דרך המלך, חגים, שבת תשובהDerekh HaMelekh, Holidays, Shabbat Teshuvah

א׳שבת תשובה

ב׳לך אמר לבי בקשו פני את פניך ד' אבקש (תהלים כ"ז).

ג׳כי איתא בזוה"ק בשלח (נז) קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, מאי באמת, כמה דאוקימנא תתן אמת ליעקב, דידע ליחדא שמא קדישא בצלותא כדקא יאות וכו' ומאן דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות אוקים אומה יחידא בעלמא דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ובעי לכוונא לבא ורעותא וכו'. כי תבאו לראות פני. כי תבאו לראות מבעי ליה [היינו להתראות מד'] מאי לראות פני. אלא כל אינון אנפין דמלכא טמירין בעמקא לבתר חשוכא. וכל אינון דידעין ליחדא שמא קדישא כדקא יאות מבקעין כל אינון כותלי חשוכא ואנפין דמלכא אתחזיין ונהרין לכלא וכו' כדין ברכאן אשתכח וכו'. עי"ש.

ד׳ישראל מיחדים את הקב"ה. והקב"ה את ישראל. ובשמ"ר (פט"ו) איתא אמר הקב"ה אני קדוש ולעצמי אני מקדש [בתמיה] אלא הריני מקדש את ישראל והם מקדשים אותי. הוא ית' אינו מקדש את עצמו רק את ישראל. וישראל אם היו ממתינים עד שייחדו ויקדשו א"ע. היו יכולים רק הצדיקים לייחד ולקדש א"ע. לכן ד' ית' מיחד ומקדש אותם. וכבר דיברנו מזה שאיתא בספר הקדוש נועם אלימלך. שהאיש ישראל רק לטהר א"ע יכול אבל לקדש רק משמים יכולים לקדשו. הוא ית' מקדש את ישראל וישראל את ד'.

ה׳גם האיש שעדיין אינו מקודש ומתיחד יכול לצעוק שמע ישראל וכו' ד' אחד. ומי שעבודתו לשם ד' לא לקבל פרס. קל לו יותר לעלות. כיון שאת ד' יותר יכול לייחד מאשר א"ע. אבל מי הוא אשר יגיע מתחילתו לבלתי לד' לבדו. וא"כ עבודתו לעצמו. וא"ע הלא קשה לייחד. אך מ"מ גם איש כזה יש לפעמים שמסתכל אל קרבו ורואה את שפלות נפשו שאינו אותו האיש הישראלי אשר יאיר את העולם בקדושת ד' כמו שד' רוצה ומקווה. וגם את שפלותו בעניני הגוף. לא לו לבד נוגע שפלותו. רק שמו ית' מתחלל. הן המה עם ישראל אשר אמר ד' עליהם בני בכורי ואיך מצבם חשך משחור תוארם גם בעניני הגוף וגם בעניני הנפש. וכל משפט לאומים אשר ידונו בו הוא אם להכות את ישראל ח"ו כגנבים שכורים ורוצחים או לעזבם לנפשם. וכשמביט האיש בקרבו זאת צעקה מתפרצת ממעמקי נפשו רבש"ע למענך עשה ולא לנו, ראה עמידתנו דלים ורקים. ויש שגם התפלה מכוון עי"ז לשם ד', ואז מייחד בזה את ד'. כי לקדש את שמו יכול האיש יותר מאשר א"ע כנ"ל. ואז ד' מקדש את ישראל כנ"ל בזוה"ק ומאן דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות אוקים אומה יחידא.

ו׳ובעשרת ימי תשובה שד' קרוב יותר אז האיש מסוגל יותר לעשות חשבון נפש הזה ולעשות דילוג הזה לכוון לשם ד' אף שתמיד עבודתו לקבל פרם. בכל השנה קרוב ד' לכל קוראיו. שצריכים לקרוא אותו ית' מקודם ואז נעשה קרוב, אבל עתה דרשו וכו' קראוהו בהיותו קרוב. הוא קרוב מקודם. רק אתם אל תעזבו העת המאושרה הזאת מלקראו. יעזוב רשע דרכו וכו'. לא הצדיק בלבד יכול להשליך את עצמו. רק גם הרשע ואיש האון יכול להשליך בעשי"ת את דרכו, פי' הדרך שלו שהיא לטובתו ולעצמו. ואיש און מחשבותיו פי' מחשבות של עצמו. וישוב אל ד' למען שמו וירחמהו שירחם על ד' ית' איך שמו מחולל. ואז תתפרץ צעקה ממנו למענך עשה ולא לנו וכו'.

ז׳ואפשר זה שייכות ב' הענינים שבזוה"ק הנ"ל. ליחדא שמא קדישא. ואז נעשה יחוד ישראל. עם הא שמסיים בקדשו שלכן כתיב לראות (בחיריק) פני ולא לראות (בצירי) מפני שכל אנפין דמלכא טמירין בעומקא לבתר חשוכא. וע"י היחוד כדקא יאות מבקעין כל אינון כותלי חשוכא ואנפין דמלכא אתחזיין וכו'. לא מדברים עליונים כאלו כוונתנו עתה לדבר שלמעלה הם מאתנו. ולנו די שיעזור יד' ונזכה להיות עבדים פשוטים לפניו. ויושיענו במנוחה ושמחה שנוכל לעבדהו ולהיות עבדים פשוטים. כוונתנו עתה היא לדעת מעט מהופעת האורות לעבודתנו שנעבוד בהם.

ח׳כי איתא בספר הק' נועם אלימלך (פ' שופטים) דהנה כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וי"ל הפי' כך דהנה הבורא ית' ב"ה הוא הנקרא פנים של כל דבר, כי כל דבר יש לו חלק אלקות וכו', ואם אדם חושב ח"ו איזה מחשבה זרה וכו' אזי הוא מגרש ומרחק את הפנים ממנו וכו', ע"ש. וצריך להבין את דברי קודש אלו לפי מצבנו שמשמע שהוא בחי' פנים של מעלה, וכן הוא בקדשו אומר שבכל דבר החלק אלקות שבו הוא בחי' פנים ובכל דבר יש פנים של מעלה, ובזוה"ק איתא שהצדיקים הם אנפין דשכינתא. ואפשר כי נודע שיש בחי' פנים ובחי' אחור, ובעץ חיים היכל א"ג (שע"ה פ"א) בענין פנים ואחור איתא, שהאורות היוצאים דרך נקבי העינים אזנים חוטם ופה נקראים בחי' פנים, והיוצאים ע"י בחי' עורף נקראים בחי' אחור. וכיון שאין אנו מדברים מבחי' עילאיות שלמעלה רק מעבודה לכן גם בזה בבחי' אדם קדמון רק מהבחי' שבאיש ישראל נדבר.

ט׳כי איתא בנועם אלימלך (פ' דברים) וז"ל הק' כי הטעם שאנו אומרים קודם כל עבודתנו ותפלתנו לשם יחוד וכו' בשם כל ישראל, הכונה, היות שאין צדיק בארץ וכו' א"כ, איך יכול לשרות איזה דבר קדושה באברינו, כיון שנעשה בהם איזה עבירה חלילה וכו', אך שהתיקון לזה הוא במה שכולל עצמו עם כללות ישראל, כי יש עולם הנקרא כל ישראל והעולם ההוא שלם בלי שום פגם כי כללות ישראל הם צדיקים וכו' וא"כ אף שהפרטים חוטאים לפעמים אבל הכללות הם תמיד קיימים בקדושתם וכו' ותמיד צורתם חקוקה למעלה, והוא הנקרא בספ"ק אדם קדמון, והאדם מקשר עצמו שם בהתכללות ההוא, ואז אותו האבר נקשר בהתכללות ונתקן בקדושה עליונה ואז יכול לעשות המצוה, עכ"ל הק'.

י׳היינו שבחי' כללות ישראל הוא בחי' אדם קדמון. וצריכים לדעת, שכללות אין הפי' פרטים רבים שחברו ונעשו מהם כלל, רק האחדות טרם שנסתעף לפרטים. למשל, הנשמה כללות כל האברים, לא שחיברה את כל האברים רק שהיא האחדות שממנה כל האברים הפרטיים מסתעפים. לכו כשמדברים מכללות ישראל, הכוונה שורש נשמת ישראל שהיא בחי' ישראל עלה במחשבה. (תיקוני זוהר חדש) מדברים שהוא תכלית ושורש כל ההתגלות.

י״אוזהו (יחזקאל א') ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, שהנביא גילה והמשיך בקרבו את כללות ואחדות ישראל שהיא שורש כל ההתגלות שזו בחי' אדם קדמון בחי' בני בכורי ישראל, בכורי, ראשית ההתגלות אשר התחיל ד' לגלות ולברוא את כל המציאות, מתחילה גילה את אחדות ישראל וצורתם ועל ידה את כל העולמות. ועי"ז יכולים גם אנו לדבר מן אורות אזנים עינים חוטם ופה בחי' פנים, מפני שהכל מאורות היוצאים משורש נשמת ישראל מדברים ומחלקי אורות כללות ישראל אשר בכל איש ישראל פרטי, וכל איש ישראל בבחי' חלק כללות ישראל אשר בו הוא יסוד כל הבריאה, ועל ידו כולם מקבלים חיות, לכן כל תנועה ממנו הארת חיות והתגלות אלקית הוא.

י״בומובן בזה למה אין כולם מכירים בעולם את גדלות וקדושת ד' כמו שאמר דוד המע"ה כי אראה שמיך וכו' הלא כולם הארת ד' הם. כי הנה גם בבחי' פנים יש ב' אופני התגלות. יש בחי' התגלות ישרה ממרום כגון נבואה וכל ניצוץ קדושה הבא לאיש הישראל שמתעורר ממנו, ויש התגלות של בחי' לפי מעשי אני נקרא, שרק מפני שרואה את מעשי ד' הוא מבין. למשל בדבר גשמי כשרואים מכונה מבינים שחכם היה כאן ועשה את המכונה שאין דעת החכם מתדבק עתה בו, ואין הוא מביט עתה על דעת החכם, רק לפי המעשים משער את החכמה, והיא הראיה הפשוטה שבעולם ראיה של לפי מעשי. וכיון שאינו רואה את ההארה הישרה, ואינו נוגע בנפשו את ההארה ממרום, כי מביט על ענין אחד ומבין ענין אחר, לכן יש מי שגם אינו מבין מזה את העושה.

י״גוכיון שישראל הוא בחי' בני בכורי ראשית ההתגלות שעל ידו גילה ד' את הכל, לכן נמצאות בו ב' בחינות התגלות אלו, ושניהם יכולים להיות בחי' פנים, כנ"ל כי בבחי' פנים באדם יש הארה ישרה מנפשו היוצאת ע"י אזנים עינים חוטם ופה כנ"ל מע"ח. וכן רואים בגמרא (שבת קכט) שביומא דהקזה שתה יין עד דנפק תיהי מאודנא, ופרש"י שריח היין יצא מאזניו, היינו שגם דרך אזנים יוצא ממה שבקרבו, ומכש"כ הארת נפשו הממלאה את כל הגוף.

י״דויש הארת הנפש היוצאה גם דרך הפנים, לא דרך פתחים הנ"ל. כשאדם בדאגה צורתו אחרת מאשר כשהוא בשמחה, כשמעיין בדבר חכמה צורתו אחרת מאשר בהוללות, ולא עוד אלא כל מלאכה שהאיש עושה אפילו רק בידיו לבד, ניכרת היא בפניו, כשעושה מלאכה גסה נקמטים פניו באופן אחר מאשר במלאכה דקה. האורות היוצאים דרך אעחו"פ בלתי נראים, וההארות היוצאות דרך הפנים בעצמם נראות בצורתן, מפני שע"י אעחו"פ הארת האורות היא בחי' הארות ישרות יוצאות, וכל הארה בלתי נראית היא. משא"כ ע"י הפנים שאין פתח אשר תצא על ידו הארה ישרה, רק הארה של בחי' לפי מעשי וכו', והמעשים נראין, לכן נראים המעשים שעל ידם ההארה נרמזת עד שבכל אחד פניו נקמטים באופן אחר. כי נודע מפרד"ס שתחתית העילה הוא ראשית העלול וכתר שבחסד היא מלכות שבבינה וכדומה. ולכן בפנים לא מתגלית המלאכה אשר עושה רק הנפש מתגלה, תחתית הנפש המתגלה לעובדא זו ולפעולה זו נראית בפניו. ובגלל זה ההתגלות היא כעין הפעולה אם גסה או זכה, וישראל שהוא שורש וראשית ההתגלות בחי' בני בכורי, א"כ בחי' פנים של מעלה הוא בחי' חכמת אדם תאיר פניו, וישראל עלו במחשבה והתגלות לחוץ של החכמה ומחשבה מבפנים היא וממילא הם בחי' פנים.

ט״ווגם כל דבר שבעולם חוץ ממה שמוכרח להיות בו ניצוץ אלקות ע"כ יש בו גם צד פנים כיון שע"י ישראל בראו ד', חוץ מהסט"א ר"ל שהם יונקים מבחי' אחוריים, כנ"ל שההארות ע"י הפנים יוצאות, וכיון שבהפנים הבחי' מלכות שבעילה מתגלה כנ"ל, לכן בהעלול היינו בכל דבר שבעולם, יכולים למצוא הארת בחי' פנים וראשית התגלות הארת ד'. ומי יכול לגלות זאת, ישראל שהם בחי' פנים. כי הנה בעולם שהוא העלול, שהיא הפעולה הנעשית כבר, אין בחי' הפנים שהיא בחי' תחתית הנפש נראה ובפרט אחר החטא והתרבות הסט"א שכ"ז שזרעו של עמלק קיים הכנף מכסה את הפנים, אך מ"מ הישראל שהוא בחי' פנים יכול למצוא ולגלות את חלק ניצוץ הפנים, את ראשית העלול שהיא תחתית העילה, גם בעולם שהבחי' פנים טמירין בעומקא לבתר חשוכא כנ"ל בזוה"ק, ורואים בעולם רק הסתר, וגם במצוות אין כ"א רואה את הפנים שבה, והאיש הישראל לפי ערך רצונו וכוונתו נתגלה האחדות ישראל בחי' האדם קדמון, ואז מבקעין כל אינון כותלי חשוכא ואנפין דמלכא אתחזיין ונהרין לכולא. הצדיקים הם אנפין דשכינתא וע"י יחוד ד' נעשה התגלות עמא יחידא ומגלים בחי' פנים גם בעולם.

ט״זוד' אמר האיך לא אשא להם פנים שהם מדקדקין וכו’ (ברכות כ), שהיא תוספת עבודה מפני תוספת אהבה ורצון, לכן ישא ד' פניו אליך, שהם נעשים בחי' פנים ומגלים בכל דבר הארת הפנים. אבל רואים בתשובה שלא אמר ד' לכן אני נושא להם פנים, רק האיך לא אשא, שההיפך א"א, כי יש בן שזוכה שיתן לו האב לאכול בדין, ויש שלא עבד כ"כ עד שהרויח על מאכלו, אך מ"מ כיון שאינו רע כ"כ עד שיגיע לו להתייסר ולהתענות נותן לו אביו לאכול מפני שההיפך א"א, וזה ואיך לא אשא פנים, אף למי שאינו כ"כ ראוי לנשיאת פנים ד' נושא פנים מפני שההיפך א"א, כמ"ש ואיך לא אשא להם פנים.

י״זוהנה בר"ה ועשי"ת מתעורר רצון ותשוקת איש הישראלי לד', וממילא כל אנפין דמלכא טמירין לבתר חשוכא מתגלים ונעשה בחי' ישא ד' פניו אליך, והכל לפי הרצון והתשוקה שמתעורר באיש. וזה שאמר הכתוב לך אמר לבי בקשו פני את פניך ד' אבקש, בשבילך בקשו פניך (ברש"י), כי על ידי את פניך ד' אבקש, שהישראל בחי' פנים של מעלה הוא, ובכל דבר פני ד' נתגלה, וד' נושא לנו פנים והכל בלבי ברצוני ותשוקתי לד' תלוי, ואז ד' יכתבנו ויחתמנו לחיים טובים ולגאולה שלמה במהרה.

י״חשבת תשובה (תר"צ)

י״טהאזינו השמים ואדברה וכו'.

כ׳קושית רש"י ז"ל. ולמה התרה בהם שמים וארץ. וע"פ פשוט יותר קשה כי כנראה לא התרה בהם שמים וארץ רק דיבר אליהם, והלא רק לישראל היה צריך לדבר, וכן שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת וכו'. למה לתת טעם כי כשלת. בטח כל תשובה היא על חטא. וכן למה לאמר עד די, כי אם למי ישוב.

כ״אאמנם איתא ב"עבודת ישראל" על המאמר ויהי מורא שמים עליכם. שיהיה לכם יראה מתוך אהבה. כי השי"ת מתירא שמא יחטא האיש ולא יוכל לאהבהו או יצטרך עוד לענשהו ח"ו. שהיא יראה מתוך אהבה, מתוך שאוהבו ד' מתירא כביכול שלא יחטא, יראה כזו תהיה לאיש ישראל לד'. מתוך אהבה, עכ"ל הק'. כי חילוק יש בין האב שאוהב את בנו. לבין מי שאוהב את חבירו שאינו בנו. האיש שאוהב את חבירו. אוהבו, ואם חברו מתרחק ממנו ובשביל זה גם הוא אינו יכול לאהוב את חבירו אינו מצטער על שאינו יכול לאהוב את חבירו. משא"כ האב שאוהב את בנו. חוץ מן האהבה. יש בו גם רצון. שרוצה לאהוב אותו, ואם מתרחק בנו ממנו ועושה דברים שמקלקלים את אהבת אביו אליו. מצטער אביו על שאינו יכול לאהוב אותו, מפני שזה רצונו ותשוקתו. וד' ית' הודיע לישראל שאוהב אותנו כדי שלא נקלקל את אהבתו אלינו ולא נגרום צער כביכול לעילא. ואמר אהבתי אתכם אמר ד'. ולכל איש ישראל קורא ד' הלא אוהב אני אותך ורוצה ומתענג אני מאהבתי אותך. ולמה אין אתה מניח אותי לאוהבך. ולמה אתה גורם לי כביכול צער בזה שאיני יכול לאוהבך. ויהי מורא שמים עליכם. יראה מתוך אהבה אבל לא אהבה שהאיש אוהב בה, רק אהבת האלקית. שד' ית' אוהב אותנו ומצטער על קלקול אהבה. מזה נירא שלא לקלקל את אהבתו. ולא נגרום לו צער ח"ו כביכול.

כ״בוליראה זו יכולים לבוא גם מתוך יראת העונש. כי גם את יראת העונש אין צריכים לרחל אף שהיא רצועה בישא, כמו שאיתא בזוה"ק (א. יא), כי הכונה לנו ולמצבנו היא רק שצריכים לעורר בקרבנו יראה מתוך אהבה ג"כ ולא נסתפק ביראת העונש בלבד. אבל שלא תהיה לנו יראת העונש כלל, זו רק לבני עליה, שכבר מתבטלים לגמרי לד' וכל עצמותם וגופם בטל. משא"כ אנשים כערכנו, איך נאמר שלא תהיה לנו יראת העונש. האם אין האיש מרגיש בדאגותיו והאם אינו ירא לנפשו לבריאותו וכו'. ואם לא ירא מד' שלא יענישו הרי זה ח"ו כאילו אינו מאמין שד' ית' בכחו להענישו, כי אילו האמין היה ירא. רק שצריך לעורר גם יראה מתוך אהבה. אבל גם יראת העונש תהיה לו. וביראת העונש צריך האיש להתבונן. מאין באה בקרבו יראה זו. אם מפני העונש בלבד הא אמרו חז"ל יודעים רשעים שדרכם וכו’ (שבת לא:) ואעפ"כ לבם בריא להם כאולם. ורואים שפחד העונש לא די לעורר יראה. אבל כנ"ל גם יראת העונש באה לו מלמעלה. כי את ד' כביכול כבר העניש וצערו בזה שמקלקל את אהבתו אלינו, והצער הזה מן עונש עליון כביכול. אותו האדם מרגיש. וכיון שצער של עונש בקרבו ולבו כואב לו, ואינו מבין מהו הכאב ומהו הצער של עונש והוא בשיקול דעתו מכיר רק את עצמו. אז מתחיל לירא יראת העונש ג"כ של עצמו. כמו מי שישן ודוחפים אותו שמרגיש את הצער רק אינו יודע מהו מרגיש. ומרגיש את צערו בלבוש רעיונותיו של כל היום. ואם התקוטט ביום זה עם מי. נדמה לו בשעה שדוחפים אותו שזה הכהו. כן בענין יראת העונש. וכאשר יתבונן בדבר וידע שגם יראת העונש אשר בו יסורים של אהבת ד' הם, אז הדמיון שוא שלו מן יראת העונש יעבור ויכיר את צער עליון על שמעניש את הכביכול ומקלקל את אהבתו אלינו. וגם בקרבו תתעורר יראה מתוך אהבת ד' אליו, וגם אהבה שהוא יתלהב באהבתו לד'

כ״גולאו דוקא בשעה שמרגיש האיש צער ויראה מעונש. אלא יש לפעמים שמרגיש האיש מין דאגה ורוחו נדכא וגם בעצמו אינו יודע סיבת הדבר. גם זה צער עליון כביכול הוא. וצריך הוא אז להסתכל בעצמו אם אין זה מאיזה סיבה גופנית שהיא. אז דאגתו עתה קול ד' הוא שנפשו שומעת איך שקורא לה. אוהב אני אותך ורוצה אני לאהבך. ולמה תקלקל את אהבתי ותעקל ח"ו את רצוני. וכאשר יתבונן בזה. אז תתעורר הרגשתו שיכיר שגם צערו שיש לו צער עליון כביכול הוא. מגודל אהבתו שד' אוהב אותו. לא אהבה לבד שאוהב איש זר לחבירו. רק כאב האוהב את בנו שלא בלבד שאוהבו רק גם רוצה לאהוב אותו. ומצטער על קלקול אהבתו. וגם הוא יתעורר לאהוב את ד'. ואפשר זה רמז הגמ' (ברכות ה') אם רואה אדם שיסורים באין עליו יפשפש במעשיו וכו' בידוע שיסורים של אהבה הן. אשר לכאורה ע"פ פשוט קשה להבין למה לא אמרה הגמ' בקיצור כשבאין יסורים על האדם וכו' או כשמתיסר וכו', וכן יפשפש במעשיו. האם צריכים כ"כ לפשפש עד שנדע על מה להשיב. ובפרט להאמור פשפש ולא מצא הא אין צדיק וכו' ולא יחטא. אבל כנ"ל אם אין האדם מתיסר ח"ו רק רואה שיסורין באין עליו כאדם הרואה דבר מרחוק שבא עליו. היינו שמרגיש דאגה וכבדות הלב בלא סיבה. אז יפשפש במעשיו ויראה אם אין היסורים מן איזה דבר מדברי גופו. אולי רעב הוא. אפשר ביישוהו מי וכדומה. שנאמר נחפשה דרכינו וכו' ונשובה עד ד'. הדרכים שלנו נחקור אם אין זאת מסבה גופנית ונדע אם זאת מד'. פשפש ולא מצא סבה גופנית יתלה בביטול תורה כי לפעמים מפני שחסרה לו תורה חסרה לו שמחה. וכל הולך בטל הוא בעצבות ח"ו. פשפש ולא מצא. שאין דאגתו ויסורי נפשו לא מיסורי גופו ולא מחסרון תורה. בידוע שיסורים של אהבה הם מאהבת ד' אותו שנאמר כי את אשר יאהב ד' יוכיח. מפני שלא אהבה בלבד יש לו להקב"ה לישראל כמו איש זר שאוהב את חבירו רק כאב את בן ירצה. כמו האב שאוהב את הבן שחוץ מן האהבה גם ירצה לאוהבו. כן ד' את ישראל. וכשמקלקל האיש את האהבה יוכיחו בזה שמרגיש האיש את צער של מעלה כביכול.

כ״דד' ית' אוהב את ישראל ורוצה לאהבם. וכשמקלקל מי את האהבה גורם כביכול צער לעילא ויכול להיות עוד שזהו צער על הפגם. כי תכלית קיום התורה שאנו מקיימין היא שנבוא לובו תדבקון. כנודע מהרמב"ם ז"ל. וגם ד' ית' מקיים את התורה כמו שאמרה הגמ' ומה תכלית קיומו את התורה שיתדבק עם ישראל. וכשח"ו מקלקל מי את אהבת ד' אליו. עושה פגם בתורה של מעלה, וזהו הצער למעלה כביכול שהאיש מדגישו. וחוץ מזה שצריך האיש להזהר בכל פרטיותיו שלא יקלקל את האהבה במעשיו ובמחשבה ודיבור שלו. צריך להתפלל לד' שבאם ח"ו יפגם ויקלקל לפעמים את אהבת ד' אז עכ"פ ירגיש את צער העליון ויתעורר על ידה ליראה מאהבה כנ"ל. ומתי יכול האיש ישראל להרגיש את צער העליון. כשאין לבו ומוחו טרודים ומבולבלים מיסורי הגוף. כי אם לאו אינו יודע אם מצטער מיסורי גופו או מפגם של תורה של מעלה כנ"ל. רק בפשפש ולא מצא וכו' יכול לדעת שיסורים של אהבה הם. אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה. שמצטער ומרגיש ביסורי ד' כביכול ומה המה היסורים. ומתורתך תלמדנו. תורה שלך. תורה של מעלה שנפגמה מלמדת ומיסרת אותו והוא מרגיש את הצער הזה. אבל לזה צריכים להשקיט לו מימי הרע, שלא יהיה לו יסורים גופנים ח"ר ואז יוכל להרגיש בצער השכינה כביכול על שפוגם תורה של מעלה.

כ״הנחזור להנ"ל. ישראל מקיימין את התורה ותכליתם היא לבא לובו תדבקון. והקב"ה מקיים את התורה ותכליתו שיתדבק כביכול עם ישראל. ואף שלמעלה הוא עיקר מקום ההאחדות, מ"מ עיקר עונג העליון הוא בהתאחד עם ישראל שנתרחקו לעוה"ז, כמו שאיתא בספ"ק ומבשרי אחזה אלוה. כלומר כל ענין מבשרי אחזה אלוה שאומרים אינו משל לבד כי איך נוכל אנו להמשיל משל מאתנו אליו ית' שאין לו דמיון וגוף, רק כיון שהכל מאת ד'. לכן כל כח נעלה שנמצא בנו מוכרח שיהיה נמצא למעלה, אף שאין אנו יודעים איך הוא נמצא למעלה. והנה האב אוהב את בנו מפני שהוא חלק ממנו. ומ"מ כשיהיה הבן כלול בקרבו טרם שנולד לא היה מרגיש שום אהבה אליו. ויכול להיות כי בהתאחדות יותר כח עליון נתגלה. מבדבר שהוא אחד לבד. ובמלאך שלא נתרחק ולא נתאחד רק הוא תמיד באחדות אין מתגלה בו כח אלקי כ"כ גדול כמו באיש ישראל בשעה שמתאחד. וכבר שמענו מצדיקים זי"ע שרצו מן השמים לזכותם במדרגות ומאנו הם. פשוט מפני שרצו לבא בעבודתם אל המדרגות והתקרבות קדושה אלו. כי זהו כל עיקר ישראל שיעבוד מעצמו. אבל חוץ מזה כי כאשר יתנו להם מן השמים מדרגות אלו אז ישכימו בבוקר וימצאו בקרבם מדרגות קדושה אלו. ואת ההתאחדות וההתקרבות למדרגות אלו לא ירגישו. והם רצו גם בההתקרבות ובההתאחדות.

כ״וענפי האילן נפרדים זה מזה. וכשרוצים לבא אל המקום שלמעלה מן הפירוד בהם. צריכים לבא אל השורש. וכמו שדברנו מזה דנודע שתפארת ומלכות יכולים להתאחד רק כשנמשך להם אור יותר עליון אור מאו"א. ואלמלא לא היו נפרדים רק היו אחד וכמו תפארת לעצמו. אחד היו מתחילתם תפארת ומלכות חד. אפשר לא היו צריכים להמשיך עליהם מוחין מאו"א ורק מפני שנפרדו וצריכים להתאחד צריכין למוחין דאו"א כנ"ל. להתאחד צריכים לאור יותר גדול. מלדבר שהוא באחדות. וישראל שנתרחקו. בשעה שמתאחדים ממשיכים אור יותר עליון מן אור המלאך שהוא באחדות ואינו צריך להתאחד. והצדיקים חוץ מזה שרצו להיות באחדות עם מדרגות הקדושה, רצו גם בההתאחדות עמהם. כי בשעה שמתאחדים מתגלה אור יותר גדול. וזה התענוג היותר גדול בעבודה עד שגם בעולם העליון הצדיקים צריכים ללכת מחיל אל חיל. וכשנתיחד אל מדרגה זו מתאחד עם מדרגה יותר עלאה כדי שיהיו תמיד בהתאחדות, שאז נמשך להם אור יותר מן המדרגה שהם מתקרבים אליה. וא"א להתענג בנועם עליון בלתי שילכו מחיל אל חיל הן בעולם העליון ואף בעוה"ז. כי עיקר התענוג הוא בהתגלות הקדושה. וכל הרדיפה אחר התענוגים ותאות עוה"ז הוא רק במי שאין נפשו מרגשת תענוג של התגלות קדושה. והיא ריקנית. ונדמה לו להאדם שימלאנה בתענוגי עוה"ז. וכיון שאינה מתמלאת בתענוגי עוה"ז כי שואפת היא לתענוגי הקדושה. לכן עוד מוסיף חטא על פשע תאוה על תאותיו ר"ל. ולהתרחק מהם יכול רק מי שמשמח את נפשו בתענוגי הקדושה ובהתאחד בקדושה שנתגלה להם אור יותר עליון. והעולם טועה לאמר שמדת ההסתפקות היא עבודה, ועבודה קשה. ובאמת מי שמשמח את נפשו בקדושה כנ"ל אז נפשו שמחה ומתענגת בקדושתה, וההסתפקות היא דבר שממילא. שאינו צריך לשכר את עצמו בתענוגים של עוה"ז ולמלא בהם את שאיפות ותאות נפשו.

כ״זנמצא שעיקר העונג והשמחה היא בהתגלות חיות הקדושה, ובשעה שמתאחדים ומתקרבים נתגלה אור יותר עליון. לכן אף שישנם למעלה מלאכים שרפים וכו' שמאוחדים תמיד. מ"מ עיקר האור ועונג העליון מתגלה כשמתאחד הוא ית' עם ישראל. וזה תכלית התורה של מעלה להתדבק עם ישראל. ואיש הישראלי אף שאינו עוד במדריגה להתקרב אל מדרגות גדולות ולהנות מהם ומקדושתם. מ"מ לאיזה מן המדריגות ולאיזה ענין של קדושה שמתקרב זוכה לאור יותר עליון. קדושה יתרה עונג עליון ושמחה מאשר התקרב אליה. והכל רק בשעה שמתקרב. לא כשכבר קרוב כנ"ל. וכשכבר התקרב לזו יתקרב ויתאחד שוב כנ"ל ילכו מחיל אל חיל. שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא. לא אמר נשאתי כבר, רק אשא עתה. ובשעה שמתאחד צריך להרגיש שמחה יותר מאשר ראוי אליה. ויותר מאשר הקדושה שהתקרב אליה.

כ״חוזה בינונים תלוים ועומדים. כי איתא בגמ' פסחים (דף קי"ב), שר"ע אמר לרשב"י אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול. ופרש"י אם תרצה לומר דבר שישמע לבריות ויקבלו ממך אמור בשם אדם גדול. אשר לכאורה א"א להבין. האם צוהו ח"ו לשקר ולאמר דבר בשם אדם שלא אמרו הלה. אבל כנ"ל דרך עבודה היא בזה. כי קל יותר לאיש להיות אדם ישר. או אם הוא צדיק קל לו יותר להיות עומד בצדקו. מלהיות הולך למעלה ממצבו. ובאמת עיקר העבודה היא להיות הולך ולא עומד. והעצה היא צאי לך בעקבי הצאן. אם קשה לך להקדים ללכת, לך אחר הדרך שכבר סללוהו. ויקח במחשבתו דרך של צדיק. למשל הרבי ר' אלימלך זצוק"ל כולם יודעים שהיה צדיק וקדוש גדול. אבל לא די ידיעה זו רק יתבונן מדעתו. הן אמת שבכל גדלות וקדושת הרבי ר"א אין לי השגה. אבל מ"מ לפי השגתי ולפי שאני משיג מספרו ומהשמועות ששמעתי ממנו מצייר אני בדעתי מין קדושה ודרך זה. יראה כזו. ודרכים אלו לבא אליהם. ורוצה אני ללכת בדרכו ולהתדבק בקדושתו. לא שחושב אני להיות כהרבי ר"א זצ"ל. רק בדרכו רוצה אני ללכת ובקדושתו להתדבק, האם כל חסידיו של הרבי ר"א זצ"ל היו גדולים כמוהו. ומ"מ בדרכו הלכו ובקדושתו היו דבקים. ולאו דוקא לצדיק אחד, רק תוכל לצייר בדעתך לפי השגתך זה דרכו של הרבי ר' אלימלך וזה דרכו של המגיד מקוזניץ זצ"ל. לראות את כל המרכבה וקדושה עלאה גם בעולם הזה. ולעבוד את ד' בשמחה ובהתלהבות מהקדושה אשר לנגדך. ותכין לך את הדרך לעבוד את ד' ביראה ושמחה והתלהבות מן הקדושה אשר לנגדך. וכיון שאמרנו שבכל התאחדות מתגלה אור יותר עליון מאשר הדבר שאליה מתיחדים. ומלכות כשמתחבר לתפארת מתגלה אליהם אור של חו"ב. לכן אף שאתה מתקרב עתה רק למדרגה נמוכה של הרבי ר' אלימלך. למידה שאתה מבינה ומציירה במחשבתך. מ"מ אור שלמעלה מזה אור מן אור האמיתי של הרבי ר"א והמגיד זצ"ל מתגלה לי בשעה שאני מתאחד לדרכם דרך הקדושה, וזה אם תרצה לאמר דבר ודרך עבודה ויהיו דבריך נשמעים. גם לך גם לאחרים היינו שיהיה באמת דרך טוב ודברים טובים. התלה באילן גדול, כמו מי שאינו יכול להגיע לראש אילן גדול תולה א"ע בחבל אשר נקשר בראש האילן ומגיע לארץ ועי"ז יכול לעלות גם לראש האילן. כן אתה אע"פ שא"א לך להגיע להאדם הגדול מ"מ לתלות א"ע בו תוכל, ואז גם אור וקדושה מראש האילן והצדיק ימשך לך. ובדברים אשר תדבר יתגלה קדושה יותר מכפי דעתך. מפני שהן אמת שרק למדרגה הנמוכה של אדם גדול אתה מתדבק ואת דרכו שאתה מצייר לך אתה אומר בדבריך. אבל כיון שאור האמת של אדם הגדול מתדבק בך בשעה שאתה מתחבר אל מדרגה הנמוכה ממנו כנ"ל. לכן נמצא בדבריך דרכים וקדושה עלאה יותר מאשר אתה יודע מהם. והדברים רק כשיוצאים מפיך גם אתה גם אחרים מרגישים את קדושתם. וזה בינונים תלוים ועומדים. דברנו כבר שישנם בינונים שתלוים בספק ותשובתם אינה בבטחה. אבל לא מבינונים אלו תהיה רק של תלוים ועומדים. בחי' תתלה עצמך באילן גדול. שתתלה עצמך בקדושה שלמעלה ממך. הצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים מפני שממשיכים תיכף קדושה ותשובה. והבינונים תולים עצמם בקדושת הצדיקים כפי שיודעים ורואים בספ"ק כנ"ל. וגם להם נמשך אור על ראשם אף שהם רק במדרגה הנמוכה מהם מתדבקים כנ"ל. תלוים ועומדים. אף שעודם עומדים במצבם מ"מ תלוים למעלה בצדיקים כנ"ל.

כ״טובעיקר מסוגלים ימים אלו שאחר ר"ה לתלות א"ע במצב שלמעלה ממנו ולבוא לתשובה ולקדושה שאין גם האדם משיג אותה. כי למשל איש שנולד במרתף קר רטוב חשוך ובעוני זה מורגל כל ימיו, אז כל תקותו ליבש את המרתף ולפתוח בו אשנב אפילו הקטן ביותר. שיכיר בו עכ"פ בין יום ולילה. ועל יותר מזה אין לו השגה לבקש מפני שלא ראה ולא טעם יותר טוב שיבקש ויקוה לו ורק ממה שמעיק לו ביותר הוא מקוה להפטר. כמו רטיבת המרתף וחשכו. והיה אם יתאכסן איש הזה איזה זמן קצר אפילו בבית גביר ויטעם טעמה של דירה יפה רחבת ידים מלאה אור. אז לא יסתפק לקוות ליבש את מרתפו ולפתוח בו אשנב, רק כבר יתחיל לקוות ולהשתדל שיבא לדירה טובה עכ"פ ככל איש בינוני. כן האיש שלא טעם עדיין טעם של קדושה ואור. או שכבר שכח את הטעם שטעם באקראי בעלמא בזמן מן הזמנים, ורק את נמיכיותו מרגיש עתה שלא טובה היא ומעיקה לו, אז בתשובתו אינו מבקש מעצמו גדולות רק להחליש את תאותו ולישר מעט מן עקמימיותו. ולהשאר בכללו במצבו שהיה. ומצדיק א"ע תמיד ואומר ומה אני צריך להיות. איש פשוט אני, וכדומה מן ההצטדקות. משא "כ בר"ה שד' ית' נמשך לאיש הישראלי וכביכול מרכין א"ע משמי שמים לדפוק על פתחי לבבי ישראל לאמר פתחי לי אחותי רעיתי. הכנסני בקדושתי אל קרבך ואקדשך. והאיש ישראל מרגיש אז קדושה והתעוררות בקרבו אז משתוקק האיש להעלות למעלה יותר מן מצבו ולהיות תלוי ועומד. לתלות א"ע בדרכים גבוהים של צדיקים. וצריך האיש הישראלי בימים אלו לא להסתפק בתשובה סתם אהיה טוב מעתה. רק לבחור לו דרך ולהרגיל א"ע בראשיתו בנמיכיות דרך הצדיק שהוא משיג ואז יבא אל תשובה אמיתית, ואף שאינו דבוק וקרוב אל דרך האמת והמדרגה הגדולה של קדושה שבדרכו ואף אם אינו מבינו. מ"מ יאיר לכם מלמעלה מראשיתו אור עליון.

ל׳שובה ישראל עד ד' אלקיך וכו'. לע"ע גם בתשובתך נשארת במצבך הנמוך כמו איש שנולד ומורגל במרתף. רק כשלון החטא אתה רוצה ליישר אבל במצבך נשארת. לכן שובה בתשובה עד ד' וכו' שתעלה לד'. ואיך. קחו עמכם דברים של ממש. לא סתם אהיה טוב. רק מעתה כך וכך אתנהג כזאת וכזאת אעשה וכו'. וכשתבחרו דרך אז תהיה בחי' תלויים ועומדים בדרך הצדק והטוב. וכבר תיכף תתעלו לד' אלקיך כנ"ל.

ל״אהאזינו השמים ואדברה וכו'. גם דברי העליונים וראש דרכי. שמרומזים בשמים תוכלו להבין, האזינו אתם בנ"י את דברי בחי' שמים שאדברה. ואיך. ותשמע הארץ אמרי פי. אם תשמע הדברים הנמוכים ותחתית המדרגה שלפי השגתכם אתם מבינים. כי אז יערוף כמטר וכו' ומן השמים ירד לארץ. וכאשר תתלו א"ע באילן גדול כבר אור קדושה עלאה נמשכת אליכם כנ"ל ותיכף באתם בזה לתשובה עלאה ולבחי' צדיקים גמורים שנכתבים ונחתמים לחיים.

ל״בשבת שובה (תרצ"א)

ל״גוילך משה וידבר וכו' לא אוכל עוד לצאת ולבא.

ל״דפרש"י בדברי תורה וה' אמר לא תעבור וכו'. ולאיזה ענין הודיענו שלא יכל לצאת ולבא בדברי תורה. כיון שבין כך ובין כך אמר שה' אמר אליו לא תעבור. וע"כ יהושע הוא העובר. וכן ענין שבת שובה מפני ההפטרה שמפטירין שובה ישראל עד ד' אלקיך. מה הדיוק עד ד' אלקיך בטח לד' ישובו.

ל״האמנם איתא ברע"מ (ג, רלה) פנחס בזוה"ק עה"פ יקום אבי ויאכל מציד בנו. אילין צלותין דאזלין ומתתרכין וכו' ויצחק בצערא וביגונא דלא יכלין לכוונא לצלותא ובגין דא לא אמר ויאכל מצידי אלא מציד בנו, בני בכורי ישראל, כגוונא דא לית לון לישראל מזונא בגלותא אלא ע"י אומין דעלמא, אבל כד אינון בארעא דישראל מזונייהון ע"י שכינתא. עכ"ל הק'.

ל״והפשט הפשוט אפשר שע"י שאינם מכוונים את כל התפלה כראוי. ולפעמים ח"ו יש עוד מחשבות לא טובות. יש יכולת לעשו לצוד את התפלה. ולא כתיב ויאכל מצידי רק מציד בנו. את הכני בכורי ישראל ואת תפלתו צד. ואפילו גם החלקים הטובים שבתפלה שעולים למרום. ע"י שרו של עשו שצד אותם עולים. והוא מקבל את שפע הטוב שפעלו החלקים הטובים. לכן לית לון לישראל מזונא בגלותא אלא ע"י אומין. ויצחק בצערא וביגונא ע"ז על שאין מכוונים בתפלה. ואפשר שלכן לעתיד כשימליץ יצחק על ישראל כשיאמר לו ה' בניך חטאו כדאיתא במס' שבת (פט.) יחשב את התפלה מן הדברים שמטרידים את האיש ואינו חוטא בשעה זו כמו שינה וכו' כדאיתא שם בגמרא. ולמה לא חשבה לזכות בפני עצמה. אבל ההמלצה לעתיד תהיה על מעשיהם בגלות. ואם יבקש אז זכות חלקים הטובים שבתפילה. שוב יבא עשו על שכרו. כי הוא צד את התפלות על שלא נתכוונו כלן כראוי וגם הוא יושע על ידיה. לכן הוא חושב את התפלות רק לזמן הטרוד ואת הזכות מבקש מן הא קריבית נפשי קמך. שמסר את נפשו לה'.

ל״זוהנה ימים אלו ימי תשובה הם. אבל גם בתפילה מרבים עתה. והגם שעיקר התשובה היא שבלבו לבד יגמור ויחליט שלא ישוב לכסלה עד שיעיד עליו יודע תעלומות. מ"מ צריכים להרבות בדברי תשובה לפייס את מלך הכבוד שחטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך. הילד השוטה שחטא נגד אביו ואינו מבין שחטא. או שהוא עזות פנים. אז תכף אחר חטאו כשרוצה איזה טובה מאביו רץ אליו בלא בושה ואומר לאביו הדברים שכבר הורגל בהם: לא אעשה עוד ככה. משא"כ הילד בר הדעת. רוחו נכאה על שמבין את גודל עולתו. לא די שיודע שאינו מתפטר בלא אעשה כה עוד וצריך הוא לפייס את אביו. אלא עוד בוש אפילו לפייסו. ועומד מרחוק אצל הפתח כשעיניו למטה ומתירא אפילו לגשת אליו. וחושב איך אביט בפני אבי כשכ"כ מריתי נגדו, וכמה פעמים הוכיחני וכמעט ביקש אותי עשה נא למעני בני והעזתי ומריתי. אם במזיד או בשוגג מפני שלא השגחתי על כל דבריו ועומד ובוכה עד שאביו מרחם עליו וקורא לו ומקרבו. ואז מתחיל לפייסו ולאמר, נסה נא עוד הפעם וכבר אעשה ככל מצותיך, עד שאביו בטוח כבר שלא ישוב לכסלה. בראותו גודל דאגתו ויגונו ובושתו מעצמו.

ל״חוהנה נודע שיש ויכוח בין הקב"ה לישראל. ישראל אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה וה' אומר שובה אלי וכו'. והאם עד עולם נתוכח. אבל רק מי שדומה שכיון שהוא נאות לשוב כבר צריכים בשמים לקבלו בסבר פנים יפות ועוד ליתן לו תודה ע"ז. לזה דומה כאילו ח"ו ויכוח ומחלוקת בין הקב"ה לישראל היא. משא"כ מי שיודע בעצמו את חובתו הגדולה על שנתרחק מחי עלמין מקור הקדושה, ובכל לבו אומר לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, בושת הפנים אפילו לשוב, אז רואה הוא שאין זה ויכוח של מחלוקת ח"ו, רק מר אמר חרא וכו' ולא פליגי. משתוקקים אנו לשוב אבל בושנו, לכן השיבנו ה' אליך וקרבנו שנשוב. כנ"ל בילד החכם שמחכה עד שיקרבהו אביו, וה' ממלא את בקשתנו וקורא ומקרב אותנו ואומר שובה אלי, התקרבו ובואו ואשובה גם אליכם ונתקרב.

ל״טואפשר זה הרמז עזות פנים לגיהנום ובושת פנים לג"ע יה"ר שיבנה ביהמ"ק וכו', האם רק בבושת פנים תלוי, כיון שהוא בושת פנים כבר מגיע לו ג"ע, ושאר מצות מה תהא עליהן. והגם שהגמרא (נדרים כ) אומרת כל שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא, רק במהרה אינו חוטא אבל האם כבר בטוח הוא. ולמה תלתה המשנה כל הג"ע בבושת פנים. ומה ענין התפילה שיבנה בהמ"ק לכאן. אבל נודע שעיקר הג"ע הוא ההתקרבות לה'. והגיהנם הוא התרחקות. לכן אף שאין אנו יכולים להתפאר שתשובתנו כראוי. מ"מ אם יש לו שבירת הלב ובושת פנים יקרבהו ה' כנ"ל השיבנו. שובה אלי. לכן בושת פנים לג"ע. אבל העז פנים. תשובתו אינה כראוי ואינו מצפה ומשתוקק שיקרבהו. כי חושב הוא שכל השערים פתוחים לו נשאר בחוץ בגיהנם. והנה גם בענין הגאולה תלוי הדבר בזה. כי באם היינו כלנו בושי פנים כי אז כבר היתה הגאולה, כיון שה' קרב אותנו. אבל כיון שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי ואינם מכירים את מיעוט ערכם, לכן כיון שעז פנים לגיהנם שאינם מתקרבים. צריכים להתפלל עתה יה"ר שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו. לכן גם שבירת הלב יותר מדי שיש לאיש הישראלי. ג"כ מין תשובה מן בושת פנים הוא איך אתקרב לה' מגודל שפלותי, אבל זהו רק באם אינו נופל ביאוש ח"ו, רק מגודל התמרמרותו מתפלל רבש"ע השיבנו אליך. ומקוה הוא לאב הרחמן שיקרבהו ויעלהו. אז מרגיש אח"כ התחזקות ושמחה, והיא היא ההתקרבות של שובה אלי, שה' קירב את נפשו.

מ׳אבל לא בדברי פיוס לבד צריכים בימי התשובה להוסיף. רק בכל התפילות. גם בשירות ותשבחות כמו שאומרים בפיוטים. וכן התפילות שמתפללים בכל השנה פסוקי דזמרה יוצר אור וכו' צריכים להוסיף בהם כוונה. כמו שאיתא בספ"ק על אותם שכל עיקר כונתם בר"ה ויו"כ בפיוטים ועיקר התפלה עוזבים ונחפזים. ובאמת זאת היא עיקר התפילה ובה צריכים להוסיף כונה. וגם על החיים פרנסה ושאר צרכינו מוסיפים בימים אלו להתפלל. כי ה' ית' נקרא שומע תפילה. בגמרא איתא לא שמיע לי לא סבירא לי (עירובין קב) וה' שומע תפלה וסבירא ליה. הוא ית' מתאוה לתפלתנו.

מ״אועיקר התפלה צרכי שמים היא. חוץ מזה שהתפילה התקרבות ישראל לה' היא. ולא אותם בלבד רק גם את כל העולם מקרבים לה' אבל האדם חושב שכיון שהוא מרגיש צורך מצרכיו. לכן כשמתפלל עליהם רק לצרכו היא התפילה. ולמה בראו ה' שיצטרך לכל אלה, מפני שה' רוצה ליתן. כנודע מספ"ק שזה היתה טעם בריאת העולם שמטבע הטוב להטיב. והספירות לא בארץ לבד הן רק גם בשמים. כלומר האיש חושב שכל הצטרכותיו לו לבדו הן. א"כ כשמדת החסד מתעוררת עליו וממשכת לו חסד רק לו הוא חסד שיקבל ובמרום אין זה חסד כשנותנים לו. ולא גבורה כשמונעים ממנו ח"ו החסד. והספירות חסד וגבורה אין שמם חסד ולא גבורה במרום כי שם אין זה חסד וכו' רק למטה באדם. אך באמת במרום עיקר החסד והגבורה וכו'. וכמו שאמרה הגמרא בזמן שאדם בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו'.

מ״בואפשר זה הענין גם בהתעוררות הספירות, מי שחושב אני ואפסי עוד. הכל בשבילי. החסד שלי מפני שאני צריך, אז למעלה אין שמות לספירות כנ"ל. ואין שייך שיעורר חסד למעלה ויאמר ותכון בחסד כסאך. כי מה מקום לחסד בכסא הכבוד, והיא בחי' וחסד לאומים חטאת. אם אומר שהחסד של לאומים היא. רק שהם יתענגו זהו חטאת. ואיש הישראלי אומר וחסדך ה' מלאה הארץ. חסד שלך הוא, חסדך ה', רק שמלאה הארץ שממלאה ומתפשטת גם בארץ וגם אני מרגיש אותו. וחסד ה' רוצה ליתן וברא אותנו שנצטרך למתנותיו וחסדו, לכן התפלה להמשיך החסד לצורך שמים היא.

מ״גכיון שעתה ימי תשובה שצריך האיש ישראל להתקרב לה' לפייסו ולמלא את רצונו בכל דבר שיודע שזהו רצון ה'. וכיון שיודעים שזה רצון ה' שמתאוה לתפלתנו ורוצה שנמשיך חסד עלינו שהיא גם לו חסד, לכן צריכים להוסיף בכל התפלות ובלבד שידע ויאמין שצרכותיו צרכי שמים הם, ומתפלל לה' על צרכותיו אף שמתבייש מעצמו, הנה נגש הוא עתה למשפט על מעשיו של כל השנה ועוד יתפלל על דברים צרכיים כאלה. אבל כן רוצה ה' וחסד עליון הוא זה. משא"כ אותם דצווחין ככלבין הב הב. כי נודעת הקושיא הא מתפללין תפילות ארוכות בדבר החיים והפרנסה ולמה אמר צווחין ככלבין. וכן למה דוקא ככלבין הא כל בהמה וחיה צועקת על מזונותיה. אבל הגמרא (שבת קנה) אומרת ידע הקב"ה בכלב שפרנסתו מצומצמת לפיכך שוהה את אכילתו במעיו ג' ימים. ורואים בזה איפה מין חסד אחר שעושה ה' לכלב מאשר לשאר בעלי החיים, לכלם ה' נותן פרנסתם שלא בצער, ולהכלב בצימצום. רק חסד הזה לו שלא יצטרך לאכול שאכילתו שוהה במעיו. החסד של כולם גם במרום חסד שה' נותן. ובחי' ניצוץ חסד גם במרום היא של ורחמיו על כל מעשיו ונותן. וחסד הכלב למעלה אין זה חסד כי אין נותנים לו. ורק לו הוא חסד שאינו צריך לאכל. וזה צווחין ככלבין וכו' חסד לעצמם מבקשים מפני שהם צריכים זאת היא העזה בעת הדין. ועיקר התפילות היא על צרכי האדם שג"כ תהיינה פיוס. הוא שב ומפייס לה' ומתוך הפיוס מתפלל הלא כך בראתני שאצטרך לחסדך תמיד בצרכים אלו וצויתני להתפלל על צרכי לכן אני מתפלל, גם התפילה חלק תשובה היא.

מ״דאבל כנ"ל ועשו בא מצדו. שצד את התפלות על שאין מכוונים כראוי. וצריכים להשתדל בימים אלו שלא די שהתפלות האלו תהיינה טהורות בכונה רצויה ולא יצוד עשו אותם. אלא שגם את התפלות של כל השנה שצד אותם גם נוציא מידיו ונציל את העשוק מיד עושקו. ובכלל בימים אלו קל יותר להתפלל כראוי. כי איתא בס' אור נערב מהרב ר"מ מקורדוירא זצ"ל החילוק בין התפילות שמתפללים בלא כונות השמות ע"פ הקבלה לבין התפילות שמכונים בהם. ואומר שהתפילות בלא כונת השמות ביד הסט"א עוד לכלכלם במחשבות אחרות. משא"כ התפילות בכונת השמות יותר גדולות הן ואין רשות להסט"א לכלכלן. וכן הוא בכלל התפילות והתשובה שיותר גדולה אין רשות להסט"א לבלבלו ולא לעשו לצודה. כי ישנם אנשים שחושבים שאם כפרו על מעשיהם הנמוכים של השנה העברה ובפרט אם עשו מצוה אחת יותר על העבירות שלא יהיה מחצה על מחצה כבר די לו. אבל הן אמת שבעוה"ז לא יענש כיון שהמצות שלו רוב הן. אבל מה יענה בעולם העליון. הלא כל עוה"ב שלו ושל חייו הנצחיים שם בשנותיו של עוה"ז תלוים. ואם עברה שנה ולא עשה בה אף שמעונש עוה"ז ניצל אבל חלק עוה"ב חסר לו. כי איתא בגמרא עבירה מכבה מצוה. ומעט המצות שעשה דים להפקיעו מן העבירות שכנגדו. ובמה ישאר בעולם העליון. ואפשר זה הענין שדרשו חז"ל כפר לעמך ישראל אשר פדית, לעמך ישראל אלו החיים. אשר פדית אלו המתים. להנ"ל חוץ מזה שהנשמות שכבר נפטרו נדונים אז אלא גם החיים נדונים בענין נשמותיהם של עוה"ב, כמה ג"ע הכין לו בשנה זו.

מ״הוזאת יכולים בתשובה. בכל השנה יש לו מלחמה על כל צעד להבריח את יצרו ממנו ובימים אלו ימי התשובה אם שב באמת ובאהבה לה', מזדונות נעשים זכויות ומהכל נעשה מצות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד. וכמו שאיתא בזוה"ק (א' קכט) זכאין מאריהון דתשובה דבשעתא חדא וברגעא חדא מתקרבין מה דלא הוי כן לצדיקא גמירא. והגמרא אומרת, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. כי נשמות ישראל בעולם העליון גנוזות תחת כסא הכבוד, וגדולה תשובה שלא מעונש עוה"ז לבד מצלת אלא אף לענין עולם העליון והג"ע פועלת. וכיון שהתפילה והתשובה בימים אלו לא לענין עוה"ז לבד פועלת רק גם לעולם העליון. תפילה עלאה היא ואין הסט"א יכולה כ"כ לפעול לבלבל את התפלה במחשבות זרות ולא שיצוד עשו אותן, ולא עוד אלא שבכוחה להוציא את כל התפילות של כל השנה מיד עשו ולהעלותן לקדושה.

מ״ווגם פשוט האיש מצמצם יותר את דעתו בימים אלו ויותר מתפלל בכונה, כי המלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון מה נענה אנן, ובכלל כפי התרגשות האיש ישראל כן כונתו. אם מתרגש יותר אז כונתו יותר חזקה ולא מתבלבלת כ"כ בנקל, ואם אין בה חיות אז אף אם מכוון. הכונה קלה היא כאילו תלויה באויר ובקל מתבלבלת.

מ״זכי איתא בגמרא שהקב"ה אומר שמעתא מפומא דכולא רבנו (חגיגה טו) היינו לא שאומר השמעתתא בלבד. רק גם את שם המחדש ה' מזכיר. כמו שאמרו ז"ל שאומר הקב"ה ר' אליעזר אומר פרה בת שתים וכו'. (במדבר רבה יט) שהזכיר את שמו של ר"א. משמע שהלכה זו שחידש באמת של המחדש היא. עד שה' אינו אומרה כהלכה סתם פרה בת שתים. רק עם שמו של המחדש ה' אומרה. ומש"ר שהכל ניתן לו אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. אז ההלכות שתלמיד ותיק עתיד לחדש לא שנתנו למשה כסתם ההלכות וככל התורה והתלמוד. רק שבעיקר המחדש מחדשו. ולמש"ר נאמרה ההלכה עם שם המחדש. וההלכה שפרה בת שתים שנאמרה למשה עם שם ר"א נאמרה לו. כי התורה שבע"פ בחי' מלכות היא כמו שאומרים בפתח אלי' מלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה. ומלכות מקבלת מיסוד, מהי מקבלת את אור המדות. לכן תורה שבע"פ מקבלת מן הצדיק שהוא יסוד. מה מקבלת ממנו את אור המרות והקדושה שחידש בקרבו. ואז נתגלה אור תורה שהוא מחדש והוליד. וגם בשכל פשוט הוא כך. המצות הן עבודה למקום, ומי שאינו ראוי אומר לו ה' א"א בשמושך, ומי שיותר ראוי אז ה' רוצה ומשתוקק לשימושו. והוא מוסיף ע"ע מצות ועשיות וחומרות לה'. וכן בלמוד התורה, מי שרוצה בחקירתו לבד בתורה להוסיף לא יועיל מאומה. רק אם בקרבו ועצמו מוסיף קדושה ונשמה. אז זאת מתלבשת בתורה ונצמח חדושי תורה. כמו גרעין שיש בו חיות כשזורעין אותו באדמה. לכן חלק תורה שהוסיף ר"א. את עצמו ונשמתו שהיא שמו היא שהוסיף. וכשמש"ר השיג וזלכה זו את נשמתו של ר" א השיג. חלק תורה זו עם נשמה זו אחת היא. וכן הוא בענין התשובה, היכא דמי בע"ת אם רגיל ללמוד דף אחד ילמד ב' דפים. לא את הלמוד בלבד יוסיף, רק א"ע יוסיף עד שיצטרך להוסיף גם בלימודו. וכיון שע"י התשובה י את עצמו וחיות נשמתו יוסיף, אז התפילה תהיה יותר בהתרגשות ויותר בכונה מפני ריבוי החיות שבו שנתוסף.

מ״חלא אוכל עוד לצאת בדברי תורה. למה מפני שה' אמר אלי לא תעבור. לצאת ולבא בדברי תורה ולהוסיף בה תלוי בהאיש בעצמו. וכיון שה' אמר אלי לא תעבור לא אוכל לצאת ולבא. יהושע הוא עובר לפניך כאשר דיבר ה'.

מ״טוילך משה וידבר את הדברים וגו' ויאמר בן מאה וגו' לא אוכל וגו'.

נ׳להבין לאן הלך. ואם פשוט שהלך ללמוד עם ישראל הלא כתוב בפסוק והיה כל מבקש ד' יצא אל אוהל מועד. שהם הלכו אצלו. ורש"י ז"ל יכול שתשש כחו וגו'. מה מודיענו רש"י ז"ל בזה יכול שתשש כחו הלא כתיב בפסוק בפירוש לא כהתה וכו' אשר דרדקי דבי רב יודעין ואיך אפשר שתשש. ואם וש"י ז"ל בא לפרש את הלא אוכל אינני רשאי היה יכול לפרש פשוט לא אוכל אינני רשאי. וכן ההפטורה שובה ישראל עד ד' אלקיך.

נ״אאבל איתא מתלמידי הבעש"ט ז"ל על הפסוק (תהילים קלב) אם אעלה על ערש יצועי וגו' עד אמצא מקום לד'. כי לעבוד את עבודת הקדש צוה ד' לעובדו במקום קדוש אם בהר המוריה שבחר ד' או בהר סיני, ולא המקומות הללו בלבד. רק כל עבודה שאיש הישראלי עובד צריך שיהיה לה מקום קדוש. ויען שדוד המלך בכל דבריו אף הגשמיים עבד בהם את ד' לכן אמר אם אעלה וגו' עד אמצא מקום לד' שיעשה מקום קדוש עכ"ל.

נ״בכי מקום הוא בחינת מלכות כנודע בחי' דלית לי' מגרמיה כלום. דבר ריק שמקבל צורתה רק ע"י הדבר שנמצא בו, וקודם שנמצא בו דבר מציאתו בכח בלבד, וממילא לפי הדבר שנמצא בו כן צורת ועצם המקום. לכן קודם בריאת העולם שהיה רק אלקית היה המקום ג"כ רוחני לא מקום גשמי ולא היה מקום פנוי לעמידת העולמות הללו. כי המקום היה רוחני. וכשעשה ד' ית' את הטיהרא וסילק את האור למעלה נשאר שוב המקום בלי צורה רק בכח. וכשברא ד' את העולמות נברא המקום עמם בפועל. איזה מקום. מקום כפי העולמות. אבל ד' ית' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ומי ממשיך את התחדשות העולמות. בני ישראל בעבודתם, כי בכל מצוה שעושה והמצוה נמצאת עתה בעולם אז נברא שוב מקום קדוש מקום כפי המצוה, לכן כל מצוה צריך שיהיה לה מקום בעולם. ואם לאו אין לה מציאות, אבל כנ"ל בעשות המצוה נברא המקום עמה.

נ״גלכן בר"ה שהיא היום הרת עולם ראשית הבריאה הסתלקות האור, היא בחי' דין. וע"י המצות שאנו עושים ומקבלים עלינו לעשות נברא שוב מקום. אבל תלוי אם לא עשה מקודם עבירה ח"ו וברא מקום רע. וכל מה ששקוע בעבירה מחסר יותר מקום קדוש ואין מקום שתמצא המצוה בעולם בבחי' והמסכה צרה כהתכנס. ועיקר כילוי מקום הרע היא בר"ה. כי גם יניקת הסט"א היא מהקדושה כנודע בסוד ומלכותו בכל משלה. וכשנחסר להם ניצוץ הקדושה נעשו אפס. לכן ע"י שבר"ה נעשה הסתלקות נסתלק מהם הקדושה ומתבטלים. ואיזה אור נסתלק למעלה האור שהיה רק תחת רצונו ית' אור הקדושה. לכן אם משעבד מעתה את רצונו לד' ושב בתשובה שלמה על חטאיו אז האור שבחטאיו נסתלק למעלה ונעשה אפם, משא"כ אם מתחרט בלבד ולא הקריב רצונו להשי"ת באמת, אז איך יעלה האור שבחטאיו אם אסור הוא ברצון היפך הקדושה בבחי' מלך אסור ברהטים כנודע, ורצון הקליפה שלא יסתלק למעלה סובבו. וכן אם שב על העבר ונעשה הסתלקות האור בלי מקום אז צריך לעשות מקום קדוש על להבא על מצוות של כל השנה וכשמקבל עליו באמת בכל לבו ונפשו לעשות המצוות מהיום אז שוב נברא מקום קדוש.

נ״דלכן המצוות של כל השנה תלויים בימים אלו, במקום הרע שבטל ומקום קדושה שהכין להם. ויוכל להיות שלכן בימי תשובה נתעורר לכא"י [לכל איש ישראל] הרהור תשובה עד שאיתא מהאר"י הק' שמי שאינו בוכה בימים אלו סימן הוא שנשמתו אינה מתוקנת. יען שכל הרע נאבד כנ"ל עם המקום שלו. וכיון שאין רע אין לו למה להתאוות, וכשהוא בלא תאווה רואה את גודל שטותו וחטאו ומתחרט ושב. אבל אם שב על העבר לבד ואינו עושה מקום קדוש על תפילתנו על להבא אין זה תשובה. כי יקשה לו לעשות מצות ח"ו. וזה הדין בימים אלו עד כמה עשה מקום קדוש על מצותיו וכמה מצוות יהיה אפשר לו לעשות. וזה דין מעולה משפט טוב לא על עבירות רק כמה מצוות יעשה. איזה מקום בו הכין. משא"כ מי שלא בטל רצונו לד' ועבירות מהעבר ג"כ עודם נמצאים אז משפטו משפט גרוע על עבירות. וזה רמז הפסוק בקהלת. ועוד ראיתי וכו' מקום המשפט שמה הרשע. מקו"ם המשפ"ט. שהיה צריך להיות משפט על המקום קדוש שהכין. שמ"ה הרש"ע. המשפט הוא על הרשע והעבירות. וזהו יען ומקו"ם הצד"ק שהיה צריך להכין על צדק שמ"ה הרש"ע עוד נמצא. אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלקים. התבוננתי הלא ד' ישפוט את הצדיק משפט צדק כנ"ל אם וכמה מקום הכין, וכן את הרשע משפט גרוע. במה הדבר תלוי אם להשפט במשפט יפה או ח"ו להיפך. אבל זאת הוא כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. כל המעשה שם במשפט תלוי בחפץ ורצון האדם. אם בעת המשפט שיעבד כל חפצו ורצונו לד' אז נשפט במשפט צדק, ואם לאו ח"ו במשפט גרוע.

נ״הנחזור לעניננו שבימים אלו צריך לעשות מקום קדוש למצותיו של כל השנה. ואיך ע"י שמקבל עליו לעשות המצוות באמת. אבל כבר אמרנו שמקום נברא בפועל על ידי הדבר הנמצא בו. ואיך נברא מקום הקדושה של המצות בקבלה ובמחשבה לבדה. לכן תלוי איך הוא תשובתו. אם שב לד' לא משום כונה לעצמו לא כונת עוה"ז ולא לשם עוה"ב רק כי הוא יודע שזהו רצונו ית' ואצל ד' מחשבה כמעשה עושה מקום קדוש למצותיו על כל השנה. משא"כ אם למענו שב רק מחשבה היא. לכן בתשובה מאהבה היינו למענו ית' נעשה מזדונות זכויות. לפי דרכנו לא שהזדונות עצמם נעשו זכויות רק במקום שהיה לו מקודם זדונות ע"י התשובה נעשו זכויות כי שב מאהבה. ונעשה כאילו עשה המצות שמקבל עליו לעשות ונברא מקומם. אבל בתשובה מיראה ואינו בטוח עתה שיעשה מצוות לכן אינה תשובה מעולה. כי בשעת התשובה אינו בטוח במצוות ואין הזדונות נמחקים לגמרי רק נשאר שגגות. ואומר הפסוק שובה ישראל עד ד' אלקיך לא למענך רק למען ד' כי כשלת בעוניך. ואמר ר"ל שהפסוק מדבר בתשובה מיראה. ולפי הנ"ל כי מהעוון נשאר עוד כשלון שוגג יען שעשית תשובה מיראה. לכן שובה ישראל אחר תשובה זו מיראה תשובה מאהבה ויהיה אך זכויות כנ"ל. נמצא שבמקום רע אי אפשר לעשות מצוות כי אין מקום קדושה שתוכל המצוה להמצא בה. לא במקום גשמי קאמרינן כי אין זה המקום. כי למשל הכוס שעומד על השלחן אין השלחן המקום. וגם השלחן עומד במקום רק בעצם המקום המופשט קאמרינן. ולפי הנ"ל מתלמידי הבעש"ט ז"ל צריכים לעשות לכל עבודה מקום קדוש. לכן מש"ר כשכל נבואתו היתה לצורך ישראל וכשאמרו ישראל דבר אתה עמנו חטאו. כי אינו דומה השומע מפי הרב כנודע מרש"י ז"ל כתיב ואת תדבר פרש"י התשתם את כחי כנקבה. שנחלש נבואת מש"ר ע"י חטאם היה ירא מש"ר שכאשר ילמד עם ישראל במקומם בלבד מה שהם לא יוכלו כי יש להם מקום רע ע"י חטאם. אלא אף גם הוא יתש כחו כנ"ל התשתם ועי"ז לא יוכל לתקן את מקומם לכן ומשה יקח את האוהל וגו' והיה כל מבקש ד' יבוא אל אוהל מועד, וחוץ מהפשוט שריחק את מקום מוצאו לתורה ולתפילה ממקום ישראל, ירמז הפסוק שהוא הכין מקום קדוש עבור כל ישראל לעבוד את ד'. לכן מתמה רש"י ז"ל וילך משה שהלך למקום ישראל ללמוד אתם פרש"י יכול שתשש כחו הלא היה יכול להחליש כח קדושתו ע"י שהלך למקומם. ת"ל לא כהתה וכו' אשר נודע שלא על הגוף לבד ירמז רק שלא ירד למדרגה קטנה אף במותו כפרש"י שם כשפסק ללמד את ישראל. אלא מה. מדוע כך היה כאן. ושם באו בנ"י אליו וחלשהו וכפרש"י ז"ל איני יכול איני רשאי. שנטלה ממנו רשות ונתנה ליהושע. וממילא לא יפגמו בנ"י אותו עוד ויוכל לתקן מקומם במקומם. וילך וכו' ולכן הלך ויאמר וכו' לא אוכל עוד וכו' שנטלה ממנו רשות לכן היה יכול לבא למקומם ולתקנם עד ביאת גואל במהרה בימינו אמן.

נ״ושלש עשרה מדות תרפ"ו

נ״זבענין י"ג מדות שאנו אומרים. רש"י ז"ל אומר בפרשת תשא שד' אמר למש"ר וכסדר שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן עכ"ל הק'. ולמה היה צריך ד' לעשות כן ולקרא בעצמו. ולא היה די שיצוה שיתעטף הש"ץ ויקרא.

נ״חאמנם איתא בקדושת לוי על ויקרא ד' ד'. כי בכל איש ישראל יש חלק אלקות וכשהוא קורא ומתפלל עם חלק אלוקות הזה. אז החלק אלקות קורא לד'. וזה ויקרא ד' ד'. שד' קורא לד' עכ"ל הק'.

נ״טובאמת תמיד עיקר התפילה היא רק אם ד' מתפלל. וכדברי הגמ’ (ברכות ז) מנין שהקב"ה מתפלל היינו תמיד בתפלת הישראלי הקב"ה מתפלל. ואם לאו מה תועיל תפלתו ודברי החומר שיפעלו במרום ויהפכו מכעס לרחמים. אבל לא תמיד החלק אלקות שבקרב האיש מתפלל. רק מי שמקושר עם האלקות שלו שאין הגוף דבר לעצמו והנפש דבר לעצמה כמו ב' שכנים שאף שדרים בבית אחד מ"מ אנשים נפרדים ורחוקים הם זה מזה. רק שתשוקת הגוף ג"כ להיות משועבד לנשמה ואין הגוף מתפעל מדברי הגוף רק כפי התפעלות הנפש. אז כשבא להתפלל הקב"ה מתפלל כמו שאמרנו. ממעמקים קראתיך ד'. לא דברי הם דברי תפלה. רק פין מיין טיפעניש רעדט זיך ארויס. וזה הרמז. וכסדר שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן. שיעשו כן שאהיה אני קורא תמיד בחי' ויקרא ד' ד'. שד' הקורא והמתפלל וק"ל.