דרך המלך, חגים, חנוכהDerekh HaMelekh, Holidays, Chanukkah

א׳שבת חנוכה א' תרפ"ו

ב׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו.

ג׳פרש"י ז"ל בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז וכו'. להבין האם הצדיקים שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז למענם הם רוצים. הלא זאת ג"כ לשם ד' ולעבודתו. ולמה אמר ד' לא דיין וכו'. וכן ענין חנוכה נבין מעט.

ד׳אמנם איתא בהקדמת הזוה"ק א' ע"ב. על הפסוק הנצנים נראו בארץ. אבהן דעאלי במחשבה ועאלו בעלמא דאתי ואתגניזו תמן, ומתמן נפקו בגניזו ואטמרו גו נביאי קשוט וכו' וכדין נראו בארץ וכו' ומאן מקיים עלמא וגרם לאבהן דאיתגליא קול ינוקי דלעאין באוריתא וכו' ע"כ.

ה׳ואפשר תמיד הוא כן, כשאיש ישראל עובד את ד' בכל לבו ונפשו ועולה במחשבה בבחי' ישראל עלו במחשבה, אז כל איש ישראל הבא אח"כ לעבוד את ד' ולהתדבק בו ית' נתגלה בו הצדיק הקודם שעלה במחשבה, ונשמתו קבועה במקום שהוא אומר להתדבק עתה. וזה טובה גדולה להעובד. כי כל איש ישראל במחשבתו ורצונו חפץ לעבוד את ד', אבל נשאר רק ברצון ודעת בלבד וקשה לו להמשיך זאת לעשיה. ומי הוא האיש אשר לא יתאונן על עצמו, מה זאת עמי הלא רוצה אני בכל לבי ונפשי לעבוד את ד' ולמה קשה לי לעשות ככל אשר ברצוני, והטעם הוא פשוט כי איתא בספ"ק על הפעולות שהוצרכו הנביאים לעשות במופתיהם, למשל אלישע הוצרך ליקח קשת ולירא דרך החלון ויאמר ככה תשקע ארם ואילו היו לו יותר חצים כי אז היה יכול לאבד את ארם כולו וכדומה. ואומרים בקדשם כי לעולם ד' דברך נצב בשמים, דבר ד' קדוש א"א לו לרדת לעולם העשיה מפני נמיכות עוה"ז והוא נשאר בשמים, וע"י המעשה שהנביאים עושים הם ממשיכים את דבר ד' שאמר להושיע את ישראל לעולם העשיה כנודע. לכן גם בנידון זה המחשבות והרצון של האיש הישראלי שהם לעבודתו ית' קדושים הם יותר מכל עולם העשיה הזה ונשארים ממעל לעשיה ואינם נמשכים אליו, והישראלי נשאר ברצון ומחשבה טובה וא"א לו להמשיך זאת לעשיה שיעשה כזה, וכל עיקר עבודתנו היא להמשיך זאת לעשיה. וזהו ראשית קבה"ת וירד ד' על הר סיני שהתגלות הקדושה תהיה גם בעשיה, משמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. לא די משמים בלבד רק לעשות התגלות אלקית גם בארץ. אבל אם היה העולם באותו המצב כמו שבראו ד' כי אז כמו שדבר ד' היה יכול לברוא את עולם העשיה כן היה יכול גם עתה לרדת אליו ולהכנס אליו, אבל כיון שירד העולם פלאים לכן דבר ד' חופף עליו וצריכים עבודה שתשרה שכינה במעשי ידינו, שגם בעשיה שלנו תשרה השכינה.

ו׳כן הוא עבודתנו את ד', היא אינה עבודה רק לעצמנו רק שייכת גם לכל העולם, ושלמות עבודתנו תלויה איך אנו עובדים את ד' עם העולם. ראשית העבודה שצוה ד' היתה לאדה"ר לעבדה ולשמרה, ודרשו חז"ל לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה, ולא כתוב לעבד ולשמר רק לעבדה ולשמרה, עם העולם הוא ע"י עבודתנו את ד'.

ז׳ודוד המלך ע"ה בקש מד' הוריני ד' דרכיך, וכן הורני ד' דרך חקיך, אשר לכאורה קשה הלא תורה ערוכה לנו מה שהוא דרך ד', ישנם הרבה ישראלים שרוצים לעבוד את ד' והם מתאוננים על עצמם על שאינם עובדים ועושים כתורה. אבל שיתאונן על שאינו יודע את דרך ד' אינו מתאונן מאומה כי תשובתו בצדו הלא הכל בכתב, ובפרט שהתירו לכתב גם תורה שבעל־פה ושאר ספ"ק. אמנם מי שאומר כן או אצלו ח"ו נתבטלה תורה שבעל־ פה כי הכל בכתב, ותחת שמאז היתה תורה שבכתב ותורה שבעל־פה נעשה עתה רק תורה שבכתב גדולה יותר ותורה שבעל־פה ח"ו נתבטלה, הס מלומר כן. אין כונתי עתה לבאר את ענין תורה שבעל־פה שישנה גם עתה, אבל זאת רואים שכאשר באו אנשים אפיקורסים ר"ל ללמוד תורה עקמו את הכתובים ודמו שרואים הם את רעיונותיהם המנוולים. וכן כמו שדברנו כבר שישנם אנשים שבלו כל ימיהם בחושבם שצדיקים הם ומ"מ את הכל תעו. ולהיפך. הצדיקים כל אחד ראה דרכו בקודש בתורה עד שאף שחלקו שמאי והלל מ"מ אלו ואלו דברי אלקים חיים. ולפי זה אנו רואים שאף שהתורה הקדושה כתובה מ"מ עיקר התורה בעל פה היא. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. וכל אחד כפי עצמותו כן רואה בתורה. לכן בקש דוד המלך הורני ד' דרכך. אני יודע אשר מלבד התורה הכתובה מ"מ לדעת עיקר הדרך אליך תלוי בתורה שבעל פה, היינו כפי שאתה מגלה לכל נשמת ישראל לכל אחד כפי מצבו. לכן הורני ד' גם אני דרכיך. חפץ ומשתוקק אני מאד מאד ללכת עדיך אבל איני יודע הדרך אליך.

ח׳יצייר האדם בעצמו כאלו תועה הוא במדבר במקום תוהו בין חיות וגזלנים רוצחים שודדים ואינו יודע אנא יפנה. ובכל צעד ופסיעה יכול הוא לתעות עוד יותר ולהתקרב יותר לסבכי החיות ולמערת פריצים. ועוד יכאב לבבו יותר בידעו כי אביו שיכול להושיעו מיד מכל לחציו אלו קרוב מאד אליו אבל אינו יודע את הדרך אליו. כמה יצעק האומלל התועה לאביו אבי אבי הורני דרכך. הורני ד' דרכך. אני חפץ ללכת אליך. לכן הורני אתה זאת.

ט׳והאיש הישראלי צריך לעשות לעצמו חשבון הנפש לא בלבד אם הוא הולך בדרך ד'. אלא אף יחשוב ויתבונן אם יודע הוא מהו דרך ד'. ואם ר' יוחנן בן זכאי כשהלך לעולם האמת בכה ואמר שיש לפניו ב' דרכים מה נענה אנחנו בתריה. ובעוה"ז כמה דרכים מתעים יש לפנינו וצריכים לבקש הורני ד' דרכך.

י׳לכן ראשית צריכים אנו להדבק בעבודתו, כלומר מה שנחשב לפניו ית' עבודה ועשיה. ומה היתה ראשית עבודת ועשית ד'. בריאת העולם. היינו גילוי רצונו ית' רצון הפשוט רצון חפשי. וגילה ברצונו ית' זה את אלקותו. וזהו החילוק בין רצון הכרחי לחפשי. הכרחי הוא מה שהיה כבר. משא"כ רצון חפשי הוא לרצות את שלא היה. וברצון חפשי זה ברא יש מאין היינו מה שלא היה וגילה בבריאה זו ובהתגלות רצון זה את אלקותו ית'. וזהו שורש רצון החפשי שלנו.

י״אכל העולם יש לו רק רצון הכרחי. הבהמה מוכרחת לרצות את שרצתה אתמול ואת שרצתה אמה. משא"כ אנחנו יש לנו רצון חפשי כי ד' נתן חלק מרצונו החפשי לנו וברצון חפשי זה של אדם ג"כ נבראים עולמות חדשים וצריך הוא לגלות בהם את אלוקותו. וכמש"כ בהקדמת הזוה"ק. לאמר לציון עמי אתה. אל תקרי עמי אלא עימי מה אני במלולא דידי עבדית שמים וארץ אף הכי את. ובאמת לוא היה רצון הקדום של הישראלי קשור בעשיה ג"כ כי אז הבריאות החדשות שהוא בורא ברצונו החפשי היו נבראים גם בעולם העשיה. וכמו אצל הנביאים ושאר צדיקים שיצא מסלע מים וממים יבשה ונפסק נהר גינאי ונתמלאה כל השדה קשואים וכו'. וכמו בשאר צדיקים שרצונם ברא בריות חדשות. מה אני במלולא דידי עבדית שמים וארץ וכו'. אבל כיון שכנ"ל רצונו נשאר רק למעלה ואינו יורד לעשיה. לכן אין רצונו ובריאתו ניכר רק למעלה מעשיה

י״בוהגמרא מרמזת. כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כי הגמרא אומרת אינו חוזר ואומר אמת [היינו כשאומר ד' אלקיכם אמת רק מתחיל ויציב וכו'] כי כל אמת אמת תפסיה להאי. כנודע מגמרא ברכות פ"ב. ולפי הנ"ל כל עיקר אמת הוא שד' אמת. וכל השאר מרומה ומדומה הוא כי אין עוד מלבדו. שאין נמצא בעולם שום דבר רק אלקות. והישראלי צריך לאמת אותו ית' ולגלות אלקותו ית' ולוא היה אצל כל איש ישראל התגלות אלקות גם בעולם העשיה שלו והיה נברא ברצונו בריאות לקדשו כמו אצל מש"ר ושאר צדיקים כי אז היה יכול לאמר אמת אמת תרי זמני כי גילה שד' אלקיכם אמת בשמים ממעל ועל הארץ. אבל כיון שבארץ אינו עושה התגלות ואינו בורא ומשנה את הברואים לקדש את שמו ית' וכל ההתגלות הוא רק בעולם הרוחני, יכול לאמר ד' אלקיכם אמת רק פעם אחת, משא"כ הדיין שדן דין אמת לאמיתו, תרי זמני אמת. זה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כי בורא ברואים חדשים גם בעולם הזה.

י״גומעתה צריך כל איש ישראל לדעת שרצוננו חפשי הוא והוא בורא עולמות כי היא המשכה מרצון אלקי. ואם קדושת האדם אינה נמשכת לעשיה ואדרבה רצוניות נמוכות שולטות בו אז נבראות בריאות משונות בעוה"ז. כמה צרות ויסורים ר"ל נתחדשו ד' ישמור את כל ישראל מהם. והגמרא אומרת שגם העצם נשתנה כמו נטל טעם הבשר הגפן וכו' והיין ביוקר וכדומה. ועבודת הישראלי היא שימשיך את קדושת רצונו לעוה"ז ולא יהיה שום דרך הטבע רק הכל כפי התגלות אלקות שעושה, ועבודתו תהיה עם העולם. לעבדה ולשמרה, אמת לאמתו. ויעשה שותף להקב"ה במע"ב.

י״דוהאיש העובד את ד' בדרך זה שרצונו אינו נשאר ממעל לעשיה רק נתדבק בעשיה. אז הוא עולה לבחי' מחשבה ונתגלה בשאר ישראל שרוצים לעבוד את ד'. כנ"ל בשם הקדמת הזוה"ק על הפסוק הנצנים נראו בארץ. וזה העזר והסעד לכל איש ישראלי במה שנכנס בהם רצון קדוש שכבר נמשך לעשיה, ויקל לו להעובד שלא ישאר רצונו ממעל לעשיה רק ימשכהו לעשיה. שגם בעשיה שלו יעשה התגלות אלקית. צדיקים מוסיפין כח בפמליא של מעלה. כשהצדיקים נתעלו בפמליא של מעלה ואתגניזו תמן, מוסיפין הם כח לכל איש ישראל בעבודתו. כי יורדים ונכנסים הם לכל איש ישראל ועוזרים לו כנ"ל, וכל איש ישראל כפי שמתקשר בעבודה וכפי דרכי הצדיקים שהולך בעניני עבודה. צדיקים אלו נכנסים בקרבו והם עוזרים לו. בבחי' הנצנים נראו וכו'.

ט״ווד' אמר תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה וכו' כאילו עקדתם עצמכם לפני. לא בלבד בשביל יצחק אבינו מלפנים רק בשביל יצחק אבינו שנכנס בנו עתה, וזה כל ענין זכות אבות שאנו מזכירים, כי כשאנו מתפללים לא אנחנו בלבד מתפללים אשר כל מסטין ומקטרג יכול ח"ו לפגוע בה רק האבות והצדיקים אשר באורחותם אנו מתדבקים ונכנסו בנו הן הם שמתפללים עמנו יחד ותפלתם עולה לרצון לפני אדון כל. תקעו לפני וכו' כדי שאזכור לכם עקדת יצחק. היצחק אשר לכם שנכנס בכם אותו אזכור.

ט״זיכול להיות כי המשכת צדיקים אשר בנו כנ"ל פועל להמתיק הדינים ולהמשיך חסדים עלינו ועל כל ישראל. כי לפי הנ"ל בלעדיהם כל עבודתנו נשארת רק במחשבה בבחי' לעולם דברך ד' נצב בשמים. וכל מחשבה הוא דין בבחי' מתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין ורק אח"כ במרת הרחמים, ובעשיה מתחילה החסד [להיות] שותפה למדת הרחמים כנודע הטעם מספ"ק כי קודם הצימצום א"א להמשיך שום המשכה למטה וח"ו הכל בלא אור ורק ע"י הצימצום נמשך החסד כנודע. נמצא שמי שכל עבודתו והתגלות אלקות נשאר אצלו רק במחשבה אז ממשיך רק דין. בבחי' מתחלה עלה במחשבה לברא וכו' במדת הדין. אבל ע"י המשכת הצדיקים שיכולים אנו לגלות את אלקותו ית' לעשיה נמתק הדין ונתגלה חסד לישראל.

י״זואפשר זהו רמז הגמרא ברכות, בר' עקיבא כשהוציאוהו להורגו זמן ק"ש היה והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו רבנו עד כאן. אמר להם כל ימי וכו' אשר דיוקי הגמרא נודעות. אבל חוץ מכל אלה קשה. מה עשה ר"ע שתלמידיו שאלו אותו עד כאן. כי לא כתיב רק שהיה מקבל עליו עול מלכות שמים וגם זה בזמן ק"ש. ומה השאלה. ואם שמסר נפשו לד' בטח לא על זה שאלו. ובפרט אז בזמן ההוא אשר כל ילד מישראל היה מוכן למסור נפשו לד' וגם עד עתה כ"א מוכן לזה. אמנם אח"כ אומרת הגמרא מה עשה ר"ע ברגע האחרונה שהרגוהו וע"ז שאלוהו רבינו עד כאן, הגמרא אומרת שהיה מאריך באחד. ר"ע היה מצטער מאד על צרות ישראל וידע שעיקר הסיבה היא על שכל עבודתם והתגלות אלקית היא בבחי' מחשבה ושורה הדין, ועיקר התיקון הוא שתימשך תמיד עבודתם לעשיה. וצריכים לזה עזר הצדיקים בחי' הנצנים נראו וכו' ואיך אפשר לו זאת אם לא ע"י מס"נ בפועל שאז נעלה הוא כולו בעשיה שלו במס''נ בפועל למדרגה הכי גבוהה. וממילא מקשר בחי' חסד אף לעילא מן המדות ויתוקן הדין והנה נודע מפתח אלי'. חד אריך וחד קציר וחד בינוני, שחסד נקרא אריך וכן חסד נקרא יד. דרועא ימינא. כמו שאומרים בפתח אליהו. ור"ע במס"נ היה מאריך באחד. בהאחד הידוע היה מאריך. עשה חד אריך שהיו מתיחדין לחסד. אמרו לו תלמידיו רבנו עד כאן אתה ממשיך החסד הלא כבר הגעת למעלה מן המדות, אמר להם וכו' הייתי מצטער וכו' שרצה למסור נפשו כי ע"י מס"נ נתעלים עם העשיה עד האחד. ורמז להם, אמרתי מתי יבא לידי, כי יד הוא ראשית החסד כנ"ל דרועא ימינא. מתי אייחד האחד עם ידי ואקיימנו. שיהיה כן קיים לעולם. ועכשיו שבא האחד לידי כנ"ל וכו'. וכששאל משה רבינו לד' על ר"ע זו תורה וכו', אמר לו ד' שתוק כך עלה במחשבה לפני כנ"ל שנתיחד במחשבה ועי"ז ארד לכל איש ישראל.

י״חנחזור להנ"ל הנצנים נראו בארץ. האבות והצדיקים נכנסים לאיש העובד בעבודתו, וזהו גם חוזק וכח תפלתנו. ויעקב אבינו היה הראשון שאמר אפשר עברתי במקום שהתפל' אבותי ולא התפללתי. מפני שידע שכל חוזק וכח תפלתו היא מתפילות אבותיו וחזר אחריהם. וישב יעקב. ביקש יעקב לישב בשלוה בעוה"ז אף בעת שקפץ עליו רוגזו של יוסף. מפני שבטח במגורי אביו. ביראתו עבודתו ותפלתו אשר המשיך כל עבודתו גם לעשיה. כי כן דרך כל הצדיקים הם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז. ואומר הקב"ה לא דיין לצדיקים לא נדין מה שמתוקן להם לעוה"ב למעלה מעשייה כי לא בזה בלבד הם צדיקים, אלא נדין אותם מה שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז מה שמתוקן להם לעוה''ז וממשיכים הכל לעשיהו

י״טונר חנוכה אסור להשתמש לאורה. וכמו שאיתא מהאר"י ז"ל הטעם כדי שלא יאחזו החיצונים ע"י התשמיש של חול בהאור הזה שנמשך למטה. כי זה כל ענין חנוכה העבודות שעבדו הכהנים במקדש לא לעצמם בלבד עבדו רק לכל ישראל. באיזה אופן כנ"ל. ע"י שעלו במחשבה עם כל עבודתם. וזאת היתה פעולת המנורה שהדליקו בשמן שהיא חכמה נתעלו גם מחשבה וירד לכל איש ישראל. והיונים טמאו כל השמנים כדי שלא יוכל האור של צדיקים לירד לישראל, אבל בית חשמונאי גברו והדליקו שוב המנורה. לכן בחנוכה קל יותר להישראלי להמשיך האור לעשיה ולא ישאר במחשבה לבד.

כ׳לכן כנ"ל בשם האר"י ז"ל יען שהאור יורד למטה למקומות הנמוכין אסור להשתמש בו תשמיש של חול כי הכל צריך להיות בקדושה, והמ"ד כבתה זקוק לה מרמז עוד שלא ההדלקה וההתעוררות בלבד היא המצוה רק אף ההנחה. שיניח כאן למטה מעשרה מחשבה למצוה היינו שימשך האור לעשייה. לכן לפ"ז בשבת שהיא למעלה מעשייה והכל בחי' מחשבה היא. א"כ אף למי שסובר בחול כבתה זקוק לה מ"מ בשבת אין זקוק לה. כי שבת למעלה מעשייה בחי' מחשבה היא ואינו צריך דוקא כל השיעור. ובזה מתורץ קושית התוס' מנא ליה לרבא דסבר ר"ה וכו'. כי א"א לאמר טעם של שבת משום כבתה זקוק לה. כי בשבת אין זקוק לה וק"ל.

כ״אוגם ע"ד הפשוט יכול להיות מתורץ בזה. כי הפשט של כבתה זקוק לה אינה על כל הלילה רק על הזמן שהחוב עליו להדליק. ובזמן שאין חוב עליו להדליק בפעם הא' אין שייך שכשכבתה יהיה זקוק להדליק עוד פעם. והנה רש"י ז"ל אומר בברכות כ' א' ד"ה שב ואל תעשה שאני. שכהן שמטמא א"ע למת מצוה לא שמצוות קדושת כהן נדחה אז רק צווי התורה שאל יטמא לא על מת מצוה נכתב. כמו שטומאת קרובים לא נדחה רק שהלאו לא היה עליהם מעיקרה. ע"ש כל לשון רש"י ז"ל. נמצא שכאן כיון שתקנת חז"ל על חנוכה היתה אחר מצות התורה של שבת אין שייך לאמר שיש עליו החיוב בשבת שידליק את נ"ח רק שאינו יכול מפני ששבת הוא. אלא שלא תקנו חז"ל כלל ולא חייבוהו שידליק בליל שבת. כי החיוב הוא רק קודם שקידש היום. וכיון שבליל שבת אין עליו חיוב של הדלקה של פעם ראשון אין שייך לאמר שכשכבתה יהיה זקוק לה. נמצא שאף מי שסובר בחול כבתה זקוק לה מ"מ בשבת אין זקוק לה. ומתורץ קושית התוס'.

כ״בחנוכה

כ״גבימי מתתי' וכו' מסרת גבורים וכו' וטמאים ביד טהורים וכו'

כ״דקושית אא"מ זצוקללה"ה בשלמא הנם של גבורים ביד חלשים ניחא. אבל טמאים ביד צדיקים וטהורים למה מזכירין.

כ״האמנם איתא מהמגיד הגדול זצ"ל על מלמד שחתר לו הקב"ה חתירה תחת כסא הכבוד כדי לקבלו בתשובה (סנהדרין קג). האמור במנשה. שזה תחת הכבוד לד' מה שמקבל את החוטא בתשובה עכ"ל הק'. ע"פ פשוט הוא כי מלא כל הארץ כבודו בזה שד' ברא ברואים רוחנים וגשמים וד' לא ברא דבר אחד לבטלה. אלא הכל לכבודו ברא שיתגלה על ידם מלכות שמים. וכל רגע מהזמן וכל נשימה היא לצורך זה שתתגלה אלקותו ית'. אבל כל התגלותם הוא ע"י האדם. כי האדם הוא המכיר את קדושתם אשר עליהם והוא עובד עמהם את ד', וכל עליות העולם לקדושה הכל ע"י האדם. לכן כשח האדם ח"ו אף אם שב אח"כ והחטא בעצמו נמחה אבל עכ"פ לא עשה מעשה ס ועבודה בעת שחטא, וחלק העולם, הזמן וחלקי העולם אשר כבודו ית' היה צריך יי להתגלות על ידם ע"י מעשה האיש חסרים, נמצא שבכסא הכבוד יש חתירה ח"ו. מלו שחתר לו הקב"ה חתירה תחת כסא הכבוד כדי לקבלו בתשובה, שזה תחת הכבוד ( £ שד' מקבל בתשובה את החוטא כנ"ל כיון שחסר לו חלק מכבודו ית' אשר היה צו לגלות בעולם. לכן עיקר התשובה היא מה שנעשה מהחטא בעצמו דבר טוב. שמהזמן שחטא מג לו עתה טובה. עיקר תשובה זו היא מאהבה שנעשה מזדונות זכיות. אבל האם דבר ........הוא שלא תהיה כונתו לעצמו מאומה רק לאהבתו ית'. ומאין יגיע החוטא פתא למדרגה נשגבה כזו. לכן אף אם א"א לו לאדם לעשות מחטאיו זכיות עכ"פ ישתו שיגיע לו טובה לעבודתו ית' אף מחטאיו ששב עליהם. אם חטא או רק לא עשה המצ כהוגן צריך הוא להרגיש את אשר עבר בקרבו. על כל דבר שהוא היפך רצון ד' איך ה I נתון תיכף בכף הקלע ר"ל. כל העולמות וכל המציאות משועבדים לרצון ד'. וכמו שאג נהר גינאי לרפב"י (חולין ו') אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קו ומעולם לא שינתה שום כריה מן השמש ועד רמש הארץ מן מצות ד' אשר צוה עליה ורק האדם כיון שנתן לו בחירה חפשית מבעט הוא ח"ו. ואף אם אינו מבעט בעביו עכ"פ אינו מבטל רצונו לגמרי לרצון ומצות די. יחיד הוא האדם בכל המציאות זר הו בעוה"ז ובעוה"ב. העולמות אינם יכולים לסבול בריה משונה כזו והם שואלים אותו כ לך פה ומי לך פה ולמה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך בעולם זר. ומי ששומע את ק רחשי לבבי ואת נדנודי נפשו מרגיש הוא בכף הקלע הזה, איך שמשלבת אותו אנה ואנ ומאד יחרד וילפת האיש על יסורי נפשו אלו, כי גם ביראת העונש יש ב' דרכים, בחינה מי שמתירא בעבור שאיימו עליו שיענש לאחר איזה זמן אז קשה הוא שיירא מעונ העתיד ויגבר על הנאת היצה"ר שכבר נמצאת אצלו. משא"כ מי שמרגיש ביסורי גיהו שכבר מתייסר הוא בהם עכשיו ובכף הקלע שהוא נדון בו כבר. הוא יכול להתגבר j פתויי היצה"ר ההוים ביסודי נפשו ההוים. לכן צריך האדם להסתכל ולהשגיח על נפשו מחשבותיו ורצונותיו פנימה. וירא וירגיש את נכרדותו בכל העולמות. מאין המה המחשבות זרות אש בו אף כשבא לעם את ד', אין כתתי ח"ו במחשבות מגונות אלא רק מחשבות של חול בעת התפלה והעבוד שג"כ עבירה הם. למה הוא פוסח אז מקודש אל החול ומחול אל הקודש, פתאום בא ' » מחשבת חוץ וכיון שמוזכר הוא שעומד בתפלה סולד הוא ממנה ושב אל הקדושה. אנ גם עתה אינו מתמיד בזה ושב למחשבת חוץ. וזה הכל מכף הקלע. שכיון שהתקו בתפלתו לעולמות הקדושים הם משליכים אותו משם מה לך פה בריה משונה אשר א דוגמתך בנו אשר יכולתך שלא לבטל רצונך לד' ולרצונו ית' ולהתרחק ח"ו ממק , החיים, ונפשו נופלת עי"ז לעוה"ז ומזה בא לו עתה בתפילתו מחשבת חוץ מעוה"ז, נפשו נשלכה עתה מן עולמות עליונים לעוה"ז. אבל גם עוה"ז אינו מקבלו, וגם הוא זורקו ממנו באמרו גם אני בכל נמיכיותי אני שש ושמח לעשות רצון קוני וגש הלאה בריה משונה כזו, ונתרחק האיש שוב מן מחשבת חול אל הקודש וחוזר חלילה. עד שלמדות רצון האדם בעצמו קשה לו להשאר על מצב אחד של קדושה בתפילתו. וחוץ מזה, האיש הזה כל ענין מצותיו יכולים להקרא רק פעולת ועשית המצות, לא עצם המצות. למשל כשמסיקין אש בתנור נעשה חם בכל הבית. לא שעצם האש נמצא עתה בכל הבית רק שפעולת האש בלבד נמצא. כן העוה"ז נקרא עולם העשיה מפני שאין עצם הקדושה בו רק פעולות ועשיה אלקית נמצא בו. וכמו שאמר ד' לפי מעשי אני נקרא. קריאתי שקוראים אותי בעוה"ז רק לפי מעשי, והתגלות עצם אלוקות בעולם זהו כבר עליה מעשי' לברי' וכדומה. לכן מי שעולם הקדושה דחתה אותו לחוץ אז אין עצמותו נמצא במצוה כי עולם הקדושה אינה סובלתו. ויותר יכול הוא להמצא בעוה"ז. וכל מצותיו הם רק עשיות ופעולות המצות. ואף בפשטות רואים אנו חילוק כזה. גם אדם לא טוב עושה לפעמים מעשה חסד עם זולתו ומ"מ לא יאמר שום איש עליו שהוא איש טוב. מפני שבאמת עצמותו לא טוב הוא רק שפעולתו ומעשיו עתה טובים הם. ומתי קוראים לאיש איש טוב־אם באמת כל עצמותו נשתנה לטוב. כן הוא החילוק בין מי שכל מצותיו הם רק פעולת המצות או עצם המצות. ומי שמתבונן מה שעשה איך חתר תחת כסא הכבוד ואיך הוא נדון בכף הקלע. אז תשובתו תשובה אמיתית, שמשיג מחטא אהבה ויראה, לא יראה על עונש העתיד לבא רק העונש שמרגיש כבר. אשר יוכל עי"ז להתגבר על יצרו יותר מיראה מעונש העתיד. וא"כ גם מעת החטא דבר טוב מגיע לו. ואין זה חתירה תחת כסא הכבוד לקבלו בתשובה. וכמו שאמר ראובן הילד איננו ואני אנה אני בא במעשה בלהה. לא אמר מה אעשה במעשה בלהה רק ואנה אני בא, כי ראובן לא חטא ורק להורות תשובה כנודע מגמרא, ואיזה תשובה, אנה אני בא, וויא וועל איך אהין קומען. כל עולם ישליכני ממנו ולא יסבלני ואהיה נדון בכף הקלע גם בחיי. ונתוספה לו יראה ע"י שראה שהילד איננו, ולמה אינו בבור או חי או מת אם נשכוהו הנחשים, רק בטח כיון שהשבטים היה כל גופם גם נפש השליכתו כל עוה"ז ממנה ע"י שחטא בשבטים. וא"כ אנה אני בא מי יסבלני ואיפה יהי' מקומי. ואנו אומרים צדק ומשפט מכון כסאך וכו'. כי הגמרא דורשת על דוד המלך ע"ה שנאמר בו ויהי דוד עושה משפט וצדקה, שדן את הדין במשפט ואח"כ שלם מביתו (סנהדרין ו). לכן גם אצל הקב"ה שנאמר עליו צדק ומשפט, ג"כ הפשט הוא שדן במשפט, ואם ח"ו נתחייב מי מ"מ משלם מביתו ומוותר משלו. ואף שאמרו חז"ל כל האומר הקב"ה ותרן וכו’ (ב"ק נ) אבל זהו החילוק. אם הולך האיש בשרירות לבו ואומר שלום יהיה לי כי הקב"ה ותרן אז ח"ו יותרו מעוהי, משא"כ מי שלבו נשבר בקרבו ומצטער על חטאו ועל חלק כסא כבוד שנחסר לו, אז ד' משלם משלו. וזה צדק ומשפט מכון כסאך. מי שאין תשובתו בחי' תחת כסא כבוד, רק שמגעת עד כסא הכבוד כי נחסר התגלות כבודו ית', אז צדק ומשפט שמשלם מביתו. משא"כ להיפך.

כ״ווהנה בין האמצעים שד' מגלה על ידיהם את כבודו ית' יש עוד אמצעי והוא ישועת ישראל, היש עוד התגלות אלקית כאז כשד' מושיע את ישראל, למה בא יתרו להתגייר אם לא ע"י ששמע קריאת ים סוף ומלחמת עמלק. לכן כשד' אומר לגלות אלקותו ית' ע"י ישועת ישראל הישועה הזאת גורמת שיבואו בנ"י לתשובה זו שלא יחסר כבוד שמים. לא של חתירה תחת כסא הכבוד רק של התשובה שמגעת עד כסא הכבוד. מפני שכן רצונו ית' שיתגלה עתה כבודו ית'.

כ״זואנו מתפללים הושענא למענך אלקינו הושענא, כי כשתושיענו למענך שיתג' כבוד שמים. אז תהיה הישועה בשלמות גם ברוחניות כנ"ל. וכזה היתה תשועת ישראל בחנוכה. מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. הכל יען שהיו טמאים ביד טהור ורשעים ביד צדיקים וכו' וכיון שעשית הישועה למענך. מה היתה תכליתה. ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. שנעשה קידוש השם והתגלות אלקית וגם לעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן וכו' שנינו נושענו, הושענא למענך אלקינו הושענא וק"ל.

כ״חפ' מקץ שבת ב' דחנוכה תרצ"ג

כ״טויהי מקץ. ואיתא במדרש קץ שם לחושך, שכ"ז שהיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם נעקר יצה"ר מן העולם וכו'. ונבין, מה מלמדנו בזה המדרש. וכן נבין ענין חנוכה ומותר ואסור להשתמש לאורה.

ל׳אמנם איתא בזוה"ק יתרו פ"ג עה"פ וידבר אלקים וכו' אנכי. שמפרש כל תיבה שבפסוק. האלה כל אינון טעמין כל אינון רזין כל אינון סתרין גזרין ועונשין, לאמור למהוי ירותא לכלא דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה וכו' דאי תימא לגלאה מה דלא אצטריך לגלאה לכל ב"נ. כתיב אנכי ד' אלקיך כמה דאנא טמירא וסתים כך יהיו דברים הללו טמירין וסתימין בלבך. עכ"ל הק'. כמו שהוא ית' טמיר ונעלם כך יהיו דברים הללו טמירין וסתימין, כי זאת היא תורה. להמשיך את האנכי. והא דכתיב לאמור. מפרש זוה"ק לא לאמר בפה רק שיהי' ירושה שהאיש ישראל ידע זאת מעצמו בירושה. תורה צוה וכו' מורשה.

ל״אהמצוות ודיני' יכולים ללמוד. אבל התורה א"א ללמוד. מה היא התורה בעצמה א"א לבאר ולאמור. כי אף מה היא הנפש א"א לומר ורק מפעולתי' שממלא את כל הגוף וכו' כן היא בתורה. לכן קבלת התורה היא בב' דברים בנתינה וקבלה שנותנים לו ממרום ואח"כ הלימוד ללמוד מה נתנו לו ומה קיבל בעצמו. והרי זה כמו שכבר דברנו בהמאמרים בענין תלמידי הנביאים שלמדם הנביא איך לעבוד את ד' ולזכות להשראת הנבואה. למדם גם איך להוציא את ניצוץ הנביאות שבהם ולגלותו מפני שהי' בראשיתו קטן ובטורח סגי. רק זהו החילוק, את הנביאות הרגיש הנביא מקודם ושמע את קול ד'. כמו בשמואל הנביא ששמע בראשונה את קול ד' ואחייב. למד מעלי הכהן מה שמע, ובתורה כתיב מקודם ולמדה את בנ"י שימה בפיהם מקודם לימוד ואח"כ שימה ונתינה.

ל״בכלומר. איתא בזוה"ק בהרבה מקומות ששורש התורה למעלה מיניקת הנבואה כי התורה בת"ת ונבואה בנצח והוד, ונבין נא האם לימוד התורה של כל אחד גדול מנבואת הנביא שדבר ד' דיבר בו. אבל הגמרא אומרת שלכן למש"ר נאמר כי לא יראני האדם וישעי' אמר ואראה את ד'. מפני שמש"ר ראה באספקלריא המאירה וישעי' שאינה מאירה. היינו שבראי' לא כ"כ ברורה ומאירה יכולים לראות אור משורש יותר גדול. וכיון שאמרנו שיש בחי' נתינה. היינו האור שנתנו לו ממרום, ולימוד שידע האיש מה נתנו לו. ולימוד של כל איש התורה לימודו פחות יותר לכן יכול להגיע לנתינה יותר גדולה. לתורה שהיא בחי' ת"ת. והנביא שלימודו וידיעתו שידע מה נתנו לו ושורש האור שמופיע בו היתה הרבה הרבה יותר גדולה מידיעת איש הפשוט שרק נביא הי' יכול לזכות לה. ולעומת ראיית וידיעת האיש היתה אספקלריא הרבה יותר מאירה, לכן רק בנצח והוד ראה. ושניהם צדקו יחדיו, שורש התורה גדול יותר מנבואה, אבל ראיית הנביא הרבה הרבה יותר גדולה.

ל״גוזהו גם ענין חילוק הנ"ל בין תורה לנבואה. הנבואה היתה מקודם הנתינה ואח"כ הלימוד כמו בשמואל הנביא ובמש"ר מתחילת נבואתו ששמע קול ד' וחשב שזהו קולו של אביו, ובתורה מקודם ולמדה ואח"כ שימה בפיהם. כלומר גם בתורה מקודם היא הנתינה, רק כיון שנתינה גבוהה אצלו והידיעה והלימוד מעט לכן אינו מרגיש את הנתינה מקודם רק את הלימוד ואח"כ מתחיל להרגיש אף את הנתינה והמאור שבה, והנבואה שהלימוד והידיעה הרבה יותר עד שראה ממש אור ד' ושמע קול אלקים מדבר אליו, לכן הרגישה גם מקודם.

ל״דוגם התורה ראשיתה בנתינה וקבלה, משה קיבל תורה, וגם כל אחד מקבל בשבועות התורה. כי עיקר התורה היא לקבל את הבחי' אנכי וזה א"א בלימוד רק בנתינה וקבלה. רק שאינו מרגישה מקודם רק בלימוד. ולמדה ואח"כ שימה בפיהם. והלאמר הנ"ל בקבה"ת מפרש זוה"ק שג"כ נתינה וירושה היא ומ"מ כתיב על הנתינה וירושה של בחי' אנכי הלשון לאמור. כנ"ל מפני שהאיש רק אחר ה"ולמדה" מרגישה. ומי שרוצה להרגישה מקודם לא ילמוד ולא יעשה רק מקודם ללמוד ומעט מעט ירגישה. כי זאת עיקרה של תורה האנכי. וכל קנאת המלאכים ע"ז היתה על שאמר ד' לקבל התורה. לא ללמוד רק לקבל וכמו שאמרו חמדה גנוזה וכו' לתנה וכו'. בנתינה.

ל״הומה שאומר הזוה"ק שהתורה היא בירושה. אף שהמשנה אומרת והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. אלא זהו החילוק ללמוד תורה שאינה ירושה, הלימוד שנדע מה נתן ד' בלבנו אינו בירושה. אבל הנתינה בעצמה והבחי' אנכי בירושה, תורה וכו' מורשה, אדרבה א"א לדברה רק בירושה. ואנו מתפללים אבינו אב הרחמן רחם נא עלינו ותן בלבנו וכו', ולמה צריכים לעורר כ"כ רחמים ע"ז אדרבה הלא זהו עיקר רצונו ית' שרוצה ודורש מאתנו. אלא. תמיד הוא ית' נותן הארת האנכי בנו בתורה רק זהו החילוק. אם הנתינה בבחי' השוכן אתם בתוך טמאתם שגם אז שוכן אתם. היא בהסתר שאין האהבה מתגלה בבחי' תפארת של התורה. הנתינה בנו מתגלה. ולא כל הו"ק. ואין האיש מרגיש מה יש בקרבו, משא"כ כשהיא באהבה שהיא בחי' התגלות המדות בבחי' תפארת שבו אז מרגיש הוא יותר מהנתינה שבו. לכן מתפללים אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו וכו' תמיד אתה נותן בנו תורה של ירושה אבל הלא אנו רוצים שגם אנו נדע מזה וחלק תורה הב'. הלימוד שנרגיש את הנתינה, תועיל לנו יותר. רחם נא עלינו וכו' באהבה ואז ותן בלבנו בינה להבין וכו' ללמוד, ע"י שתהי' ברחמים ואהבה נבין ונדע ונלמוד יותר לדעת מה בקרבנו.

ל״ווזהו גם ענין היסורים ששולחים ח"ו לאיש הישראלי. חוץ מזה שממרקין ק"ו משן ועין כמו שאומרת הגמרא. עוד פועלת בזה שכאשר נתעורר האיש אף בתחילתו כשרק מתחיל להרגיש את כאבו ר"ל עוד טרם מתחיל לשוב. אז הרגשת הכאב בעצמו והרחמנות על עצמו ומכש"כ מי שמרחם על ישראל זולתו. הרחמנות פועלת לעורר רחמים בחלק האנכי בחי' תפארת שבקרבו, ונעשה התגלות המדות עד שהוא מרג' יותר את חלק הנתינה דקדושה בקרבו ומתעורר לשוב. והתעוררות התשובה לא ממנו בלבד באה. רק גם מהתעוררות שנתעורר חלק הקדושה אשר בקרבו באהבה ורחמים אליו. אף שהתחיל עוד בהתרגשותו הפשוטה על כאבו. ומכש"כ אח"כ כשמתעורר לשוב התעוררות דקדושה שמעורר בחי' אהבת ד' אליו יותר.

ל״זוהאיש ישראל בהתפללו על ההסתר אף הגופני צריך להתפלל גם ע"ז. שמן ההסתר נעשה הסתר בכל דברים. עד שאינו יודע ומרגיש מהקדושה אשר בקרבו. וזהו הענין שאיתא בספ"ק שכ"א צריך לעורר רחמנות על נפשו איך נפלה מאיגרא רמה ממקור מחצבתה לבירא עמיקתא. ואיך בכלל הוא בנמיכיות. היינו חוץ שמתעורר סתם לשוב צריך גם לעורר ברחמנות ע"ע. והתעוררות הרחמנות מעוררת רחמנות בחלק האנכי דקדושה בחלק התורה של בחי' נתינה שבו ולא יהיה עוד הסתר רק התגלות המדות שבבחי' תפארת שבו, וידע יותר וירגישה.

ל״חנחזור להנ"ל. החילוק בין תורה לנבואה. אף שאומר זוה"ק שהתורה למע' מנבואה, רק שורש התורה ובחי' הנתינה שבה, אבל הידיעה ולימוד האיש נמוכה הרבה יותר. לכן מתחילה לימוד ואח"כ שימה בפיהם אף שבאמת מתחילה היא שימה. וכל עבודתנו היא שעכ"פ בהלימוד ועבודה נדע מעט את הקדושה אשר בקרבנו. וזהו ענין לימוד הקבלה והחסידות. כי המדרש אומר שז' הצדיקים המשיכו השכינה לארץ וז' הרשעים להיפך. העלוה עד לרקיע הז', היינו שעבודת הצדיקים היא להמשיך השכינה לארץ. והרשב"י ושאר המקובלים והבעש"ט עם תלמידיו ז"ל שבכל דור המשיכו הקדושה יותר לארץ, ואת האיש קדשו יותר בעבודה, עד שיכולת יותר ביד האיש ישראל לדעת מחלק תורה הנתינה שבקרבו. כי כנ"ל זהו הדבר שאינו מרגישה ויודעה מפני ששורשה יותר עליון לא נצח והוד בלבד רק ת"ת, וגם שהאיש לא נתקדש כנביא וכשממשיכים יותר את שורש הקדושה והאיש נתקדש יותר, יותר יכול לדעת גם מחללו הנתינה שבו.

ל״טואפשר זהו ענין פלוגתת ת"ק ור' שמעון ב"י בבכורות דף ל', הבא לקבל דברי חברות, אז אם ראינוהו שגם ע"ע נהג בצנעה כן, אז מקבלין אותו ואח"כ לומדין אותו, ואם לאו אומר הת"ק מלמדין אותו ואח"כ מקבלין אותו. ורשב"י אומר בין כך ובין כך מקבלין אותו והוא לומד כדרכו והולך. שענין לקבל דברי חברות הוא בחי' נתינה וקבלה לחלק הקדושה יותר גבוה, לכן אם נהג כן מעצמו אז סימן הוא שהוא מרגיש כבר חלק הקדושה שבו, אז מקבלין אותו גם קודם הלימוד, כעין בחי' נבואה. ואם לאו, מקודם מלמדין ואח"כ מקבלין אותו, מתחילה ולמדה ואח"כ שימה בפיהם. ורשב"י מחבר הזוה"ק שהוריד את הקדושה יותר לארץ עד שיקל יותר גם לאיש פשוט לדעת להכיר את הקדושה שבו. אומר שגם בזה מקבלין אותו והוא לומד כדרכו והולך. כיון שלא אחר הלימוד דוקא רק גם מתחילתו יתחיל להרגיש מחלק הנתינה וקבלה שבו.

מ׳ובזה אפשר להבין מעט לענין עבודה הא שאיתא בס"י, ובפרט בפ"ד, שהז' מידות הם מאותיות בג"ד כפר"ת שיש בהם דגש ורפה קשה ורך. וכנודע שז' אותיות אלו אף כשהם לעצמן באה בהם גם דגש. כי ענין הדגש שהיא קשה אינה כהקשה שבדיבור. שנאמר שדגוש ג"כ בחי' דיבר האיש וכו' אתנו קשות, כי גם באמירה שהיא רפה יכולה לבוא הדגש בהאותיות. וגם בהדיבור שהיא קשה יכולה להיות רפה באותיות. זהו קשה בהדיבור היינו בהתוכן בהדעת ורוח המדבר שהוא בכעס, שמדבר דברים קשים כגידין. או אפילו כשהדבורים כשלעצמם אינם כ"כ קשים רוח המדבר וסגנונו קשה היא. משא"כ הדגש וקשה שבאותיות אינו מורה על תוכנו ורוחו רק על ברור הדברים שמבררו ומוציאו יותר בדיבורו. ורש"י ז"ל אומר שהדגש היא כאות כפולה. ומובן בזה יותר. הא נודע שריבוי הצמצום הוא הסתר ודין, והלא כל הבריאה היתה בצמצום ואלמלא הצמצום לא היה כל הבריאה, וכאשר נחרב איזה עיר או מקום ח"ו אומרים ששרה שם דין וצמצום ואדרבה היה צ"ל שנסתלק משם הדין וצמצום ולכן לא נתקיים המקום יותר. אבל כנ"ל ב' בחינות בצמצום. צמצום באור המידות היא דין. וצמצום בכלים שהיא בחינת דגש וקשה בהאותיות אדרבה היא ברור יותר. למשל אילו ברא ד' סתם עולם. לא היה פרטיות העולם וגדלות ד' כ"כ נתגלה. וכשנפרטים לבריות פרטיות כ"כ נתגלה ונתברר יותר דברי ד' בבריאת העולם. מלכות היא ג"כ דין אלא שהיא דינא רפיא. ואדרבה כל המלצתנו היא במלכות. משא"כ בחי' גבורה היא דין קשה, להנ"ל ב' בחינות הן. קשה וצמצום הקודם שהיא בהדיבור שנוגע גם ברוח ואור המידות דין קשה היא. משא"כ דין וצמצום שלמטה רק באותיות, דינא רפיא היא ואדרבה עוד מברר המדות ומגלותן. ומלכות נקראת מראה שכל חיזון בה מתחזין.

מ״אויכולים להבין בזה איזה רמז ברש"י ז"ל מתחילה עלה במחשבה וכו’ (בראשית א') שע"פ פשט למה עלה לברא בכ"כ דין עד שלא יתקיים. וכן הא אי' במד' על השם ש'ד'י שאמר לעולמו די כי אלמלא אמר די היו נמתחים והולכין. משמע שמעצמן היו נמתחין והא מעצמן לא היו יכולים להתקיים, ואם אחר ששיתף מדה"ר היו נמתחין א"כ למה שיתף כ"כ רחמים יותר מהצורך עד שיהיו נמתחין ויצטרך הוא ית' לומר די. אבל כמו אותיות בכתב התגלות פרטיות הדיבור. כך המחשבה התגלות פרטיות החכמה לציורים היינו כשמדברים מן מחשבה להגבילה מן החכמה, אז הכוונה על התגלות פרטיותה עם ציוריה וגווניה. ולפי הנ"ל ב' הבחינות ישנם בבריאת די, התגלות הבריאה מן אין ליש והתגלות לפרטיות. מין שכלול העולם שאיתא הרבה במדרש בראשית. והיא צמצום שבכלים, ובזה ד' מחדש בכי"ת מעשי בראשית. כשבורא דבר. למשל בוסר של פרי. אז מתחיל אח"כ השכלול התגלות הפרטיות בחינת צמצום מלכות. וכשנגמר השכלול נגמר זמן שהיותן בארץ. כי מעשי ד' נצחיים ותמיד בורא מחדש. לא שברא מכבר ותו לא ושוב בורא ד'. וגם כל עת היות הפרי זו בעצמה על הארץ מחדשה מחדש. וזהו מפני שצמצום הב' של השכלול והפרטיות ג"כ בגבול. משא"כ אילו הי' זה בלא גבול לא היה השכלול נפסק והי' נתגלה ליותר פרטיות (ויותר) ולא הי' הבריאה התמידית שד' מחדש בכי"ת.

מ״בוזה מתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדה"ד. מחשבה היא אותיות הדעת כנ"ל. א"כ הדין שבמחשבה היא בחינת דגש באותיות שהיא הבירור יותר. ראה שאין העולם מתקיים היינו העולם שעלה ברצונו שיברא אותו תמיד. מתחילה וכו' לברא שיברא תמיד. וזאת לא יתקיים לכן שיתפה למדה"ר והיו רק עולמות אלו נמתחין והולכין ליותר ויותר פרטיות והתגלות, שיתפה למדה"ר לבחי' רחמים שבאותיות ונגמר מתיחותן וד' מחדש בכי"ת מע"ב.

מ״גוזהו שהדגש ורפה בג"ד כפר"ת הם בחי' המדות. והדגש הקשה מדות הרעות אינם רעות בהחלט רק כהקשה שבאותיות ואם מדגישה ומוציאה להתגלות יותר אדרבה מזה יכול לעורר התגלות קדושה שבו, והרפה אף שהוא יותר טוב כשאינו מתעורר למדות רעות. מ"מ לגדלות קשה שיבא. ומובן בזה הא שהפי' מר"ס גאון ז"ל על הס"י אומר דגוש קשות שמהם הדברים החזקים כגון חיים שלוה עושר וכו' כנ"ל שאין זה קשה כדיבור קשה ודין רק התגלות יותר. למשל החסידים שותים י"ש. אף שרק את רתיחת הדמים מעורר. אבל הרפוי' ובלא התעוררות לגמרי אין דבר טוב יוצא ממנה וההתעוררות אף שמתחלת מן הגופנית יכולים לעורר בזה את נפש הקדושה לעבודה וכנ"ל ביסורים. ומי שנופל ח"ו בדכאות רוח זה לא טוב. וע"ז צריכים התחזקות וכן בכל המדות.

מ״דוהמדרש אומר שכ"ז שהיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם. זהו עיקר היצה"ר האופל. עיקר מצות הדלקת המנורה מתחלת בהעלותך ופרש"י ע"ש שהלהב עולה. זהו העיקר ז' קני המנורה ז' המדות שהלהב יעלה. והיונים שרצו להביא את ישראל לידי דמיי' ונפילה. בצרות ודעות כוזבות, אמרו כתבו וכו' שאין לכם חלק וכו' לכם דייקא של כ"א בקרבו שלא ירגישה לכן טמאו כל השמנים. ונעשה נס. ונר חנוכה מלהיב שוב את לבות ישראל. אפילו אם הוא למטה מעשרה שהיא הגבול שלא ירדה השכינה לשם למטה מעשרה. מ"מ מן להב והתרגשות גופנית יכולים לבא להתרגשות דקדושה. ובלבד שיהי' אסור להשתמש לאורה. כי אם חושב שהלהב הגופני לבד די לו ורק לצרכו ח"ו לא טוב, כנ"ל מי שמשתכר בהי"ש וכן התעוררות שאר המדות לעצמו בלבד. רק לבחי' ישראל מאירין למי שאמר והי' העולם.

מ״הוענין הזה שיזכור האיש שהתעוררות והתלהבות מדות הוא רק למצוה וזהו בחי' אסור להשתמש לאורה יכול להיות גם ענין הפלוגתא בין ר"ה לרב (שבת כ"א.) אם מותר או אסור להשתמש לאורה. כי צריכים לעיין הא שפרש"י בגמרא על אסור להשתמש לאורה שיהי' ניכר שהוא נר מצוה, הא גם בלא זה ניכר בזה שמקומו בחוץ או בחלון. אבל חוץ מזה מקשה הפנ"י למה אמר רש"י שיהי' ניכר ולא משום הקדש דומיא דמנורה. ומתרץ כיון שכבתה אין זקוק לה לכן רואים שאינו דומה למנורה לגמרי. ויש לשאול הלא תוס' ד"ה שבנר ושבקערה דף מ"ד ע"א מקשים מן הברייתא בנר ושמן של חנוכה אחר חנוכה עושה לה מדורה לעצמה, ולמה נוי סוכה מותרין ביו"ט האחרון של חג, ומתרץ הר"י ז"ל כיון שהיא לפרסומי ניסא משום חביבותא דנם מקצה אותו לגמרי עי"ש. ופשוט שלא משום מוקצה דשבת נגעה בה. כי בחול לא שייך מוקצה וו, ורק כמין הקדש הוא שהוקצהו להקדש דמצוה ובשביל זה אסור גם אחר החנוכה. וא"כ ליאסר גם להשתמש לאורה בשביל זה. וא"ל הא קול מראה וריח אין בו משום מעילה. כי כתבו התוס' בסוף סוכה שרק שאינו מועל אבל איסור יש בדבר. והא דאמרה הגמרא אשה בוררת חטים לאור שמחת בית השואבה. רק שהיא יכולה ולא בוררת כי אסור להנות מאור הזה. א"כ גם בנ"ח יאסר להשתמש לאורה כמו שאסור אחר חנוכה משום הקצה למצוה. וא"ל שלרש"י טעם אחר על הברייתא שמביאים התוס'. לא של הר"י. וביותר קשה לתוס' איך אמר ר"ה שמותר להשתמש לאורה. לכן ע"כ צריכים לומר כיון שמעצמו לא היו החכמים אוסרים אחר החנוכה ורק משום שהאיש מקצה מדעתו. אז רק לזה היינו שיקחהו אח"כ לתשמישו מקצהו אבל לאסור להשתמש גם לאורה בשעה שמדליקו למצוה אינו מקצה ולכן מותר לר"ה.

מ״וואפשר פלוגתתם במדרשים המביאים התוס' בדף כ"ב ב' ד"ה וכי לאורה. אם קאי על הכהנים או על הקב"ה. ע"ש. כי לעולם בסיום הברייתא אין פלוגתא שעדות היא וכו' שהשכינה שורה בישראל. והפלוגתא היא בהס"ד אם סוברים העולם שהמנורה צרכי הכהנים ובאה התורה למנוע מטעות הזה ולאמור שלא לאהרן רק עדות וכו'. או שגם העולם יודעים שלא לאהרן אלא לד' ורק קשה וכי לאורה וכו', ומתרץ עדות היא וכו'. לכן רב סבר כהמדרשים שהס"ד שקאי על הכהנים. היינו שהעולם סבר שהמנורה לכהנים והמצוה להאיר לכהנים. א"כ אף שמצוה ומקצהו לנר חנוכה מ"מ לאורה אינו מקצהו לאסור כיון שכל מצוותו זכר לנס המנורה וגם המנורה לאור בני האדם היינו הכהנים היתה. כן הוא סברת העולם. וכמו במנורה שהוציאה התורה מטעות הזה בתיבות עדות כדי לדעת שרק לד' היא ולא לאור בני אדם גם כאן אסרו החכמים להשתמש לאורה. וכשאסרו וכבר מקצה מדעתו באמת אסור, וזה שיהי' ניכר שהיא נר מצוה ולא לאור האדם. ובזה בעצמו שעומד על מקום אחר רק שהיא מצוה ניכר שלא כדי להאיר לכהנים צוה ד' המצוה, כצדקה שהיא מצוה כדי להנאות העניים. ור"ה סבר כהמדרשים שהס"ד שלא יעלה על דעת בנ"א שהיא לאדם, ואין צריכים להוציא זאת מדעתם. לכן כיון שגם כשסוברים שהוא נר כולו מצוה ומ"מ אין מקצים האורה אין צריכים לאסרה. ומותר להשתמש לאורה. ובזה אפשר לתרץ קושית המהרש"א למה אמר ר"ה בין בחול וכו' להורות שמותר להשתמש לאורה הא גם מעצמנו היו יודעין כמו שאמרו התוס' ששום איש לא יחמיר. וכנ"ל רק על רב אמרו התוס' כן מפני שסבר כהמדרשים שהס"ד היא לכהנים ולא יחמיר לאסור להשתמש לאורה. אבל לר"ה שסבר כהמדרשים שהס"ד היא ג"כ על ד' מן הסברא היו יכולים לאסור ואשמעינן ר"ה שאע"פ שסוברים שהוא לד' מ"מ לאורה אין מקצים.

מ״זפר' מקץ שבת חנוכה תרצ"א

מ״חאיתא בבראשית רבה ל"ט. עה"פ אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף ואם דלת היא וכו'. אם מעמיד דברים כחומה נבנה עלי' טירת כסף. ואם דלת היא וכו' אם דל הוא במצוות ומע"ט נצור עלי' לוח ארז. מה הצורה הזו [שעל הלוח ארז] אינו אלא לשעה [כי נטשטש מהר] כך אין אני מתקיים עליו אלא לשעה עכ"ל הק'.

מ״טהמדרש מתחיל אם מעמיד דברים כחומה היינו שיהי' חזק בכל דבר כחומה. ואת ההיפך מזה אומר המדרש ואם דל הוא במצוות, ולא אמר ואם קל הוא ומתרופף. כי המדרש מלמדנו בזה שדלות ישראל במצוות לא מפני שאינם רוצים לעשות ח"ו. רוצה הוא רק שאינו חזק כחומה ומתרופף מפני כל מניעה.

נ׳וזה הוא עיקר הכל אם מעמיד דברים כחומה ואומר לעצמו בכל דבר שבקדושה כך מוכרח להיות וכן מוכרח אני לעשות בלא שום תרון, ובכלל אם להיסוג אחור מכל מניעה א"א להיות יהודי אף יום אחד ח"ו. אם רע לו ח"ו יש לו נסיון עוני, ואם טוב לו נסיון עושר שעוד קשה הוא מן נסיון העוני כמו שאיתא באלשיך הק'. ובתוך כך ימיו ושנותיו עוברים בהבל וריק אף שמלא הוא רצונות טובים. ולא עוד אלא שמי שעובד באמת את ד' רואה א"ע תמיד כחייב. ומי שאינו עובד ומבלה את ימיו בתרוצים של מניעות אינו עושה מאומה ועוד צדיק הוא בעיניו תמיד. הטעם הוא פשוט העובד מעמיד דברים כחומה ויודע שצריך שלא להשגיח על כל מניעה, לכן גם על שאר הדברים שצריך האיש ישראל לעשות דברים עוד יותר גדולים יש לו תרעומת ע"ע ולמה לא עשיתי אותם. כי בכל תרוץ ובכל מניעה לא יצדיק א"ע לכן תמיד הוא בעיניו כחייב, משא"כ מי שאינו עובד שסיבת התרשלותו היא מן המניעות והחרוצים אשר יעמיד היצה"ר נגדו והוא יחת מפני כל עלה נדף, תמיד צדיק הוא בעיניו, ומה הי' לו לעשות בזה היתה לו מניעה זו ובזה זו וכו'. וכל זה הוא מפני שאינו מעמיד דברים כחומה.

נ״אכלומר הדבר שחמור בעיני האדם וחוב גדול עליו, כמו הדברים שחיות האדם תלוי' בהם. פרנסתו למשל. אז לא יחת מכל מניעה קלה, ורק הדברים שאינם כ"כ חמורים בעיניו ואינם כ"כ לחוב עליו אז אם אפשר לו עושה אותם ואם יש לו איזה מניעה מונע א"ע. אם יודע האיש במוחו לבו ודמו שמוכרח הוא לעשות את התורה ומצוות כי הם חיינו. אז לא יחת מכל מניעה, משא"כ מי שהן ולאו ורפיא בידי', אם הי' אפשר לו הי' עושה ואם לאו לאו אז כל מניעה קלה תפריעהו, והיצה"ר עושה את שלו ומעמיד לו מניעות דמיוניות שאין להם יסוד ולא אמיתיות והוא מבלה את שנותיו בהבל וריק ועודו צדיק בעיניו כנ"ל. והגמ' (קדושין מ') אומרת עבר ושנה נעשה לו כהיתר, כי כנ"ל היצה"ר מפתה לאיש לאמר שלא שלבו רע ח"ו לעבור עבירה או למנוע ממצוה. אלא רק מפני סיבה ומניעה זו וזו. אבל אחר שעבר את העבירה או לא עשה את המצוה ח"ו וגם רשעים מלאים חרטות רואה הוא כבר שכל זה מעשה יצה"ר ולא הי' צריך למנוע מפני מניעה קלה זו, א"כ למה שונה בחטאו שוב מפני איזה סיבה ומניעה כיון שכבר יודע הוא שהמניעה שוא ושקר היא. ואז רואה גם בעצמו שגם בפעם הראשונה שנמנע לא מפני הסיבה רק מפני שנעשה לו כהיתר ואין הדבר חוב חמור בעיניו שלא יחת מפני כל. ואיש הישראל צריך לקבוע מחשבה כגון זו במוחו ולבו, ויחשוב כפעם בפעם. הנה ד' ית' אין סוף ואין תכלית לעילא מכל שמהן וגם מלאכי מעלה שואלים עליו אי' מקום כבודו אוהב אותי כמו שאה"כ אהבתי אתכם אמר ה', ומגודל אהבתו ית' אלינו השתוקק ליתן לנו את תורתו כדי שאנחנו ישראל נתגדל ונתקדש כמו שאמר המדרש קהלת התורה בשביל ישראל, וכמה צריך אני להתקשר בתורה וכמה צריך אני לקבוע את התורה בלבי ואת לבי בתורה כיתד שלא תמוט עד שכל מניעה לא תפריעני. ובאמת אם היתה זאת מניעה באמת לא היתה באה לנגדי כי ה' ית' סיבת כל סבה והי' מסבב למנוע סיבה זו ממני כי אין ה' ית' שולח יצה"ר ולא מניעה יותר מכח האדם. כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו מפני שיכול ללחום גם נגד יצר גדול, והקטן ממנו יצרו ג"כ קטן. כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואיך אתרץ א"ע לאמר סיבה ומניעה זו ימנעני, סימן הוא שנעשה לי כהיתר. ואיך אקל כ"כ את ראשי ח"ו נגד רצון ה' ודבר קדשו.

נ״בכל התרוצים והערמות של המניעות ישנן ביותר באדם שעובד מיראת העונש. מי שירא מן המלך רק שלא יענשהו אז מבקש לו תרוץ לתרץ א"ע ולהפטר מעונשו. וכ"כ מתרגל בבקשות התרוצים עד שיותר דורש ומבקש אותם מאשר לבקש מצוות ואיך לקיים באמת רצון המלך. משא"כ מי שעומד לפני המלך ורק אימת המלך כבודו וגדלו מפילים עליו יראה ופחד לבו רחוק מכל תרוץ ומכל ערמה לרמות א"ע ואת זולתו. מתפחד ומשתוקק הוא לעבדו. אדרבה לפעמים אף כשבאה לו מניעה אשר מונעתו באמת כגון מחלה וכדומה ח"ו ג"כ לא ירגע בה. יצטער ויאמר בלבו הן אמת שגם את המשוגע אין להעניש על מעשי תעתועיו כי לו התירוץ והמניעה האמיתית שמשוגע הוא ר"ל, אבל האם טוב לו בזה, האם אין זאת המרירות היותר גרוע על שיש לו המניעה הזאת שמשוגע הוא.

נ״גואפשר זה רמז הפסוקים בפ' נצבים. פן יש בכם איש וכו' והי' בשמעו את דברי האלה וכו' שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה וכו' לא יאבה וכו'. אשר ע"פ פשוט קשה להבין. למה כתוב את דברי האלה, ולא את האלה בלבד. וכן והי' בשמעו וכו' שמשמע מפני שישמע לכן יאמר בלבו אדרבה כיון שישמע צריך שלא יתברך בלבבו, ואם לא ירא מן האלה מה יוסיפו דברי האלה שאח"כ לא יאבה ה' סלוח לו וכו' הא גם מקודם שמע ומ"מ התברך בלבבו וכו'. ומהו למען ספות הרוה וכו'. אבל כבר דברנו ואפשר ראיתי באיזה ספר שהא שאמרה הגמ’ (יומא פה:) אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין וכו' שלפעמים היצה"ר מפתה לאדם לאמר שכיון שאת היצ''ט מרגיש בקרבו רק מעט ואת היצה"ר מרגיש הרבה, לכן יחטא ואחר החטא שכבר עזבוהו התאוה כי מלא אותה גם הרשעים מלאים חרטות, ואז ירגיש יותר את היצ"ט בחרטתו ויתגבר יותר, וזה אחטא כדי ואשוב. ואומרת הגמ' שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כי זה ממעשה היצה"ר. וכנ"ל רק מי שיראתו מפני העונש בלבד הוא יכול לאמר כן ולא ירא לעבור העבירה כי חושב שלא יענשוהו מפני שיש לו תרוץ שכוונתו לבא לתשובה, אבל מי שיראתו מפני המלך בעצמו. ואין דעתו שקוע בבקשת תרוצים ירתע ויפחד לאמר ואיך ארים יד במלך ח"ו לחטא נגדו. וזה פן יש בכם וכו' והי' בשמעו את דברי האלה הזאת דייק דברי האלה שמדבר לא מן התרחקות מה' בלבד רק דברי האלה בעונשים, ואז והתברך וכו' שלום וכו' כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה וכו'. א"כ שרק בעונשים מיראים אותו שלום יהי' לו. כי יש לו תרוץ שמה שהולך בשרירות לבו הוא רק למען ספות הרוה את הצמאה שלא יהי' צמא ומתאוה רק שבע ואז יתחרט כנ"ל. אבל לא יאבה ה' סלוח לו. רק תרוץ היצה"ר הוא וה' לא יקבלו וגם מעונש לא ימנע ר"ל.

נ״דנחזור להנ"ל, המדרש אומר אם כחומה אם מעמיד דברים כחומה אז גם ה' ישרה עליו תמיד, ואם קל ומתרופף הוא שעי"ז בא להיות דל במצות או כלוח ארז וכו' כך אין אני מתקיים עליו אלא לשעה. ואפשר שזהו החילוק בין התגלות אלקות אשר בדברים גופנים להתגלות אשר בדברי קדושה בתורה מצות ובמוח ולב איש הישראלי, שאף שגם בדברים גופנים וגם באבן נמצא ניצוץ כח אלקי מ"מ שונה הוא מהכח אלקי אשר בדברים קדושים, שנראה רק לכח ולא לקדושה גרידה כמו בדברים קדושים וכמו המחשבות והרצונות לה' שבלב ומוח הישראל. פשוט הוא מפני שבדברים גופנים בהסתר הוא ורק ניצוץ קטן. ובקדושה ביותר התגלות הוא. אבל לפ"ז הי' צריך להיות שגם בדברים גופניים ככל אשר יגדל כן תתגדל התגלות קדושתו. אם אין כחו מן הסט"א והשלש קליפות הטמאות לגמרי כמו בהמות טמאות, ולמה זה כח השור ג"כ רק כח גופני הוא ואין קדושתו ניכרת יותר מאשר בשה הלא חלק כח אלקי יותר נמצא בו מאשר בשה והגם שכח בהמה טהורה מקליפת נוגה היא אבל הלא קליפת נוגה ממוצעת ורשות היא וירדה מן הקדושה רק באשר שיותר רחוקה ויותר מצומצמת קדושתה היא, והשה שכחו פחות מהשור הי' צריך להיות יותר גופני והשור שכחו וחלק אלקותו בו יותר הי' צריך להכיר בו קדושה יותר ולא כח גופני לבד, הגם שכבר דברנו מענין זה אבל לפי המדרש הנ"ל אפשר להבין הענין מעט.

נ״האבל כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו. וכל דבר שנמצא בעולם חלק הכבוד־ שמים שצריך להתגלות ממנו זה הוא עצמות חיותו, כי לזה בראו ה' ורצונו שיתקיים. לכן המלאכים בעולם הנשמות שרק הנשמה ועצם של הדבר נראה. איתא במדרש שהקב"ה ברא כת מלאכים ואומרים שירה ואח"כ מתבטלים. המלאכים הם וגופם מעולם אחד. ומהו עצמותם השירה שיאמרו, לכן טרם שאומרים שירה ואח"כ אינם נראים. הנשמה . והגוף נראים וקיימים בשעה שעצמותם קיים ומה עצמותם כבוד שמים שיאמרו שירה ואח"כ שוב מתבטלים. ואין מלאך אחד עושה ב' שליחויות. כי לכבודו בראו ה' שיעשה שליחות זו וזאת היא חיותו וקיומו ואין לו חיות לשליחות אחרת. ואפשר זה ענין המדרש , וישלח (ע"ח). ויאמר שלחני כי עלה השחר זה מיכאל וגבריאל שהן שרים של מעלה דכולא מתחלפין ואינון לא מתחלפין. שהמדרש בא לתרץ על שרו של עשו שאמר שלחני וכו' ולא מתבטל בנהר דינור ככל המלאכים כנ"ל. ומסיים זה מיכאל וגבריאל. ועיין במפרשי המדרש שכל השרים אף שרו של עשו אינן מתחלפין. ולמה אין השרים מתחלפין. ולהנ"ל כיון שהאומה שעלי' ברא ה' את המלאך קיימת. אז גם המלאך הזה קיים. כי ה' בראו לכבודו אשר יגיע לו ע"י שישגיח על אומה זו וכל עוד שקיימת האומה וצריכים להשגיח עלי' וזהו כבודו ית' לא נגמר עוד חיות המלאך וקיים.

נ״ווזה שאמר המדרש ששמות החדשים ושמות המלאכים עלו עמהן מבבל (ב"ר פ' מ"ח). ולמה לא קראו גם מקודם להם שמות. אשר לפי שכל הפשוט אז בא"י בבית ראשון שהי' להם נביאים ואורים ותומים יותר היו צריכים שמות המלאכים להתגלות להם. כי איתא בבית־אהרן שככל שהאור ממדרגה יותר גדולה. יותר יכול להאיר למדרגות היותר נמוכין ע"ש. ומספ"ק נראה עוד שלפעמים האור היותר גדול דוקא במקומות היותר נמוכין מתגלה יותר. מפני שלמעלה שאין כ"כ התלבשות א"א שיתגלה וירד האור כ"כ לשם ומאיר הארה בלבד מרחוק. משא"כ למטה שהוא בהתלבשות יותר גדולה יכול האור לרדת יותר מפני שמתלבש יותר. ובמצוה גופנית של צמר בציצית ועור של בהמה בתפילין מתלבש אור שאין האדם אף המלאך יכול להשיגו. ולמש"ר אמר ה' כי לא יראני האדם, וישעי' ויחזקאל אמרו ואראה את ה', (יבמות מט:) מפני שמש"ר ראה באספקלריא המאירה בלא התלבשות וישעי' ויחזקאל ראו באספקלריא שאינה מאירה וביותר התלבשות ונמשך גם אור העצם להם. ואפשר זה רמז הגמ’ (נדרים לח) נ' שערי בינה נבראו בעולם וכלם נתנו למשה חוץ מאחד. שכיון שכלן נתנו למשה והי' במדרגה גדולה וראה בלא התלבשות ובלא חידות לכן לא ניתן לו האחד. היינו ותחסרהו מעט

נ״זכנראה חסר כאן המשך הענין מאלקים, משא"כ אילו היי רק במדרגות שאר הנביאים שלא ניתנו לו כלן והיה רואה בהתלבשות הי' רואה גם האחד.

נ״חוהנה הי"ב חדשים י"ב צרופי הוי' הם. שמתחילים בניסן בצירוף ישר יהו"ה. ובכל חודש צרוף אחר כנודע. היינו שכולם רק צימצום של הוי' בצירוף ישר הם, שמאיר בכלם, והם כלים להוי' בצירוף ישר. לכן קודם שגלו והיו במדרגה יותר גדולה לא הי' נמשך כ"כ שם הוי' לכל חדש עד שיתלבש בו ויהי' נמצא לעצמו רק החודש הא' הוי' ביושר היה מאיר מרחוק לכל החדשים, וכולם היו נקראים ע"ש הראשון, השני השלישי ממה הוא שני שלישי מן חודש הראשון. רק הוא [החודש הראשון] יש, ואין דבר אחר ולא חדש אחר לעצמו שיקרא בשם. וגם חודש הא' שהוא עיקר מציאת החודש לא הי' שייך לקרא בשם כיון שאין אחר לו. כמו שכבר דברנו שאדה"ר לא הי' צריך להקרא בשם פרטי רק אדם. מפני שלא הי' אחר בעולם. רק כשנבראו עוד אנשים והי' צריכים להבחין בין זה לזה נקראו חוה קין הבל וכו'. משא"כ בבבל שירדו ליותר התלבשות ירד החודש הא' הוי' ביושר יותר להכלים עד שבכל אחד יש מציאות שהוי' מתלבש בו, וכיון שכ"א לעצמו שייך לקרוא שם לכ"א.

נ״טוכן הוא בענין המלאכים. כי כנ"ל כל המלאכים מתחלפין חוץ מן השרים מפני שקיום המלאך ג"כ רק כבוד ה' הוא, וכבודו ית' הוא השירה אשר יאמר או השליחות וכשגמר בטל שוב, חוץ מן השרים שכיון שרצון ה' להושיע אומה זו אז כל זמן שרצונו ית' להושיעם עוד לא נגמר כבוד שמים וקיום המלאך. אבל בעיקר רצון ה' להושיעם קיים והוא מתלבש במלאך ובישועה פרטיית וזה נשמתו וקיומו של המלאך. לא ברצון ה' כשהוא לעצמו מדברים עתה. כי רצונו ית' אין סוף הוא ואין לדבר ממנו ולקראותו בשם, רק הרצון שכבר נתגלה ומתצמצם לישועה לאומה זו זה קיים תמיד. לכן קודם שגלו, רק רצון הזה ראו שהאיר ונתגלה בכל פעם במלאך פרטי, ולא הי' שייך לקרוא את מלאך הפרטי בשם וכמו שענה המלאך שר של עשו אף שאינו מתחלף. למה זה תשאל לשמי. כנ"ל שאין הוא עצמותו אשר בשם לעצמו יקרא. רק הארה מרצון ה' להושיע את עשו והאומה אדום. משא"כ אח"כ שירדו. ובאו להתלבשות יותר אז רצון ה' לישועה נתלבש יותר בהמלאך עד שנקרא בשם לעצמו. וכמו שמות החדשים כן גם שמות המלאכים עלו מבבל.

ס׳היוצא לנו מדברינו, שכל דבר שבעולם הכבוד שמים שצריך להתגלות בו זהו חיותו, ובמלאכים שאין סדר [טבעי] אצלם ורק העצם נראה אצלם. נבראו באותו יום שצריך כבוד ה' להתגלות על ידם ואח"כ מתחלפין, משא"כ דבר מדברי עוה"ז עולם הגופים עולם של סדר הטבע. גוף הדבר נראה אף טרם שכבוד ה' נראה. אבל רק בכח נראה ולא בפועל. למשל האיש רואה טיט כח ה' רק של בחי' גוף וכח נראה בו, ואח"כ עושים מזה לבנים ושוב רק כח הוא, ואח"כ עושים מזה בית המדרש אשר כלם רואים שרק קדושת ה' נראה בה עד שאף בכתלים קדושה נמצאת. משל לגרעין של פרי שיש בו הפרי אבל רק בכח ולא בפועל, ומי שאינו יודע שואל למה זה מר ולמה אין התפוח נראה בו. ומי שיודע יודע שהפרי נמצא בו אבל רק בכח ואח"כ תתראה גם בפועל לתפוח יפה ומתוק. הטיט והלבנה מציאות רק בכח הם לכן אין הקדושה נראית עדיין בה רק כח גופני של הסתר הוא ואח"כ תתגלה בפועל בקדושה. באם הי' זאת בעולם המלאכים שאין סדר טבעי ולא גופני כי אז לא היה טיט ולבנה רק בית המדרש הי' נברא בשעה שהיו צריכים אותו. אבל בעוה"ז בריאה בכח נראה מקודם. העור של בהמה רק מציאות בכח הוא וכן כל דבר שבעולם רק גרעין הוא שצריכים לגלות ממנו קדושה.

ס״אוהאיש ישראל כיון שהבחירה בו בעצמו אם יבחר לעשות עתה מצוה או לא. לכן לא רק בשעה שהדבר בפועל ועושה מצוה ולומד תורה הקדושה נראית בו אלא גם בגופו ובעניני גופו. שבכל העולם רק מציאות שבכח נראה בהם כמו בגרעין. בו בהאיש ישראל יכולה קדושה להראות בו. בכל העולם התכלית היינו חלק של הכבוד שמים שיתגלה בו הוא חוץ ממנו ואינו תלוי בבחירתו. לכן רק בבא הסדר והשעה שיתגלה מתגלה בו. ומקודם רק בכח היא שאין הקדושה בפועל נראה בו. משא"כ האיש ישראל שבחירתו בו. ובו תלוי חלק הכבוד שמים שיתגלה בשעה שיבחר. א"כ לא סר חלק הכבוד שמים ממנו. וגם בדברים שבכל העולם נראה רק מציאות של כח גופני לבד. בו יכול להראות בפועל ובקדושה. וכיון שזהו ע"י הבחירה שבו לכן תלוי עד כמה הוא מגלה את בחירתו בקרבו. ואף בזמן שלא באה מצוה לידו הבחירה תהי' גלוי'. אם מעמיד דברים כחומה אז ה' מתקיים עליו תמיד, ואם לאו רק לשעה.

ס״בזהו כל החילוק. גם בכל העולם ד' נראה אבל נראה רק לשעה בעת שכבוד שמים נראה בו, לכן תמיד רק בכח היא ורק גופני והסתר כמו גרעין מר נראה בו. והאיש ישראל צריך שד' יראה בו תמיד ואז התגלות של קדושה היא. והכל תלוי אם מעמיד דברים כחומה ואינו מתרופף. הוא צריך להחליט בדעתו אני יהודי ועבד ד' וכל בחירתי אשר בי שאני עומד עתה לבחור אם לעבוד את ד'. בי זה כבר מוחלט. וחוץ שאני יהודי מן דורי דורות ומן האבות הקדושים גם אני בעצמי מסרתי ואני מוסר בכל יום את נפשי וגופי לד' וכל בחירתי היא רק איך ובאיזה אופן אתקרב אליו. איך אכבוש את יצרי ואתדבק בתורה ומצות. איך אוסיף תורה אתפלל ואעבוד כראוי. ובמחשבות כאלו הולך תמיד. וזה הוא התגלות הבחירה תמיד. ואין בחירתו ח"ו אם לעשות או שלא לעשות. אשר ברגע זו כבר ההסתר אצלו וגם ד' הי' מתקיים עליו רק לשעה ורק גופניות נראה בו. אך מעמיד דברים כחומה ותמיד הוא עבד ד' אף בשעה שאינו עושה. ובחירתו רק אם להוסיף ואיך להוסיף מצות תורה ועבודה. ואז גם גופו וגופניותו קודש. כי האם גם בהמה פשוטה לא נתחלפה לקודש בקדושת הגוף בקרבן והאם הכהן שאכלה לא היתה אכילתה קדושה לד'. והכל נעשה מן האיש הפשוט הראובן והשמעון ולפעמים אף איש חוטא שגילה את בחירתו ואומר אני רוצה לשוב לד' והפריש חטאת. או אני רוצה להתקרב לד' והפריש שלמים ונעשה הבהמה קודש וגם הכהן האוכלו לא אכילה גופנית רק קדושה נעשית.

ס״גהיוצא לנו מדברינו. שההשראה שהיא רק לשעה נראית כגופנית טרם שנתגלה והיא בחי' גרעין. וההשראה שהיא תמידית נראית בקדושתה. ושתראה באיש ישראל בקדושתה אף בדברים גופנים צריך האיש להיות בחי' אם מעמיד דברים כחומה בהחלט ותמיד, וראשית הכל היא שידע האיש ישראל שאינו יכול לפטור א"ע בעשי' בלבד שיעשה את המצות, רק שיעשה ויתקן א"ע. כי מי שחושב שדי לו מה שיעשה את המצות, אז אינו צריך לבחור תמיד רק בעת שבאה מצוה לידו. ואם אין עתה מצוה לפניו הכל נשתתק בו. וגם בשעה שעושה מצוה יש לפעמים שאף שעושה אותם מ"מ אינו בוחר עתה כגון המצוות שמורגל בהם. וכמו שאמרו חז"ל שצריכים להכיר טובה להראש שכורע במודים מעצמו. וכיון שחושב שרק לעשות אותם צריך ותו לא אין שייך לבחור להניח תפילין וכו' כיון שכבר עושה מעצמו. משא"כ מי שיודע שהפסוק אומר והתקדשתם והייתם קדושים. וכמו שאיתא במדרש קהלת שהתורה בשביל ישראל. וכמו שאיתא בהרמב"ם ז"ל שתכלית התורה היא לבא לובו תדבקון, הה העיקר אצלו לעשות את עצמו. ואז אף אם אין מצוה לפניו אבל הוא בעצמו נמצא לפניו. ועם עצמו צריך הוא לעשות תמיד ואין לו רגע שיהי' לו מנוחה מעבודת עצמו. ותמיד צריך הוא לבחור וה' שורה בו תמיד לא לשעה ובכח לבד. והרמז הוא. מצוה רק בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלי מן היצה"ר. ותורה בין בעידנא דעסיק בין בעידנא דלא עסיק בה וכו'. כי כבר דברנו שנקרא קבה"ת ולא קבלת המצוות אף שעיקר התורה מלאה מצוות ופירושן. מפני שהמצוות מי שיודע אותם כבר אינו צריך לקבלן וכשלמד את הקיצור ש"ע כבר יודע הוא איך לקיימן. משא"כ בתיבת תורה הרמז הוא כמו שאיתא בזוה"ק ששמה תורה שמורה את דרך ה', ומי שיודע שאת עצמו צריך הוא לעשות ולקדש אז יודע שתמיד צריך הוא למורה הדרך ותמיד הוא מקבל את התורה. לכן מצוה מי שכל עסקו בה היא רק לקיים את המצוה רק בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלי מיצה"ר כי היא רק לשעה ובשעה שאינו מגלה את הקדושה היא אצלו רק בכח וגופניות. ותורה מי שמבקש מורה הדרך כי רוצה הוא לתקן א"ע ותמיד גם בשעה שאין מצוה לפניו עובד עם עצמו ובוחר. אם חומה הוא. אז גם בעידנא דלא עסיק בה מצלי כי גם או אין אצלו בכח רק בפועל והכל קדושה אצלו גם הגופניות.

ס״דואפשר זה הענין בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. כי הגמ' אומרת שתבלין ב' וג' מינים מצטרפין הן לשיעור הוצאת שבת והן לאסור את הקדרה. ואמר חזקיה במיני מתיקה שנו שראוין למתק את הקדרה. והנה מצוה אחת מהתורה אם יעשה אותה בלבד ולא את השאר ח"ו לא יועילו לו נגד היצה"ר רק כולן יחד מצטרפות להיות תורה לעמוד נגד יצרו וזה בראתי לו תורה תבלין כמו תבלין באם ראוים למתק מצטרפין. וכן אם תורתו ומצותיו לא עשיות גרידא הן רק למתק ולתקן א"ע הן אז מצטרפות להצילו מן היצה"ר.

ס״ההיוצא לנו מדברינו אם חומה היא אז ההשראה תמידית והיא השראת קדושה. ואם הוא מתרופף ח"ו אז ההשראה רק לשעה והיא השראה של כח לבד, כמו כל דברי העולם שהוא בהסתר. ויהי מקץ. ובא המדרש לפרש את הלשון מקץ קץ שם לחושך. מה הוא החושך היצה"ר שכל זמן שהיצה"ר בעולם אופל וצלמות וכו' נעקר היצה"ר וכו'. מזה בא החושך והיצה"ר מן הקץ והזמן. ההשראה שהיא תמידית בהתגלות קדושה היא ואין חושך ולא יצה"ר, אך ההשראה שהיא בזמן וקץ שאז בזמן הזה קצו כשיעשה מן הטיט לבנה ובהמ"ד בנתיים שורה החושך מקום הפנוי והיצה"ר. וזה הי' ענין של יוסף שאמר בעוד שלושת ימים וכו'. כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך וכו', ולא התפלל וקוה לה' שתיכף עתה ברגע זו יושיעהו רק בעוד ג' ימים ע"י שר המשקים לכן שלט החושך וההסתר והדין בנתיים שישב עוד שנתים ימים.

ס״ווזה ענין כבתה זקוק לה. המנורה במקדש פעלה לקדש ולהאיר את לבות ישראל. וכן הנר חנוכה כנודע. לכן אמר ר"ה כבתה זקוק לה, לא שתהי' ההארה רק לשעה רק כל הזמן יאיר. ואם כבתה יתקנה וידליקנה שוב. ורב אומר לא די בזה לבד רק צריכים לעשות שלא תכבה. כלומר אנו מדברים ברמז הנר חנוכה ונודע שהדינים שאמרו חז"ל בפשט התורה הי' מפני שראו כך ברמז וסוד הענין, ולפי מצבנו בעבודה אמר רב אסור להשתמש לאורה, כי כנ"ל עיקר התיקון שלא יהי' אור רק לשעה כמו כל דברים הגופניים אלא שידע האיש שלא די לו בעשי' לבד רק שיעשה ויקדש א"ע, ואסור להשתמש בנר חנוכה תשמיש של חול רק כל מקום שאור חנוכה מגיע יהפך לתשמיש דקדושה, וכשיהפך א"ע ותשמישיו לקדושה לא יכבה האור קדושה הבא מנ"ח.

ס״זאבל ר' חסדא רואים שאמר אין זקוק לה ומ"מ אומר מותר להשתמש לאורה. ואפשר ע"ד הדרוש, כי איתא בגיטין ל"ו א', שר"ח לא חתם את כל שמו רק סמך בלבד. ונבין נא למה סמך, בטח בכל האמוראים ענין יש בציור חתימתם שאמרה שם הגמרא ואנו שבר"ח קאים נבין נא למה סמך. ואם כי בשמו יש ס' היה צריך לחתום ח' שהוא ראש שמו. אבל הגמ' אומרת על אות ס' התורה נקנית בסימנים (שבת ק"ד ע"א), ואפשר רמז לנו ר"ח איך לעשות סימנים כי אפשר לשכוח גם את הסימן, אבל משל לאחד שנסע לא"י והי' בהרבה עיירות ואצל הרבה אנשים ורצה לזכור את איש אחד ואת ביתו שידע לספר בחז"ל כאשר ישוב, וראה בבית הזה מגדנות ועשה לו סימן מגדנות, אבל מה יועיל לו הסימן הזה כי יכל לשכוח. משא"כ אם אוכל מן המגדנות ונהנה מהם ועושה לו בהם סימן יזכר, כי לא מן המגדנות שנמצאו שם עושה לו סימן רק מן הרושם שנעשה ונשאר בו. וכן הראה ר"ח שאות ס' שהיא סימנים לתורה צריכים לעשות בשמו ובעצמו הרושם והפעולה שעשתה התורה בו מזה צריכים לעשות סימנים, והסימנים שנזכרו בגמ' כגון יע"ל קג"ם וכדומה הכל עניני הפעולות שתקנו הענינים בהאמוראים היא. וכיון שר"ח כבר הי' כן שעשה סימן בשמו והתורה פעלה עליו לא הי' צריך לאמר לעצמו אסור להשתמש לאורה. כי כבר תיקן א"ע בה, אבל לעולם והיינו בשביל העולם] אם כבתה אין זקוק אז צריכים לומר אסור להשתמש לאורה, ואם זקוק לה אין צריכים לאסור להשתמש לאורה. ומובנת בזה קושית התוס' מנא לי' לרבא וכו' כי אם כבתה זקוק לה בטח גם מותר להשתמש. ואנו פוסקים אסור להשתמש לאורה שצריכים לפעול בנ"ח לקדש א"ע.

ס״חשבת חנוכה ויהי מקץ

ס״טנודע המדרש, השנתיים שניתוספו ליוסף הצדיק על שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני וגו' ולשון המדרש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר וכו' כי המצרים נקראו רהב.

ע׳והקושיא נודעת הלא בטח יוסף הצדיק לא בטח בשר המשקים רק בד', ושר המשקים היה רק כעין סיבה כמו מי שהולך לסחור שמאמין בד' שירווח לו ע"י המסחר, ואם כן למה נענש. וכן כל ענין מחלוקת יוסף עם אחיו שבטי י־ה, רש"י ז"ל פירש על דבתם רעה שאכלו אבר מן החי וכו' וח"ו לומר כן על השבטי י־ה. והנה בספרים איתא שלא נזהרו לעשות הרחקות שעשו חז"ל על כל דבר אסור וגם זה קשה על השבטים לומר ככה. וכן הלשון ויבא יוסף את דבתם וגו' שפירש רש"י מלשון דובב וכו' אמירה שהוא דיבר עליהם רע. היה צריך לומר דבתו כי לפי הפשט לא מה שאמרו הם רק הוא. וכן נבין נא ענין חנוכה וקושית הב"י למה אנו עושים ח' ימים חנוכה אשר הנס היה רק בז' ימים כנודע.

ע״אאמנם איתא בהגהות וביאורים לע"ח מביא בספר דברי שלום על הא שנודע שהשם הוי' ב"ה הוא אותיות היה הוה ויהיה. ומקשה בשלמא אותיות היה הוה יש. אבל יהיה איך נמצא כי חסרה אות יו"ד ושניה]. ואמר כי לעתיד יהיה השם י"ק י"ק כי זו"נ יהיה במדרגות או"א ויהיה יהי"ה עכלה"ק. ונבין נא בשם זה הויה לא נרמז יהיה ג"כ, כי גם עתה השי"ת היה הוה ויהיה, אבל באמת קשה להבין למה אנו מכניס לו ית' היה הוה ויהיה שהוא עבר עתיד הוה, שהוא התחלקות הזמן הלא השי"ת הוא לעילא מן הזמן והחילוק של עבר עתיד הוה הוא רק למי שהוא בזמן.

ע״באבל לדרכנו בענין העבודה יוכל להיות שכל זה לנו איך אנחנו נמליך אותו ית', וכל איש ישראל צריך בראשית לתקן את ההיה שגם בעבר ימליך השי"ת עליו ואם לא עבד את ד' בעבר ישוב אליו. וכל זה הוא רק אם שב מאהבה שנעשה זכויות (כי אז יען ששב למענו ית' והוא עושה דבר מדברי השי"ת והוא לעילא מן הזמן. לכך אך שמעשה הטוב היינו התשובה הוא עתה בהוה והעבירה היא בעבר מ"מ מתקן בזה העבר ההי"ה. כי הוא עושה עתה דבר למענו ית' שהוא לעילא מן הזמן), אבל אם שב מיראת העונש נמצא שמעשה הטוב הוא בהוה והעבר ההי"ה נשאר בלא עשיה טובה ופגם בשם הויה ב"ה. וזה מרמז הפסוק שובה ישראל עד הויה אלקיך שתעשה תשובה כזו שתתקן הויה שלך שלא ישאר פגום ח"ו כנ"ל.

ע״גאבל בעיקר קשה לתקן עתה את היהיה העתיד. כי כשמקבל על עצמו לעבדהו בעתיד הוא רק בכח לא בפועל, וכשעושה אח"כ את מעשה הטוב אז הוא הוה ולא יהיה. אך נודע מספרי אא"מ זצ"ל בשם הרוזינער זצ"ל שבנקודה שבאות ב' שבבראשית נכללת כל התורה. כי התורה היא אור בלי פירוד. ורק יען שהאדם הוא בעשיה לכן אין אנו יכולים להשיגו בלתי אם ע"י עשיית מצות מעשיות. בכל מצוה חלק אור. ובבחי' שהאדם נכנס לפנימיות האור משיג במצוה אחת ובתיבה אחת מהתורת את כל התורה. וזהו בחי' יהיה כשעוסק במצוה זו עוסק גם במצוה אחרת שיעשה אחר איזה ימים ושנים. אבל לא לבד לבני עליה אלו שהם מעטים ניתנה התורה רק לכל איש ישראל. ואף מי שאינו נכנס תיכף אל הקודש פנימה לפנימיות התורה יכול לעבדהו ביהיה ג"כ ואין השם ח"ו חסר אצלו. כי באמת מדוע אינו עובד עתה את העבודה של לעתיד. כלומר מי מחלק בינו ובין עבודתו העתידה. המחשבות גשמיות מחלקות. כי למשל מי שמתחיל לעסוק בסוכה כמו ההולך לתוכה ופותח אותה ליכנם בה האם אין זה מצוה. ומי שהולך לכרות עצים לסוכה אשר בלעדם לא יהיה לו סוכה האם אין זה מצוה, ובמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות איזמל בשבת כי במכשירי מצוה ג"כ מצוה שידחו שבת, ומי שהולך להרוויח ממון ליתן לצדקה או לת"ת לבניו אשר בלעדי זה לא יוכל האם אין זה מצוה. נמצא שמי שעושה כן אזי עבודתו גם בחי' יהיה. כי כשעוסק במסחר כבר עוסק בצדקה שיקיים עם המעות מחר וכו'. ומי שמרגיל עצמו שידע (ולא שידע בדעתו לבד רק כן יהיה קבוע בגופו רוחו ונשמתו) שעיקרו היא העבודה ובכל חלק עשיה שד' ברא והזמין לו הכל צורך עבודה היא אז כל היום עוסק במצוה. והכל מצות בחי' יהיה כי כולם הם ראשית המצוות. ורק המחשבת גשמיות מה שאינו זוכר את העבודה העתידה לו שהיא תהיה תכליתו רק יש לו תכלית גשמית. או אפילו מי שאין לו תכלית גשמית רק שמחשב מחשבות גשמיות סתם לצורכו. ומפסיק בזה בין יום אתמול ובין המצוה שיעשה היום, וממילא חסר לו עבודה של יהיה כי קודם העבודה לא עבדה. אבל לעתיד שזו"נ יתעלו למחשבה. ולדרכנו שלא תהיה עשיה גופניות העיקר רק המחשבה אז תהיה עבודת יהי"ה נשלמת. ועתה שיש עוד יצה"ר שעושה את הגופני לעיקר אין השם שלם. כי חסר יהי"ה.

ע״דוהפסוק מרמז על יעקב אבינו וידו אוחזת בעקב עשו. אשר בטח לא לספר לנו המעשה איך אחז התינוק שנולד אתידו. רק כנ"ל כי מהו עקב וסוף אותיות עשו האות ו'. ויעקב לוחם עם עשו שהוא חפץ להעמיד האות י' במקום הו' כי יעקב הוא תפארת שנמשך מהויה וידו היו"ד שלו [ידו אותיות יוד] אוחזת בעקב עשו. היינו בהוא"ו שעשו מעמיד ללחום עמו ולגרשה ולהעמיד י' במקומה.

ע״הובאמת מי שאינו עובד ביהי"ה. גם עבודת ההוה חלושה אצלו ח"ו, כי התורה היא שלמה תורת ד' תמימה ולא חלקים. ומי שאומר שיש לו כל התורה חוץ מדבר אחד אפילו דבר אחד אין לו כדאיתא בכתובות. לכן כשעושה מצוה אחת צריך לעסוק עתה בכל התורה. אף שאינם עוד עתה בידו רק יעשה לאחר זמן. ואם לאו אז מחלק את התורה לחלקים, זאת עושה עתה והשאר לא. והוא בחי' ונפש אשר תעשה אחת מכל מצות ד' וגו' שעושה רק אחת. וזה הכל אם עושה מהו' י' שיזכר בכל עשיותיו בעבודת ד' שעליו לעשות, ולא שיאמר בפיו בלבד רק יכוון באמת בכל פרטי עשיה שלו שעשיה זו היא התחלת עבודה. למשל כשהולך לישון לא ילך לישון רק ללמוד או לעשות איזה מצוה. וארגיש בעצמו החוב שצריך עתה לעשות המצוה. אבל כיון שעייף הוא עתה לכן הוא שוכב לנוח עתה למען יוכל לקום ולעשות מצותיו, וממילא עבודתו ביהי"ה ג"כ והשם שלם.

ע״ולעתיד אמרנו יהי השם רק יהי"ה, והוא"ו של הוה לא יהיה בה, יען כי אז ישיג כל איש ישראלי האור של כל מצוה. וממילא בכל מצוה תתגבר אצלו התשוקה להשיג יות ויראה בכל פעם יותר איך שאינו משיג עוד מאומה, ותהיה העבודה רק בחי' יהיה שמעתה יעבוד, ומעתה יחזה בנועם ד', כי עבודתו של ההוה לא תהיה נחשבת אצלו לעבודה. כי אינו משיג מה (שיראה) שצריכים להשיג. לכן האיש ישראלי שמשיג גם עתה אור המצות וממילא עבודת ההוה אצלו אינה נחשבת למאומה והוא רק בחי' יהיה, וחסר אצלו הוה כי עתה השם הויה הוה ג"כ, לכן צריך ללמוד עם אחרים מבנ"י ולזכותם כי עבודת חבירו נחשבת אצלו. וזהו עבודתו ההוה מה שמלמד ומזכה את אחרים ואחרי עובדים את ד'. כי עבודת שאר בנ"י אינו מבטל ח"ו, ועי"ז השם של עתה שלם אצל נמצא שמה שמלמד את אחרים לא טובתם לבד הוא רק טובתו בעצמו. שעי"ז השם של עתה עם הוא"ו אצלו שלם. ויוכל להיות שזהו מרמזים הפסוקים, מה שאמר ד' למשה רבינו לכה ואשלחך וגו' אשר הדקדוקים נודעים. ולהנ"ל כששאל מש"ר מי אנכי כי אלך מי אני בעצמי מה השגתי עתה, אמר לו ד' כי אהיה עמך. אשר נודע שבלשון הקוד' כשאנו מדברים בעד אחר אומרים יל"ך, והאיש בעצמו שדברנו בעדו יאמר אל"ך, לכן כשאנו אומרים יהיה אז ד' אומר אהיה. שד' אמר למש"ר כי אהי"ה עמך, עמך כבר עבודה של לעתיד י"ק י"ק. ואם כן חסר לך האות ו'. הה לך האות. ו' זה לך האות. האו ו' לך ע"י כי אנכי שלחתיך ובהוציאך וגו' תעבדון וגו' שתלמד עם ו' מזה יהיה לך השם של עתה שלם. אבל מש"ר שהיה עניו מכל וגו' שאל לד' ומה יהיה אם הם גדולים ממנו וכשאני אבוא אליהם ללמד להם את ידיעת והשגת שמו ית' אז ידעו יותר ממני וילמדו הם אותי, וא"כ יחסר האות ו', הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרו לי מה שמו. הם יאמרו לי לא בדרך שאלה, רק הם יאמרו לי וילמדוני מה שמו ית' ואיך עובדים אותו מה אומר אליהם. אז אם [אומר להם] ג"כ השם הויה של בחי' גלות או לא, ויאמר ד' אם יהיו בנ'י במדרגה גדולה זו אז תהיה הגאולה האמיתית תיקון הגמור. ואז אהיה אשר אהיה אליך ואל בנ"י ג"כ. אם כה יהיו. אז תאמר אל בנ"י ג"כ אהיה וכו'. אבל כיון שלא היו בנ'י במדרגה זו לכן נשאר למש"ר בעצמו י"ק י"ק, וע"י שילמד עם בנ"י יהיה לו האות ו’ (ז שמי לעלם. לעלם כתיב כנודע היינו השם י"ק י"ק. וזה זכרי וגו' השם הוי').

ע״זהיוצא לנו מדברנו שכל איש ישראל צריך לתקן את השם הויה ב"ה בחי' היה הוה ויהיה, ואף שתיבת יהיה לא נרמז עתה רק בשם של לעתיד יהיה נרמז. מ"מ יש לזה ב' דרכים א' מי שהוא מבני עליה שנכנס לאור התורה ולאחדותה. וממילא במצוה אחת ישנם גם המצות שיעשם אח"כ. ואם אינו עוד במדרגה זו של בני עליה עכ"פ יעשה בדרך הב'. שזוכר תמיד את עבודת ד' ואינו נפסק במחשבת גשמיות, וממילא כל ימיו בעבודה והמצוה שיעשה אח"כ עושה עתה ג"כ כנ"ל. וע"י שעוסק תמיד בעבודה זו יבוא לבחי' עבודה הראשונה לפנימיות ואחדות התורה.

ע״חאבל הדרך איך יכולים לבא לעבודה הראשונה ליכנס לאחדות התורה, הוא ע"י שאומרים דברי קדושה, כי נודע שמקור אור האותיות גדול ממקור אור השכל, כי אור השכל היה יכול להתצמצם ולהתפרד לשכל גשמי אשר משיג אף אחר הפירוד והצימצום ממקור האחדות. משא"כ האותיות כי מקורם גדול לא יוכלו להתצמצם ולהתפרד למטה לשכל אנושי ונשארו חקים. לכן באמירת הדברי תורה ותפילה בקדושה וכשמתדבקים עם האותיות בקדושה, מתחברים אל פנימיות אור האחדות לעילא מן הפירוד. ובמצוה אחת עושה הכל בחי' יהיה, ולזה צוו חז"ל קודם כל מצוה לומר לשם יחוד כדי להתחבר עם אותיות של המצוה. ונזכה לאחדות המצוה ובמצוה זו יהיו כולם. ויוכל להיות שלכן אמרו חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו' אשר לכאורה למה כל האמירה, לא יאמר אי אפשי ולא אפשי. ואם על כונת ורצון הלב ירמזו חז"ל למה אמרו אל יאמר, והיה צ"ל אל תחשוב. אך לפי הנ"ל כוונו חז"ל שכשנפרוש מאיסור בבא דבר איסור לידו נאמר ג"כ לשם יחוד. לכן למדנו חז"ל שלא נאמר שאנו פורשין א"ע מפני שאנו קצים בהאיסורים, רק לשם ד' לשם יחוד קב"ה. ועי"ז אנו מתדבקים באותיות של המצוה כנ"ל.

ע״טויוכל להיות שב' אופני תיקון הויה בחי' יהיה. הא' ע"י התאחדות עם האותיות והתחברות לאחדות התורה קודם הפירוד. והב' ע"י שנזכר תמיד את עבודת ד' ועשיותיו הגופניות תהיה ראשית לעבודה העתידה. הם בחי' הויה ואלקים. כלומר כי אלקים היא היכל וכלי הויה. לכן האופן הא' שבא להתאחדות האור הוא תיקון הויה בלא הכלי, והב' שעם עבודת הגשמיות שלו הוא מתקן את הוי' זה בחי' תיקון הויה כשנתלבש בהיכל היינו באלקים.

פ׳ויוכל להיות שזה ענין יוסף עם אחיו. כי איתא בספ"ק שמה שאמרו חז"ל אל יאמר אדם א"א וכו' רק אפשי ומה אעשה וכו'. הוא הכל באיש שלא חטא עדיין בזה הדבר. משא"כ מי שעבר ר"ל יש לו צד קלות והיתר לזה כי כשעבר ושנה נעשה לו כהיתר. ובפעם א' יש לו צד קלות. ואם יאמר אפשי שיתקרב לזה ברצונו יוכל להכשל ח"ו, לכן צריך למאס הדבר בתכלית המיאוס ויאמר אי אפשר. והנה השבטי י"ה בבואם לדבר עבירה. וכן לצד הרחקה בחי' משמרת למשמרת כמו שנ"ל שבענין הרחקה היתה מחלוקתם, אמרו הלשם יחוד הנ"ל אפשי ואני פורש לשם ד' שגזר עלי. ואמרו זאת כנ"ל לתקן השם ועבודה של יהיה לתקן הויה בלא היכל אלקים, ויוסף חשב שיען שעדיין הם קודם קבלת התורה והאם יש לך נעשה לו כהיתר כזה לכן אסור להם לומר אפשי רק אי אפשי. ויבא יוסף א ת דבתם רעה אל אביהם. פרש"י ז"ל שאוכלים וכו', מה שהם מדברים אודות הרחקות העבירות הללו אפשי כנ"ל זה רע, אל יעקב אביהם שעבודתו בחי' וידו אוחזת בעקב עשו לתקן הויה בבחי' לעתיד, כי אדרבה הם מדברים דברי איסור ומוסיפים פירוד ח"ו. ובדעת יוסף היה שקודם מתן תורה מפני שאינם יכולים להתדבק בכל האותיות רק תיקון הוי' באלקים יכולים לתקן.

פ״אוהנה נודע שיש רפ"ח ניצוצות להעלות בחי' ורוח אלקים מרחפ"ת מת רפ"ח, ובמצרים מפני שלא העלו רק ר"ב לכן לא היה התיקון השלם. ויוסף הצדיק כשהרגיש שנשלח למצרים לעשות דרך לישראל, לתיקון והעלאות הניצוצות, ובגודל ענותנותו חשב שהוא ועבודתו אינם נחשבים למאומה חפץ ג"כ ללמד לאחרים וזאת תהיה עבודתו בתיקון הדרך כנ"ל, ומפני שלא היה לו את מי ללמד ולזכות חפץ לזכות את שר המשקים ובאיזה אופן ובאיזה עבודה ירגילהו בתיקון הוי' באלקים, כי כן היה דעת יוסף כנ"ל. ואך ע"י שיזכר תמיד את העבודה שצריך לעבוד אח"כ, ואמר לו כי אם זכרתני אתך, שתמיד תזכור שכאשר יטב לך ועשית עמדי חסד. שאתה חפץ לעשות בי מצוה. כי גנוב גונבתי וגו', ואף קודם שיטב לך תזכר שכאשר יטב וגו'. ואמר המדרש אשרי הגבר וכו' זה יוסף, כי באמת שם ד' מבטחו רק ולא פנה וכו' כי איך חשב בענותנותו שהמצרי יתקן את השם, וכמו שהיה באמת ולא זכר שר המשקים מקודם שהוטב לו וכן אח"כ וישכחהו.

פ״בויוכל להיות שהפסוק מרמז בזה עוד כי באמת קשה מדוע כתיב אל רהבים לשון רבים. והא רק לשר המשקים יחיד פנה. אבל כשמצרפים אותיות א"ל עם אותיות רהבי"ם נעשה הצירוף אלקי"ם ר"ב, שיוסף חפץ בזה לתקן השם אלקים ולהוציא את הר"ב ניצוצות ממצרים וזה ולא פנה א"ל רהבי"ם. ויוסף פנה לכן לא נעשה התיקון הגמור. כי אם לא תיקן עם השם אלקים רק כאחיו עם הויה היה התיקון הגמור.

פ״גלכן היונים בקליפתם רצו להשכיחם תורתיך. לא לבד שלא יעשו התיקון של הויה בלא הכלי, רק אף מי שחפץ לעשות התיקון הוי' בהיכל קדשו אלקים ע"י הזכירה תמיד ג"כ לא יוכלו ח"ו, להשכיחם ח"ו. וכשטמאו כל השמנים שהוא בחי' הויה גם את כליהם טמאו כנודע מהמפורשים, וממילא אף אם היה להם שמן טהור לא היה להם במה ליתנו. אבל בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן הדיוק בגמרא ש"ל שמן לא עם שמן או פח שמן. רק מצאו פח ריק של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא טמאו את הכלי שהיה מונח בקרקע בחותם, ולא היה בו תמיד שמן רק שיעור אחד בלבד כי היה פח קטן ונעשה נס ונתמלא הפח עם שמן והדליקו ממנו ח' ימים. כי אם היה פח גדול שמחזיק שמן של שמונה ימים ונתמלא בפעם אחת, אז היה הנס רק בפעם אחת ביום הא', אבל כיון שלא היה יכול להחזיק רק על יום אחד והדליקו ממנו ח' ימים. אז היה הנס בכל לילה ולילה ח' לילות. ומתורץ קושית הב"י ז"ל.

פ״דולהנ"ל ירמז במציאת הכלי שאף מי שאי אפשר לו להמשיך האור ולתקן את בחי' הוי' בלא הכלי, .עכ"פ ימשיך אור בחי' כלי של אלקים. לתקן את העבודה של יהיה שתהיה בזמן הגאולה בב"א.

פ״השבת חנוכה

פ״ו[ויהי מקץ, במדרש קץ שם לחשך, גם עניני חנוכה]

פ״ז(אבל) המשנה אומרת עבוד מאהבה עבוד מיראה. כי לפעמים כאשר ירא האיש מאד מא"ס וא"ת מקור קודש הקדשים אשר גם במלאכיו ישים תהלה ושמים לא זכו בעיניו, אז ירא מלעשות מצוה ג"כ. באמרו האם ראוי אני לעבוד ולגשת אליו ית', והאם אין אני מנאץ במצוותי, והגם שהמצוות שמתחייב בהם אינו מבטל, כמו תפילין וכדומה מפני שמתחייב בהם. אבל שיצבור מצוות ויוסף בהם. מזה בטל. וזה הכל אם יש בו רק יראה בלבד. אבל מי שיש בו אהבה ומגודל תשוקתו לד' א"א לו להתאפק מלעשות מה לפניו ית', יהיה איך שהוא מ"מ מוכרח אני מגודל האהבה לעשות מצוה.

פ״חבירושלמי איתא. על באהבתה תשגה תמיד, על לשון שוגה ושוגג בתורה לענין אחר. ולהנ"ל יכול להיות. באהבתה תשגה תמיד. מגודל אהבה לד' תהיה מוכרח לעשות שגגה, אף שיהיה בדעתך שאתה עושה שגגה במצותיך מ"מ מגודל אהבה תהיה מוכרח לעשות השגגות הללו תמיד. היינו המצוות כפי יכלתך. וזהו כל עמידתנו בעבודה, כי האם אפשר לו לאדם לעשות מצוה כפי שצריכים לעשותה כשד' צוה אותם, ואם ימתין על יכולת זו יעברו ימים ולא יקיים מאומה. וא"א לו להמתין ולהתאפק והוא מוכרח לעשות. נעשה ונשמע אמרו כאחד. לשמוע לד' ואח"כ לעשות כפי ששמענו מד' זה א"א לע"ע. רק לעשות. ואח"כ נשמע ונתקן את מעשינו יותר כפי ששמענו מד'. אבל שלא לעשות רק לחכות עד שכפי ששמענו נעשה. זה א"א לנו. באהבתה תשגה תמיד. לכן מי שיש בו יראה בלבד. וירא מלעשות מצוה כנ"ל וחושב. הלא איני ראוי ואיני מברך אלא מנאין, אז היראה שלו היא מבחי' מפחד בלילות. מפחד הגיהנם שדומה ללילה. אשר על ידו מתרחק עוד ח"ו מהקדושה. כי גם בעולם העליון כן הוא. מי שהיה לו יראד זו בלבד בעוה"ז. אז אף שם כששומע ששם יש ג"ע ומקום קדושה הוא ירא לגשת. איך אתקרב שמה הלא חוטא ופושע אני. האם ראוי אני לגשת ולהתקרב למקום קדוש כזה. ונשאר תמיד ח"ו בחושך וצלמות. אבל החסיד אומר. הן אמת שאיני ראוי. אבל הלא שם יש מקום קדושה ושם נמצא מלכי וקדושי ואיך אתאפק שלא אתקרב אליו. לכן אף שצריך הוא עוד להזדכך מזככים אותו ומקרבים אותו לקדושה. מפני שגם בעולם הזה עשה כן, ובאהבתו קיבץ חבילות מצוות כנ"ל.

פ״טואף בענין יסורין של עוה"ז ח"ו כן הוא, מי שיש בו יראה גרידא כנ"ל, כאשר מתייסר נופל בעצמו הלא חוטא אני, והאם אפשר שתשובתי תפעל, האם ראוי אני לתשובה באמו ומי יודע מה יבוא עוד עליו ח"ו. כי במה נכפר לד' אם גם עבודתנו ותשובתנו מלאים פגמים הם. משא"כ מי שעבודתו גם באהבה ושמחה. מסתכל ואומר, ווער שמייסט מיך מיין טאטע. אז בטוח אני שיותר ממה שמלקה אותי ייטיב לי, ועוד זאת. למה מיסרני מפני שאוהב אותי, ואת זאת את האהבה, גם אני מבקש ודורש, כי גם אני עובד מאהבה. ואז ע"י כך הוא ממשיך את האהבה והחסד אף למקום חשוך. למקום הדין והיסורים. וזהו המתקת הדינים. וכמו שאומרים בימי מתתיהו וכו'. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם. אף בעת צרתם עמדת ברחמיך, ועל שהכירו זאת לכן רבת את ריבם והושעת אותם.

צ׳והנה היסורים היותר קשים הישראלי מרגיש בהנמיכיות אשר נפשו חתולה בהן. כאשר מסתכל בעצם נפשו כי קדושה וטהורה היא. ואח"כ הוא רואה כמה נמיכיות רציחות ורוע המדות הרגשות ונטיות רעות נמצאות בעולם, וכמה הן פועלות עליו עד שעקבות כל אלה נראות גם בו, אז מקרב לבו יצעק אל ד', רבש"ע למה שיקעת אותי ברפש וטיט כזה, והן המה יסורי הנפש היותר גדולים. אבל אנחנו מקוים לד' שיטהר את העולם. לתקן עולם במלכות שד"י. וכל הרשעה כולה כעשן תכלה. ותלוי בעבודתנו אם אחישנה ואם לאו ח"ו עד הקץ. ולא דוקא כאשר יבער ד' את כל רוח הטומאה ואת היצה"ר הוא הקץ, אלא בכל עת שהיצה"ר מתעורר שולחו ד' על זמן מוגבל. ואם יתאפק האיש ולא ישמע לו יפסק היצה"ר מעצמו. משא"כ אם שומע לו אז קשור בו ככלב אף שכבר עבר זמנו.

צ״אלכן האיש שבאה אליו מרירות כזו. והוא מרגיש את נכריותו גשם נמוך כזה ובהרגשות מגונים כאלו. ונפשו אליו ית' תערוג, ותצעק איפה אני. אז ידע שזה יסורים של אהבה, שד' שלח בו היסורים הללו כדי שמכל זה יתחזק ויוסיף קדושה ויוסיף אהבה לד'. והישראלי שמרגיש את הצער הזה, מרגיש גם בירורים של עוה"ז, ששליחי היצה"ר המה לעכבהו בעבודתו, והוא מצטער עליהם על שאינו יכול לעבוד את ד'. וכמו שמרמז המדרש לנו, שזה היה צער של יוסף שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני וגו' כי גנב גנבתי מארץ העברים, וזה כל צערי על שנתרחקתי מארץ הקדושה, וגם פה לא עשיתי מאומה בעבודת ד' אשר עלי לעשות. כי שמו אותי בבור ובמקום רחוק מקדושה כזה. וכיון שכל ענין יוסף היה נסיון והוא הצטער רק על רוחניות, וכפי הנ"ל לכל שליחות היצה"ר עשה ד' עת וקץ. לכן גם לבריותיו בא הקץ.

צ״בוהמדרש מרמז קץ שם לחושך. זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה. ומ"ט וכו' שכ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם. נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וכו'. ד"א זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה וכו'. גם אפילה של יוסף אופל היצה"ר. ויוסף הצטער על שגם פה לא עשיתי מאומה, לכן בא הקץ לצרותיו ויצא מבית האסורים למלך כנ"ל.