, וכי על כן היא ביארה "שביר" בשוכר, ולפיכך כבר לא ניתן היה לבאר "בא בשכרו" במשמעות דלעיל אבל הובן כמשפט־יחסי: אם הוא שכיר אשר בא עם שכרו, ואז חסרה כמובן לחלוטין ההלכה כיצד לנהוג באשר לתשלומו את הנזק שנעשה. ודאי שאין לקיים את ביאורו של גייגר בשום אופן, ששכיר יום אשר עבד במשך כל היום כולו יפסיד את שכרו במקרה של שבורה ומתה, שהרי זו תהא הלכה שלא ניתן ליישבה כלל, שכן - אם פטור הוא לשלם, עליו גם לקבל את שכרו, ואם חייב הוא, אמנם עליו לשלם את הנזקף אך אינו מפסיד את שכרו בשל כך. והרי זה כמו שכיר יום שבקע במשך כל היום עצים בגרזן של מעבידו, ובערבו של יום־עבודה נשבר הגרזן. כלום גם פועל זה יפסיד את שכרו? דומה, שאם לפרש "שכיר" כשכיר יום, מוטב היה לפרש כמו שד"ל וחזקוני ור' יוסף בכור שור, דהיינו - כאשר בעל הבהמה הוא שכיר יום אצל השואל, כי אז הוא בא בשביל שכר, כלומר עליו עליו לעבוד תמורת שכרו ואינו יכול לשמור על בהמתו, אלא שעל השואל ושומרה, והוא יהיה חייב באונסין. ואולם מכיוון שלמעלה דחינו את פירושו של ראב"ע את "בעליו עמו", נדחה ביאור זה מאליו.
דרכה של תורה (עמ' 187 ואילך) מפרש אף הוא "שכיר" כשכיר יום, והוא מפרש כך: כאשר בעל הבהמה הוא שכיר אצל השואל, הרי הוא בא אליו למען שברו (ובוודאי שזוהי שאלה בבעלים) והשואל פטור אלא שהתורה לא היתה צריכה ללמדנו הלכה זו, שהרי השואל פטור אפילו באשר המשאיל אצלו בלא שכר. גם Friedmann, שאף הוא אינו מרפה מביאור "שכיר" כשכיר יום, וסובר שכך גם מפרשת המכילתא, מפרש כך: אם שכיר יום הוא, כי אז הוא בא (לעבודה) בשביל שכרו ועל כן הוא חייב לשמור על הדבר השאול, הגם שלא קיבל על עצמו את השמירה הזאת במפורש.. ונוסיף עוד שני פירושים, שאף לפיהם "שכיר" משמעו "שכיר יום". האחד - אם השואל הוא שכיר יום אצל המשאיל, יכול הוא לבוא בשביל שכרו, כלומר הוא יכול לתבוע את שכרו. לא רק שאין הוא צריך לשלם, אלא אפילו את שכרו אין הוא מפסיד. והאחר - כאשר אדם הוא שכיר־יום, ובמקום לעבוד עם בהמתו שלו הוא זה השואל בהמה ממעבידו, כי אז באה הבהמה בשכרו, כלומר הוא יפחית משכרו משום שהוא שואל את הבהמה, ועל כן אין לראות בו שואל (השואל את הדבר חינם אין כסף) אלא הוא שוכר, ועל כן הוא פטור באונסין. יוצא, שהלכת השוכר אכן באה בפרשה זו. ברם, דווקא משום שניתן לפרש פסוק זה באופנים שונים כל כך כאשר מבינים כך את המלה "שכיר" והוא יהיה אפוא בלתי מדויק, צריך לומר שקרוב לוודאי פירושה של מלה זו אינו שכיר יום כי אם: או שוכר, על משקל פקיד או נגיד, והתורה באה ללמדנו. אם הוא שוכר הרי הוא בא בשביל שכרו ולא כל ההנאה שלו, ולפיכך "לא ישלם", או נאמר שהמלה "שכיר" מוסבת על בהמת העבודה, כי אז היא באה בשביל שכרה, וגם אז אין צריך לשלם. ואכן מצינו את שם־התואר "שכיר" גם כשהוא מוסב על חפצים, השוה "בתער השכירה" (ישעיה ז, כ). לפיכך נאמר כאן על כל פנים ששוכר פטור מאונסין, אך אין הכתוב אומר דין גניבה ואבידה. ואמנם חולקים בדין זה ר' מאיר ור' יהודה; השוה רש"י ע"א. ושוב נמצינו למדים שדברי הכתוב מעומעמים וניתנים לפרש פירושים שונים, ואין לנו אלא להחזיק בפירושו תורה שבעל פה.
דרכה של תורה (עמ' 187 ואילך) מפרש אף הוא "שכיר" כשכיר יום, והוא מפרש כך: כאשר בעל הבהמה הוא שכיר אצל השואל, הרי הוא בא אליו למען שברו (ובוודאי שזוהי שאלה בבעלים) והשואל פטור אלא שהתורה לא היתה צריכה ללמדנו הלכה זו, שהרי השואל פטור אפילו באשר המשאיל אצלו בלא שכר. גם Friedmann, שאף הוא אינו מרפה מביאור "שכיר" כשכיר יום, וסובר שכך גם מפרשת המכילתא, מפרש כך: אם שכיר יום הוא, כי אז הוא בא (לעבודה) בשביל שכרו ועל כן הוא חייב לשמור על הדבר השאול, הגם שלא קיבל על עצמו את השמירה הזאת במפורש.. ונוסיף עוד שני פירושים, שאף לפיהם "שכיר" משמעו "שכיר יום". האחד - אם השואל הוא שכיר יום אצל המשאיל, יכול הוא לבוא בשביל שכרו, כלומר הוא יכול לתבוע את שכרו. לא רק שאין הוא צריך לשלם, אלא אפילו את שכרו אין הוא מפסיד. והאחר - כאשר אדם הוא שכיר־יום, ובמקום לעבוד עם בהמתו שלו הוא זה השואל בהמה ממעבידו, כי אז באה הבהמה בשכרו, כלומר הוא יפחית משכרו משום שהוא שואל את הבהמה, ועל כן אין לראות בו שואל (השואל את הדבר חינם אין כסף) אלא הוא שוכר, ועל כן הוא פטור באונסין. יוצא, שהלכת השוכר אכן באה בפרשה זו. ברם, דווקא משום שניתן לפרש פסוק זה באופנים שונים כל כך כאשר מבינים כך את המלה "שכיר" והוא יהיה אפוא בלתי מדויק, צריך לומר שקרוב לוודאי פירושה של מלה זו אינו שכיר יום כי אם: או שוכר, על משקל פקיד או נגיד, והתורה באה ללמדנו. אם הוא שוכר הרי הוא בא בשביל שכרו ולא כל ההנאה שלו, ולפיכך "לא ישלם", או נאמר שהמלה "שכיר" מוסבת על בהמת העבודה, כי אז היא באה בשביל שכרה, וגם אז אין צריך לשלם. ואכן מצינו את שם־התואר "שכיר" גם כשהוא מוסב על חפצים, השוה "בתער השכירה" (ישעיה ז, כ). לפיכך נאמר כאן על כל פנים ששוכר פטור מאונסין, אך אין הכתוב אומר דין גניבה ואבידה. ואמנם חולקים בדין זה ר' מאיר ור' יהודה; השוה רש"י ע"א. ושוב נמצינו למדים שדברי הכתוב מעומעמים וניתנים לפרש פירושים שונים, ואין לנו אלא להחזיק בפירושו תורה שבעל פה.