פירושי רד"צ הופמן על שמות כ״ב:ו׳
א׳ד. השומרים והמפתהב׳(א) שומר חינם ובו שלוש הלכות (כב, ו־ח)ג׳כי יתן איש אל רעהו. מכיוון שבפרשה זו נקבע, שבמקרה גניבה אין לו לשומר אלא להישבע שלא שלח ידו ברכוש שהופקד בידו, ואילו בפרשה הבאה נאמר (יא) "ואם גנב ייגנב מעמו ישלם לבעליו" הסיקו חכמינו1בבא מציעא צד ע"ב (המ')., שהפרשה הראשונה דנה בשומר חינם, בעוד שהשניה דנה בשומר שכר. והנה בהתבוננות שטחית אפשר היה לבאר הבדל זה שבהלכה בטיבם של הפקדונות שנמסרו לשמירה - אין חובה לשלם במקרה של גניבת ממון או כלים, בו דנה הפרשה הראשונה, אבל יש לשלם במקרה של גניבת בהמה, בו דנה השניה. ואולם קשה יהיה למצוא טעם משכנע לחקיקה כזאת, כי למה יקבל על עצמו שומר בהמה המקבל על עצמו טורח גדול יותר, אחריות גדולה מזו שמקבל על עצמו זה השומר חפצים דוממים, ואכן, גם המשנה (בבא מציעא ריש פרק ג) מדברת בפירוש ב"מפקיד בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו", כדי ללמדנו, שאין להבדיל בהקשר זה בין בהמה לבין כלים, ועוד נוכיח כן להלן. ואף על פי כן מפרש רשב"ם ע"א. "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור", מיטלטלין הם ולשמרם בתוך ביתו כשאר חפציו ניתנו לו. לפיכך אם גנבוהו בביתו, פטור, כי שמרו כשמירת חפציו. אבל פרשה שניה שכתוב בה "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור", ודרך בהמות לרעות בשדה, ודאי כשהפקידם - על מנת לשמרם מגנבים הפקידם אצלו, ולכן אם נגנבו - חייב. כלומר, לדעתו אמנם יש הבדל בין שמירת חפצים דוממים ובין שמירת בעלי־חיים, וההבדל הוא בכך, שהמוסר חפצים לשמירה אינו מצפה אלא שהשומר ישמור עליהם כעל חפציו־שלו, בעוד שכאשר הוא מוסר לשמירה בהמה שמקומה בשדה, הוא מצפה לכך שהשומר ישמור עליה מפני גנבים. ברם, מה יהיה הדין - לפי דעה זו - כאשר השור או השה נגנבים בלילה מן הרפת או הדיר? מדוע לא נאמרת כל הלכה למקרה שכזה? ועוד, הרי בפרשה השניה נאמר (ט) "וכל בהמה", דהיינו גם אותן בהמות שאין מוציאין אותן למרעה. ואם תאמר שהכתוב רומז לנוהג מסוים בעסקי שמירה, כי אז מוטב לקבל את דברי רמב"ן ע"א. "...ונזכר סתם בכתוב, מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשמרם בחנם. והפרשה השניה שבשומר שכר הזכירה "חמור או שור או שה וכל בהמה", ודרך הבהמות לתתן ביד רועים לשמור, וירעו אותן בשכר." כלומר, שומר חפצים או כסף שבפרשה הראשונה, שאינו טורח בשמירה זו, עושה זאת חינם, בעוד שהשומר בהמה, שבו דנה הפרשה השניה, אשר גם צריך לרעותה בחוץ, מקבל שכר עבור טרחתו. בדין סוברים אפוא חכמינו, שהפרשה הראשונה דנה בשומר חינם, ואילו השניה - בשומר שכר. ועל כן גם נאמר בפרשה הראשונה (ו) "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ", הפיקדון נגנב מתוך הבית, והאיש הזה אף נקרא (ז) "בעל הבית", משום שהוא מעמיד לרשות המפקיד, בלא שכר, רק את ביתו. ואולם בפרשה השניה נאמר "ואם גנב יגנב מעמו" (יא) - ממנו נגנבה, כי בתור רועה ששומר תמורת שכר המשכיר את עצמו כשומר היה יכול לשמור את הפיקדון שלא ייגנב. ופסוק ח יכול לשמש הוכחה לכך, שאין להבחין בין פקדון חי לפקדון דומם, כפי שנראה להלן. שד"ל טוען, שגם אפשר להבין שתי פרשיות אלה שלא כדעת חז"ל הנ"ל. "ואולם אין זה מוכרח, כי ייתכן שיקבל עליו אדם לשמור בהמת רעהו עם שאר בהמותיו בחינם, ואף על פי שרשאי היה שלא לקבל שמירתה, הנה אחר שקיבלה, חייב בפשיעה אם נגנבה, אף על פי שאינו נוטל שכר. וחז"ל הקלו כמשפטם, ואמרו שאינו חייב בפשיעה אם אינו נוטל שכר". ואם הנוהג היה להפקיד שמירתה של בהמה בידי רועה בשכר, כך שאפשר להניח שגם שומר זה קיבל על עצמו את חובותיו של רועה בשכר, הרי שעל ידי כך הפך שומר חינם לשומר שכר. אין אפוא כל הכרח לומר, שהכתוב מדבר בשומר חינם שכזה, אלא מעדיפים לומר שמדבר ברועה שאינו עושה בלא שכר. ואפשר לראות כן גם מפרשת יעקב ולבן. יעקב היה רועה בשכר, ואכן הוא אומר (בראשית לא, לט) "טרפה לא הבאתי אליך, אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנבתי יום וגנבתי לילה". נכון הוא, שאין התורה מחייבת את הרועה בשכר לשלם את הטרפה בכל מקרה שהוא, אלא שיעקב נהג לפנים משורת הדין (בדיוננו בפרשה השניה נשמע עוד דעה אחרת).ד׳כסף או כלים, דהיינו מיטלטלין, כלים דוממים, לרבות בגדים.ה׳וְגֻנַּב אף על פי שהפעיל בא בדרך כלל בבנין קל, בא הסביל בדרך כלל בבנין פיעל ורק פעם בנפעל, וראה להלן.ו׳מבית. השומר העמיד לרשות הדבר המופקד רק את ביתו ולא התחייב לשמור באופן אישי את הפיקדון.