דרך המלך, חגים, פסחDerekh HaMelekh, Holidays, Pesach

א׳פסח וימים אחרונים של פסח תרפ"ז

ב׳ושאינו יודע לשאול את פתח לו. כי כתיב בתהילים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וכד, אבל ל"ו בוא"ו אנו רק קוראים, והכתיב הוא ל"א באלף ח"ו, פשוט הוא שנהיה אנחנו ל"ו ית' לד' זה אינו דבר הבא ממילא רק תלוי בנו, אנחנו צריכים לעשות שנהי' ל"ו ואם אין עושים אזי ח"ו נשאר לא באל"ף.

ג׳ואף שענין השמות הוי' אדנ' ב"ה וענין הקריא והכתיב נכתב בהוי' ונקרא באדנ' הם סודות גבוהים. מ"מ גם בדרך פשוט לכל איש ישראל למען ידע את הדרך ילך בו. בעבודת ישראל מהמגיד הק' זצ"ל איתא איך שגם האפיקורסים הקדמונים האמינו בד' ושהוא ברא את הכל, רק שאמרו שעזב ד' את הארץ ומסרם למזלות וממילא אין חילוק איך יתנהג האיש, אבל אנחנו בני ישראל ממליכים אותו ית' גם בארץ ומאמינים שגם עתה מלכותו בכל משלה, והשגחתו היא בפרטות על כל דבר ומודיעים לכל שהוא אדון עולם, וכמו שאמר אברהם אבינו ע"ה עד עתה היה רק אלוקי השמים ועתה הוא גם אלוקי הארץ שהרגלתי שמו בפי הבריות כדברי רש"י ז"ל, וזה שהגמרא אומרת עד אברהם לא היה איש שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון. ועבודת אברהם לא פסקה אלא גם אנחנו זרע אברהם אוהבו, במדה שהישראלי מתנהג את עצמו כישראל בכל פרטיות הילוכו הוא עושה ית' לאדון עליו, וח"ו להיפך ד' מצוה ורוצה זאת והוא עושה להיפך נעשה אצלו רק אלוה השמים ואין אדנותו ית' ניכר עליו. לכן השם נכתב כהויה אבל שיעשה גם אדון לנו ולכל העולם זה תלוי בנו ואנחנו עושים זאת וכל עוד שיש יצה"ר שכל עיקר מבוקשו ועבודתו שידמה הישראלי שיכול להיות ישראל רק בלבו בלבד. בלא עשיה במחשבה דיבור ומעשה קדושה אסור לנו לאמר הוי' ככתבו, רק בכל פעם שאנו זוכרים שמו ית' צריכים לאמר אדנ' שהוא אדון לנו ולכל העולם ומקבלים עלינו את מלכותו ית'.

ד׳מה שאין כן הכהן הגדול ביום הכפורים כשהיה בקדשי הקדשים שהיה אז התגלות אלוקית עין בעין ולא היה שום מקום לדברי היצה"ר וראו בעליל את מלכותו גם למטה וכו' היה אומר את השם המפורש. אבל כיון שיצא הקול חוץ לקדשי הקדשים והכהנים והעם שהיו שומעים את השם חוץ לקה"ק הוצרכו תיכף לכרוע היינו לקבל על עצמם את מלכותו ית' גם למטה ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו שם המלכות היינו אדנ' כנודע. וזה הוא עשנו ולו אנחנו עמו, שנהיה לו ית' לא בא בעצמו רק אנחנו עושים, כמו הקרי שבאם אינם קוראים נשאר שוב הכתיב לבד ח"ו.

ה׳וחוץ מזה מה שבכלל צריכים לעבדו צריך כל איש בפרטיות להשתדל שיהיה קרוב לד' וד' אליו, והכל רק בהשתדלות ובעבודה, ואפילו בפסח שד' מאיר את לבות ישראל יותר מכפי מצבם ולפי שראוים, אבל זה הכל בדרך שאילה, ושאילה אם אינה בבעלים חייב על נזקה. וצריכים להשתדל שיהיה שאילה בבעלים. שיהיה גם בעליו עמו, כי כמו שרואים שיש איש שזכה לחכמה מד' מ"מ הוא נשאר איש נמוך, ועוד בחכמתו הוא בבחינת חכמים המה להרע כן הוא בכל דבר, רואים לפעמים איש מישראל מתפלל טוב בהתפעלות דחילו ורחימו ולומד טוב מ"מ הוא שוכב בנמיכיותו כמו שהיה. וזהו יעץ שכל אלה רק בשאלה היו לו שד' השאילו. וכיון שלא הגביה את עצמו ולא נתרומם בחי' ולו אנחנו וד' לנו שיהיה שאילה בבעלים, רק נשאר רחוק מד' כמו הכתיב ח"ו ולא אנחנו. בכל דבר קל מן היצה"ר נופל ח"ו וחייב בנזקו.

ו׳וזה שאומרים להאב על הבן ושאינו יודע לשאול. באיזה אופן צריכים לשאול מלשון שאלה, את פתח ל"ו, תפתח ותראהו שאף שכתיב לא באל"ף צריכים לעשות בוא"ו ולו אנחנו, צריכה להיות שאילה בבעלים כנ"ל שנאמר והגדת לבנך וכו' בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים, שזאת נתגלה להם במצרים שד' לי. ד' לי בצאתי ממצרים וק"ל.

ז׳ליל ב' פסח (תר"צ)

ח׳מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מה, ע"ש שלא הספיק וכו'.

ט׳ונודעת קושית ספה"ק הא ניחא למצה של כל ימי הפסח, ולמה עוד קודם יציאתם נצטוו לאכול מצה עם הקרבן פסח. וכן נבין בכלל, ע"ש שהבצק לא נחמץ צריכים לאכול מצה עד שגם כל היו"ט נקרא חג המצות, והאם מי שיושב בבית האסורים ויצא בחפזון עד שבהחפזו ישבר כלי יעשה זכר לשבירת הכלי עד שכל שמחתו יקרא ע"ש שבירת הכלי. וכן הלשון מצה זו ולא סתם מצה שאנו אוכלין וכו', כי בשלמא במרור שכל ימי הפסח אם רוצה מי לאכול מרור אינו מצוה, שואלים מרור זה שעל זה לבד שאלתנו. אבל מצה שכל ימי החג מצוה שבעת ימים תאכל מצות. למה שואלין דוקא על מצה זו ולא על מצה של כל שאר ימי החג.

י׳אבל כבר דברנו שחילוק יש בין מי שמקיים מצוה בלא קבלה מקודם למי שמקיימה אחר קבלה, כי אם מקיים מצוה בלא קבלה אז עתה יפה המצוה הזאת בעיניו וקיימה, ויכול להיות שיבא למצוה אחרת ולא תיטב בעיניו ולא יקיימה ח"ו. משא"כ המקבל ע"ע את דבר ה', לא דבר מצוה זו או זו קיבל, רק את ממשלת ה' עליו קיבל, שלא הוא בעצמו ימשול ע"ע, ולא כרצון שלו יעשה, רק ה' ימשול עליו, וכפי רצון וממשלת ה' עליו יעשה. היינו לא מצוה פרטיות קיבל, רק את עצם המצוה. את ה' ית' קיבל, כל אשר דבר ה' נעשה. לא כבני עשו וישמעאל ששאלו מה כתיב בה, ואף מה שרצו לקיים רק מצות פרטיות אשר ייטיבו בעיניהם, אלא את ה' ית' בעצמו קבלו, וכל אשר דיבר נעשה, לא אנו שולטים ע"ע רק ה' מושל. לכן קודם כל מצוה אומרים ותרי"ג מצות התלוים בה, כי א"א לקיים מצוה אחת פרטית, כיון שכונתו לא במצוה זו או זו רק בעצם המצוה, ולמעלה אין פירוד בין מצוה זו או זו וכל התורה כלולה בו ית'. ובמשל גופני, אבר האדם כשהוא נפרד ח"ו רק אבר לעצמו הוא משא"כ כשדבוק בכל הגוף יש בו חיות כל הגוף ונקרא ע"ש כל הגוף, כן המצות נקראות אברי דמלכא כנודע וכשמקיימין אותן כונתנו לקבל בהם, להשיג בהם את מלכא עלאה.

י״אוזה הכל ע"י קבלת התורה, שלא דבר זה וזה . רק כביכול את עצם המצוה מקבלים ומבטלים את עצמינו אליו ית'. לכן אף המצות ששמענו קודם קבה"ת נשנו ונאמרו בקבה"ת, כמו שבת שבמרה נצטוו ונאמרו בעשרת הדברות. וגם זה שקודם קבה"ת נצטוו עלי' היא. מפני שאצלו יח' עבר עתיד הוה שוה, הקדים ולקח מצוה זו מן קבה"ת שיקבלו מצוה זו מן המצות, ולולי שבחרו אח"כ וקבלו את התורה גם מצוה זו שנצטוו מקודם לא נשארה לנו ח"ו, זולת האבות שהיו מרכבה וקדושת ה' שכן עליהם גם קודם קבה"ת, יכלו לקיים את התורה גם מקודם, כי גם אז לא המצות לבדן קבלו רק אותו ית'. לכן כמו שהתורה אף מי שיודע אותה מ"מ חייב לחזור עליה וללמדה תמיד, כן גם הקבלה שהיא ענין לעצמו צריכים לחזור אחריה. ובכל יום ובפרט בשעת ק"ש של שחרית צריך האיש הישראלי לכוון. אני בא עתה לקבל עלי עול מ"ש, רבש"ע מכניע ומבטל אני את כל עצמי גופי ונשמתי אליך, ואז יאמר שמע ישראל וכו' ה' אחד ואין רשות אחר זולתו. כי ביטל את עצמו לה' ואינו אחר ח"ו. וזה ענין מארי דקבלה שנאחזים בגופא דמלכא כמו שאיתא בזוה"ק. כי לא בלימוד הקבלה בלבדה יכולים להיות ממארי דקבלה. רק כנ"ל שיקבל ע"ע אותו ית'. וכיון שנאחז בגופא דמלכא וכל עצמותו נכנס ביותר פנימיות. אז אף בשכלו לא די לו לבוש התורה רק צריך להכנס גם בשכלו ביותר פנימיות, לראות בצרופי השמות ובשיעור קומה של מעלה.

י״בהיוצא לנו מדברינו שעיקר התורה היא בקבלה הקודמת, וראשית הקבלה היתה בקבלת התורה בסיני. וגם המצוות שנתן ה' לנו קודם קבה"ת זהו מפני שצפה ה' שיקבלו את התורה בהר סיני, והקדים ולקח מצוה זו ממצוותיהם. וזאת היא השאלה בשלמא מצה של כל ימי החג כתוב בתורה ע"ש שלא הספיק וכו'. אבל מצה זו שאוכלים בלילה זו כמו שאכלו בנ"י קודם צאתם וקודם שלא הספיק , ע"ש מה, והתירוץ הוא ג"כ ע"ש שלא הספיק וכו' כיון שכל המצות שצוה ה' קודם קבה"ת ג"כ מקבה"ת הן, ובקבה"ת שהיתה אחר יצ"מ צוה ה' לאכול מצה ע"ש שלא הספיק וכו' בשעת היציאה. לכן הקדים קודם יצ"מ ונתן להם מצוה של קבה"ת. וגם מצה זו ע"ש שלא הספיק כנ"ל.

י״גאדרבה בספ"ק מקשים הלא הבצק שהוציאו ממצרים אפו בסוכות. ושהה זמן רב איך לא נחמץ, ואומרים שעמלו בה בכל הזמן, וחוץ מדבריהם ז"ל אפשר אדרבה זה היה מעשה נס שעשה ה' שלא יחמץ. ולא תאמר שכל מצות מצה רק מקרה היא שהבצק לא נחמץ, רק רצון ה' הוא כמו כל המצוות. וכמו שאיתא בזוה"ק ומהאר"י ז"ל סודות המצה. ורצה ליתן מצוה זו בין המצוות ויקבלו הם אותה. וכיון שלא היה אפשר להם לקיים שמירת המצות כהלכתה מפני יציאתם, לכן עשה ה' נס שלא יחמץ, נס שלא כדרך הטבע. וזה מצה זו וכו' כנ"ל. והתירוץ הוא. ע"ז בעצמו על שם הנס שלא הספיק וכו' ורואים שלא בלבד בכל ימי הפסח צריכים לאכול מצה מפני הדבר שאירע שלא נחמץ, כיון שגם זה מעשה נס היתה. והנס היה מפני שזה מצוה ורצון ה' ככל התורה ומצוות. וא"כ אי חילוק בין אחר יציאתם לקודם יציאתם. וגם עתה צריכים לאכול מצה ולקיים המצוה העתידה בקבה"ת.

י״דעוד אפשר. כי ע"פ פשוט למה אומרים בנתינת הטעם גם את סוף הפסוק וגם צדה לא עשו להם, שאין זה שייך לטעם על אכילת מצה. אבל רש"י ז"ל פי' בפסוק על וגם צדה לא עשו להם. מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו וכו'. נמצא כיון שע"פ פשוט רק מפני שיצאו בחפזון לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. ובאם הכינו להם צדה כי אז החמיץ, כי היו עושים את הבצק זמן רב קודם יציאתם. ורק כיון שהאמינו ולא הכינו צדה. אז הבצק שהיה להם לא הספי' להחמיץ, וכל זה שלא הספיק בצקם וכו' הי' מפני אמונת ישראל. ורואים בזה דבר חדש כל המצות נמשכו מלמעלה למטה, וכאן ממטה למעלה, מאמונת ישראל נעשה מצוה ועלה למעלה ונקבע בתורה וברצון ה'. ולא עוד אלא שחז"ל אמרו שהקב"ה מקיים או התורה (ירושלמי ר"ה ז) היינו באופן רוחני. ומאמונת ישראל נעשה מצוה שה' מקיים אותה, כביכול אנו נתננו לו מצוה. ואין זה דומה לכל הפסח שנעשה מגאולת ישראל. כי הגאולה ג"כ לא אנחנו עשינו רק ה' גאל אותנו ואנחנו רק יצאנו. אבל את המצוה לעשות יום טוב ביום זה לא אנחנו עשינו רק ה' נתן. משא"כ במצה אנחנו האמנו בה'. ואמונתנו זו נקבע למצוה. מה גדול כח ישראל שאמונתו לעבודתו עולה ונקבע בתורה וברצון ה' למצוה. וזה שקבע בעל ההגדה לאמר וגם צדה לא עשו להם בנתינת טעם על מצה זו וכו' ע"ש מה, כי זה הוא עיקר יסוד המצוה. מאמונת ישראל נעשה מצוה.

ט״ווזהו רמז שאלת החכם מה העדות וכו' אשר צוה ה' אלקינו אתכם. אשר לכאורה קשה מה שאלתו, אם רק שואל בכלל מה היום מיומים מה חכמתו, ולמה אינו שוא' כהתם מה זאת, ואם יודע שה' צוה רק ששואל למה צוה ה', הלא גם את כל התורה אנו מקיימין רק מפני שכן רצה ה' וחוקה חקקתי גזירה גזרתי. אבל כנ"ל גם הרשע הרגיש איך שכל המצוה זו מאתנו עלתה, ושואל מה העבודה הזאת לכם, כי על החודש הזה לכם דרשו חז"ל מסורה לכם, וכאן ששואל מה וכו' לכם, מסורה בידכם (ירושלמי שם) שאתם יכולים לעשות מצוה, אבל חוץ מחטאו שאמר לכם ולא לו, עוד אינו מרגיש גם הלאה שאמונת ישראל עלתה גם למעלה, רק טועה לאמר שישראל בעצמם עשו להם מנהג לאכול מצה לזכר על הנס ועל אמונתם. משא"כ החכם שואל מה וכו' אשר צוה ה' אלוקינו אתכם, על כל המצות אינו שואל, כי כך רצה ה', אבל על מצוה זו שמן אמונת ישראל הוא שואל איך עוד עלתה אמונתכם לרצון לה' שה' יצוה אתכם. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח. לא טעם ותשובה של שכל. רק תמה אתה על גדלות ישראל זו. כך הוא הדבר. וגם אחר הפסח אסור לאכול דבר כדי שטעם הבשר ישאר בפיו. ואף שזה רק בשר ורק טעם אכילה בפיו. מ"מ אכילת ישראל זו שןןכלו לשם ה' נעשה עצם קודש עד שכאשר נשאר בפה, עצם קדוש נשאר בפה.

ט״זואפשר שלכן ע"פ רוב אומרים על ה' נותן התורה. וכשאומרים הערב נא בברכת התורה אומרים המלמד תורה וכו' כי נודע שלכן חטאה חוה בהוסיפה נגיעה. ובכל מקום אומרים עשו משמרת למשמרתי. יען כי אף המשמרת למשמרת שמוסיף הישראל אינו מנהג ועשי' ריקנית רק נעשה ג"כ מצוה. לכן אם מרגיש איש הישראל בקרבו התעוררות קדושה ומגודל התעוררותו יראתו מהירותו מוסיף משמרת למשמרת. אז ההוספה שלו מצוה עם חיות קדושה היא, והיא מצוה שלימה, משא"כ חוה שלא מפני הרגשתה הוסיפה. רק מפני פיתוי הנחש, והיתה מצוה ריקנית בלא נפש ובלא חיות שלט הסט"א עליה. והנה החילוק בין נותן למלמד הוא. הנותן אין מגיע לו מאומה. ולהמלמד מגיע גם לו תועלת כי ומתלמידי יותר מכלם (תענית ז), לכן מאחר שאומרים הערב נא שנרגיש ערבות והתעוררות בתורה ומצוה, ועי"ז נוכל להוסיף תורה ומצות, כי יהיה בהן קדושה וחיות הנפש, והתוספות שנוסיף יעשו מצות ויקבעו גם למעלה ברצון ה' ותורה, אז יהי' הקב"ה בחי' מלמד תורה. שנוסיף כח בפמליא של מעלה כביכול. בחי' ומתלמידי וכו'. והבן.

י״זפסח יום ב' (תר"צ)

י״חדבר נא וכו' וישאלו וכו',

י״טואומרת הגמ' שאמר הקב"ה כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם וכו' ואחרי כן וכו' לא קיים בהם (ברכות ט). ונודעת קושית כ"ק אא"מ זצלל"ה, האם לא בשביל א"א לא הי' צריך ה' לקיים את הבטחתו.

כ׳אבל הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו (בראשית רבה סח). כי המקום שנמצא בו דבר. המקום גדול מן הדבר שנמצא בו. והקב"ה אף ששכינתו נמצאת גם בעולם בבחי' ממלא כל עלמין, עיקר מציאותו הוא בחי' סובב ומקיף כל עלמין הרבה גדול מן העולם לאין קץ ותכלית לכן ה' מקומו של עולם. העולם נמצא בו והוא מקיפו וסובבו ולא להיפך ח"ו, לכן קוראים אותו ית' לשון נוכח ונסתר כמו, "אתה" "הוא". ברוך אתה וכו' נוכח, אשר קדשנו נסתר ולא אומרים קדשתנו בלשון נוכח, לשון נוכח אומרים לבחי' האלקית שנמשך לעולם לבחי' ממכ"ע, ונסתר לקדושתו ית' שחוץ לעולם ומקיף שהוא נסתר. וכל קיומו של הישראל הוא שיכול לאמר אתה הוא אלקינו שקדושה גם מבחי' מקיף נמשך אליו, כי אילו לא היה נמשך לנו אור גם מאור מקיף רק מזה שנתצמצם לנו, כי אז כשח"ו איש נכשל ויורד מאלקותו ית' ונסתר ממנו, לא היה לו תקומה כי היה נשאר בלא אלקות כיון שח"ו אין אלקות (כביכול) עתה בקרבו, אבל כיון שגם מאור מקיף מאור שחוץ מהעולם, גם מאור הנסתר נמשך, אז למי שנסתרה הקדושה ממנו מאיר לו מאור מקיף, וגם מרחוק ה' נראה לו. וזהו החילוק אור של ממכ"ע כשנתגלה, אז כיון שנתלבש ונתצמצם גם לעולם, אז נתגלה גם בישועה גופנית, כי נתלבש גם בדברי העולם, משא"כ מי שנתרחק ח"ו. רק מרחוק אור של מקיף "הוא" בלבד מאיר לו, וכיון שאור הזה למעלה מהעולם הוא ורק הארה מחוץ לעולם מאיר לו, אינו מתלבש בלבוש גופני לישועה גופנית.

כ״אואפשר זה רמז הפסוקים וארא וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם. ונודעת הקושיא הא גם אצל האבות כתיב שם הויה ושאר הדקדוקים שאיתא בספ"ק. אבל נודע מפרקי דר"א שקודם כריה"ע לא היה אלא הוא ושמו בלבד. ונודעת הקושיא הוא שמו והאותיות מחודשים הם ואיך היו קודם בריה"ע, ומתרצים שיש הויה שנמשך לאותיות שאנו קוראים ויש העצם שנתלבש להאותיות, למשל כשקוראים ראובן אז יש השם ראובן ויש עצם האדם שקוראים אותו ראובן. לכן קודם בריה"ע לא היה אלא הוא העצם שנקרא בשם הויה. היינו שאחר התגלות האותיות קוראים הויה ב"ה, נמצא שהויה סתם הוא מה שנמשך לאותיות דוקא. והויה של ה' ושמו הוא העצם קודם בריאת העולם ולמעלה וגדול מהעולם. וזהו וגם עתה בחי' ממכ"ע גם כן יכול לקראות הויה. וסובב ומקיף שגדול מהעולם היא בחי' ושמו הויה של הקב"ה. לכן על שאלת פרעה מי ה'. כי ידע שישראל נסתרים היו מה' והיו שקועים במצרים ובטומאתם ר"ל. ענה מש"ר אלקי העברים נקרא עלינו. לא אמר לנו רק עלינו. האור שלמעלה מאתנו ולמעלה מהעולם. שמאיר רק לישראל נתגלה עלינו. וע"ז אמר פרעה למה וכו' תפריעו העם ממעשיו כי לעשי' וישועה גופנית אין אור הזה נתלבש.

כ״בוזאת טען מש"ר לה' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, בשם שלך בחי' מקיף. הרע וכו', ואמר ה' עתה תראה הגם שלפרעה ולישועה גופנית לא ימשך. אבל כיון שצריכים שאתה וישראל תראו ותשיגו קדושה ואמונת ה'. יעשה ה' נס זה ויתגלה גם בישועה גופנית. כיון שישועה גופנית ג"כ צורך ותוספת קדושה היא. וארא אל אברהם וכו' בא־ל ש'. היינו בשם הצימצום. כי גם מהאלקות שנתלבש בהעולם לא נתרחקו. וגם בשמי הויה, שם הויה שלי לא נודעתי להם. היינו בשם הויה שלא נודעתי. שאינו נתלבש בידיעה. בשניהם נתגליתי להם, לכן וגם הקמותי וכו' והיה להם שניהם ישועה גופנית ורוחנית, וגם אני שמעתי וכו' לכן אמור לבנ"י אני הויה. אף ששמי השם "אתה" בחי' ממכ"ע לא זכו. מ"מ יתגלה להם בחי' אני הויה העצם שלו. בחי' הוא ושמו כנ"ל, והוצאתי וכו' וידעתם כי אני ה'. ואגאל אתכם בישועה גופנית. כיון שהכל הוא כדי שתוסיפו ידיעת ואמונת ה' כנ"ל והכל צורך קדושה.

כ״גנחזור להנ"ל להאבות נתגלה אור מב' בחי'. השם של ממכ"ע ושל הוא נסתר. של לא נודעתי, כי לא למי שנתרחק לבד נמשך אור של הו"א של מקיף, רק בכלל נמשך לישראל אור גם מרחוק מהנסתר. לכן כל תשוקות ישראל היא לעלות, מפני שתמיד באיזה מצב שהוא אפילו במצב הכי גדול תמיד אור שמחוצה לו מאיר בו, והוא נמשך אליו בתשוקתו. וזה שמלאכים שואלים איה מקום כבודו להקדישו, כי ענין קדושה שמקדשים שמו ית' ענין עליה שמתעלים ומשיגים אור קדושתו ית' אור יותר עליו מאשר משיגים עתה, ומקבלין וכו' ואומרים קדוש, מקבלים אור קדושה והיא בחי' להקדישו. וכיון שהם משיגים רק אור של בחי' אתה של ממכ"ע האור שנמשך להם, ואור של "הוא" של מקום כנ"ל בחי' הוא מקומו של עולם אינם משיגים, קשה להם לעלות ולקדשו, לכן שואלים איה מקו"ם על בחי' מקום בחי' "הוא" להקדישו (אור. שלמעלה ומקיף). משא"כ ישראל שמאיר להם בחי' מקום, מקדשים אותו יוד. והמלאכים בקדושת ישראל שממשיכים אור של בחי' "הוא" גם הם משיגים ומקדשים.

כ״דוזהו בכלל בחירת ישראל, המלאכים שיש להם רק הקדושה שנצטמצמה להם, אז הם בקביעות למצבם ואין להם בחירה. משא"כ ישראל שגם אור של "הוא" של חוץ מהעולם נמשך להם. אז אינם נקבעים בקביעות למצבם. ותמיד הם כמו מי שנמצא בדרך הילוכו שאינו נקבע למקום שנמצא. ואף מי שח"ו בוחר בדרך רע, יסוד בחירתו ג"כ מפני שהוא מרגיש העדר קביעתו. מפני שהוא מרגיש בחי' אור של "הוא". משל למי שהוא בדרך הילוכו ואינו נקבע למקום שנמצא. יכול ח"ו לתעות לדרך לא טוב, לא כן מי שנמצא קבוע למקום. שיושב שאינו הולך ואינו יכול לתעות. וזה הדבר גם מי שהולך בדרך אם יודע ג"כ איפה ילך ולשם תשוקתו, אז קשה שיתפתה ויתעה לדרך לא טוב שאינו תכליתו, משא"כ מי שמרגיש רק העדר קביעתו ושהוא הולך ואינו יודע איפה ותכליתו אז יכול לתעות ג"כ. לכן היצה"ר בא קודם בהאיש. כי העדר הקביעות כרגיש תחילה והיצה"ר מפתהו לתעות. וכשמתחיל לעבוד ומרגיש בקרבו גם איפה. גם לאן לבו נמשך אינו תועה כ"כ וגם יצה"ט בא. והאיש ישראל כשמרגיש איזה בחירה ורצון לא טוב. צריך להתחזק ולעשות מצוה או ללמוד ואז מהבחירה לא טובה תעשה טובה כנ"ל. נמצא שמאור מקיף אינו נמשך לישועה גופנית זולת ביצ"מ שהיתה לטובת קדושת ישראל. והנה בכל יו"ט נתגלה שוב האור של אז. משא"כ ישועה הגופנית לא היתה צריכה להתעורר עתה בפסח, כיון שגם אז לא היה מתגלה לישועה גופנית רק לעורר אמונה בישראל שהיו כ"כ רחוקים מה', משא"כ עתה איך יתהוה מן אור של למעלה מן העולם אור מקיף ישועה גופנית. לכן אומרים בהגדה ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא. שה' שומר אותה הישועה מאז גם עתה לנו. ולכן צריכה שמירה מפני שברוך הו"א והישועה היתה אז מבחי' הו"א. לכן אף שה' הבטיח לאברהם אבינו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. לא היה צריך ה' לקיים. מפני שלהאבות הי' התגלות גם של א־ל ש' ממכ"ע. שנתגלה גם בישועה גופנית. משא"כ עתה שהגאולה היתה בחי' ברוך הו"א. אני הויה לבד שאינו מתלבש בישועה גופנית. אז הגאולה בעצמה כיון שהיה לצורך אמונה וידיעתם נושעו, משא"כ לביזת מצרים איזה שייכות להם. רק כדי שלא יאמר אברהם וכו' כי בין כך ובין כך ועבדום וכו' קיים בהם.

כ״הואגב נבין נא את הגמ' סוטה י"ג חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל עסקו בביזה והוא עסק בעצמות יוסף. ונודעת הקושיא האם גם הביזה לא היתה מצוה כשאמר ה' דבר נא. ועוד בלשון בקשה דיבר. ומה ענין החכמה בזה שדרשוהו מן הפסוק חכם לב יקח מצות. אבל בספ"ק איתא, טעם אחד על קושי שיעבוד מפני מכירת יוסף. ומביאים ראיה מתוס' שבת י' ע"ב, ונבין נא אם ביוסף תלה הדבר למה לא מחל להם קודם מותו ולמה יתענו ישראל כ"כ על ידו. ואפשר כי יוסף ירא שלא יקבר במצרים מפני מכירתו, לכן לא רצה למחול עד שישיבוהו לא"י. בחי' והשיב את הגזילה. ומחל להם על תנאי, וזה הרמז פקד יפקוד וכו' רק אם והעליתם את עצמותי וכו', כי אם יעלוהו לא"י וימחל להם, ישאר קושי השיעבוד להשלים את הזמן של ת' שנים כנודע שקושי שיעבוד השלים ויצאו. ואם לאו לא ישלים קושי השיעבוד כי על חטא מכירתו יהיה הקושי שיעבוד. ויצטרכו להיות שם כל הזמן וח"ו ישקעו. והנה ה' אמר דבר נא כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם וכו' וקשה הלא ה' אמר רק ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אחר שיהיו כל הת' שנים, משא"כ כשלא היה רק רד"ו לא הבטיח ה'. אבל כנ"ל קושי השעבוד השלים, והי' כל הזמן, והגם שקושי השעבוד הי' על חטא מכירת יוסף אבל יוסף מחל להם כיון שהעלו את עצמותיו נמצא באם לא העלו עצמותיו אף אם יצאו קודם הזמן מ"מ להביזה לא יזכו. וכיון שמש"ר לקח עצמות יוסף, זכות המצוה של דבר נא וכו' של כל ישראל תלה בו. וזה חכם לב יקח מצות, לא מצוה אחת רק מצוות של כל ישראל. כי מה שכל ישראל עסקו בביזה היה מפני שמשה עסק בעצמות יוסף.

כ״וחג הפסח על ההגדה

כ״זחכם מהו אומר מה וכו' אתכם וכו'

כ״חאיתא בגמרא ברכות נ"ח הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו חכמי אוה"ע אומר שנתן מחכמתו לבו"ד, וכן במלכי ישראל אומר שחלק מכבודו ובאוה"ע שנתן מכבודו, ע"ש. החילוק בין חלק לנתן אפשר כי בפ' ואתחנן עה"פ ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וכו' אשר חלק ד' אלקיך אותם לכל העמים. פרש"י אשר חלק להאיר להם ד"א וכו' החליקם וכו' לטרדם מן העולם וכו' החליק אליו בעיניו. היינו שהשמש והירח במרום הם ולכל העולם בראם ד' ואין שייך לאמר ע"ז שנתנם ד' להעמיס. רק לשון חלק שייך. שרק חלק ולא הכל נתן ד' להם, חלק להאיר להם. ועוד פרש"י מלשון החליק שיפלו. שאף שהם במרום מ"מ יכולים ע"י לטעות ג"כ. וזהו הענין, חכמי ישראל החכמה לא שלהם היא רק במרום חכמה עילאה ורק הארה ממרום מאיר במוחם ולבם, שחלק מחכמתו ליראיו וכן שחלק מכבודו וכו' ולא שאין להם בחירה כיון שחכמתו במרום. כי יכול לעשות מזה גם החליק אליו בעיניו ח"ו. והיא עבודת ישראל. משא"כ בחכמי אוה"ע אומרים שנתן מכבודו, שאינה ממרום רק מרוחקת, ואותה חכמה נתן להם עד שחכמים הם להרע ולהיטיב בל ידעו בחכמתם וזה החילוק בין תורה לחכמה. החכמה בישראל רק בחי' חלק ולא נתן, כמו שאומרת הגמרא הנ"ל. ובתורה אומרים גם נותן התורה. כמו שאומרים אשר נתן לנו תורת אמת. שניהם יש בתורה. בחי' חלק, כי המלמד תורה לעמו ישראל כמו הרב שעיקר התורה בו, ומתורתו מאיר חלק להתלמיד, ויש בחי' נותן התורה, כי על ויתן אל משה ככלותו פרש"י בשם המדרש שלא היה משה יכול ללמוד בזמן קצר או שהיה לומד ושוכח עד שנתנה לו במתנה, היינו מתחילה למדה וד' למד עמו ואח"כ נתנו לו, מתחילה מאיר ואח"כ נותן. וכמו שאמרו חז"ל ע"ז י"ט. עה"פ בריש תהלים בתורת ד' חפצו ובתורתו, מתחילה תורת ד' היא ואח"כ נעשה תורתו, כנ"ל מתחילה מלמד חלק ואח"כ גם מסר. כי הוא ית' גם מסר התורה לישראל ואתם אפילו שוגגין ואתם אפילו מזידין בקידוש החודש וקביעת המועדים (ר"ה כה). וכן התורה שבעל פה. עד שר' יהושע ענה כנגד הב"ק ממרום לא בשמים היא וקבע הלכה כנגד הב"ק (ב"מ נט).

כ״טאבל זהו מפני שחכמת איש הישראלי לא לעצמו בנתינה היא רק בחי' חלק, גם עתה חכמת אלקים היא. וכשנתן לו התורה לא לזולתו נתנה רק גם עתה שלו ית' היא. ובמדרש תהילים מזמור קי"ט איתא עה"פ חלקי ד' אמרתי לשמור דבריך, הוא אומר לכם חלקי אתם. ואתם אומרים לו חלקי ד', והקב"ה אומר להם חלקי אתם ושלי אתם ומה אני מבקש מכם דברים שנאמר והיו הדברים האלו וכו'. הוא ית' אומר לנו חלקי אתם ואף חכמתנו חכמת אלקים שמאיר לנו ממרום היא. ואנו אומרים לד' חלקי ד' כי כביכול גם אנו מאירים למעלה. ישראל מאירים למי שאמר והיה העולם ומוסיפים כח בפמליא של מעלה. ומה הוא מבקש מאתנו דברים, בין אם האיש יודע, בין אם אינו יודע, אף הפשוט מישראל כשעושה בתמימות וקבלת עומ"ש וזוכר שהוא ית' אלקיו והוא עבדו, פשוט הוא החוטב עצים של הקב"ה, אז בעשיותיו המצוות ולימודו התורה מקבל הארה מחכמתו ית' אשר חלק עד שנותן לו התורה וגם הוא מאיר למרום. ד' אמר אתם חלקי וישראל אומרים אתה חלקי, כי מאין הוא אור העליון והשמחה בימים קדושים אלו בין המלאכים אף נשמות הצדיקים, הלא הם למעלה מהזמן ולמה דוקא בזמן הזה בפסח או בשאר יו"ט אורה ושמחה ותוספת קדושה במרום, הכל מישראל ומכל ישראל יחד אף מן ההדיוטים, אותם ישראל הנרדפים הם מאירים את כל עולמות העליונים.

ל׳חכם מהו אומר וכו' אתכם. בחכמי ישראל אומרים אשר חלק מחכמתו כי חכמתם לא שלהם רק חכמה אלקית המאירה להם. כפרש"י במאורות השמים, ויש להם בחירה שיכול להעשות מזה ח"ו החליק אליו. לכן שואל החכם בחכמה עלאה מה העדות וכו' אשר צוה ד' אלקינו אתכם, אתכם משמע לזולתו, עד בחירה שיכול להעשות החליק אליו, והלא מרגישים שכל חכמתו הוא של מרום, ולנו רק הארה ממרום, ולמה עשה ד' בחירה ואתכם ואף אתה וכו' אין מפטירין וכו' אפיקומן, כדי שישאר טעם הפסח בפה ותשאר קדושה בפה האדם. ומאין ישנה קדושה להשה שהיא בהמה. מפני שהאיש קדשה, זאת אומרת, שאף שכל קדושת השה מן הישראל היא מ"מ מוספת קדושה בהאיש. וזהו כמו שאיתא במדרש בא על החודש הזה לכם, שאמר ד' אני קדוש ולעצמי אני מקדש, אלא אני מקדש את ישראל והם מקדשים אותי (שמות רבה טו). חכמת ישראל רק חלק והארה ממנו ית' ומ"מ צוה אתכם , והם מאירים למי שאמר והיה העולם. וזה שאומרת הגמרא בברכות למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש ואח"כ יקבל עליו עול מצות. וזה החילוק בין עומ"ש לעול מצות הלא לכאורה עומ"ש היא רק לקיים את המצוות, אבל עומ"ש היא בחי' מלכות יראה כנודע חכמה תתאה, חכמה דלית לה מגרמה כלום רק ההארה ממרום כנסת ישראל וחכמה של חכמי ישראל כנ"ל שהיא חלק הארה ממרום, ואח"כ יקבל עליו עול מצות שעיקר עשייתן כאן כי דוקא ישראל עושין המצות ובזה הם מאירים למעלה. התורה היא גם במרום שגם שם יש ישיבה של מעלה, אבל קיום המצות היא רק כאן בישראל והם מאירים למרום. ד' אמר אתם חלקי וישראל אומרים אתה חלקי והאיש צריך להרגיש עומ"ש גם לעצמו, אף אם לא באה מצוה לידו, עומ"ש שאינו הפקר רק עול ד' עליו ואז גם חכמתו לא לעצמה רק הארת חכמה עלאה.

ל״אוזה ענין סיפור יציאת מצרים שנצטוינו ממרום, והוא בחי' המלמד תורה ההארה ממרום. והמרבה לספר שזהו שהוא מוסיף בזה הוא כבר מאיר למרום בחי' חלקי ד', שממנו מתחיל ועולה למעלה. וכל המרבה וכו' הרי זה הוא בעצמו משובח. מעשה וכו' הגיע זמן ק"ש שש"ח. אתם מרבים לספר שלא תהיו בחי' הארה ממרום בלבד רק גם מאירים למרום. וכיון שהגיע זמן ק"ש כבר יש בה עומ"ש ועול מצות שניהם כנ"ל.

ל״בברוך שומר הבטחתו לישראל וכו' כנגד ארבעה בנים דברה תורה.

ל״גונבין נא הלא התורה נצחית ותמיד צריכים להשיב לכל בן כפי מצבו כנגד ארבעה בנים וכו' ועתה שקבעו את כל השאלות במה נשתנה ולומדים אותם עם כל הנערים. א"כ לכולם משיבים תשובה אחת. ואיך היא מצות ד' בארבעה בנים.

ל״דואפשר כי בשירים ותשבחות של ליל פסח נמצא שירים ותשבחות גם על שאר דברים חוץ מיצ"מ. כמו בנשמת שנמצא תשבחות על רפואות פרנסה וכו'. וכן בהלל כל גוים סבבוני בשם ד' כי אמילם וכו' ומה שייכות להם לליל פסח. אבל האיש שד' מושיע אותו באיזה ישועה, לא על ישועתו לבד שמח ואומר שירה, רק מרגיש יותר את ישועת ד' של יצ"מ. ואת הבכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים. שקשה להרגיש כ"כ בגלות ושפלות. ואפשר זה הרמז של שאלת הד' בנים. ארבעה דוקא. מפני שד' צריכים להודות. ובזה גם עתה חילוק יש בין שאלת הבנים והוא החילוק בין שאלת החכם לרשע, שהחכם אף שאומר ג"כ אתכם ששואל על השמחה מישועה הפרטיית שלהם. מ"מ רואה שלא מישועתם בלבד שמחים רק גם מיצ"מ ומעבודת הפסח. מה העדות וכו' אתכם. האתכם והעדות אחת היא. והתשובה היא אין מפטירין וכו' שטעם אכילת השה נעשה קודש, שבישראל אין העצמיות נבדל מקדושת ד'. ומן ישועתכם אתכם באים לשמוח יותר מיצ"מ. והרשע שואל לכם בלבד, שאינו רואה שע"י היסורים שעברו עליו והושיעו ד' בא גם לשמחת יצ"מ. ואף אתה הקהה את שניו, חוץ מן הפשוט מרמז גם להגמרא (ברכות ה) יסורים ממרקין עונותיו של אדם ק"ו משן ועין וכו', הקהה את שניו הלא משן נלמד שיסורין ממרקין ונזדכך עד שאין הבדל בו בין ישועתו של עצמו לישועת ד' וכלל ישראל ביצ"מ

ל״המאמרים נוספים בסוף הספר

ל״ושבת חוה"מ

ל״זויאמר משה וכו' ואחה לא הודעתני את אשר תשלח עמי.

ל״חופרש"י והמלאך שאמרת לי איני חפץ בו. ואיתא בספרי כ"ק אא"מ מרן אדמו"ר זצוקללה"ה, ולמה לא אמר מקודם שאינו חפץ בו, רק אחר החטא. וכן נבין למה קוראין זאת בשבת חוה"מ.

ל״טאמנם איתא בזוה"ק פ' וירא קי"ב ע"ב, ובו תדבק וכו' בגין כך אתדבק אברהם במהימנותא כד נחית למצרים וכד אזיל לארעא דפלשתים לב"נ דבעא לנחתא גו גובא עמיקא דחיל דלא יכיל לסלקא מגו גובא, מה עביד קשר חד קשרא דחבל לעילא מן גובא, אמר הואיל דקשירנא קשרא דא מכאן והלאה אעיל תמן, כך אברהם בשעתא דבעא לנחתא למצרים עד לא ייחות תמן קשר קשרא דמהימנותא בקדמיתא לאתתקפא בה ולבתר נחית עכלה"ק. המהימנותא הוא הקשר שמקשר את ישראל למעלה ויכולים להתקשר בו בחוזק גם לימי הרע ואברהם אבינו התקשר כה גם לימים אשר ירד לגובא, למצרים מקום הנמוך, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, כשהוא בבחי' בוקר מוחין דגדלות יכול גם להגיד לשיר שירות ותשבחות בהתלהבות והתפעלות, וכן להתבונן בגדלות ד' ולהגיד גם לאחרים מה גדלו מעשיך ד' ואיך מתקשרים בו ית', משא"כ כשהוא בלילות בקטנות, אז הוא בחי' ואמונתך קשור באמונה בלבד שנתקשר בה בבוקר בלהגיד, ותלוי עד כמה התקשר בבוקר בלהגיד וכמה חוזק החבל ובכמה קשרים אתקשר.

מ׳כי כמו שאהבת האב והבן טבעית היא מפני שעצם הבן מעצמות האב הוא ונשמתו משורש נשמת האב, ומ"מ יש שמוסיפים במעשיהם אהבה על אהבתם עד שיש אב שאוהב בן מבניו יותר. ויש גם שמגרעים במעשיהם את אהבתם, כן גם אהבת ישראל וגם אמונתם בו ית' טבעית היא מפני שאורייתא ישראל וקב"ה חד. מ"מ יש שמוסיפים אהבה ואמונה ויש ח"ו להיפך. וזה שאומר הרמב"ם ז"ל שתכלית התורה היא לבוא אל ובו תדבק. ההתדבקות טבעית היא מפני שהם חד רק צריכים להוסיף אהבה והתקשרות. ובתורה יכולים להוסיף מפני שהיא אחת עם ד' ועם ישראל. והנה יש לנו התורה שבכתב שנתנה ד' שעליה אין להוסיף ולא לגרוע. ויש גם שבע"פ שאף שגם היא ניתנה למשה מסיני ואף שתלמיד ותיק עתיד לחדש וכו’ (ויקרא רבה כב) מ"מ התלמיד מחדש. מפני שזהו גם בהתקשרות ישראל עם ד'. הוא ית' מתקשר לנו וגם אנו מתקשרים לו ית'. עד שכל דבר טוב שהאיש ישראל מקבל ע"ע לעבוד בו את ד' היא חלק תורה שבע"פ שלו שהוא חד והוא מתקשר והוא מוסיף אמונה על אמונתו. והיא עיקר נשמתו וחלק התקשרות שבא בגללה לעוה"ז.

מ״אומובן בזה שרשב"י שאמר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' התורה מה תהא עליה (ברכות לה), וגם כשראה בנ"א חורשין אמר מניחין חיי עולם וכו’ (שבת לג) אמר שבק"ש שחרית וערבית יצא והגית בו יומם ולילה (מנחות צ"ט). אבל רשב"י פעל ועבד הרבה לתקן את הבחי' מלכות כנסת ישראל עד שכל התקוני זוה"ק היא לתקן אותה, כנודע מהאר"י ז"ל. ובזוה"ק אחרי נ"ט ע"ב ובעוד מקומות כשנשק רפב"י את רשב"י אמר זכינא לנשקא שכינתא, שהיא כנס"י, לכן כשסבר שבק"ש שחרית וערבית יצא, א"כ כל מה שלומד בכל היום תוספת היא שמוסיף מעצמו והוא תורה שבע"פ מלכות כנס"י והתקשרותה בדודה, ובשביל זה החמיר יותר בתלמוד תורה ואמר אפשר אדם חורש וכו' מפני שהיא בחי' תורה שהאיש מוסיף, וחמורים דברי סופרים יותר מיינה של תורה (ע"ז לה). ומובן בזה מעט למה אח"כ כשראה לאחד שנושא ב' בדי הדס וראה איך ישראל מחבבין את המצות נתפייס. ואפשר גם הוא חורש בשעת חרישה וכו' ומה הועיל בב' בדי הדס. אבל כנ"ל העיקר היה אצלו שאיש הישראל יוסיף מעצמו תיקון מלכות והתקשרות שאיש הישראלי מוסיף, וראה איך כולם מוסיפים זה בתורתו זה בתפילתו וזה בבדי הדס מוסיפים. כי נשמת ישראל נכספה לד' ואינה מוצאת מרגוע בלתי שתוסיף מה.

מ״בומאוד צריך האיש הישראלי להזהר בזה, הגמרא אומרת מאן דסייר נכסיה בכל יומי משכח אסחרי (חולין קה). וכמה צריכים לסייר א"ע בכל עת ובכל שעה לראות מה אני עושה לשם ד' בורא שמים וארץ מקור הקדושה ואדון נשמתי, הן מתפעל ועושה מצות אני, אבל אם אני איני קם ברצון אהבה וכו' וגם לעשות מעצמי מגודל אהבה ורצון אז האנכיות שלי אין. ודומה אני בזה להר סיני שגם עליו שרתה הקדושה אבל רק ממרום. והוא עצמו רק עפר היה ועפר נשאר, ובמשוך היובל המה יעלו בהר. ולא עבודה וקדושה כזאת ד' דורש מאתנו. עבודה קדושה שגם אנו נוסיף ורק כזאת נקראת התקשרות. התורה מתחלקת לכמה ניצוצות. אפשר שגם זאת רמז ד' בכפית ההר. ולא בכפיות אחרות ובפרט באש שכ"כ יראו ממנה. הוא ית' רמז הם כופין אתכם. אבל אם רק בכפיה תשארו ורק מה שנצטויתם בלבד תעשו ולא יותר אז רק כמו ההר תשארו.

מ״גכל הג"ע וכל השארת הנפש של האיש בזה תלוי, כי אם הוא אינו קם ורק ממרום ממשיכים עליו קדושה. איזה נפש תשאר ומי הוא אשר יכנס לג"ע, אם אין איש ולא עצמות רק השראה ממרום כבהר סיני. וזהו ענין הנ"ל שחמורים ד"ס מד"ת. וז"ל הגמרא עירובין כ"א ע"ב. בני הזהר בד"ס יותר מבדברי תורה, שד"ת יש בהן עשה ול"ת. וד"ס כל העובר על ד"ס חייב מיתה. ולמה באמת כך, אבל כנ"ל ה־ובו תדבק בתורה, ב' בחינות בו. תורה שבכתב ושבע"פ. שבכתב התדבקותו ית'. שהוא מתדבק בנו. ושבע"פ שאנו מתדבקים בו ית'. והוא ית' לעילא מכל שמהן ורק ע"י התורה נמשך בנו ומחוץ לתורה אם צדקת מה תתן לו. לכן גם הפגם שפוגמים לפי ערך התורה הוא. היינו לפי ערך ההמשכה שנמשך בתורה, בעשה ול"ת או ח"ו של עונש מיתה הכל לפי השתלשלות בתורה ולא יותר, משא"כ דברי סופרים שהוא התקשרות עצמית כ"א מישראל לד', שאין זה צמצום והעלמה. אז כל פגם בעצמותו וחיותו פוגע וח"ו חייב מיתה. וזו המעשה שמביאה הגמרא בר"ע שהיה חבוש בבה"א ורצה למסור נפשו מבלי לאכול בלא נט"י, ואמר מוטב שאמות מיתת עצמי (עירובין כא) ולא אעבור על דברי חבריי, והתוס' אומרים שבבית האסורים במקום סכנה היה פטור מנט"י כמו ביוצא למלחמה רק מחמיר על עצמו היה. ורואין עד היכן הדברים מגיעים בזה, לא על ד"ס בלבד רצה למסור נפשו רק גם על החומרא שהחמיר על עצמו רצה למסור נפשו. ולכאורה תמיה גדולה הוא, ומה שאלו תלמידיו כשהוציאוהו להריגה והאריך באחד, רבינו עד כאן, אם כבר ראו שאפילו על נט"י ורק על החומרא שהוסיף הוא בעצמו לו רצה למסור נפשו, הן לפי דברי המהרש"א ז"ל שאלוהו על תלמוד תורה, כי נתפס על שהקהיל קהילות לתלמוד בשעת הגזרה, ושאלוהו למה מסר נפשו ללמד תורה, אבל גם זו מצוה דאורייתא. וראו כבר שגם על חומרת עצמו וכו'. אבל כנ"ל חמורים ד"ס וכו' ואף חומרא שהאיש מקבל ע"ע זו היא חיותו, וחשבו שרק ע"ז מסר נפשו שלא ישאר בלא חיות הקדושה והתקשרות, משא"כ על דברי תורה רק על אותם שמחויבים למסור מוסרים ולא יותר, והשיב ר"ע כל ימי וכו' גם בזה במסירת נפש יש לי תורה שבע"פ שאני מקבל מעצמי, וכל ימי וכו' אמרתי מתי וכו' תשוקה שלו היתה וגם זאת חיותו.

מ״דנחזור להנ"ל קודם שירד א"א למצרים התקשר יותר באמונה ומשל וכו' ומש"ר אמר אל ד' וכו' ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. קודם החטא היה יכולה להיות הנהגה גם במלאך. משא"כ עתה היה צריך להתקשרות יתירה, וע"י הבקשה בעצמה זכה ללוחות שניות. כי בקשה זו כבר בחי' התקשרות ישראל תשוקת בחי' מלכות כנסת ישראל, ולוחות השניות היו בצניעות אין לך יפה מן הצניעות בחי' תפלת שמונה עשרה בלחש מפני שהיא בחי' היחוד. יו"ט היא קדושה. וחוה"מ שניהם בו. חול ומועד שמתקשר בהם גם על ימי החול, ויו"ט ישראל מקדשין. ויש בהם יו"ט שני של גליות שלנו, רק חומרא שלנו היא, ושבת קביעא וקיימא שהיא התקשרות של ד' לישראל, ובשבת חוה"מ נעשה יחוד הזה גם על ימי החול וקוראין פרשה זו עם קבלת לוחות השניות.

מ״הבעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

מ״וונודע הדיוק בס"ק למה אמר מתחילה מצה ואח"כ מרור, כי מרור מרמז על השעבוד ע"ש שמררו, ומצה על הגאולה. ואפשר כי איתא בגמרא פסחים ל"ט ואמר שמואל ב"נ אר"י למה נמשלו מצרים לחזרת ומרור, לומר לך מה חזרת זו תחילתו רך וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה. ונבין נא מה נפ"מ אם תחילתן היתה רכה, הלא רק את עניינו אנו רוצים בזה להזכיר ולהגיד ואם גם מתחילתן היה קשה היה יותר קשה לנו.

מ״זואפשר כי נודע הקושיא ממדרשים על שלא השלימו את זמן הגלות במצרים, וחוץ מתרוציהם הקדושים אפשר, הגמרא אומרת מפני מה החמירה התורה בגנב יותר מבגזלן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה (ב"ק מ"ט), היינו כיון שלא ירא מד' כמו מאיש הקנס הוא שחטאו כפל וכשגנב דבר אחד הוא כגזלן שגזל ב' דברים, ומשלם ב'. נמצא כשפרעה רימה את ישראל בפה רך ותלה מלבן בצוארו כמו שאיתא במדרש (שמות רבה א), ומפני ד' לא ירא גם חטאו כפל וכפי שאיתא בפרקי דר"א בפ"ח שישראל היו רט"ו שנים במצרים, מחצית מן ת"ל שנה שאיתא בפסוק. ולהנ"ל הרט"ו נחשבו כפל, וזה פי' הגמרא למה נמשלו המצרים בחזרת ומרור וכו' תחילתן רכה וסופן קשה, כי זהו הועיל לגאולתן. מצה ומרור שגם המרור סימן הגאולה היא.

מ״חוע"פ רוב כל הגזרות רעות שגוזרים ח"ו שונאי ישראל על ישראל תחילתן רכה ומיפים את הדבר, אם ע"י שתולים מלבן בצוארו של פרעה ואומרים שאין כוונתם להרע לישראל רק שכלם יעבדו ולא ירפו, או שרוצים לאסור את השחיטה מטעם רך הלבב של צער בעלי חיים וכדומה, הענין אפשר, שאיתא מהבעש"ט זצ"ל שכשאיש רוצה ח"ו לעבור עבירה ובא מורא בלבבו אפשר רואהו אדם, וסותם החלונות, אפשר מביט אדם בחור המפתח וסותמו, הוא בחי' מציץ מן החרכים שד' מביט עליו מבין החרכים ונפשו יראה, אבל יראתו זו מתלבשת ביראת האדם שלא יראהו.

מ״טוהגמרא אומרת הלואי שתהיה מורא שמים כמורא לפני בו"ד תדע וכו' שלא יראני אדם (ברכות כח), כי מקשים בספ"ק איך שייך לצוות על דבר שבלב כאהבה או יראה. בשלמא על עשיה שייך לצוות עשה כך וכך, משא"כ על יראה ואהבה דבר שבלב, ומה יעשה אם אין בו ח"ו אהו"י. אבל כנ"ל באמת יש בכל איש אהו"י לד' רק שמתלבשת באו"י מגושמת יראה מאדם ואהבה לדברים נמוכים, ויכולים לצוותו שיפשוט את מלבושיהן ויוציאן לד', שתהא יר"ש עליכם כמורא לפני בו"ד, כי יראה לפני בו"ד יש לכם א"כ יכולים לצוות אתכם על יראת ד'. והנה הפסוק אומר מי לא יראך מלך הגוים. שגם אוה"ע יראים את ד', רק כנ"ל שהיראה נתלבשה ביראה נמוכה, לכן כשח"ו באין לגזור על ישראל וניצוץ יראת ד' והבושה מלפניו ית' שבהם מעורר אותם, אבל כיון שמלובש הניצוץ בלבוש גשמיי נדמה להם שלפני אנשים לא יאה הדבר ומכסים את זדון לבם במטפחת של גנבה מצוירת בציורים של ערמה, ולא יזכרו שד' רואה אם לעקל או לעקלקלות.

נ׳ובפסח צריך להיות יציאת מצרים בכל דבר. שיוציא האיש את חלקי נפשו ממלבושים הגשמיים ויהיו כלם לד'. כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים. וזה שפרש"י על העבד שנרצע באזנו אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב וכו', ולפ"ז למה גם בשאר העבירות לא ירצעו אוזן ששמעה לא תגזול לא תאכל טריפה וכו'. אבל התורה נצחית ולא לדור דעה בלבד נתנה התורה והמצוה של ורצע ומ"מ אומרים אוזן ששמעה, מפני שבפנימיות הנפש שומעת ויכול להיות שהאיש לבו אטום ואינו שומע בקרבו את הקול מהר סיני, משא"כ מי שהלך לגנוב ויש לו יראה בפני בעל הבית, והיא יראת ד' כנ"ל רק שנתלבשה בו יראה לפני האיש, ולמה אינו מפשיט את יראת ד' מלבושו. וזה אוזן ששמעה וכו', כי גנב ולא גזל שזה החילוק בין גנב לגזלן וכו' ומ"מ הלך וגנב תרצע. ובפסח הכרוז יוצא כי לי בנ"י עבדים וכו' לצאת משעבוד פרעה, ומן הסט"א שלו של פה רך שתהא היראה מתלבשת ביראת איש. וקל יותר להאיש בפסח להוציא את נפשו מהתלבשות בדברים גשמיים. לי בנ"י עבדים ולד' יעבדו בנפשותם. ולא עבדים לעבדים לדברים גשמיים. וזה רמז המדרש על הפ' כי תשא את ראש בנ"י וכו' חייבים לי ישראל. ולא פירש מה חייבים ולהנ"ל לי חייבים. כל מדות קדושות יש להם רק שנתלבשו לדברים אחרים. וחייבים שהכל יהיה לי. בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. בצאתי ממצרים יכולים לתקן הלי, כי לי בנ"י עבדים.

נ״אשביעי של פסח

נ״בויושע ד' ביום ההוא וכו' אז ישיר וכו',

נ״גכי איתא במדרש תנחומא תצוה עה"פ ויעבור ד' על פניו ויקרא. למד משה היאך ילמד סנגוריא על ישראל. א"ל אמרת זכות אבות זכור לאברהם וכו' ואילו לא היה להם זכות אבות הייתי מאבדן. אלא מכאן ולהבא הוי אומר ד' ד' קל רחום וחנון וכו' עכ"ל הק'. וצ"ל מה אילו לא היה זכות אבות שבשביל זה יאמר הי"ג מדות, הא יש להם זכות אבות.

נ״דואפשר החילוק הוא לדורות הבאים, כי איתא בגמ' שבת נ"ה שישנן דעות שתמה זכות אבות מימות הושע בן בארי או מימי חזאל, לכן אמר לו ד' שיאמר הי"ג מדות שפועלים תמיד. והנה מרש"י ז"ל שם נראה שאף למ"ד תמה זכות אבות מ"מ ע"י תפלות וצעקות מזכירים זכות אבות, והתוס' מחלקים בין זכות לברית אבות. שאף למ"ד תמה זכות אבות מ"מ ברית אבות קיימת. וצ"ל החילוק בין זכות לברית, ואף שבפסוקים נאמר זכות וברית לענין אחד. מ"מ ע"כ לפי שיטת התוספות חילוק יש ביניהם. ואפשר שברית נאמר לענין שלא יכלה לגמרי ח"ו. וכמו שפרש"י בפ' נח על והקמותי את בריתי. ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו ויעפשו ולא יהרגוהו רשעים שבדור. והלשון זכות על תוספת טובה. כמו זכין לאדם שלא בפניו, וכמו הזכות יש לה קרן ויש לה פירות, קדושין מ'.

נ״הומעתה אפשר שרש"י ותוס' לא פליגי. כי ברית שלא יכלה את ישראל ח"ו לא תמה. רק זכות על תוספת טובה תמה. וגם זה מעוררין ע"י צעקות ותפלות כפרש"י. ותלוי איך מתפללים. כי גם הירושה שיש בקרבנו מהאבות ישנה בבחי' ברית וזכות. בחי' ברית הוא באיש שאהבתו לד' טמונה ורק כשח"ו רוצים לכפותו לכפור בד' היינו לכלות ממנו לגמרי את חלקם אז נתעורר למסור נפשו והיא בחי' ברית, ויש באיש שאהבתו גלויה בתוספת אהבה ויראה והיא זכות אבות בו, לכן מי שתפלתו רק בבחי' ברית אהבה טמונה, אז מעורר רק ברית אבות, משא"כ מי שתפלתו באהבה גלויה והתלהבות זכות אבות, מעורר גם במרום בחי' זכות אבות.

נ״ואבל אנו מחפללין בסליחות זכור ברית אברהם וכו' והשב שבות אהלי יעקב והושיענו למען שמך. שאומרים רק ברית, ומתחילים בברית אבות ומסיימים למען שמך. כי לכאורה הגאולה צריכה להיות רק בזכות אבות שהיא תוספת, כי בברית לבד יכולים ח"ו להיות בגלות רק שלא יכלו אותנו ח"ו. אבל האם כל קיומינו הוא רק שנהיה אנשים, שישנם הרבה אנשים בעולם גם בלעדנו, ובאמת העיקר הוא שנהיה עם ד' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו' א"כ גם בברית צריכים להגאל. כי להשאר בגלות בהסתר ובחילול כבוד שמים אין זה קיום ח"ו. וזה זכור ברית אבות, אף שלא הגענו לזכות אבות ומ"מ והשב שבות אהלי יעקב גם בברית כי והושיענו למען שמך, שכבודך לא יתחלל ונהיה עם ד' וזהו הקיום הפשוט שלנו, לכן גם בברית צריכים להגאל.

נ״זעוד אפשר מרמז המדרש, שאמר ד' אלא מכאן ולהבא הוי אומר ד' ד' וכו'. כי ד' אמר כך, ומ"מ גם זכות אבות אנו מזכירים. כי הוא ית' לעילא מכל שמהן ומכל העולמות ואף המלאכים שואלים איה מקום כבודו. והשייכות שיש לנו ישראל אליו ית' ועוד לאמר לפניו בחי' אתה, הוא ע"י שהשתלשל את כבודו לנו, וההשתלשלות היתה ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריהם, והשתלשל אור קדושתו ית' בהמדות חסד גו"ת שגילו האבות ועבדו בהן את ד', לכן כל שייכות שלנו אלין ית' היא ע"י האבות, ואנו אומרים אלקינו, ומה שייכותנו אליו ית', אלקי אבותינו אלקי אברהם וכו'. אבל ההשתלשלות היא רק במצב שלנו שאנו בצימצום ואין לנו התקרבות אליו ית' בלתי בהשתלשלות של חסד גבורה תפארת, משא"כ הוא ית' שגם חושך לא יחשיך ממך, ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם שאין צמצום ולא חילוק בין למעלה מהעולם לבין העולם, אז גם לולא זכות והשתלשלות האבות קרוב הוא אצלינו אף שאנו בצמצום, כי אין צמצום לפניו.

נ״חובזה יכולים להבין מעט, זה שאמר ד' לא"א יכול יהא חותמין בכלן ת"ל והיה ברכה בך חותמין וכו', מה תוספת המעלה של חותמין מכפי שאומרים מקודם אלקי אברהם וכו'. אבל מקודם אומרים אלקינו היינו מצדנו, ושפיר צריכים לאמר אלקי אברהם וכו' יצחק וכו' יעקב, אבל מצדו ית' אין שייך זאת כנ"ל. משא"כ בברכה שאומרים ברוך אתה ד' ולא אומרים אלקינו, שהוא מצדו ית' ומ"מ אומרים מגן אברהם, זאת גדלות אברהם יותר והוא בחי' בך חותמין בחי' שימני כחותם על לבך וכו' שהחותם נראה גם במרום על לבך ועל זרועך כביכול. בך חותמין ולא בהם. כי מצדו ית' אין שייך השתלשלות, ורק בחי' אברהם לא של מדת וספירת חסד, רק של בחי' ראשית ההתעוררות להתגלות שכבר יש בה אהבה ומטבע הטוב להטיב כנודע שהוא טעם של בריאת העולם. שיהיא אהבה טרם שנתגלה במדת חסד ואהבה. בחי' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אותיות אברהם. לא התגלות במדה ולא מסטרא דילן. רק בחי' ברוך אתה, אתה דייקא מגן אברהם, יודעים שיש שם אהבה, ואין יודעים איך ולא מדה וציור כלל. וזה שד' אמר מצדו ית' שאף בלא זכות אבות יכולים להזכיר י"ג מדות, ואנחנו מצדנו מזכירים גם את זכות אבות וגם לזכות לי"ג מדות צריכים זכות אבות, שהיא כל שייכותנו אליו ית'.

נ״טוהנה בספרי כ"ק אא"מ זצוקלל"ה איתא, למה הוצרכו לקרי"ס והלא היה יכול הוא ית' לעשות שילכו במים ולא יטבעו. ולהנ"ל באם היתה הישועה מסטרא דיליה ית' לבד. שאין עולם ולא הסתר וטבע מחלקים. כי אז היתה הישועה באופן זה. אבל כיון שאמר ד' למש"ר מה תצעק אלי מסטרא דיליה ומהתקרבותי להם כי כדאי זכות אבות ואמונה. והאבות הוא בחי' סטרא דילן בחי' השתלשלות, לכן היה בחי' קי"ס שלא יהיה מים. והנה אילו היה בחי' למעלה מההשתלשלות כי אז לא היה בזמן ולא נתעורר בכל שנה ביום הזה, אבל ויושע ד' ביום ההוא. דייקא ביום. שנמשך ביום וזמן. לכן אז ישיר וכו' לשון עתיד שתהיה הישועה תמיד לישראל.

ס׳שביעי של פסח

ס״אאז ישיר משה וכו' לד' ויאמרו לאמר וכו',

ס״בכי איתא בזוה"ק סוף פ' נח, אמר ר' חייא אשתמע דכלא במילא דפומא תלייא דהא כיון דאתבלבל מיד ויפץ ד' אותם משם, אבל בזמנא דאתי מה כתיב כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד' וכו' עכ"ל הק'. היינו שגם בעמים אלו הכל תלוי בדבור. ורק אחר שבלבל את לשונם ויפץ, ולעתיד כדי שיקרא כלם בשם ד' גם כל השפה שלהם צריכה להיות ברורה. ומכש"כ ישראל שבדיבורי תורה ותפילה שלהם את כל העולמות ממלאים בקדושה שצריך כל דבוריהם להיות בקדושה.

ס״גכי בפתח אליהו אומרים מלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה. שורש הדיבור באדם בבחי' מלכות היא כנסת ישראל. וקיום איש הישראלי הוא ודברת בם. עד שגם אוה"ע הרגישו ואמרו על מש"ר שאין כחו אלא בפה. ולא הדיבור שמדבר לד' בלבד. רק כששני חברים מדברים ביניהם דברים טובים או דברי חסידות דבורים הללו כבר ממלאים קדושה את העולמות. והגמרא אומרת ב' ת"ח המקשיבים זל"ז בהלכה הקב"ה שומע לקולם (שבת סג). הדיבור של ישראל נשמת ישראל הוא. וכמו שחיות הקדושה מתפשטת בכל העולם גם בגשמיי עד שגם הסט"א מקבלת חיות מניצוץ הקדושה בבחי' ומלכותו בכל משלה. כן גם הדיבור בחי' מלכות גם בדבורי רשות מתפשט. ומי שדבורי רשות שלו נשמרים, ראשית שלא יחטא בהם בפועל שקר לה"ר חנופה לצנות וכו' וגם שלא ידבר דברים בטלים. אינו פוגם את הבחי' מלכות וכשבא לתורה ותפילה דבוריו דבורי קודש הם. דברי אלקים חיים הם ופועל ומייחד יחודים בהם.

ס״דובגמרא ריש פסחים איתא בב' תלמידים שישבו קמי הלל וכו' חד אמר מפני מה אין מוסקין בטהרה וח"א מפני מה מוסקין בטומאה. ואמר הלל על זה שדיבר רק מטהרה מובטחני בזה שמורה הוראות בישראל (פסחים ג), שלפי שכל אנושי להיות מורה הוראות בישראל צריכים שכל חריף ולמה הבטיח שמורה הוראות יהיה רק בגלל דיבורו. אף שיכול להיות שחברו שכלו יותר חריף מאשר לו. אבל בידיד נפש אומרים. הדור נאה זיו העולם וכו' בהראות לה נועם זיוך וכו'. צריכים לראות גם בעולם את נועם ד', את ההדור נאה זיו העולם. צדיקים גדולים ראו ממש בעיני הבשר שלהם את אור ד' בעולם. אבל גם כל איש ישראלי צריך עכ"פ בדעתו לראות כן. וזו היא התחלה לראיה עליונה ג"כ, מי שחושב שהעולם עולם לעצמו והוא איש לעצמו. וכשלומד בשכלו ודיבורו לומד. מחיצה של ברזל עומדת בינו לבין אלקיו. צריך הוא לדעת, ולא בידיעה לבד. רק שיתמיד במחשבתו זו להגות בה לדמותה ולפשטה במוחו ולבו, שהוא ית' הנמצא היחידי ומלכותו מתפשטת בכל העולם, רק שלבושים גסים מלבישים ומכסים את קדושתו ית' עד שיש שהאיש חושב שהעולם ח"ו עולם לעצמו והוא איש לעצמו, ובאמת הכל הארת אלקותו ית' וכן הוא בלהודות הוראות בישראל, לא האיש יכול להורות, בין באיסור והיתר בין בלהודות להם דרכי ד' בחסידות וכו'. אף המלמד תינוקות רק ע"י שכינה המדברת מתוך גרונו יכול ללמד. אם שאינו בכ"כ התגלות כמו במש"ר ולא כמו בנביאים אף לא כהצדיקים אשר מלפנים, מ"מ ניצוץ דבר ד' בו. הכל התפשטות הארת ד' ית' היא בעולם. גם הלימוד הוא ית' לומד ומתלבש בדיבורו של האיש שהוא בחי' מלכות שמתפשט בו. לכן התלמיד ששמר את דיבורו שלא יפגמו". ד' מלמד על ידו והיה מובטח הלל בו שיהיה מורה הוראה. משא"כ מי שאינו שומר את לשונו. ולא ילמד ד' על ידו אף אם חכם הוא איך יוכל לבדו להורות תורת ד' לעם ד'. ולא המלמד לזולתו לבד. רק הרי כל איש ישראל צריך לעבוד את ד' בדברי פיו בתורה ותפילה. וצריך לקדש את פיו בכל דבוריו של כל היום כדי שניצוץ בחי' מלכות פה עילאה יתפשט בו וזה שאמר הגה"ק הנ"ל שאף העמים לעתיד כדי שיקראו כלם בשם ד' אהפוך אל העמים שפה ברורה ובדור הפלגה אחר שבלבל לשונם מיד ויפץ ד' אותם. כי הכל במילא דפומא תליא. וזהו הענין בתורה שבכתב ושבע"פ. בזוה"ק ויקהל דף ר"י איתא שלכן תורה שבעל פה נקראת על פה ובכתב לא נקראת על כתב רק בכתב. מפני שכתב היא בינה. ותורה חכמה מתגלה בהכתב בעצמו. משא"כ תורה שבע"פ מתגלה על רתיכין תתאין שמלכות שוכנת עליהן שהן למטה ממלכות לכן נקראת על פה לא בפה. ע"ש. לא בענין הקבלה שלמעלה מהשגתינו רוצים אנו לדבר בזה. רק לענין עבודה לפי הנ"ל. אופן התגלות תורה שבכתב היא התגלות יותר תתאה וגמורה, לא בחי' על בלבד, שהדבר שנתגלה למטה ממנה והיא עליה, רק בתוך הדבר ממש. לכן הגם שבדבר שנתגלה התגלות ממש הוא. מ"מ רק בדבר הזה בהאותיות לא למטה מהן. ושבע"פ התגלותה יותר ערומה לא התגלות ממש. עד שהיא התגלות של בחי' על. ולא שהדבר שנתגלה בי יתהפך לעצם קדושה, לכן יכולה להתגלות גם על רתיכין תתאין שלמטה מבחי' מלכות בבחי' ומשם יפרד, והיא עליהן למעלה מתגלה. וכמו שגם האיש רואה החילוק. שבכתב הדיו והקלף במקום הזה ממש נעשים אות קדושה משא"כ בדיבור, וחוץ מזה שתורה שבכתב ושבע"פ זו צריכה לזו. וזל"ז, מפני שהתורה שבע"פ מפרשת ומגלה את התורה שבכתב. גם ב' אופני התגלותן הללו צריכות זל''ז.

ס״הבפ' משפטים בקבה"ת איתא ויכתב משה וכו' ספר הברית וכו' ופרש"י מבראשית עד קבה"ת, ונבין נא למה הצדיקים מן אברהם אבינו עד קבה"ת לא כתבו זאת, ובפרט הענינים והמצות שקיימו אותם כמילה וגיד הנשה, גם מש"ר למה המתין בזה עד קבה"ת אבל מקודם אופן ההתגלות היה בעל פה. בדבר ד' שמים נעשו. ואף שכל דברי העולם בחי' המשכה מאותיות התורה. כי באורייתא ברא קב"ה עלמא. מ"מ כיון שבדיבור היה היינו על פה ההתגלות היתה שהם נראין גשמים, ועליהם תגלו אותיות התורה. וגם במצות שקודם קבלת התורה. למשל בזוה"ק איתא שיעקב אבינו כיון סוד התפילין במקלות. והאם מי שיעשה גם עתה או אפילו מלפנים בזמן יעקב אבינו אם זולתו עשה כזאת יצא ידי חובת תפילין. האם עכ"פ לאיזה מעשה טובה תחשב עשיתו זו, מפני שאז ההתגלות היתה בחי' על, המקלות היו מקלות פשוטות ורק עליהם מלמעלה נתגלה המצוה ורק יעקב אבינו שהיה למעלה קיים בזה תפילין, וכל איש שהוא למטה כשיעשה זאת ישאר במקלות לבד. משא"כ התורה כשנתגלה אח"כ בכתב נעשה התגלות גמורה. לא על רק בכתב עד שהרצועות של עור שכשהן לעצמן אינן יותר טובות מן המקלות. מ"מ הן בעצמן נתהפכו להיות קדושות וכל איש אפילו הנמוך מקיים בהן המצוה. ורק בקבה"ת בהתגלות האופן של התורה שבכתב אז מבראשית עד קבה"ת שהיתה ע"ע רק בע"פ כתב מש"ר ונעשה כל העולם קדושה נגלית, ג"כ בשביל זה לכ"א כפי מצבו. קודם שחטאו וגם עתה מי שנתעלה מהחטא רואה על כל דברי העולם את ההדור נאה זיו העולם, וכל איש ישראל רואה עכ"פ בזה שדברים פשוטים מן העולם יכולים להעשות מצוה קדושה בפועל.

ס״ווהמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות וכו' שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת. כנראה שדוקא מפני שהמכתב מכתב אלקים הוא. את שניהם צריכים, את המכתב וגם את התלמוד תורה. שאין לך ב"ח אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. ואז יכול להיות חרות מיצה"ר חירות ממה"מ. לא אתכפיא בלבד רק גם חירות. ע"י הלימוד בפה נמשך האור גם למקומות הנמוכים וע"י המכתב נעשה התגלות לא בחי' על בלבד והוא ישאר אתכפיא רק שגם הוא יתהפך לקדושה ויהיה חירות. והוא תכלית עבודת איש הישראלי שצריכים לבוא לה. אין כונתינו שכ"א יבא לבחי' מאן מנכון דמהפכין מחשוכא לנהורא וכו' (א. ד) להפוך הרע לטוב. שזהו רק בצדיקים גמורים, אבל עכ"פ כ"א צריך לעבוד שחלק הטוב שבו לא יהיה אתכפיא וטמון בקרבו. עד שיצטרך לכפותו בע"כ לעשות הטוב, רק מעצמו יתעורר הטוב שבו למצוה כמו שחלק הרע שבו מתעורר לגשם ותאות של היתר. הן גם הנפש של קדושה כשרוצה להתגלות ולהתעורר צריכה לכחות הגוף שעליהם תתגלה, כי בלעדם אין לה במה לגלות בעוה"ז. וכחות הגוף מגושמות, מ"מ ע"י ב' בחי' התגלות התורות. ע"י על פה ואז גם על כחות שלמטה שורה הקדושה, והכתב מועיל שגם הם יתקדשו לא על בלבד. עד שגם בכחות הגוף ישתוקק לקדושת ד' ולעבודה.

ס״זובאמת נמצא רצון הזה לאיש הישראלי, ואף אם אינו מרגיש תשוקה לתפילין ושאר מצות, מ"מ כאשר ח"ו ע"י אונס יעבור על אחת מהן כמה יכאב לבו עליהן כאב ממש. ובאמת גמרא היא בפרק הרואה, שחביבה תורה לישראל כיום שנתנה תדע וכו' וערב אחד לא קרא דומה לו כמו שלא קרא מעולם. היינו שהראיה שחביבה תורה מביאה הגמרא מן הפעם שלא קרא, כנ"ל אף שאינו מרגיש כ"כ תשוקה וחביבות לקרות עכ"פ כאב מרגיש מן החוסר. הענין הוא אפשר ג"כ כנ"ל, שבקרבו פעל רק בחי' קודם קבה"ת שהמשיך על עצמו וכחותיו אור התורה והמצות. ולכן אף שכואב לו על חוסר מצוה גם כאב הלב הגשמיי, כיון שגם על כחותיו רובץ אור התורה ומצוות ומרגיש עליהן את החוסר. מ"מ שעם כחות אלו ישתוקק ועמהן ירגיש טעם. צריכים גם בחי' מכתב אלקים שגם הם יתהפכו לקדושה ואת זאת עוד לא תיקן. וצריך האיש בשתיהן לעבוד, להפשיט את קדושת התורה גם על דברים פשוטים, והוא בדבורי קדושה בפה, וכנ"ל לא בדבורי קדושה לבד רק גם בכל דבוריו שיהיו קודש, והוא התפשטות בחי' מלכות, וגם בחי' כתיבה ומכתב, מכתב אלקים חרות חירות, והיא עבודה בפועל ובכה כמו החילוק בין דיבור לעשיה שהיא עבודה ומעשה בפועל, אבל רק עבודה ככתיבת הלוחות בחי' אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית (שבת קה). עבודה שאת נפשו מוציא בה.

ס״חהיוצא לנו מזה שבדבור פועלים המשכה גם למטה, וזה בשירה פעלו. ראתה שפחה וכו'. אף שאח"כ נשארה שפחה כמו מקודם, מפני שהיתה אמירה בלא כתיבה. בקבה"ת פעלו לפסקה זוהמתן (שבת קמו). והשירה היא ראשית לקבה"ת עד שלא את דברי הקדושה בלבד קדשו בזה רק גם כל הדיבורים של איש הישראלי. אז ישיר וכו' לד' ויאמרו לאמר אשירה לד' כל שיאמרו ישראל לאמר תהיה זאת אמירה ושירה לד'.

ס״טשביעי של פסח (תר"צ)

ע׳וירא ישראל את היד וכו' ויאמינו וכו',

ע״אונבין נא קושית אא"מ זצלל"ה, אמה אמונה שייכת עתה כיון שכבר ראו בעיניהם, וכן נבין את הוירא ישראל. רק פשוט על מכת מצרים קאי, האם דבר חדש ראו עתה. וכי כל המכות של פרעה במצרים קטנות היו עד שיראו בהם את ה ויאמינו בו, ומה ענין שירה בים דוקא ולא אמרו תיכף שירה בצאתם ממצרים.

ע״באמנם איתא בזוה"ק ואתחנן החילוק בין מש"ר שכתוב בו כי טוב. ותרא אותו כי טוב. לדוד. המלך שכתוב בו טוב ראי. טוב ראי דא דאיהו חיזי לאסתכלא הכי הוה דוד וכו' טוב דאיהו חזי. משה כתוב טוב דאיהו ממש וכו' סליק למיה' גופא איש עכ"ל הק' ע"פ פשוט יכול להיות כמו שנודע ששאר הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה וראו ע"י דמיונם, לא דמיון פשוט רק דמיון הנביאים בחי' וביד הנביאים אדמה, לכן היה בה חידות, ומש"ר ראה בעצם הנבואה בחי' תמונת ה במראה ולא בחידות, והנה לא בענין הנביאים אנו מדברים שאין לנו השגה ודי לנו שנהי' יהודים פשוטים, רק כיון שכל ישראל אע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם. וכפי שדברנו כל ענין עבודה אמיתית ובפרט החסידות נצוץ של בני נביאים אשר בנו היא, לכן צריכים לדעת את נצוץ הנבואה הזה אשר בנו.

ע״גהנה לכאורה נראה שהראיה הפשוטה האנושית רק בעינים היא. מ"מ רואים שאף שגם לבהמה ג"כ עינים, אין ראיתה דומה לשל אדם. כי הבהמה כשרואה למשל בית, חצר ובאר. רואה את כל אחד לדבר בפני עצמו, והאדם רואה מכל אלו תמונה אחת עד שכאשר יחסר אחד מהם לא תהיה תמונה זו שקלט מזה שלמה, והתמונה האחת הזאת שרואה מכל הדברים הבודדים אלו לא מבחוץ באה לו שהביאו לו עיניו, רק מן עצמו היא, כיון שהוא יודע שלדידה צריכים כל אלה, וכל הדברים הפרטיים חלקים מדבר אחד הם, לכן מכל הדברים הפרטיים רואה תמונה אחת. בעיניו רואה דברים בודדים. ובמוחו רואה תמונה אחת דירה, כי כשהעינים רואות גם באדם זולתו רק אברים אברים, ובאמת רואה תמונה אחת אדם. וכן בכל עניני הראיה עיקר ראיתו בקרבו היא ומן עצמותו. לכן מי ששקוע תמיד בדברי העולם אז בכל דבר רואה תמונה אחת עצמית מדברי העולם שנקבעו בו, והעובד ה' כפי ששקוע בדברי העבודה והקדושה תמונה כזו רואה אף מכל דבר שמביאים לו עיניו. לא בלבד שרואה ענינים גופניים ומזכיר א"ע מהקדושה, רק התמונה שמצטיירת במוחו של כל רואה, תמונה קדושה היא אצלו.

ע״דהאיש הגופני למשל, רואה ביו"ט תמונה אחת של מנוחה אכילה ושתיה, ורק שמזכיר א"ע שלכן צוה ה' לנוח לאכול ולשתות מפני דבר זה וזה, בפסח מיצ"מ, בסוכות ע"ש בסוכות הושבתי וכו'. התם שואל מה זאת, שאינו רואה תמונה אחת רק כבהמה דברים בודדים, והרשע שרואה תמונה אחת רק תמונה של "לכם" רואה וצריך לדעת ולהזכיר אל מה ירמוז, שואל וכו' לכם, אל מה תרמוז התמונה של הלכם שביו"ט. משא"כ החכם שראשית חכמה יראת ה' שואל מה וכו' אשר צוה ה' וכו' הוא רואה מיד תמונה של מצוה וקדושה, רק שואל מה המצוה ופרטי עניני הקדושה. וכן הוא הדבר בענין קדושה שבאה אל האיש ממרום, כי מה ענין באה או לא באה, הלא תמיד הקדושה חופפת על האיש הישראלי, רק ענין באה היא שתתגלה ותראה בקרבו היא. לכן לפי עצמותו נתגלה לו ורואה. כי כל מעט התרוממות וכל נצוץ טוב שמרגיש האיש הישראלי לפעמים בקרבו. מין התגלות נצוץ אור עליון שנראית בקרבו היא. ואף כשאינו יודע מה הוא מרגיש מין ראיה היא. ראיה של אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי. והתגלות ראיה זו היא ע"י האדם מדותיו דעתו ומחשבותיו ששקוע הוא בהם.

ע״הכמו למשל כשזורעים חטה צומחת חטה, שאף שכח אלקי שבצמיחה של חטה שוה לכח הצמיחה שבשאר צמחים ודשאים. מ"מ מתגלה הכח כפי הכלי וצורתו. ואפילו השכל שרואה האיש ומחדש בתורה, בכולם נמצא מין התגלות כפי עצמותו, ואף שנדמה לו לאיש שמתחיל בשכל לעיין ועובד בו וע"י שכלו גילה השכל והחדוש שבתורה, עיקר היא התגלות נצוץ אור התורה ע"י עצמותו וע"י רעיונותיו ששקוע בהם והשכל רק עוזר לו אם בעצמו קשה לו לראות, כמו אם רואהיאיש מרחוק. אז אם רחוק הוא הרבה ממנו עד שא"א לו להכירו מיד, מתחיל להעזר בשכלו לפי גודלו ולפי תנועותיו נראה שזה הוא. ואז גם עיניו מכירות כבר שכן הוא. ואלמלא ראהו מקודם כי אז לא התחיל להתחכך בשכלו. לכן כשמביטים בספר של צדיק. אין צריכים להשאר בשכל בלבד שאומר, רק כיון שזהו נצוץ קדושה שנתגלה לצדיק בתמונה זו, לכן ישתדל לבא עד התמונה של התגלות ואז ירגיש איזה פעולה בקרבו, ואם אינו מרגיש מאומה. סימן הוא שרק את השכל הבין ואת התמונה שהיא צורת קדושה שנתגלתה ע"י הצדיק לא ראה.

ע״ווהפסוק מרמז ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וכו' מלאך ה' צבאות הוא, מה שאתה שומע דעת וחכמה מן הרב זהו רק בשפתיו ושפתי וכו' דעת, ואין זאת כל תורתו בלבד. וצריכים לבקש ולדרוש תורה האמיתית שבפנימיות דברי הדעת שבשפתיו, כי בדברי דעת אלו נתגלה נצוץ התורה כנ"ל. מפני שכל התגלות מתגלה בעוה"ז ע"י לבוש ואף המלאך מתלבש בלבוש עוה"ז. וכיון שהיא שקועה תמיד בתורה מתגלה התורה ע"י תמונה זו של רעיונותיו, ובעניני רעיונותיו. אם בדיני איסור והיתר. דיני ממונות. או בדברי קבלה וכו'. והגמרא אומרת אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, כי ביהושע כתוב שבא מלאך, ואמר אני שר צבא ה' עתה באתי. ודרשו חז"ל שהוכיחו על בטול תורה. מיד וילן יהושע בעמק. שלן בעומקה של הלכה. ויש להבין איך אפשר לומר שיהושע בטל מהתורה. הלא גם בק"ש יוצאים. אבל מתשובת יהושע רואים על מה הוכיחו מלאך ה' צבאות. שלן בעומקה של הלכה. לבוא אל עמקה לאור שנמצא בה, ע"י שלן בה ותמיד נמצא בה אז האור שבעומקה נתגלה. ושפתי כהן וכו' כנ"ל הדעת הוא רק בשפתים ויבקשו תורה מפיהו, אם הרב דומה למלאך ה' שדורש לא רק לפטור א"ע בתורה רק להיות לן בעמקה ושקוע הוא בה. עד שאור נצוץ התורה יכל להתגלות ע"י וע"י מחשבותיו אז "יבקשו" תורה מפיהו כנ"ל.

ע״זוזהו בכלל הרצון שיש לאיש הישראלי לתורה. ואם מבין משתוקק להעמיק יותר מפני שכבר התחילה התמונה להתגלות. ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. רק שהוא אינו רואה עוד אתה ורוצה להעזר בשכלו ללידה זו. תורה היא וללמוד אני צריך. כיון שאני מרגיש שאני צריך ללמוד. אז בטח תורה היא. חלק תורה נמצא בה, וזהו רצוני והצורך שאני מרגיש.

ע״חהיוצא לנו מדברינו שכל מין הרגשה טובה אף שאינו יודע בראיה והסתכלות ממשית מה הוא רואה מין ראיה היא, ראיה של אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, ופחד נפל עליו. היינו שמרגיש בראיית נפשו אף שאינו מכיר היטב את הראיה. כמו שיש לפעמים, באיש כשאומר מזמור לדוד גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. ובכונה ומחשבה חזקה רואה את דאגותיו ודאגות כלל ישראל מסביב בכל מקום. ומתחזק ואומר גם וכו' בגיא צלמות לא אירא רע כי "אתה" עמדי ומעמיק הרבה באתה עמדי. אז מרגיש את האתה עמדי שוכן בקרב לבו ועל לבו במוחו ועל מוחו. ולא תמיד יכול להרגיש כן בהרגשה ממשית אף אם רוצה להרגיש תמיד, רק לפעמים מוכשר הוא לזה, וכן הרגשות אחרות, כלם ראיות הן כנ"ל. וזה ענין אהבה יראה ושאר ענין עבודה התלויה בלב הישראלי. כלן צריכות לאיזה ראיה פנימית על איזה תמונה קדושה שתתגלה בו. כדי שתוכל היראה והאהבה להאחז בה לפי מצבו, למי ירא ואוהב. בחי' זה אלי ואנוהו. בכל ענין פאר שמפארים אותו בעבודה ביראה ואהבה וכו' צריכים שנוכל לאמר זה אלי. לא שיראוהו וישיגוהו כי ולא ישיגוהו משיגי הגוף, רק ראיה של התגלות נצוץ לאיזה מראה בקרבו כנ"ל.

ע״טוכמו שיכול להיות שני בנ"א ששומעים שכל אחד. ואחד מבינו והשני אינו מבינו. וסבת הדבר הוא שלאחד יש במוחו כל דברים הפרטיים, ויכול לקבץ דברים וידיעות פרטיים שצריכים, עד כדי שתוכל תמונה וצורת השכל הזאת להתגלות עליהם. והשני אף אם הוא חכם, כשאין לו כל אותן הידיעות, או שאינו יכול לקבצם ולגדלם עתה במוחו. לעשות מהם עיסה אחת, שתוכל צורה ותמונה זו של שכל להצטייר עליה, אינו יודע. למשל מי שלומד מהרש"א צריך לדעת הדין בתורה ודעות הגמרא מה שזה אמר וזה אמר, בכל הענין הזה, ודעת רש"י וכל השקלא וטריא של התוספות, ואז מתגלה לו צורה אחת של שכל המהרש"א, ומי שאינו יודע כל אלה, או שיודע פרטים רק שאינו יכול לגבלם שיעשו עיסה אחת, לא תתגלה לו צורת דעת וסברת המהרש"א. כן אהבה יראה וכו' אמיתית שצריכה להתגלות איזה נצוץ קדושה, בחינת זה אלי ואנוהו כנ"ל, צריכים לדברים פרטיים. ולקבץ את הדברים הפרטיים לדבר אחד, שיוכל אותו הנצוץ להתגלות בו ואז יבא ליראה ואהבה.

פ׳וזה שאומרים ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. צריכים מקודם ליחוד הלב. ראשית היחוד הוא שלא יהיה אחר בכל היום, ואחר בשעת התורה ותפלה, הן במחשבה הן בדבור ומעשה. וכן בכלל צריך הוא לעבוד תמיד לתכלית אחת. ואף בעת עבודתו לא תהיה סתם עשיה רק לתכלית אחת. למשל יקח לו מקודם מדה זו או זו לתקנה ולקדשה בקרבו. ואח"כ זו ואח"כ עבודה זו, לא שאומרים שלא יעסוק בטוב העולם, כי לא כל אחד יכול לעשות כן והרבה עשו כרשב"י וכו'. רק שבכולם תהיה תכלית ומחשבה אחת לעבודה.

פ״אוהנה הפזור והעדר התכלית האחת בכל עניניו הוא פשוט, כמו כל הסבה מה שהיצה"ר בכלל מתגבר יותר. מפני שבא בראשונה ומקנן בלב האיש. לכן מי שאינו עושה לעצמו שעורים שיעמיק ויקבע במחשבתו שצריך הוא לקבוע תכלית בכ"ע, ותכלית זה וזה בעבודה, ורק כשבא לעשות איזה מעשה גופני רוצה לחשוב בו שעושה ,לשם עבודה. קשה שיפעל מה. כי עתה יש לו תכלית לשם גופו, ומחשבה טובה הוא רוצה רק להטיל עליה והיא מן יתרת, זרות. משא"כ כשעושה שעורים כנ"ל, ותכלית הקדושה נקבעת במוחו, אז כשבא לדבר מדברי העולם תכלית הקדושה קבועה בו, והמחשבה רעה היא עתה היתרת הזרות, ואף אם נכשל וכמתו באיזה דבר לשם גופו, מרגיש בקרבו מן חטא וחוב לעצמו, כיון שבאמת תכלית אחת דקדושה בו, ובכל עצמותו. וכשיש לו תכלית אמת דקדושה, ובכל עניניו אף מה שלא דברנו כאן, הכל מקובץ בו לתכלית אחת, והוא בכלל איש אחד לא מפוזר ומפורד, או יכול נצוץ מנצוצי הקדושה להתגלות בו לאיזה תמונה וראיה פנימית. אם בהתגלות בנפשו, או בבחינת אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. ואז יכול להשיג אהבה ויראה וכו' אמיתית.

פ״בוזה רמז הר"מ בזוה"ק ואתחנן לענין עבודה בענין יחוד שמע ישראל, מאן דמיחד שמי' דקב"ה ושוי לבי ורעותיה בההיא יחודא דקאמרו, ויחבר כל שייפוי בההיא יחודא בההיא רעותא, למיהוי כלהו אחד וכו'. האיש צריך ליחד א"ע אבריו וגופו ברצון אחד של עבודה, עד שכל מעשיו תהיינה אברים לנשמה אחת ותכלית אחת אשר בהם. ואז חלק נצוץ אחדות ה' תתגלה בו, וע"י ראיה זו של בחי' זה אלי ואנוהו, יכול לבא אח"כ גם לאהבת וכו'.

פ״גוזהו ענין אמונה ג"כ. כי לכאורה אמונה היא בלא הרגשה שמאמין לבד, דבר שאינו מתגלה בגוף רק מאמין לבד. ובאמת האמונה היא ראשית אהבה יראה וכל עניני עבודה שמתגלה בגוף. כי באמונה אוחז האיש גם באור שלמעלה מן העולמות וההתלבשות. כי הוא מאמין באין סוף מה שלמעלה מכל עלמין, וכשמתחזק באמונתו למעלה, אז יכול אח"כ להמשיך חלקים מנצוצות שאחז בהם באמונתו, ולגלותם אח"כ במראת הנפש, וראיה פנימית, ואז מתגלה בו אהבה יראה וכו'. ואם לא נתחזק באמונתו ולא התדבק באורות שלמעלה ממנו. אין לו מה לגלות בקרבו. ולא אהבה יראה וכו' אמיתית, ואם האמין ולא גילה אח"כ בקרבו ע"י יראה ואהבה וכו' נשארה אמונתו למעלה ממנו. וגופו רחוק מהם, עד שיכול גופו ח"ו לעשות לרצות וכו' דברים שהם היפך אמונתו. ואיך יגלה את אמונתו בקרבו ע"י אחדות עצמותו כנ"ל. ויחוד אבריו ברצון הזה כנ"ל ברעיא מהימנא. זהו שלימות אמונה אהבה ויראה למיהוי כולהו חד.

פ״דהיוצא לנו מזה שכל נצוץ התגלות הוא ע"י עצם האיש. כפי הדברים ששקוע בהם. וכפי אחדות עצמותו, וגם בנביא שההתגלות שלו היתה הרבה יותר מכפי השגתנו, שאין לנו בכלל השגה בנביא ובנבואתו, מ"מ כדי שתתגלה המראה אליו שהוא יראה אותה בחי' במראה אליו אתודע. דייקא אליו, שהוא יראה, היתה התגלות בהתלבשות עצמו בחי' ביד הנביאים אדמה. בחי' נבואה אחת עולה לכמה נביאים. ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. עצמות הנביא שבו מתגלה הנבואה, להראות אליו במראה. זהו החילוק בין נביא לנביא. וזהו בשאר הנביאים והאספקלריא שאינה מאירה, כיון שהראיה היתה אליו. וזהו בחי' טוב ראי שהוא יראה, משא"כ במש"ר שסליק לגופא היינו גופא דמלכא. והתבטלות עצמותו עד שלא היתה אתודע אליו. על ידי עצמו רק לתמונת ה' יביט. כמו שהוא למעלה היתה. ולא בחידות ולבושים. ולא בטוב ראי. נמצא שגם לכל איש ישראל צריכה האמונה להתגלות בבחי' טוב ראי, האמונה שהיא התאחזות באור שלמעלה, ההתלבשות תתגלה בו למראה של נפש ע"י התלבשות עצמותו, ואז יכול להתעורר בו אהבה ויראה וכו'.

פ״הואפשר זה רמז הפסוקים שאמר מש"ר והם לא יאמינו לי וכו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. לא שהרעיא מהימנא ח"ו קטרג על ישראל ואמר שלא יאמינו. רק כיון שמש"ר הוא למעלה מטוב ראי, התגלות שאינה מתגלית לראיה עצמית, למעלה מן במראה אליו אתודע, לא יוכל להמשיך להם אמונה שתתגלה אליהם במראה וראיה עצמית. כי יאמרו לא נראה אליך ה'. כיון שלך אין התגלות במראה. ויאמר ה' מה זה בידך וכו' לא לבד לראות הנפש, רק גם לראיה בפועל לעיני בשר תמשיך התגלותם ואמונתם. וכל הדין ודברים שהיה בין ישראל למש"ר היה, שחשבו שגדול הוא מהם הרבה. כיון שאינו בחי' טוב ראי, ואם המשיך להם לראיה ממשית הוא דבר שיוצא מדרכו, לכן כשמצאו א"ע בצרה חשבו שזאת היא הסבה. כיון שדבר שיוצא מן הדרך אינו תמידיות, לכן נשארים רחוקים בגופם ובעצמותם מה', לכן גם עתה שבאו לים אמר להם מש"ר התיצבו וראו את ישועת ה' וכו' שגם עתה לצורך ישראל תמשך אור האמונה לראיה. ויתקרבו עד שיזכו לישועה. וירא ישראל את וכו' ויאמינו וכו'. אמונתם נמשכה להם עתה למראה וראי' בשלמות יותר ממצרים. בבחי' ראתה שפחה וכו' אמונה של ראיה. ואז זכו לשירה לגלות גם בשירה ראיית נפשם שנתגלה מאור עליון שלמעלה מן ההתלבשות והראיה.

פ״ואחרון של פסח (תר"צ)

פ״זששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לד' אלקיך.

פ״חלהבין למה בפ' אמור כתיב עצרת לד' אלקיך ובפ' פנחס מקרא קודש יהיה לכם. ולמה בשמע"צ כתיב עצרת תהיה לכם. וכן וירא ישראל את היד הגדולה וכו' האם רק עתה ראו ידו הגדולה ולא במצרים.

פ״טאמנם הגמרא אומרת במס' שבת בר"פ כלל גדול (ס"ח ע"א) היכא דאית בהו אבות ותולדות תנא כלל גדול. הנה הישועות והקדושות שד' מאיר לישראל יש בהן אבות ותולדות כי לא בשעת התגלות הקדושה והישועה בלבד היתה, רק מן אז מתגלה האור והישועה לנו וגם לדורי דורות תהיה. אבל בענין בריאת העולם רואים שבשעת הבריאה ברא ד' הכל בעצמו. לא ע"י אמצעי. ומן אז אף שג"כ ד' בורא ומחדש בכל יום תמיד מע"ב הבריאה היא ע"י הנבראים. ואמר לאדם פרו ורבו שמעתה הבריאה תהיה ע"י האדם. וכן כשאר דברי העולם עץ עושה פרי אשר זרעו בו וכו'.

צ׳לכן בשאר יו"ט כמו בשבועות וכדומה, שישראל קבלו בקרבם את האור ע"י עבודתם שבאו אליו ע"י הספירה וכו' ניחה שהאור מאז עושה תולדות. כי בנ"י מאז עשו לבניהם עד עתה. משא"כ בפסח שנודע מהאר"י זצ"ל שאור חלק מהם איך עושה תולדות גם לנו, ואיך נתגלה לנו בפסח בשבועות בעבודתם אבל היה צריך להתגלות האור רק עתה בפסח היא בריאה מחדש ולא תולדות ואין אנו רואים התעלמות האור ונשאר איזה בחי' אור שהוא כח ואור שנשאר להם מין כח להתגלות קדושה שהיא פסוח ודילוג. כלומר לפי שורת הדין כל איש היה צריך להמצא רק במקומו ולא יוכל להתעלות. ואף אם יתעלה תהיה עליתו רק מעט מעט ובפסח ניתן להם כח הזה ששמו דילוג ופיסוח, שיוכל האיש באיזה מצב שהוא לקפוץ הרבה למעלה ממצבו. ואף שאינו נשאר במעלה העליונה מ"מ כיון שנקלט בקדושה עלאה לשעה, כבר מתחיל מעתה לעבוד את ד' ולעלות במדה מרובה. וכח האור הזה ששמו דלוג ופסוח עושה תולדות, וגם עתה יכול האיש לפסוח ולקפוץ ממעל לעצמו הרבה ויכול אח"כ לעבוד ע"י דילוג הזה. אף שאינו נשאר אצלו. וכל היו"ט הזה נקרא פסח. ע"ש הדילוג ופסוח.

צ״אבתרגום יהונתן איתא. שבליל יציאתם ממצרים קבלם הענן ממצרים והביאם לירושלים ואכלו שם פסחיהם. והשיבם מצרימה. כך הוא כל ענינו של פסח שיוכל. (היתר חסר וחבל על דאבדין).

צ״בבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

צ״גד' אמר לאדם הראשון איכה, כי תיכף אחרי השנוי הגדול הזה ואחרי הנפילה האיומה מן גן עדן לשאול תחתית ר"ל, ולהשעבוד לתאות ר"ל, נאבד ונעדר כל עיקר האדם עד ששאלהו ד' איכה. כל אדם כשבא לו דבר של עגמת נפש דואג וקשה לו לשמוח אז. וכשבא לו דבר של שמחה הוא שמח וקשה לו לדאג עתה. ואם כן האיש כזה הוא רק אכסניא למחשבות העולם אשר הם עוברים ושבים באים ויוצאים ממנו, ועצם שלו של האדם אין, יצבור נא האדם מחשבות מן המעת לעת ויסתכל בהם ויראה אם לא רק מאורעות הזמן והעולם הן, וכפי שהזמן והעולם משתנים גם הם משתנים, עתה עפ"י רוב מחשבות של דאגה בקרב האיש וכשיעזור ד' והזמן יטיב אז מחשבות שמחות יבואו אליו, גם הקודמות וגם אלו לא עצם שלו הם רק אכסנאים אורחים הם בו, מתחילה היו אורחים רעים ועתה טובים כפי העולם והיום. ואיכה, איה אתה בעצמך, אם האיש נמצא בביתו ובעצמותו. אז צריך ששמחה לא תטרף את דעתו וגם דאגה לא תכריעהו כל כך.

צ״דאבל שימצא האדם אצל עצמו ולא יהיה כאסקופה הנדרסת למאורעות ורעיונות העולם שבאים אל קרבו. צריך הישראלי לעורר בעצמותו התלהבות והתפעלות דקדושה, ידוע לכל שענין התלהבות והתפעלות אי אפשר להבין בשכל בלתי אם הישראלי מדגישם בעצמו. אבל כדי שלא יאמרו אם כן מה דורש ממני ה' דבר שאינו אומר לי מהו ואין לי הבנה בהם כלל, לכן כדי לקרב מעט אל השכל ענין התפעלות יכול להיות. כי נודע שבעת השרפה ח"ו יש כח באדם לעשות הרבה יותר מאשר שלא בשעת השריפה. ובשעת שלום כמה שינסה ויחפוץ להתחזק לא יוכל כמו בשעת השריפה, ומאין לו הכח הזה שלא היה לו מקודם.

צ״ה(אבל) עולם הזה הוא בחי' מלכות של העולמות עליונים ולית לה מגרמה כלום רק שכל חיזון בה מתחזין כנודע. אבל ד, אחד ברא עולם אחד, ולא חומרים ישיים נפרדים. רק את הצורות (שהם רוחני' נגד החומר) עשה ד' שיתגלו לנו בקטנות שיכולים אנו לראותו. וכמו שהשמש אם מצמצמים את אורה כדי שנוכל לראותה אחדות השמש ואורה נשאר, כן העולם אחד הוא וד' עשה הצורות. מהו צורה בדבר שנראת ומורגשת אם ע"י העינים או שמיעה והרגשה. וכל צורה יש בכחה רק ללקט ולאסוף מן כל העולם האחד כחות אשר נחוצים אלי, ובהם הוא מתגלה. מה הוא הגרעין אשר אין בה לא עץ ולא עלים וכו' ומ"מ נתגדל ממנו הכל. ולמה אי אפשר לצמוח ממנו רק אם נטמן בקרקע ובאדר ומים כראוי לו. מפני שבהגרעץ שורה רק צורה וביכלתו לאסוף כחות הבלתי נראים מן העולם האחד ולגלותם בצורתן. האדם קטן כשנולד ואם לא יאסוף אליו כחות מן העולם על ידי אכילה ושתיה ונשימה וכו' לא יתגדל וכדומה. נמצא שכל דבר שאנו רואים בעולם אין זה עצם חומרי לעצמו רק צורה נגלית מן כל העולם ואחדותה, והצורה זו יש לה יכולת לאסוף כחות מן אחדות העולם אשר נתגלה בצורה זו.

צ״ואבל האדם כיון שאחד מתוכני צורתו היא הבחירה החפשית, לכן גם כוחותיו אינם נקצבים ומוגבלים, ואם בדעתו שצריך עתה לכח יותר גדול אז אוספת צורתו מן העולם כח יותר, כגון בשריפה כנ"ל, וכל איש אינו יכול למוד את דעתו וכוחותיו, כי אינם מוגבלים כמו שאין דעתו מוגבלת רק בבחירה חפשית, איני אומר שכל איש יכול להיות גבור כשמשון, אבל האיש הישראלי מורכב מבהמיות עם דעת ורצון, ועיקר הבחירה היא בדעת ורצון, לכן בדעת ורצון יכול לאסוף ככל צרכיו, יכול להתחכם יותר מן החכמה שנקצבה לו, אף שחכם או טפש מכריז המלאך קודם לידתו מ"מ רואים שע"י עבודה יכול הטפש לקנות חכמה וכן מדות טובות, והכל ע"י שמרגיש שצריך לו כמו בשעת השרפה שמרגיש כאב וצורך גדול בשריפת הונו. ויוסף דעת יוסיף מכאוב, להוסיף דעת יכולים רק ע"י שיוסיף מכאוב מן העדר הדעת.

צ״זוזה הכל בדעת ורצון שלו שבהם הבחירה, משא"כ בעניני גופו קשה להם להוסיף מעצמם יותר מן הקצוב, רק באיש שדעתו ורצונו מושלים על גופו אז כיון שדעתו ורצונו חפשים בלי קצבה והם מתוכן צורת האדם לכן יכולים להוסיף לו כח יותר מן הקצוב לו, כמו בשעת השרפה שכיון שדעתו ורצונו מושלים בכל עח על גופו, גם גופו מוסיף כח מן החח, לכן רואים אצל הצדיקים שאף אם חלשים הם מ"מ לצורך עבודה יש להם כוח אשר אף הגבור לא היה יכול לחקות מעשיהם, ובכלל אין הישראלי יכול למוד את כוחותיו לעבודה, ואף בפשוט האדם רואה אם יחפוץ לעשות באמצע השנה העבודה שעושה איזה ימים קודם פסח לצורך פסח לא יוכל בשום אופן, לא יהיה לו כח ולא פנאי לעשות את הכל, מפני שהכרח ורצון עבודה שבדעתו ורצונו שולטים עתה על גופו, והם בבחירתם החפשית מוסיפים לו כח יותר ממה שיש לו.

צ״חובכל ענין עבודה כן הוא, אם רצונו ודעתו מסורים אליה שבדבר זה כמעט אין בחירה אצלו, כי בחר בהטוב שבו והם שולטים עליו, אזי יהיה לו פנאי וכח לעבוד, משא"כ מי שתמיד הוא בבחירה היינו בספק או לעשות לעבוד וכו' ולא בחר והחליט, ואף אם רוצה בעבודה מ"מ אין הדעת והרצון שולטים על גופו. אז תמיד אין לו פנאי וכח לעבודה. ואפשר שב' השאלות קבעת עתים לתורה עסקת בפריה ורביה שאומרת הגמרא אחת היא, כי איתא בספ"ק שקבעת עתים היינו למי שהוא טרוד בעסקיו שואלים אם גזלת עתים לתורה מלשון וקבע את קובעיהם וכו' ולהנ"ל שואלים למי שהוא טרוד קבעת עתים לתורה עסקת בפריה ורביה שירבה ויפרה לך הזמן והכח יותר מן הקצוב לך.

צ״טנחזור להנ"ל שהעולם הפרוד שנראה לנו היא בחי' מלכות דלית לה מגרמה כלום ומקבלת מאחדות העולם כפי הצורות שלה, והאיש הישראלי כיון שאחד מתוכני צורתו היא הדעת והרצון החפשי, לכן יכול לאסוף גם כן חפשי בלי קצבה. לכן הישראלי שמתבונן בינו לבין עצמו. הנה נמצא אין סוף ומקור של קדושה וטהרה שהוא גדול מכל עלמין, אור אמת לעילא מן הגבול וחיים אמתיים ולמה אני רחוק מכל זה, למה אני כלי ריק, כלי חרם יבש ונמאס, ונתעורר בו עד תוך תוכיותו תשוקה לקדושה, ותשוקה זו שולטת על כל גופו. אז כנ"ל כיון שהדעת ורצון עצם צורתו הוא שיש בכחה לאסוף יותר מן הקצוב לה, אז מאסף קדושה ממקור הקדושה אליו אפילו מבחי' מקיף לא ממכ"ע בלבד, ובבוא בו כל כך רבד קדושה מן בחי' לעילא מן כל עלמין, נרתע כל גופו ורובץ ומתבטל תחת כובד הקדושה ששופעת עליו, עד שממש אינו אותו האיש שהיה מקודם. הוא מרגיש את אשר לא הרגיש מקודם, ורוצה את אשר לא רצה, עד שיכול לזכות גם לרוח הקודש מעט מעט, אין כונתי שדוקא יעשה מעשים משתים בגופו וכל רמ"ח אברים של התפעלות, הן אמת שמי שמתלהב אי אפשר לו לפעמים להתאפק מבלי שיוציא צעקה או הכאה ביד וברגל וכו' אבל עיקר התפעלות והתלהבות דקדושה היא בקרב האיש כנ"ל שהתפרץ בו כ"כ קדושה עד שכל עצמותו נתבטל ועומד הוא כלו להתפוצץ ח"ו מגודל האור. וזהו מעט ענין התלהבות והתפעלות לפי שכל האדם.

ק׳וזהו החילוק בין הישראלי שיש לו התפעלות שהמשיך בבחירתו, וכן מי שאינו ממשיך מאומה בבחירתו רק כפי צורתו הקצובה, וצורה זו לא נראה עוד צורת ישראל, כי גם צורת הבהמה והצומח מאספים מחלקי העולם, רק כין שיש באדם אשר יש מקום גם לרעיונות ורצוניות העולם לכנס גם הם נכנסים. צורת ישראל היא מה שמצייר את ישראל ומגבילו בעצם תוכנו שהוא חלוק משאר הברואים, ומהו צורתו זו מה שאוסף לא בהכרח רק בבחירה, וכל זמן שאין לו צורה זו אז אין האיש עוד בביתו ועצמותו, אבל כבר דברנו שלעורר בנו תשוקה צריכים מקודם לדעת שחסרה לנו זאת, ולעומת הא"ם שמקיף אותנו רקנים אנחנו מן הקדושה וא"ס, וכשד' שאל לאדם הראשון איכה הלא כלך חסר, ענה את קולך וכו, ואירא כי ערום אנוכי, ראיתי בעצמי שאני ערום חכם ויש בי יראה כי אם אין יראה אין חכמה, וכיון שדמיתי שלא חסר לי מאומה רק ערום אנכי, לכן ואחבא ונחסרתי כלו, ולא אספתי קדושה של התפעלות רק נשארתי אכסניא לעולם כנ"ל. לכן קשה להשיג התפעלות והתלהבות קדושה מפני שצריך לאסוף קדושה מבחי' מקיף היינו שחק לעולם, לכן אם איש ישראל משיג התלהבות והתפעלות, אז קל גם לאיש אחר להשיג מפני שהראשון כבר המשיך המקיף לפנימי לממלא כ"ע. וגם זה ענין שחסידות התלהבות והתפעלות של הרבי צריכים להכיר בהחסידים, ולא די מה שהרבי צריך למצוא לעצמו ולא להיות בחי' איכה כנ"ל, אלא גם בהם צריך הוא לדור על ידי שהוא המשיך ההתלהבות לעולם וקל גם להם להמשיך, ואם הרבי אינו ניכר בהחסידים סימן הוא או שהוא חלש בעבודתו או שהם אינם עובדים את אשר יקל להם לעבוד. וזה בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, לא בעצמותו לבד צריך לראות את עצמו ולא יהיה בחי' איכה שאינו נמצא, אלא אף בהדור צריך לראות ולמצוא את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים, כמו שבמצרים הי' בחינת וישאלו איש מאת רעהו ועבודת האחד היה ניכר בחבריו עד שראתה שפחה וכו', לכן צריך הוא להיות בחי' לראות את עצמו בהדור וק"ל.

100

ק״אוכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

101

ק״בבכל מקום הפשט של כל המרבה הוא שמרבה מעצמו יותר מכפי שנצטוה, ואם כן מה אנו מרבים יותר על דברי הגדה שנצטווינו. אמנם איתא בזוה"ק ויגש תא חזי בשעתא דטוב איתער דאיהו ימינא, כל חידו וכל טיבו וכל ברכאן משתכחין, וכלא בחשאי איהו כמה דאוקמאה דאמרן בשכמל"ו בחשאי עכ"ל הק ולדרכנו אפשר מרמז בזה הזוה"ק. כי נודע שיש קול ודבור תפארת ומלכות, גם עפ"י פשוט רואים שהקול יוצא מפנימיות האיש לא מהלב והריאה בלבד, אלא מתוך תוכיות נפשו, שמחתו וצערו של איש נכרים יותר בצעקה יותר מאשר ניכר מן דבורו. וכמו שכבר דברנו משה רבינו ויהושע נשאו ונתנו אם קול ענות גבורה או קול ענות חלושה, ולמה לא המתינו עד שיבואו למחנה ויראו. אבל אף שמש"ר ויהושע הכירו בפני כל ישראל עד היכן נגע הפגם בו. אבל למדו לנו בזה שבהקול יש יותר להכיר עד היכן מגיע הפגם בפנימיות הנפש, משא"כ הדבור לעצמו כשנפרד מן הקול הוא אותיות שהפה והלשון מחלקים ומוציאים אותם, היינו חצונות הגוף בלבד, אינו אומר על הדבור בקול כי הוא התגלות המחשבה רק על אותיות הפה בלבד.

102

ק״גודבר ד' שיתהוה ממנו דבור אפילו בעולם הזה היא הכל ע"י ישראל ששורשם במחשבה. וגם עבודתם בפה ודבור למוד תורה ותפלה בפה, לכן אותיות דבורם גרם אותיות הדבור למעלה שיתהוו עשרה מאמרות ושאר דברי ד' לעולם הזה. וכעין זה שאיתא מהמגיד הגדול זצ"ל על בגלל אבות שעשו רצונך. שכיון שכשנברא העולם יעבדו הם את ד' לכן עשו בזה רצון לבריאת העולם. וישראל נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה. יש ששים ריבוא אנשים לישראל. כי הם עושין את האותיות, וכל איש ישראל דיבורו עושה יחוד שמים ואח הוי, את, קול ודבור כי נותן אותיות לקול עליון ונתגלה הדבור, וכל מה שדבורו של הישראל יותר קדוש יותר כל הבריאה קדושה כי ד' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. במה בעשרה מאמדות, ובמה נעשה הדבור, בדבור ישראל.

103

ק״דנמצא שקדושת העולם תלד בדבור ישראל, וכן כל הידווד הזה של קול ודיבור בעשה בק"ש מודע ששמע ישראל הוא הוי' וברוך שם כבוד מלכותו וכו' אדנ' דבור, לכן אם נאמר זאת בקול הרי כבר נתיחד ואנו צריכים לעשות היחוד עתה בקול ודבור, לכן צריכים להאריך בשמע בחי"ת ודל''ת כדי שיהיה התגלות הקול בלא דבור, ובברוך שם צריך לומר בלא קול רק באותיות הדיבור, ומיחדים לאחד בשמע וכו' לברוך שם וכו' יחודא עילאה ותתאה. והזוה"ק אומר שבשעתא דטוב אתער ג"כ בחשאי הוא. כי אם יהיה בקול לא ימשך הברכה למטה לאותיות לישראל ולעשיה לבחי' מלכות כי ישאר בקול טוב רק ברוחניות, כשד' רוצה להמשיך לישראל גם בעיניני עשי' צריך להיות בלא קול אותיות הדבור לחוד בלחש.

104

ק״האבל בני ישראל בעצמם קודם רדתם למצויים ג"כ היו למעלה מן עולם הזה והדבור, והאבות היו מרכבה וקבלו התורה עד שלא ניתנה למעלה מן הדבור וכשירדו למצרים נתקשרו לעולם לאחדות הדבור ונצטוו ואמרתם זבח פסח ומצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. אבל לא ההגדה בלבדה צריכה להיות הדבור הקדוש שהשגנו במצרים ליחד בזה קול ודבור הוי' אדני, רק וכל המרבה לספר כל מה שמרבה לספר בעניני עולם אם הכל היא ביציאת מצרים דבור כזה הרי זה משובח וק"ל.

105