דרך המלך, חגים, חנוכה א׳Derekh HaMelekh, Holidays, Chanukkah 1
א׳שבת חנוכה א' תרפ"ו
1
ב׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו.
2
ג׳פרש"י ז"ל בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז וכו'. להבין האם הצדיקים שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז למענם הם רוצים. הלא זאת ג"כ לשם ד' ולעבודתו. ולמה אמר ד' לא דיין וכו'. וכן ענין חנוכה נבין מעט.
3
ד׳אמנם איתא בהקדמת הזוה"ק א' ע"ב. על הפסוק הנצנים נראו בארץ. אבהן דעאלי במחשבה ועאלו בעלמא דאתי ואתגניזו תמן, ומתמן נפקו בגניזו ואטמרו גו נביאי קשוט וכו' וכדין נראו בארץ וכו' ומאן מקיים עלמא וגרם לאבהן דאיתגליא קול ינוקי דלעאין באוריתא וכו' ע"כ.
4
ה׳ואפשר תמיד הוא כן, כשאיש ישראל עובד את ד' בכל לבו ונפשו ועולה במחשבה בבחי' ישראל עלו במחשבה, אז כל איש ישראל הבא אח"כ לעבוד את ד' ולהתדבק בו ית' נתגלה בו הצדיק הקודם שעלה במחשבה, ונשמתו קבועה במקום שהוא אומר להתדבק עתה. וזה טובה גדולה להעובד. כי כל איש ישראל במחשבתו ורצונו חפץ לעבוד את ד', אבל נשאר רק ברצון ודעת בלבד וקשה לו להמשיך זאת לעשיה. ומי הוא האיש אשר לא יתאונן על עצמו, מה זאת עמי הלא רוצה אני בכל לבי ונפשי לעבוד את ד' ולמה קשה לי לעשות ככל אשר ברצוני, והטעם הוא פשוט כי איתא בספ"ק על הפעולות שהוצרכו הנביאים לעשות במופתיהם, למשל אלישע הוצרך ליקח קשת ולירא דרך החלון ויאמר ככה תשקע ארם ואילו היו לו יותר חצים כי אז היה יכול לאבד את ארם כולו וכדומה. ואומרים בקדשם כי לעולם ד' דברך נצב בשמים, דבר ד' קדוש א"א לו לרדת לעולם העשיה מפני נמיכות עוה"ז והוא נשאר בשמים, וע"י המעשה שהנביאים עושים הם ממשיכים את דבר ד' שאמר להושיע את ישראל לעולם העשיה כנודע. לכן גם בנידון זה המחשבות והרצון של האיש הישראלי שהם לעבודתו ית' קדושים הם יותר מכל עולם העשיה הזה ונשארים ממעל לעשיה ואינם נמשכים אליו, והישראלי נשאר ברצון ומחשבה טובה וא"א לו להמשיך זאת לעשיה שיעשה כזה, וכל עיקר עבודתנו היא להמשיך זאת לעשיה. וזהו ראשית קבה"ת וירד ד' על הר סיני שהתגלות הקדושה תהיה גם בעשיה, משמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. לא די משמים בלבד רק לעשות התגלות אלקית גם בארץ. אבל אם היה העולם באותו המצב כמו שבראו ד' כי אז כמו שדבר ד' היה יכול לברוא את עולם העשיה כן היה יכול גם עתה לרדת אליו ולהכנס אליו, אבל כיון שירד העולם פלאים לכן דבר ד' חופף עליו וצריכים עבודה שתשרה שכינה במעשי ידינו, שגם בעשיה שלנו תשרה השכינה.
5
ו׳כן הוא עבודתנו את ד', היא אינה עבודה רק לעצמנו רק שייכת גם לכל העולם, ושלמות עבודתנו תלויה איך אנו עובדים את ד' עם העולם. ראשית העבודה שצוה ד' היתה לאדה"ר לעבדה ולשמרה, ודרשו חז"ל לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה, ולא כתוב לעבד ולשמר רק לעבדה ולשמרה, עם העולם הוא ע"י עבודתנו את ד'.
6
ז׳ודוד המלך ע"ה בקש מד' הוריני ד' דרכיך, וכן הורני ד' דרך חקיך, אשר לכאורה קשה הלא תורה ערוכה לנו מה שהוא דרך ד', ישנם הרבה ישראלים שרוצים לעבוד את ד' והם מתאוננים על עצמם על שאינם עובדים ועושים כתורה. אבל שיתאונן על שאינו יודע את דרך ד' אינו מתאונן מאומה כי תשובתו בצדו הלא הכל בכתב, ובפרט שהתירו לכתב גם תורה שבעל־פה ושאר ספ"ק. אמנם מי שאומר כן או אצלו ח"ו נתבטלה תורה שבעל־ פה כי הכל בכתב, ותחת שמאז היתה תורה שבכתב ותורה שבעל־פה נעשה עתה רק תורה שבכתב גדולה יותר ותורה שבעל־פה ח"ו נתבטלה, הס מלומר כן. אין כונתי עתה לבאר את ענין תורה שבעל־פה שישנה גם עתה, אבל זאת רואים שכאשר באו אנשים אפיקורסים ר"ל ללמוד תורה עקמו את הכתובים ודמו שרואים הם את רעיונותיהם המנוולים. וכן כמו שדברנו כבר שישנם אנשים שבלו כל ימיהם בחושבם שצדיקים הם ומ"מ את הכל תעו. ולהיפך. הצדיקים כל אחד ראה דרכו בקודש בתורה עד שאף שחלקו שמאי והלל מ"מ אלו ואלו דברי אלקים חיים. ולפי זה אנו רואים שאף שהתורה הקדושה כתובה מ"מ עיקר התורה בעל פה היא. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. וכל אחד כפי עצמותו כן רואה בתורה. לכן בקש דוד המלך הורני ד' דרכך. אני יודע אשר מלבד התורה הכתובה מ"מ לדעת עיקר הדרך אליך תלוי בתורה שבעל פה, היינו כפי שאתה מגלה לכל נשמת ישראל לכל אחד כפי מצבו. לכן הורני ד' גם אני דרכיך. חפץ ומשתוקק אני מאד מאד ללכת עדיך אבל איני יודע הדרך אליך.
7
ח׳יצייר האדם בעצמו כאלו תועה הוא במדבר במקום תוהו בין חיות וגזלנים רוצחים שודדים ואינו יודע אנא יפנה. ובכל צעד ופסיעה יכול הוא לתעות עוד יותר ולהתקרב יותר לסבכי החיות ולמערת פריצים. ועוד יכאב לבבו יותר בידעו כי אביו שיכול להושיעו מיד מכל לחציו אלו קרוב מאד אליו אבל אינו יודע את הדרך אליו. כמה יצעק האומלל התועה לאביו אבי אבי הורני דרכך. הורני ד' דרכך. אני חפץ ללכת אליך. לכן הורני אתה זאת.
8
ט׳והאיש הישראלי צריך לעשות לעצמו חשבון הנפש לא בלבד אם הוא הולך בדרך ד'. אלא אף יחשוב ויתבונן אם יודע הוא מהו דרך ד'. ואם ר' יוחנן בן זכאי כשהלך לעולם האמת בכה ואמר שיש לפניו ב' דרכים מה נענה אנחנו בתריה. ובעוה"ז כמה דרכים מתעים יש לפנינו וצריכים לבקש הורני ד' דרכך.
9
י׳לכן ראשית צריכים אנו להדבק בעבודתו, כלומר מה שנחשב לפניו ית' עבודה ועשיה. ומה היתה ראשית עבודת ועשית ד'. בריאת העולם. היינו גילוי רצונו ית' רצון הפשוט רצון חפשי. וגילה ברצונו ית' זה את אלקותו. וזהו החילוק בין רצון הכרחי לחפשי. הכרחי הוא מה שהיה כבר. משא"כ רצון חפשי הוא לרצות את שלא היה. וברצון חפשי זה ברא יש מאין היינו מה שלא היה וגילה בבריאה זו ובהתגלות רצון זה את אלקותו ית'. וזהו שורש רצון החפשי שלנו.
10
י״אכל העולם יש לו רק רצון הכרחי. הבהמה מוכרחת לרצות את שרצתה אתמול ואת שרצתה אמה. משא"כ אנחנו יש לנו רצון חפשי כי ד' נתן חלק מרצונו החפשי לנו וברצון חפשי זה של אדם ג"כ נבראים עולמות חדשים וצריך הוא לגלות בהם את אלוקותו. וכמש"כ בהקדמת הזוה"ק. לאמר לציון עמי אתה. אל תקרי עמי אלא עימי מה אני במלולא דידי עבדית שמים וארץ אף הכי את. ובאמת לוא היה רצון הקדום של הישראלי קשור בעשיה ג"כ כי אז הבריאות החדשות שהוא בורא ברצונו החפשי היו נבראים גם בעולם העשיה. וכמו אצל הנביאים ושאר צדיקים שיצא מסלע מים וממים יבשה ונפסק נהר גינאי ונתמלאה כל השדה קשואים וכו'. וכמו בשאר צדיקים שרצונם ברא בריות חדשות. מה אני במלולא דידי עבדית שמים וארץ וכו'. אבל כיון שכנ"ל רצונו נשאר רק למעלה ואינו יורד לעשיה. לכן אין רצונו ובריאתו ניכר רק למעלה מעשיה
11
י״בוהגמרא מרמזת. כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כי הגמרא אומרת אינו חוזר ואומר אמת [היינו כשאומר ד' אלקיכם אמת רק מתחיל ויציב וכו'] כי כל אמת אמת תפסיה להאי. כנודע מגמרא ברכות פ"ב. ולפי הנ"ל כל עיקר אמת הוא שד' אמת. וכל השאר מרומה ומדומה הוא כי אין עוד מלבדו. שאין נמצא בעולם שום דבר רק אלקות. והישראלי צריך לאמת אותו ית' ולגלות אלקותו ית' ולוא היה אצל כל איש ישראל התגלות אלקות גם בעולם העשיה שלו והיה נברא ברצונו בריאות לקדשו כמו אצל מש"ר ושאר צדיקים כי אז היה יכול לאמר אמת אמת תרי זמני כי גילה שד' אלקיכם אמת בשמים ממעל ועל הארץ. אבל כיון שבארץ אינו עושה התגלות ואינו בורא ומשנה את הברואים לקדש את שמו ית' וכל ההתגלות הוא רק בעולם הרוחני, יכול לאמר ד' אלקיכם אמת רק פעם אחת, משא"כ הדיין שדן דין אמת לאמיתו, תרי זמני אמת. זה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כי בורא ברואים חדשים גם בעולם הזה.
12
י״גומעתה צריך כל איש ישראל לדעת שרצוננו חפשי הוא והוא בורא עולמות כי היא המשכה מרצון אלקי. ואם קדושת האדם אינה נמשכת לעשיה ואדרבה רצוניות נמוכות שולטות בו אז נבראות בריאות משונות בעוה"ז. כמה צרות ויסורים ר"ל נתחדשו ד' ישמור את כל ישראל מהם. והגמרא אומרת שגם העצם נשתנה כמו נטל טעם הבשר הגפן וכו' והיין ביוקר וכדומה. ועבודת הישראלי היא שימשיך את קדושת רצונו לעוה"ז ולא יהיה שום דרך הטבע רק הכל כפי התגלות אלקות שעושה, ועבודתו תהיה עם העולם. לעבדה ולשמרה, אמת לאמתו. ויעשה שותף להקב"ה במע"ב.
13
י״דוהאיש העובד את ד' בדרך זה שרצונו אינו נשאר ממעל לעשיה רק נתדבק בעשיה. אז הוא עולה לבחי' מחשבה ונתגלה בשאר ישראל שרוצים לעבוד את ד'. כנ"ל בשם הקדמת הזוה"ק על הפסוק הנצנים נראו בארץ. וזה העזר והסעד לכל איש ישראלי במה שנכנס בהם רצון קדוש שכבר נמשך לעשיה, ויקל לו להעובד שלא ישאר רצונו ממעל לעשיה רק ימשכהו לעשיה. שגם בעשיה שלו יעשה התגלות אלקית. צדיקים מוסיפין כח בפמליא של מעלה. כשהצדיקים נתעלו בפמליא של מעלה ואתגניזו תמן, מוסיפין הם כח לכל איש ישראל בעבודתו. כי יורדים ונכנסים הם לכל איש ישראל ועוזרים לו כנ"ל, וכל איש ישראל כפי שמתקשר בעבודה וכפי דרכי הצדיקים שהולך בעניני עבודה. צדיקים אלו נכנסים בקרבו והם עוזרים לו. בבחי' הנצנים נראו וכו'.
14
ט״ווד' אמר תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה וכו' כאילו עקדתם עצמכם לפני. לא בלבד בשביל יצחק אבינו מלפנים רק בשביל יצחק אבינו שנכנס בנו עתה, וזה כל ענין זכות אבות שאנו מזכירים, כי כשאנו מתפללים לא אנחנו בלבד מתפללים אשר כל מסטין ומקטרג יכול ח"ו לפגוע בה רק האבות והצדיקים אשר באורחותם אנו מתדבקים ונכנסו בנו הן הם שמתפללים עמנו יחד ותפלתם עולה לרצון לפני אדון כל. תקעו לפני וכו' כדי שאזכור לכם עקדת יצחק. היצחק אשר לכם שנכנס בכם אותו אזכור.
15
ט״זיכול להיות כי המשכת צדיקים אשר בנו כנ"ל פועל להמתיק הדינים ולהמשיך חסדים עלינו ועל כל ישראל. כי לפי הנ"ל בלעדיהם כל עבודתנו נשארת רק במחשבה בבחי' לעולם דברך ד' נצב בשמים. וכל מחשבה הוא דין בבחי' מתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין ורק אח"כ במרת הרחמים, ובעשיה מתחילה החסד [להיות] שותפה למדת הרחמים כנודע הטעם מספ"ק כי קודם הצימצום א"א להמשיך שום המשכה למטה וח"ו הכל בלא אור ורק ע"י הצימצום נמשך החסד כנודע. נמצא שמי שכל עבודתו והתגלות אלקות נשאר אצלו רק במחשבה אז ממשיך רק דין. בבחי' מתחלה עלה במחשבה לברא וכו' במדת הדין. אבל ע"י המשכת הצדיקים שיכולים אנו לגלות את אלקותו ית' לעשיה נמתק הדין ונתגלה חסד לישראל.
16
י״זואפשר זהו רמז הגמרא ברכות, בר' עקיבא כשהוציאוהו להורגו זמן ק"ש היה והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו רבנו עד כאן. אמר להם כל ימי וכו' אשר דיוקי הגמרא נודעות. אבל חוץ מכל אלה קשה. מה עשה ר"ע שתלמידיו שאלו אותו עד כאן. כי לא כתיב רק שהיה מקבל עליו עול מלכות שמים וגם זה בזמן ק"ש. ומה השאלה. ואם שמסר נפשו לד' בטח לא על זה שאלו. ובפרט אז בזמן ההוא אשר כל ילד מישראל היה מוכן למסור נפשו לד' וגם עד עתה כ"א מוכן לזה. אמנם אח"כ אומרת הגמרא מה עשה ר"ע ברגע האחרונה שהרגוהו וע"ז שאלוהו רבינו עד כאן, הגמרא אומרת שהיה מאריך באחד. ר"ע היה מצטער מאד על צרות ישראל וידע שעיקר הסיבה היא על שכל עבודתם והתגלות אלקית היא בבחי' מחשבה ושורה הדין, ועיקר התיקון הוא שתימשך תמיד עבודתם לעשיה. וצריכים לזה עזר הצדיקים בחי' הנצנים נראו וכו' ואיך אפשר לו זאת אם לא ע"י מס"נ בפועל שאז נעלה הוא כולו בעשיה שלו במס''נ בפועל למדרגה הכי גבוהה. וממילא מקשר בחי' חסד אף לעילא מן המדות ויתוקן הדין והנה נודע מפתח אלי'. חד אריך וחד קציר וחד בינוני, שחסד נקרא אריך וכן חסד נקרא יד. דרועא ימינא. כמו שאומרים בפתח אליהו. ור"ע במס"נ היה מאריך באחד. בהאחד הידוע היה מאריך. עשה חד אריך שהיו מתיחדין לחסד. אמרו לו תלמידיו רבנו עד כאן אתה ממשיך החסד הלא כבר הגעת למעלה מן המדות, אמר להם וכו' הייתי מצטער וכו' שרצה למסור נפשו כי ע"י מס"נ נתעלים עם העשיה עד האחד. ורמז להם, אמרתי מתי יבא לידי, כי יד הוא ראשית החסד כנ"ל דרועא ימינא. מתי אייחד האחד עם ידי ואקיימנו. שיהיה כן קיים לעולם. ועכשיו שבא האחד לידי כנ"ל וכו'. וכששאל משה רבינו לד' על ר"ע זו תורה וכו', אמר לו ד' שתוק כך עלה במחשבה לפני כנ"ל שנתיחד במחשבה ועי"ז ארד לכל איש ישראל.
17
י״חנחזור להנ"ל הנצנים נראו בארץ. האבות והצדיקים נכנסים לאיש העובד בעבודתו, וזהו גם חוזק וכח תפלתנו. ויעקב אבינו היה הראשון שאמר אפשר עברתי במקום שהתפל' אבותי ולא התפללתי. מפני שידע שכל חוזק וכח תפלתו היא מתפילות אבותיו וחזר אחריהם. וישב יעקב. ביקש יעקב לישב בשלוה בעוה"ז אף בעת שקפץ עליו רוגזו של יוסף. מפני שבטח במגורי אביו. ביראתו עבודתו ותפלתו אשר המשיך כל עבודתו גם לעשיה. כי כן דרך כל הצדיקים הם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז. ואומר הקב"ה לא דיין לצדיקים לא נדין מה שמתוקן להם לעוה"ב למעלה מעשייה כי לא בזה בלבד הם צדיקים, אלא נדין אותם מה שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז מה שמתוקן להם לעוה''ז וממשיכים הכל לעשיהו
18
י״טונר חנוכה אסור להשתמש לאורה. וכמו שאיתא מהאר"י ז"ל הטעם כדי שלא יאחזו החיצונים ע"י התשמיש של חול בהאור הזה שנמשך למטה. כי זה כל ענין חנוכה העבודות שעבדו הכהנים במקדש לא לעצמם בלבד עבדו רק לכל ישראל. באיזה אופן כנ"ל. ע"י שעלו במחשבה עם כל עבודתם. וזאת היתה פעולת המנורה שהדליקו בשמן שהיא חכמה נתעלו גם מחשבה וירד לכל איש ישראל. והיונים טמאו כל השמנים כדי שלא יוכל האור של צדיקים לירד לישראל, אבל בית חשמונאי גברו והדליקו שוב המנורה. לכן בחנוכה קל יותר להישראלי להמשיך האור לעשיה ולא ישאר במחשבה לבד.
19
כ׳לכן כנ"ל בשם האר"י ז"ל יען שהאור יורד למטה למקומות הנמוכין אסור להשתמש בו תשמיש של חול כי הכל צריך להיות בקדושה, והמ"ד כבתה זקוק לה מרמז עוד שלא ההדלקה וההתעוררות בלבד היא המצוה רק אף ההנחה. שיניח כאן למטה מעשרה מחשבה למצוה היינו שימשך האור לעשייה. לכן לפ"ז בשבת שהיא למעלה מעשייה והכל בחי' מחשבה היא. א"כ אף למי שסובר בחול כבתה זקוק לה מ"מ בשבת אין זקוק לה. כי שבת למעלה מעשייה בחי' מחשבה היא ואינו צריך דוקא כל השיעור. ובזה מתורץ קושית התוס' מנא ליה לרבא דסבר ר"ה וכו'. כי א"א לאמר טעם של שבת משום כבתה זקוק לה. כי בשבת אין זקוק לה וק"ל.
20
כ״אוגם ע"ד הפשוט יכול להיות מתורץ בזה. כי הפשט של כבתה זקוק לה אינה על כל הלילה רק על הזמן שהחוב עליו להדליק. ובזמן שאין חוב עליו להדליק בפעם הא' אין שייך שכשכבתה יהיה זקוק להדליק עוד פעם. והנה רש"י ז"ל אומר בברכות כ' א' ד"ה שב ואל תעשה שאני. שכהן שמטמא א"ע למת מצוה לא שמצוות קדושת כהן נדחה אז רק צווי התורה שאל יטמא לא על מת מצוה נכתב. כמו שטומאת קרובים לא נדחה רק שהלאו לא היה עליהם מעיקרה. ע"ש כל לשון רש"י ז"ל. נמצא שכאן כיון שתקנת חז"ל על חנוכה היתה אחר מצות התורה של שבת אין שייך לאמר שיש עליו החיוב בשבת שידליק את נ"ח רק שאינו יכול מפני ששבת הוא. אלא שלא תקנו חז"ל כלל ולא חייבוהו שידליק בליל שבת. כי החיוב הוא רק קודם שקידש היום. וכיון שבליל שבת אין עליו חיוב של הדלקה של פעם ראשון אין שייך לאמר שכשכבתה יהיה זקוק לה. נמצא שאף מי שסובר בחול כבתה זקוק לה מ"מ בשבת אין זקוק לה. ומתורץ קושית התוס'.
21