דרך המלך, חגים, שבועותDerekh HaMelekh, Holidays, Shavuot

א׳שבועות ליל א' (תרפ"ה)

ב׳להבין ענין הספירה. ומנחת העומר ושתי הלחם. והלשון וספרתם לכם. אשר בכל מקום דרשו חז"ל לכם משלכם שאין לזה שייכות לכאן. וכן ענין קבה"ת והקדמת נעשה לנשמע.

ג׳אמנם איתא במנחות סוף פרק המנחות והנסכים (דף קי"ד) אמר הקב"ה עשה לי ה' מיני טיגון כדי שאהנה ממך פרש"י ז"ל שתקובל לפני בהן, עי"ש. היינו שזאת גופא היא הנאת ה' מה שאנו נתקבל לפניו, ובאם לא היה הישראל מתקבל לפניו לא היתה הנאה ושמחה לפניו, כי מהיחוד ישראל עם ה' ית' נולדת השמחה וההנאה, ויכול להיות שההנאה ושמחה זו אנו מראים אצלו ית' אף עצמותינו עם הצמצום וגבול שלנו. כי באמת לפניו ית' כחשכה כאורה וכל הצמצום הוא רק נגדנו, ואף עצם הצמצום ממה הוא, מאלוקות, וגם אותנו דהיינו את הצמצום רואה ה' ית' לאלוקות, וכשה' ית' רואה אותנו רק עצם קדושה אנו נראים לפניו בלי הסתר. אכן כשנולדת כביכול בו ית' השמחה וההנאה, ממה נולדת, מזה שנתייחדנו, אשר לוא לא היה בנו שום פירוד וגבול רק עצם קדושה פשוטה כי אז לא היתה הנאה ושמחה. נמצא שע"י ההנאה והשמחה גם הגבול וצמצום שלנו נראה לפניו ית'.

ד׳ולכן בכל דבר מצוה צריכים אנו להרגיש עונג ושמחה. כי נתקבלנו עתה לפניו ית'. וכביכול ממנו ית' ומאתנו נולדו העונג והשמחה, וצריכים אנו להרגיש את השמחה והעונג של מעלה שנולדו מאתנו ג"כ. והגמרא מרמזת לנו. אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה (ברכות לא). כי כל צרכי הגשמיות קשה שיתראו לפניו ית' מעצמם, כי לפניו ית' אין הסתר כנ"ל. משא"כ ע"י שנולדה השמחה. גם הצמצום והגוף נראה למעלה ותפלתנו על צרכי הגוף מתקבלת ומשתלמת. ואימתי יודעים אנו שנולדה השמחה כשגם אנו מרגישים אותה. לכן מתוך שמחה של מצוה כשמרגישים שמחה ממצוה, עומדים להתפלל, ותפילתו תתקבל.

ה׳ובאמת כל עונג והנאה שנמצאים בעולם מאיזה מין שהם, כולם רק שמחה ועונג ה' הם. כי כנ"ל העונג הוא מהיחוד של ישראל עם ה' ית', רק יען שהצמצום והפירוד ביניהם, נמצא שהפירוד גופו גרם את העונג, כי אם לא היה פירוד והיה רק עצם אלקות הפשוט לא היה יחוד ועונג ממנו. לכן יש בפירוד ניצוצות של העונג העליון. ומתי מתגלים ניצוצות של העונג אשר בפירוד, אחרי היחוד ואחרי התבטלות הפירוד. משא"כ מי שנשאר בפירוד ובהסתר יכול לעשות מניצוצות הנאה של מעלה שנמצאים בפירוד, הנאה ותאוה לא טובה ח"ו.

ו׳לכן לפי"ז, אף הנאה של תאוה עונג של קדושה היא, ולא של קדושת האדם בלבד רק של הנאת ה' ית'. ויען שלא נתקרב האדם אליו ית' ולא נעשה מההסתר יחוד ועונג עליון, לכן נעשה מהנאה זו תאוה. וזאת יזכור האדם תמיד בכל תאוה שעולה ח"ו על לבו, שהוא מן ה"כדי שאהנה ממך" שאמר ה'. ואך הוא מהפכה לתאוה ר"ל. וזה הוא ענין אותם הצדיקים שנשבעו בה' בהתגבר עליהם יצרם כיוסף ובועז וכו' כמו שאיתא בחז"ל. שנזכרו שתאוה זו הנאת ה' היא וכשנתייחדו בה' ונעשה היחוד ונתגלתה הנאתו ית', אזי הרגישו גם הם בהנאת עליון.

ז׳לכן מי שאינו נשאר עומד בהנאת עוה"ז ואינו מוציאם לתאוות אז בבואו למצוה מרגיש הוא את הנאת ה' במצוה, כדי שאהנה ממך ע"י שתקובל לפני בהן כנ"ל, משא"כ מי שנשאר עומד ואת חלקי הנאת ה' שמפוזרים בכל העולם הפך לתאוות, אז בבואו למצוה חסרים לו חלקי הנאת ה' ואינו מרגיש מאומה מהנאת ה' שהיא בחי' ג"ע, בחי' ונהנים מזיו השכינה, כי אוצר של ניצוצי הנאת ה' שנמצאו בעולם התרוקן והפכם לתאוות ר"ל. ולאו דוקא בעת מצוה חסרים לו הנאתה' אלא אף בג"ע חסר לו עונג הג"ע. אדם הראשון אף במאכליו השיג טעם ג"ע והנאת עליון. כי באמת חלקי הנאת ה' בהם. ולמה הרגיש אותם אדה"ר. מפני שהיה דבוק בה' השיג את עונג העליון החלקים של כדי שאהנה ממך המפוזרים בכל העולם. וכשעשה מזה תאוה. וכי תאוה היא לעינים. אפס הג"ע ממנו כי חסרו לו חלקי הנאה מפני שהוציאם לתאוה.

ח׳לכאורה יאמר האדם שקשה לו שלא יהנה מן העוה"ז. אבל כל קושי הדבר הוא מפני שמשוקע האדם בו. כמו שקשה למגואל שינקה א"ע מפני שכבר מורגל בזה. ויתבונן נא האדם. מדוע מי שעומד לדין קשה חסר לו לגמרי חוש כל תאוה. וכן אף מי שטרוד מאד במסחרו ישכח לאכול. לא שהתאוות הן בעצם והעדר הדעת שולל אותם. רק אדרבה. בעצם אין האדם מתאוה ומתענג מתאוות. כי אין התאוות שלו רק עונג עליון הם כנ"ל. אך אם האדם מתחבר עליהם ומקשר עליהם את דעתו אז הוא עושה אותם ליש ולדבר נפרד בפני עצמו והם מתגלים להנאות ותאוות בפני עצמן. ולכן אם דעתו משוקעת עתה בענין אחר ואינה מקשרת א"ע לניצוץ הנאה ועונג עליון שבגבול ודבר נפרד, אז אין לו תאוה. לא שבטלה, רק שלא עשה אותה כי בעצם אין תאוה. וזה שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג). לכאורה מה זה רוח שטות, הן אמת שהשוטה הוא עצם לעצמו. כי אדם הוא. משא"כ השטות הלא רק העדר הדעת היא כמו שאה"כ נבער מדעת, ומי שיותר חסר לו הדעת יותר שוטה מתקרייא. ומי שאין בו כ"כ העדר הדעת אינו שוטה כמוהו. אמנם השוטה שהשטות שלו אינה עצם לעצמה רק העדר הדעת, אין עוד רע כ"כ. אבל גרוע ממנו השוטה שהשטות שלו עצם נמצא לעצמה היא. אדרבה. יש בו דעת רק דעתו מקולקלת ומסובכת בדברים לא טובים. ואין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, שיש בו עצם ורוח שטות, והתחברה דעתו להגביל ושלל את עונג עליון. הנאת ה'. ועשה ממנה תאוה ר"ל. לכן הישראלי החפץ להשתיק תא ותו צריך למשול על דעתו שלא תהיה משוקעת בחלקי הנאת עליון שמפוזרים בעולם, ולא יעשם לדבר נפרד.

ט׳אמנם זאת היא רק ההתחלה שצריך האדם לעשות, ומי שעובד את ה' תמיד בדעה קדושה אז נעשה כולו איש אחר, מין איש שא"א לו עתה לצייר בדעתו, ואשר התקרבותו לה' תגרום באמת הנאה לפניו ית'. וגם זה אינו רחוק מן השכל. כי באמת האדם צריך להתגלות, ונחוץ לזה דברים שיגלו אותו, ואם אין לו דברים המגלים אותו נעלמים חלקי האדם ממנו. אף בגשמיות אם חפץ האדם שכח ראייתו תתגלה בו הריהו מוכרח לראות בפועל, ואם יסגור את עיניו יחדל כח ראייתו. נמצא שהדברים הנראים מגלים בתוכו את כח הראיה. וכן בכל כוחות הגוף. ומכש"כ בכח הרוח שלו. האיש מתחכם למשל בשמעו דברי חכמה, ולא שדברי חכמה אלו בלבד ששמע נתוספו לו, רק שבעצם נעשה יותר חכם שמבין יותר מדעתו וכו'. ומי גילה את חכמתו הדבר חכמה ששמע. וכן אם עושה האיש חסד, נתגלה בו מדת החסד. ולא יצויר שהחכם והגבור יהיו בעולם אם לא היו הדברי חכמה ודברי גבורה נמצאים שיגלו את עצמותו. ואף בדברים פשוטים הנראים והנשמעים לולא היו, כי אז לא היה בעולם לא גבור ולא חכם לא שומע ולא רואה, היינו עצם האדם הזה שהנהו עתה חכם גבור וכו' היה נשאר נעלם, נמצא שעצם האדם הוא עצם מופשט בלתי נראה. והדברים הנוגעים והסובבים אותו מגלים ממנו בדמותם. החכמה מגלה בו חכמה. החסד מגלה בו רחמנות וכו'. וה' אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. עצם מופשט. וירדו בדגת הים וכו' וירד וימשך למטה בדגת וכו' כצל העולם כפי שימשכו הם ממנו. ומי יודע כמה דברים יכולים עוד להתגלות באדם שאינם ממין זה שיש בו עתה, רק כיון שאין דברים אחרים בעולם ממין אחר לכן א"א שיתגלו בו, כי האדם הזה הוא רק צל בדברי העולם ואם היה בג"ע היה מתגלה בו אדם ממין אחר. כי דברי הג"ע היו מוציאים ממנו מהות אחרת.

י׳ובזה יכולים להבין איך הרב זקוק לתלמידים. כדי שיגלו בו את עצמו כפי בחינותיהם. ואיך התרשלותם פוגמת בו. אין כוונתנו עתה ברוח ונשמה שמתגלים לאדם אח"כ. בבחי' זכה יתיר (ב. צד), רק על כל האדם. ואף נפש הבהמית איתא בהרמב"ם (כמדומני בח' פרקים) שאין נפש הבהמית שבאדם כמו של הבהמה. ומתלמידי הרר"ב ז"ל איתא שגם נפש הבהמית של ישראל שורשה בקדושה. מפני שור שבמרכבה. רק שנתלבשה בלבוש לא טוב, ולפי הנ"ל שבעולם דמותה הוציאה כפי דמותו אבל היכולת לגלות גם ממנה אור גדול.

י״אומי שחושב שהאדם אינו מוכשר לחשוב ולהבין דברים רוחניים בלא שום לבוש. אינו אלא טועה. כי האם אתה מכיר את האדם, ואף את עצמך האם הנך מכיר, הלא את עצמך שאתה מכיר רק את צל העולם אתה מכיר. אותם חלקי האדם שחלקי העולם גרמו להם שיתגלו מקרב האדם הנעלם. רק זאת יכולים לומר. שחלקי האדם שנתגלו ע"י חלקי העולם הגשמי א"א להם לראות ברוחני. אבל מי שכל סביבותיו ומעשיו רק בקדושה. היינו שיודע איך להתנהג בהם. אזי חלקי הקדושה מוציאים ממנו מין מהות אחרת. ושוב אין זה נגד השכל אשר האדם הזה תהא לו רוח הקודש ורוח נבואה, לראות ולשמוע אחרת מכפי שאר בני האדם.

י״בוזה רמזו ישראל בהקדמתם נעשה לנשמע. כי אם היו מקדימים נשמע, מי ישמע, האני, איזה אני, האדם בהכרה שלו שגילו בו לפני כן העולם ומלואה, וא"כ יכול להכיר ולשמוע רק כפי חושיו הגשמיים. ובזה לא רצו ישראל. רק אמרו בראשית נעשה. את מה נעשה. את עצמנו. התורה תוליד את עצם האדם הנסתר. ובזה נשמע.

י״גאבל בעצמם לא יכלו זאת, כי סוף כל סוף כל נגיעתם בתורה היא רק ע"י עצמם אשר כבר נתגלה בגרם העולם, ורק משה רבינו קיבל את התורה ונהג בה טובת עין להיטיב עינינו שנראה גם אנו את התורה, לא אותה שכבר נמשכה לעולם שחושינו רואים ומבינים אותה, אלא 'את התורה שחושב ויודע האדם ממין אחר, אותה נראה ונקבל.

י״דכי הנה צריכים להתבונן עוד בהנ"ל. אמרנו שחלקי העולם גורמים באדם להוציא את מהותו וזה כל אדם רואה, ועיקר האדם שממנו מתגלים חלקי האדם נעלם הוא. ומאין אני יודע שכל איש עיקרו נעלם, זהו יען כי אינני רואה בי עצם אחר, ובמה אני חפץ לראות בי עצם אחר, בכח הכרתי שהמציאו וגילו בי העולם ומלואה, לכן מעתה איך ברור לי שבכולם עצם האדם ומקורו (שאין דוגמתו בעולם שיוציאו ממנו) באמת נעלם, הלא אפשר שישנם רק שאין לי במה לראות כי לא נתגלה בי כח הכרה אחרת רק כפי שהוציאה העולם.

ט״וובאמת כן הוא. טעות הוא לומר שבכולם עיקר ועצם האדם נעלם, כי הצדיק שהמציא מעצמו מהות וכחות אף מה שלא הוציאו ממנו חלקי העולם. אזי במהות הזו יכול הוא לראות את הנעלם מן האדם, את עצם האדם שממנו כל ההתגלות. ומעתה מי שיש לו שייכות עם הצדיק הזה שאת עצמותו גילה גם לו נתגלה עצמותו לא כדוגמת וגרם העולם. כי מדוע נתגלו בו מקודם רק כוחות ומהות אלו ולא אחרות. מפני שרק דברים האלו המגלים נמצאו בעולם ולא זולתם. משא"כ אם יש לו נגיעה באיש אשר את עצמו הנעלם גילה אז יש לו דבר למעלה מן העולם שתגלה גם לו את עצמותו שלמעלה מן העולם.

ט״זוזאת פעל מש"ר לגלות בישראל, לגלות את עצם מקורם הנעלם, ובזה יקבלו את התורה. ולכן הוסיף יום אחד מדעתו (שבת פז.) אשר כנראה לכאורה עשה בזה ב' דברים מדעתו. א' שה' אמר ב' ימים פרישה והוא עשה ג'. ב' שה' אמר ליתן את התורה ביום ר ולפי דברינו ניתנה התורה בשבת. וכשמש"ר חפץ להמציא בנו את עצמנו הנסתר ושנשיג את הנסתר מהתורה אז גילה לנו בהכנת וביום קבה"ת כי שמענו בחושנו פרישה ג' ימים וקבה"ת ביום ו' ומש"ר הודיענו והמשיך לנו את התורה בנעלם מאתנו כדי לגלות לנו את הנעלם בדבר ה'. וזהו מקור כל יכולתנו שהתורה תעשה את עצמנו ושלא נקבל את התורה בחלק האדם שגילו העולם ומלואו לבד. ושידעו חז"ל כי אף שלחושינו נראה שה' אמר ארבעים יכנו, הפשט הוא ל"ט. וכמו כן ממחרת השבת של הספירה, וכל שאר עצם התורה הנעלמת. נמצא לפי"ז שע"י שהתורה ניתנה ביום שקבע מש"ר, פעל בזה שלא נשאר במהותנו שגרמו העולם ומלואו להוציא, אלא בבחי' הקדמת נעשה, שהתורה עושה אותנו. לכן אמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא, רק כמה שהמציא השוק ושאר העולם, כמות ואיכות כזו של יוסף נמצא, אך ע"י היום הזה יש יוסף יותר. יוסף הנעלם שנתגלה.

י״זלכן כדי לקרב אותנו לקבה"ת ציוה ה' להקריב עומר שעורים ושתי לחם מחטים, מאכל בהמה ומאכל אדם, ולקדש את הזמן בספירת העומר. כלומר, כיון שתמיד עוד קודם קבה"ת העולם ומלואה מגלים אותנו, צריכים לקדש את העולם כדי שאף מה שהיא ממציאה בנו ג"כ רק מהות קדושה תוציא ותגלה בנו, ואז נהיה מוכשרים בקבה"ת שהתורה תברא אותנו. וזה וספרתם לכם, לכם היא הספירה, כדי שעצם קדוש יתגלה בכס כנ"ל.

י״חשבועות ליל ב' (תרפ"ה)

י״טלהבין מעט ענין קבה"ת וכפית ההר.

כ׳אמנם נודע מהבעש"ט ז"ל. שלעתיד יקח ד' את האות מ' מן הס"ם. וישאר סא"ל, שהוא בגמטריא הוי' אדני' עכלה"ק. אבל נודע שלביאת המשיח. צריכים להכין א"ע ע"י עבודתנו. לכן מעתה אנחנו צריכים להתחיל בעבודה זו, ואיך עושים התהפכות מן הקצה אל הקצה. לא לבד לבטל את הס"ם, אלא לגלות בו אלקות הוי' אדני'.

כ״אאמנם בענין העבודה יכול להיות ע"פ דרכנו. כי מהו יצה"ר. כלומר למה נקרא יצה"ר, מפני שפיתויו הם היפך רצון ד'. ובאם לא היה ד' מצוה שזה אסור. אז לא היה האדם מתרגש בעת שהיצה"ר מפתהו. ובזה כבר נתגלה בו חלק אלקות. לא מבעי במי שמנצח את יצרו בהרגשה זו, אלא אף טרם שניסה ללחום נגד יצרו בבא בקרבו מחשבת יצרו, מתרגש הלא עבירה היא זאת והיצה"ר מפתני, לא בידיעה לבד, רק הרגשה שלבו מתפעם הלא עבירה היא, זאת היא כבר חלק אלקות אשר גילתה ופלטה הנשמה מקרבה. ואף שלולי פיתוי היצה"ר, חלק אלקות זה טמון ומוסתר, אבל כיון שהלה מפתה, ולמה מפתהו לעשות כן. מפני שהוא היפך מרצון ד', לכן פגע עי"ז בהאלקות אשר טמון, ומתגלה להתקומם נגדו.

כ״בובאמת לוא יתרגש האדם, וחלק אלקות יתגלה בו טרם שנצחו יצרו. כי אז היה הוא מנצח ליצרו באלקות זו שנפשו פלטה. אבל כיון שהתגלות זו באה רק אחרי מעשי יצה"ר בעת שכבר כלה מלאכתו, לכן קשה לו להתגבר נגדו. כי העובר עבירה ר"ל יש לו מקודם מחשבה שיעשה עבירה, ואח"כ ח"ו עושה בפועל, לכן ההרגשה שבאה לו מקודם, שחושב איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, לא הרגשה ויראה נגד מעשה עבירה הוא רק נגד ההרהור ומחשבת העבירה שבאה בקרבו היא, ולכן היא הרגשה קלה מפני שרק נגד הרהור עבירה באה. וניצוץ קטן נתגלה בקרבו. וקשה שיתגבר בו נגד יצרו שמפתהו אח"כ על עבירה בפועל. ואילו באה ההרגשה והתגלות אלקית נגד ההסתה של פעולת עבירה קודם עשיתו המזימתה בפועל. כי אז היה יכול לו. כי גם ההתגלות גדול הוא נגד גדלות היצה"ר, אבל גם היא באה אחר החטא, בהרגשת החרטה, בעת שכבר עבר ר"ל.

כ״גאמנם החילוק הזה, בין הרהור עבירה לעבירה בפועל, לא באו מצד היצה"ר. כי הלא הוא מפתהו בפעם אחת שיעשה העבירה, רק האדם הנפרד בבוא במחשבתו דברי היצה"ר שיעשה, לא גמר מעשהו עוד עד אשר יעשה בפועל. לכן אם היה הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה. כי אז היה לנו הרוח, שתיכף מן הרהור היה מתגלה חלק גדול של קדושה נגד עבירה גדולה. כי ההרהור כמעשה. והיה יכול האדם להתגבר בזה נגד יצרו. אבל איזה רוח היה אם סוף כל סוף כבר עברנו על העבירה ח"ו. כי מחשבה רעה הקב"ה מצרף למעשה. ויצא שכרנו נגד הפסדנו ח"ו. לכן צריכים לקחת רק את הטוב מזה. הקב"ה אין מצרפה למעשה אבל אנחנו נצרפה למעשה, והאיש ישראלי כשבאה ח"ו בקרבו שום נדנוד של מחשבת און יהיה בעיניו כאלו כבר עשה את החטא בפועל ח"ו. וממילא יתגלה מנשמתו קדושה רבה נגד חטא בפועל. טרם עשותו בפועל. ויוכל להתגבר נגד יצרו.

כ״דלכן הפסוק אשר ממנו לומדת הגמרא שאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה הוא הפסוק און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד' (תהלים ס"ו). לפי הנ"ל ירמז, אם בלבי כבר ראיתי את כל האון כאילו כבר עשיתיו בפועל ח"ו. אז לא ישמע ד' ולא יצרפה למעשה. משא"כ אם אין האיש רואה ההרהור למעשה. ולא גילה חלק אלקות רק כנגד החטא בפועל, ישמע ד' ח"ו. כי הרי זה מחשבה שעושה פירות כי נכשל ח"ו ע"י שאין לו כ"כ קדושה ללחום נגד יצרו כזה של עבירה בפועל.

כ״הכל ענין עבירה שאנו אומרים כאן. לאו דוקא בעבירה חמורה. אלא אף אם אינו עושה מצוה כהוגן ואינו מתפלל כראוי עבירה היא. ולאו דוקא כשבא כבר בלבו הרהור עבירה. כי מי שמדותיו קשורים בדעתו יראה ואהבה שלו מתפעלים לד'. אז כשמקבל עליו את העול תורה, אז נפשו מרגישה ביראה שלא יעבור העבירה, ונפשו מגלית מקרבה את חלק האלקות ללחום נגד יצרו.

כ״וויכול להיות שזה הענין לא תעשון שהרבתה התורה, אף שישנם מצות שהיה די בעשה. למשל אנכי ולא יהיה לך, אם כתיב אנכי ד' אלקיך כבר נדע שאסור לעבוד ח"ו לזולתו. ולמה להתורה להזכיר את צד החטא שבה. והרבה יש שאמרו חז"ל לעבור עליו בעשה ולא תעשה, עד שרבים הם מספר הל"ת מהעשין. ולהנ"ל הזכירה תורה צד העבירות,שתיכף בשמענו ובקבלנו אותם, נרגיש, ויתגלה חלק האלוקות שנסתר בנשמתנו כנ"ל.

כ״זוזהו ראשית קבלת התורה, כי כל קבלה הוא דבר שלא היה לנו, ובנ"י בעת קבלת התורה הוצרכו לפסוע מחושך בלי תורה לתורה, וכן אף עתה אם אין האיש מקבל על עצמו תורה יותר מאשתקד נמצא שבאותן שנים אינו מקבל ח"ו את התורה. כי הלא תגנב ולא תרצח הזה כבר קיבל בהיותו עוד בן י"ג שנים או מקודם, וצריך כל איש ישראלי לקבל בכל שנה ע"ע יותר. וא"כ צריך לפסוע בענין הזה מן ההעדר לתורה. אשר זהו א"א בפעם אחת, בלתי אם מן ההעדר יעשה ג"כ תורה ומן היצה"ר יעשה אלקות. ומן הס"ם בחי' הוי' אדני'. ד' ית' כשעשה את עוה"ז, עולם ההסתר, עשה השתלשלות אחר השתלשלות מכמה עילות ועלולים עד שעשה את עוה"ז. והיה כמה בחי' אמצעיות בין אלקות לעולם הזה, ועתה כשאתה אומר לצאת מן ההעדר ולהכנס לאלקות רוצה אתה לפסוע בפעם אחת, לא זאת א"א. רק אם שגם מן ההסתר תגלה אלקות, ומן היצה"ר בחי' אדנ"י כנ"ל.

כ״חלכן הבחינה הוו והמצב הזה, ראשית המצב בקבלת התורה. רק האמצעי וההכנה על לעתיד, האמצעי בין עוה"ז לקדושה. כי איך הוא בחי' לעתיד מה שאמרנו בשם הבעש"ט ז"ל. שישאר הוי' אדני'. הלא לעתיד יהיה השם ככתבו וגם מהוי'ה יהיה י'ק י'ק כנודע. אבל כנ"ל הבחי' זו היא בחי' אמצעי, כתר של עבודת הגלות ומלכות של עבודת התיקון. כי לפי הנ"ל. ע"י היצה"ר או המורא של היצה"ר הבאה מן הקבלה. נתגלה האלקות אשר טמונה היא, ומי מסתירה היצה"ר. נמצא שאין האיש נמצא באור רק בצל האור, כי היצה"ר מכסהו עוד והוא רק רואה את האור, ותכלית העבודה היא, ולא יכנף עוד מוריך. שימצא כולו באור כולו, תחת זיו שכינתו ית' , בחי' לעתיד.

כ״טומש"ר שאמר לבצלאל שיעשה תחילה כלים ואח"כ המשכן. ואין לפחוד איפה להכניסם ואיך להכניסם. כי גם בחוץ יכולים לעמוד, מפני שלפי בחי' מש"ר כבר מקווים לתקן עולם במלכות שד־י ונמצא כולו באור, וכל העולם קדוש כמו לעתיד. אבל בצלאל ראה שלא ראוים עוד בנ"י לבחי' זו ואסור להעמידם בחוץ, רק במשכן מקום קדוש, ואמר לו משה, בצלאל בצל־אל היית, לא באור רק בצל אור. ואתה מסתכל באור כנ"ל הכנה על לעתיד.

ל׳וזאת היתה צעקת המלאכים, חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבו"ד. עד עתה היתה גנוזה בלבות בני אדם, והאם זאת היא תכלית התורה וקבלתה שגם עתה תנתן רק בבחי' גנוזה וטמונה, רק בחי' צל אל ולא באור, והיה משה מתירא עד שפירש ד' מזיו שכינתו ועננו עליו שיהיה כולו באור, תכלית התורה, לא בחי' התחלה לבד של חמדה גנוזה. כי מי הוא המסתיר, היצה"ר, אבל לא יצרו של אדם כי אדרבה נגד יצרו של אדם נשמת האדם נמצא בעולם הזה והעולם מקיף את נפשו רוחו ונשמתו ומסתרת אורן, וכאן עשה ד' שפירש מזיו שכינתו עליו שתהיה הקדושה מקפתו ולא העולם, וקבלת התורה לא תהיה בבחי' גנוזה בצל אל רק כולו באור, והכלים יכולים לעמוד גם בחח, כי העולם המקפת אותם ג"כ קדושה היא. ולא משה רבינו לבדו זכה לזה. אלא אף כל ישראל כל אחד לפי מדרגתו זכה לבחי' כפה עליהם ההר כגיגית. כי אנו אומרים אלו קרבנו לפני הר סיני וכו'. שהר סיני בעצמו היה בו קדושה במי שיהיה לכל העולם לעתיד. וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן לכן כפה עליהם את ההר כגיגית. לא נאמר הגביה עליהם, רק כפה עליהם כגיגית שהקיפם בההר שלא תהיה עולם הזה מקיפתם ותורה תהיה בחי' חמדה גנוזה לבד. רק שכולם יהיו באור לכן כל איש ישראל אף שבראשית קבלתו יכול להיות בחי' בצלאל. שמן היצה"ר יתגלה בקרבו את האלקות המסתתר בו. מ"מ אח"כ צריך להמשיך על עצמו בחי' כפיית ההר שימצא כולו בקדושה ותמיד יתלהב לבו לד'. ואף אם קשה לו שיהיה תמיד כן עכ"פ יקבע לו זמנים שיתגלה ד' בקרבו, בבחי' לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. בלא החטא רק כולו קודש וק"ל.

ל״אחג השבועות ליל א' (תרפ''ט)

ל״בויאמר ה' וכו' הנה אנכי בא אליך וכו', וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה וכו'. ורש"י ז"ל מפרש שאמרו רצוננו לראות מלכנו.

ל״גכי איתא מתלמידי הבעש"ט זצ"ל עה"פ יערוף כמטר לקחי וכו', שהתורה היא כמטר שמצמיח אותן הזרעים שנזרעו, אם בא המטר על גרעיני חטים מצמיח חטים, ואם על שעורים שעורים. ואם על קוצים קוצים. כן את הפנימיות שנמצא בקרב האיש הלומד תורה, התורה מצמחת ומגדלת, אם יש בו עצם טוב נתגדל העצם הטוב ומתקדש, ואם ח"ו בו שורש לא טוב ג"כ מתגדל ומתפרסם קלונו ר"ל עכ"ל. פנימיות האיש מתגדלת בתורה, לכן ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני פירש"י בתשובה, כי ברפידים אמרו היש ה' בקרבנו אם אין, ואם לא ירגישו קדושה בפנימיותם מה תועיל להם תורתם, לכן קודם שבאו למדבר סיני לקבל את התורה, שבו בתשובה שלימה ותקנו וקדשו את פנימיותם, כדי שהתורה תעלה ותגדל את קדושתם. וה' אמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב וכו', דייקא אתם . כי לא כל מי שבא לקבל תורה תקדשהו התורה, רק אתם כמו שהנכם עתה בקבה"ת אחר תשובתכם.

ל״דוכן בכל שנה ושנה. יש פסח. ספירה, ימי הגבלה ופרישה, ועד הרגע של קבה"ת צריכים לשוב כדי שנוכל לקבל את התורה בפנימיות של קדושה, כמו שאיתא בזוה"ק ומאן דמטי טהור להאי יומא וכו' שליום הזה צריכים לבא כבר בטהרה, ומי הוא איש הישראלי שלא תהיה פנימיותו קדושה אם רק בא לקבל את התורה. בני עשו וישמעאל שאלו מה כתיב בה, מפני שפנימיותם שורש רע, זה של רציחה וזה עכירות אחרת, לכן עוד נתרבה עכירתם והודיעו בפירוש מרעתם שא"א להם לפרוש מהן ולבטל את רעתם לתורה. משא"כ איש הישראל שאומר לא שתרד התורה אלי ורק כפי רצוני תצוני התורה, רק שאעלה אני לתורה ואת כל עצמי אבטל לתורה. וכל אשר דבר ה' נעשה. דייקא כל אשר דבר, ואפי' בכל לבבך ובכל נפשך שאפילו נוטל את נפשך את נפשך האם יש תשובה גדולה מזו. וכלנו ראויים לתורה.

ל״ההתורה מגדלת את פנימיות האדם ותלוי מה פנימיותו, כי הבריאה בכלל היא התפשטות אלקית, כמו שאמר המדרש שאלמלא אמר די היו נמתחין והולכין (בראשית רבה ה), נמתחין ומתפשטין. וההתפשטות היא ע"י השתלשלות והתלבשות מעילה לעלול וכ' אצילות לבריאה. מבריאה ליצירה ולעשיה, ובעשיה מכתר שבה עד חכמה שבעשיה וכו' עד מלכות שבעשיה. ובעשיה בעצמה יש אצילות שבעשיה וכו' עד עשי' שבעשיה. וישראל עלו במחשבה (זוהר ב, ק"ט) הגם שגם כל העולם ברא ה' במחשבה, ובראשית מתרגמינן בחכמה ברא ה' שמים וארץ. כי ברצון פשוט ומחשבה ברא ה' את העולם, אבל התגלות העולם רק ההשתלשלות שבו נתגלה, והמחשבה נשארה נעלמה למעלה עד שיכול להיות נראה עולם גשמי. משא"כ בישראל לא השתלשלות והתפשטות של מדרגות התחתונות בלבד נתגלו, רק גם עצם המחשבה נתגלה בהם, עד שיכול להיות באיש ישראל מחשבות קדושות ודעת התורה שהן מחשבה עלאה, ומזה נעשה ישות ובחירה בו. כי גם ענפי האילן ועליו אחד הם עם שורשו אשר בארץ, רק שנתפשטו מן המקור והשורש. משא"כ אם יקחו חלק שורש האילן ויוציאוהו למקום העלים והענפים בלא השתלשלות והתפשטות. כי אז נתרחק חלק שורש הזה לדבר בפני עצמו, כיון שלא נתפשט ונשתלשל בהדרגה.

ל״וגם בבחי' מלכות יש בחי' ספירת חכמה וגם הבחי' שלמעלה מהם כי וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו וכו' כגופא בלא נשמתא (סוף הקדמת תיקוני זוהר). אבל רק השתלשלות נראה ונתגלה, והחכמה וכו' נשארה במרום נעלמה, משא"כ באם הוריד ה' ניצוץ חכמה כמו שהיא למטה. בלא השתלשלות מעילה לעלול. כי אז היתה מתרחקת מן בחי' חכמה עלאה. כן העולם רק השתלשלותה נתגלה והמחשבה נשארה במרום מוסתרת מן העולם. וא"כ אין העולם דבר יש לעצמו. רק סוף ההשתלשלות מן עולם העליון ומן הבחי' מחשבה עלאה. משא"כ הישראל שהוא בעולם הזה, הוא שעלה במחשבה. ואיש ישראל חלק בחי' מחשבה שירד למטה הוא, נמצא שחלק מחשבה נתרחק לבחי' מחשבה בפני עצמו, והיא הבחירה שבו לעצמו. כלומר בשעה שיש לו רצון לעצמו, שאינו בטל לרצון ה'. חלק מחשבה עלאה שנתרחק מן מחשבה עלאה בו. וכיון שלא היתה הכונה בהתגלות מחשבה לעצמה שתשאר לעצמה נפרדת רק שתשוב אל שורשה. ושורשה היא מחשבה עלאה. לכן הוצרכו לתורה שהיא רצון ומחשבת ה'. שבה יעסקו ובדרכי' ילכו. נמצא שהתורה תכליתה היא להשיב אותנו גם כשאנו בעוה"ז למחשבה עלאה. לכן מי שהחלק מחשבה עלאה שבו קדושה. אז בקרבתו לתורה נתיחדה ונתגלה עצם המחשבה ביחוד עליון בקדושה. משא"כ מי שפגמה ח"ו או שהוציאה בקרבו והכניס בו שורש פורה ראש ולענה ר"ל. אז בהתקרבותו לתורה עוד מוסיף לפגום את מחשבה עלאה שבתורה. משל למי שהולך בבגדים צואים בביתו וברחוב. שאין כ"כ רעתו ניכרת כמו אילו הולך בהם לחצר והיכל המלך שמנבל את היכל המלך. יערוף כמטר לקחי. וכפי השורש שבו כן נתגדל ע"י התורה, כנ"ל, וא"א לקבל את התורה בלא תשובה מקודם.

ל״זנחזור להנ"ל. התורה תכליתה להשיבנו גם בעוה"ז אל הבחי' מחשבה עלאה, כי האיש ישראל התגלותו בעוה"ז היא לא בהתפשטות והשתלשלות רק חלק מחשבה עלאה ממרום נתגלה, ולא את עצמינו לבד צריכים לקשר במחשבה עלאה ע"י התורה. רק גם את כל העולם שמעצמה רק השתלשלות היא, צריכים לקשר במחשבה עלאה ע"י עשיותנו המצות עם דברי העולם. ומלאה הארץ דעה אתה', גם הארץ תמלא דעת עליון ומחשבה עלאה. ועיקר גדלות המצות הן כשהן עם התורה, וגדלות התורה שנראה לכאורה רק דיני המצות, עיקר גדלותה היא כשמשתוקק איש הישראל להתחבר על ידה למחשבה עלאה, בחי' דע את אלקי אביך ועבדהו, שמן העבודה נבוא עד בחי' דעת אלקי אביך. וכמו בנ"י בהר סיני שקבלו את התורה באימה וביראה ברתת ובזיע מפני אלקי ישראל שראו אז. כן צריכים להיות בכל עת למוד תורתינו כמו שאמרה הגמ’ (ברכות כ"ב), מפני שגם עתה בכל שעת הלימוד אנו עולים ומתיחדים עם בחי' מחשבה עלאה, וצריכים להתרחק אז מכל מחשבת פסול ח"ו ומכל רצון לא טוב שלא נפגם ח"ו מקום עליון כזה. וזהו כל התשוקה הפנימית שבקרב הישראלי לתורה.

ל״חוהמדרש אומר אפי' מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב"ה למשה (שמות רבה מז). אשר לכאורה התלמיד שואל מה שאינו יודע ומה מקום לאמר זאת למש"ר. אבל מה סיבת שאלתו ולמה רוצה להחליש את מוחו לדעת. מפני שהמחשבה שבו חלק מחשבה עלאה היא ושואף להתחבר לשורשו עד שתתגלה בו ידיעת התורה, וזהו עיקר התורה, כי אלמלא היתה מחשבתו מתיחדת במחשבה עלאה קודם שנתפרדה, כי אז לא היה משתוקק עתה לדעת ולהתחבר. נמצא שרצון הזה התגלות האחדות קודם הפירוד הוא האחדות נתגלה וא"א לה להיות נפרדת. וע"י התגלות האחדות שקודם לפרוד שנתגלה בו בהרגשת הרצון, יכול לזכות לתורה ולדעת עליון ולקיים המצות כי יסוד הבחירה והרצון לעצמו, היא הפירוד וההתפשטות שלא בדרך ההשתלשלות, וכיון שברצונו זה נתגלה ההתאחדות שקודם הפירוד בטל ישותו לתורה. וזאת היא האמונה. הוא מאמין במה שלמעלה ממחשבתו אף למעלה מכל העולם. ואף שרואה עולם נפרד ומגושם מאמין באחדות ה' שמע ישראל ה' וכו' אחד. למה הוא מאמין מפני שיש בו חלק האחד.

ל״טוזאת היא אמונה עם הרגשה. כי לכאורה נראה שאהבה יראה וכו' הן בהרגשה שמרגיש האדם יראה ואהבה לה'. משא"כ אמונה היא רק להאמין ולא להרגיש, וא"כ נשארה האמונה למעלה מן האדם. אבל גם האמונה מוכרחת להכנס להאדם ולהתלבש בתוך הרגשתו. ברצון היא מתלבשת. לרצות ולהשתוקק לה' ולתורתו, ומי שאינו מרגיש רצון לדעת התורה אמונתו קלושה היא. ועוד נשארה מחוצה לו. ה' אמר הנה אנכי בא אליך וכו' וגם בך יאמינו לעולם, ובנ"י השיבו ע"ז רצוננו לראות מלכנו. לא שמאנו בדברי ה'. רק כיון שיש אמונה חלושה בלא רצון ויש אמונה ברצון, ענו הם שהאמונה שה' רוצה ליתן להם אמונה אמיתית רוצים. ואמונה אמיתית כבר יש בהם מפני שכבר הם מרגישים ברצון זה רצוננו לראות מלכנו. ואז אמר ה' וקדשתם וגו', כי א"א להם לקדש א"ע בלתי בהרגשה ובאמונה ורצון שהן למעלה מן האחדות של מעלה על הבחירה, אבל כיון שיש להם אמונה ורצון אז וקדשתם, תוכל לקדשם.

מ׳אבל לא רק רצון לדעת טרם ידע בלבד, כמו שרוצה האדם לדעת גם דברים אחרים, אלא גם אף אחר שיודע משתוקק ורוצה. זהו סימן לרצון אמיתי. רצון שלמעלה מן הדעת, רצון שמגלה את האחדות שלמעלה מן הפרוד והבחירה. שאינו תלוי בידיעת השכל שכל אנושי לבד, רק שהיא תשוקה פנימית להתיחד, תשוקה שבאה ממקום גבוה מן אחדות עליון ללב הישראלי שאינה חודלת בידיעת השכל לבד. ובנ"י הקדימו נעשה לנשמע, כלומר שגם אף אחר שנעשה וכבר אין אנו צריכים לשמוע, מפני שכבר יודעים אנו את דיני המצות, מ"מ יש לנו רצון לשמוע כי רצון עליון בנו. לכן הרצון החזק שהיה לישראל קודם קבה"ת, רצון שא"א לציירו בדעת אנושי, כי יצאו ממצרים ערום ועריה לתכלית קבה"ת, ובים ראו מה שלא ראה יחזקאל ושוב נפלו אח"כ ממדרגתם, וכבר ספרו השעות שיבואו להר סיני ובאו ושמעו מה' והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, והכל ע"י התורה, אם שמוע תשמעו בקולי, והאם פלא הוא על שעל כל דיבור יצאה נשמותיהם מגודל התשוקה והרצון. כן גם עתה כשבאים לקבה"ת אף שכ"א מישראל אינו רחוק מן התורה כבר, ואפי' הריקנים שבך יש בהם ריח תורה עכ"פ ומלא מצות. מ"מ צריכים להתעורר ברצון כזה, כי אין זה רצון לשמוע מה ששכל האנושי בלבד מבין רק יחוד העליון שנתיחד עם נפשנו אליו ית'. נעשה ונשמע, גם אחר העשיה נשמע. לכן כשאמרו ישראל גם אחר קבה"ת ושמענו, אמר ה' מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי וכו' כל הימים. שגם תמיד, גם אחר שכבר יהיו מלאים בתורה ישתוקקו לשמוע כמו אז בקבה"ת, כי בהתעוררות רצון זה סוד כל היחוד וכל היכולת לקיים את התורה.

מ״אשבועות יום א' (תרפ"ט)

מ״בוספרתם לכם וכו' תמימות תהיינה וכו',

מ״גונבין מה וספרתם לכם כי בכ"מ שכתוב לכם דרשו חז"ל משלכם. ומה משלכם שייך הכא, וכן תמימות תהיינה, ולא די וספרתם וכו' שבע שבתות תמימות בלבד, וכן כל ענין ספירה וקבה"ת וענינו בעבודה.

מ״דאמנם איתא בזוה"ק יתרו ע"ט ב' זכאה חולקי' דההוא ב"נ דקב"ה אתרעי ביה וקריב ליה למשרי בגוי היכלא קדישא, דכל מאן דאיהו אתרעי ביה לפלחניה רשים הוא מרשומין דלעילא, למנדע דהא הוא אתברר מקמיה דמלכא קדישא עלאה למשרי במדורוי. וכל מאן דאשתכח ביה ההוא רשומא, אעבר בכל תרעין דלעילא ולית דימחי בידו עכ"ל הק'. כי חילוק יש בין מי שזוכה שהקדושה עלאה תמשך אליו, לבין מי שזוכה למשרי בגוי היכלא קדישא למשרי במדורוי. שיעלה הוא להיכלות עליונים. בישראל כתיב וירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, ובמש"ר ומשה עלה אל האלקים. הקדושה שנמשכת להאיש מתצמצמת ומתלבשת בכמה לבושין כפי מצב האיש, ומי שזוכה לעלות להיכלות קדושות, רואה את הקדושה כמו שהוא בהיכל העליון ובלבוש של היכל עליון, הקדושה שיורדת להאדם בבחי' וירד וכו' לעיני כל העם, יכולה להיות בכתיבה בחי' אנא נפשאי כתבית יהבית (שבת קה), והעליה להיכלות קדושות יכולה להיות רק ברשימא, כי הכתיבה כוללת בתוכה את כל הענין, והרשימא אינה כוללת את כל הענין בפרטיות רק ברשימא והעלם.

מ״האבל מה לנו לדבר בענינים גבוהים ומדרגות מש"ר, די לנו שנזכה להיות עבדים פשוטים לה', להיות כעבד ולאמר אין לי ידיעה ברצון ודעת אדוני, אני סומך על דעתו ורצונו, ואני מוציאם לפועל במעשה כפי שהוא רוצה ויודע, וזאת כל זכותנו שאנו נהיה המוציאים והמשלימים את רצונו ודעתו ית'. כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, לאו דוקא במעשה בראשית של בריאת שמים וארץ, רק בכל דבר יש ראש וסוף, ובכל מצוה שעושה האדם לעצמו או פוסק את הדין לאחר. כך וכך צוה ה'. אין לנו ידיעה בראשיתה (ובמחשבה ורצון למה צוה ה' כך) רק בסופה כך אנו צריכים לעשות, אבל כשאנו עושים את המצוה שהוא סופה, אין אנו נשארים בסופה לבד רק משתתפים עי"ז בהראש ובראשיתה שהוא מחשבת ורצון ה', (כל דיין וכו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ראשית המצוה).

מ״ואבל גם בענין עבודה יש שתי בחינות אלו. בחי' וירד ובחי' ומשה עלה. יש איש שהוא איש עשיה בכל דבריו. וגם את הקדושה הוא מרגיש רק במקומו בעשייתו, כשבא למשל ללבוש טלית שחייב בציצית, מרגיש את חובתו לציצית, ולא במצוה לבד רק גם ברשות כשבא לאכול, יודע הוא ומרגיש שלא יאכל כבהמה בתאוה, ובכלל את קדושת המצוות הוא מרגיש בעשיה דוקא, בשעה שאוכל את המצה מרגיש לפי מצבו את קדושת המצוה, אבל הכל בעשיה, ומחוצה לה אינו מרגיש מאומה, ואחר המצוה והתפלה איש פשוט הוא בלא הרגשה ובלא התרוממות מפני שהוא איש בעשיה וכל קדושתו יכול הוא להרגיש רק כפי שנתצמצם לעשיה. וכל תשוקתו ורצונו ג"כ נתצמצם לעשות מצוה, שיעשה המצוה ולא יותר, כי א"א לו להשתוקק לאור וקדושה שלא טעם אותה, הוא טועם אור וקדושה בעשיית מצוה בלבד ומשתוקק לעשות מצוות, וזה בחי' וירד ה' לעיני כל העם כפי בחינתם לעשיה.

מ״זויש איש ישראל שיש לו זמנים שפתאום מרגיש שהונף והורם מעל לעולם אל היכלי עליון. ושוש ישיש בה' תגל נפשו באלקיו, ובפסוק אחד של שיר השירים למשל הוא מרגיש כ"כ תענוג עליון וזוהרא עלאה עד שרואה א"ע כולו נמצא באור וקדושה, העולם נתרחק ממנו וכל מחשבות ודרכי העולם, לא שהוא צריך להתגבר עליהם רק נטשטשו ונמחקו לגמרי מנגד עיניו, עד שאין רישומן ניכר כלל לפניו, ואין לו תכלית ורצון אחר בלתי לפאר ולשבח את שמו ית', אם בשירה וזמרה או בתורה ותפלה. כי כל דברי שיר ושבח. וכל פאר גדלות קדושתו ית' שהוא עוסק בהן. אינן לפניו ענין עמוק וחקירה לעיין ולחקור בהן. רק הוא חוטף בזה ואוכל אחת מני אלף מן אור וקדושה עליונה שנפשו מוקפת בהם. ומוציאם ומלביש בדברי פאר וגדלות ה', וכשהוא אומר כי לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר. מרגיש שבאמת אין טוב לו כשעה זו שזוכה לפאר אותו ית'. עד שמשתאה ומשתומם הוא על כל העולם למה הם עומדים דום ואינם מתפעלים כמוהו מקדושתו וגדלותו ית', ואמר לכל העולם לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו. ולא לאנשים בלבד הוא אומר כן ומעוררם להסתכל בגדלות וקדושת ה'. רק גם לכל העולם. כי כיון שנפשו נתעלה מעל לעולם הגופני. והוא רואה את נשמות כל העולם. הוא מזרז ומצוה לכל הנשמות אלו ואומר להם הללו את ה' מן השמים הללוהו שמש וירח וכו' הללו את ה' מן הארץ וכו'. וזאת היא בחי' עליה להיכלא עלאה אשר בעבודה. הוא שומר כל מצוה בכל פרט ודקדוק, אבל גם בשעה שאין מצוה באה לידו, הוא מתפעל מגדלות ה'. ומן אור העליון אשר רואה נפשו בהיכל עלאה, והנה על הנשמה כשהוא בלא גוף ובעולם העליון אין פלא ורבותא אם היא מלאה כ"כ אור וקדושה. רק הפלא הוא על האיש שהוא בגוף ובעולם הזה. איך יכול לזכות לעליה כזו. איך גופו וגם עוה"ז שהם בחי' צימצום אינם מונעים אותו מאור דקדושה כזו. ואיך זוכים לזה שגם בעודו בגופו יראה אור כזה וגם הוא לא ימנעהו. זהו בחי' הרשימא.

מ״חכי בבחי' הרשימא של מש"ר אין לנו השגה. אבל כנ"ל רק בענין עבודה קאמרינן. כי נודע מספ"ק שכאשר עשה ה' הטהירו שסילק את האור וגילה מקום פנוי לעמידת העולמות, נשארה רשימה מן האור שהי' מקודם במקום הזה, בסוד לא זזה שכינה עד שעשתה רושם, נמצא שנשאר בעולם רושם מן בחי' אלקות שלמעלה מן הבריאה. אבל מה הוא החילוק בין הרושם שלמעלה מן הבריאה. להרושם וצורות העולמות שלאחר הבריאה. הלא גם רושם וצורה זו ה' עשה. וכנודע העולם רושם התורה והתורה רושם אלקית. אבל הפירוד והריבוי עושה את העולם ואת הרושם שלו לרושם יש בפני עצמו. כי מתחלה היה רק רושם אחד ופשוט שהוא רושם אלקות. משא"כ עתה שיש רושם וצורה זו, ויש רושם וצורה אחרת, א"כ אין כ"א מהם רושם וצורת אלקות, רק רושם וצורה של עצמו, כי אם היה דבר זה למשל רושם וצורת אלקות, למה בא רושם וצורה אחר ומכחישו ואומר לא רושם וצורה זו רק זו. אמנם ברשימות אותיות הדיבור רואים אף שכל אות צורתה אחרת, ועושה תנועות אחרות כשמוציא כ"א מהן, מ"מ כולן רק רשימה אחת הן, האדם אחד הוא ומחשבתו אחת, ואת רשימה האחת היא המחשבה אשר במוחו, הוא רושם ע"י הרשימות שונות אשר מוציא בדיבורו ובכתב ידו. נמצא שכל אלו הרשימות אין כ"א רשימה לעצמה, רק חלקים של רשימה אחת אשר במוחו, ומתי הם נעשות לרשימות נפרדות לעצמן כשאחדות הרשימה נעלמה מהן, כשכותב אותיות שאינן מצטרפות יחד. או שאין בהן שום מחשבה ורעיון. או מדבר דיבורים כאלו בלא מחשבה. אז נעשה כל תיבה ואות לרשימה בפני עצמה, וכל עוד שאחדות הרשימה שבמוחו ניכרת בהם. כלן רק רשימה אחת היא, חלקים מרשימה האחת ולא ישיות בפני עצמן.

מ״טוכעין משל זה הוא עם העולם. כל הרשימות וכל צורות העולם כולם, רק התגלות הרשימה האחת של קודם הבריאה היא. והאיש שמגלה הרשימה הנ"ל. גם כל צורות פרטיות של העולם רשימה אחת של אלקות הוא, ורק כשנעלמה הרשימה. נעשו לרשימות רבות נפרדות וישיות בפני עצמן. וזה ענין הרשימה שנזכה לעלות ע"י להיכלא קדישא שגם העולם והגוף לא יבטלו אותנו. מפני שמגלה בהם את הרשימה של קודם בריאת העולם. ואינם ישיים נפרדים לעצמן שיפריעו את הקדושה ואת ראיית אור עליון.

נ׳אבל איך זוכים לגלות הרשימה האחת, ואיך נייחד את כל פירוד הרשימות ודברי העולם. עד שהרשימה של קודם בריאת העולם תתגלה בעולם. דהנה נודע בזוה"ק ותקונים בהרבה מקומות איך שצריכים ליחד את כל הבחינות ומדרגות לה' אחד. אבל מה אנו שנדבר מן מדרגות וספירות עליונים ויחודיהן. אנחנו צריכים ליחד את עצמינו בעבודה. ראשית כל צריכים שלא נהיה אחר ברחוב ואחר בבהמ"ד. שבבהמ"ד נעבוד את ה'. וברחוב ח"ו להיות הפקר. רק הכל אחדות אחת ועבודה אחת. רק שבבהמ"ד העבודה ההיא של מדרגה יותר גדולה. וברחוב נמוכה ממנה. אבל הכל עבודה אחת היא לה' אחד שמלא כל הארץ כבודו. ונמצא גם בבהמ"ד וגם ברחוב. וגם בעבודה עצמה לא יהיה איש ריק ואך המצוה שבאה לידו עושה, רק ייחד את עבודתו, למשל יעבוד ויתקן א"ע במדה זו או זו. ובכל מעשיו ומחשבותיו יהיה שקוע בתכלית זה לתקן א"ע במדה זו, אם מדה רעה לו תהי' כל עבודתו ופרטיות מעשיו שקועים לתכלית זה לתקן את מדתו, ואפילו אם אינה רעה. להטיבה ולקדשה יותר ויותר. וכשתיקן מדה זו יקח לו מדה אחרת לתקן והיא תהיה תכליתו. וכשמתחיל לעבוד את ה' במדרגה יותר גדולה, יקח לו דרך שכל תיקוני מדותיו תורתו תפלתו ומצותיו כלם יהיו מכוונים לדרך אחד. כמו דרך הבעש"ט ז"ל, דרך הרבי ר"א זצ"ל וכו'. כלם עבדו את ה' ומ"מ כל אחד היה לו דרך ומטרה אחת לעצמו בעבודתו.

נ״אה' אחד. וכל האצילות ממנו ית' אחדות יש בה, וכל הדרכים, המצוות שבאים להאדם הם דברים הרבה לגלות קדושה האחת. וחלק האחדות שעליו לגלות. ואף דברי העולם שבאים לפניו דברים שונים ונפרדים דרך אחד וניצוץ עבודה אחת צריך הוא לגלות מהם. וכל צדיק שאומר דברי תורה ודרכים מדרכי העבודה. לא רק מתפלפל הוא בשכלו אפשר באופן זה או זה נעשה ונתנהג: רק הוא צריך לעבוד מתחילה את עבודתו. וכיון שבעבודתו מתגלה לו דרכו המיוחד, הוא מספר זאת בדברי תורתו, ויען שדרכו בעבודתו לא בפעם אחת עלתה לו רק בתחבולות שונות ובירידות ועליות שונות. וכל ימי חייו הוא עוסק בהליכה זו. לכן כשמגלה ומספר מן עצמו ודרכיו. נעשה מין פילפול שכליות ודרכים. אבל על כלם ניכר אחדות אחת ודרך אחד, היינו דרכו של האומר וצורתו. רק שהוא אומרם כפי שהוא עלה וירד בהם במצב יותר גדול. והשומע יכול ללכת ולהשתמש בהם כפי מצבו אף שהוא נמוך הרבה יותר, וכן דרכיהם של צדיקים שונים אף שלכל אחד דרכו המיוחד. מ"מ על גביהן אחדות אחת ניכרת בהם.

נ״בובכלל גם ע"פ פשוט. האחדות זו שמתאחד האיש ישראל בכל דרכיו ועניניו בדרך אחד. שמירה גדולה היא לו להשמר מן מכשול שלא יפעל העולם עליו בהבליו ושטותיו. כי למשל מי שהולך בדרך בלא שום תכלית אנה ולאיזה תכלית ילך ורק מטייל הוא, אז עומד בכל דבר שרואה ופוגע בדרכו. ויכול להמשך לצד ימין או שמאל אם רק יהיה דבר אשר יפתנו. משא"כ מי שיש לפניו תכלית. ללכת למקום פלוני ולצורך הזה, אז לא יעמוד על כל פגע ולא יטה הצידה רק לדרכו יחפז. לכן מי שהוא ריק אין לו תכלית ולא דרך. רק המצוה שבאה לידו עושה. ואם אין מצוה באה לידו אינו עושה, הוא יכול להכשל ולנטות הצידה ח"ו על כל פגע ועל כל פיתוי מפיתויי העולם. משא"כ מי שיש לפניו תכלית ודרך אחד בכל עניניו, (שהוא רוצה לבא אליו ולגלותו). אז לא יטה הצידה ולא ימשך אחר דברי העולם כ"כ. וחוץ מזה הוא כנ"ל. כיון שהוא מתייחד בשוק ובבהמ"ד, וגם בכל דרכיו ועבודתו מתיחד עד שנעשים כלם עבודה ודרך אחד. אז כלם וגם דברי העולם שבאים לפניו נעשים רק כאותיות מחשבה אחת, והרשימה האחת של קודם בריאת העולם נתגלה בהם, לא רשימות נפרדות לעצמן הן, רק מיץ אותיות הדיבור והכתב שכולן רק חלקים של רשימה אחת, של מחשבה אחת הן, וכיון שנתבטל פרידתן וישותן אף בעודן נפרדות. כי אין אנו אומרים שאינן רשימות צורות רבים לעצמן, רק שאף שהן צורות רבות שונות מ"מ רק רשימה אחת נתגלה בהן כמו אותיות הכתב כנ"ל. לכן גם עם הגוף כשעורו גוף. וגם בעולם כשעורו עולם יכול הוא לעלות אל היכלי עלאה. ואין הם מונעים אותו כפי מצבו מלהגיע אל אור וקדושה עלאה. והיא ענין רשימה הנ"ל בעבודתנו אנו.

נ״גוהנה הדרך המיוחד שיגלה האדם לו לעבודה כפי שאמרנו כמו דרך הבעש"ט ז"ל וכו'. לא שאומרים שכ"א יהי' כהבעש"ט ושאר צדיקי עולם זי"ע ויגלה דרך חדש לעולם בעבודה, רק שימצא לעצמו בקרבו דרך שכל עבודתו. ופרטיות מעשיו תהיינה מכוונות לתכלית דרך מיוחד אשר יגלה בקרבו, כי בכל איש ישראל מתגלה חלק אחדות ניצוץ אלקות, אשר כל עבודתו ופרטי מעשיו כלם הם לגלות את הניצוץ הזה. למשל מי שמרגיש בעצמו נטיה להתפלל תפלה מעולה בכונה רצויה ובהתרגשות יתירה. מתפעל מכל תיבה ופסוק עד שכמעט נמס לבו בקרבו. סימן שהניצוץ מתגלה בו בתפלה עלאה. אבל לא די תפלה בלבד, כי התגלותו בתפלה צריכה למדה זו של תורה. ותורה באופן כזה, אם בעיון או בלימוד הרבה תורה. ואם בעיון באיזה דרך ואופן תהיה עיונו. בעשיות כך וכך מצות. ועשיותיו תהיה באופן כזה. ואם תחסר אחת ממדותיו תחסר תפלתו. כל הדברים בנין אחד הם שעליהם ניצוץ האחדות שלו מתגלה בתפלתו. ויכול להיות איש אחר שג"כ מתגלה הניצוץ שלו בתפלתו, ומ"מ צורה אחרת לתפלתו. כיון שהניצוץ אחר הוא. לכן צריך ניצוצו למדה אחרת מתורה ומצות ואופן אחר בהם. וכן אם מרגיש האיש נטיה לתורה לשמה יותר. שירד לעמקי התורה בעיון ודעת וכו' והכל לשמה, אז לא די לו תורתו לבדה, רק צריך הוא להתפלל כראוי במדה זו, ולעשות מצות במדה זו, ומבין כלם מתגלה ניצוץ האחדות שלו בתורה. ותורתו כל הבנין גם התפלה גם המצות במדה כזו ניכרות בה, עד שתורתו אפי' השכל שבה מין השראה היא, ואם יחסר מה מתפילתו ומצותיו ועבודתו, גם בשאר הדברים תחסר ההתגלות שבה ותהי' ריקנית וקרירה ח"ו. עד שכאשר מביטים בסקירה אחת על האיש, על כל דרכי עבודתו יכולים להכיר בו איזה אחדות נתגלה בכל דרכיו, ואם זה היא תפלה איזה אופן ובנין של תפלה, ואם זה תורה איזה אופן ובנין של תורה, אף שגם הוא מתפלל כראוי וכו' כנ"ל. וכל איש צריך להסתכל בעצמו למצוא את הנטיה שלו, שהיא הדבר שכל עבודתו מתאחדת בזה כנ"ל, ויגלה את הדבר ואת האחדות שעליו לתקן.

נ״דהיוצא לנו מדברינו שצריך כל איש ישראל לגלות בקרבו חלק רשימה של אחדות, ואז גם הגוף והעולם אינם מונעים אותו, ואם אינו עושה רק כפי המצות שבאה לידו, אז עוד הפירוד בו בלא אחדות והגוף מונעהו, וזה ענין קבה"ת. המצות רבות הן אבל הקבלה אחת, היא התגלות הרשימה האחת. המצות הן חוץ ממנו, והקבלה והרשימה שהוא היסוד והעיקר בקרב האיש הוא. שהוא צריך לקבלה בקרבו שתהיה בו לרשימה אחת, ולדרך אחד שיתגלו בכל מעשי מצותיו ועבודתו. והמלאכים שאלו מה לילוד אשה בינינו. כי המצות הן בעולם העשיה ולמה עלה הוא למעלה ולא נשאר בעולם העשיה, ואמר להם ה' לקבל התורה בא. להקבלה שהיא אחדות הרשימה שלמעלה מן העולם היה צריך לבא אלינו, והראה להם מש"ר איך שהמצות שנראות שהן בעולם ג"כ נעשו לצורך האדם ונמשכו לדברים נמוכים, מפני שהוא צריך להם, וכ"כ למה מפני שעיקר רשימת התורה באדם נמצאה, ואת אחדות רשימתו היא מגלה, לכן הוצרכו להימשך לצרכו. וזה ענין הספירה. כי באמת המספר שאדם מונה, רק האדם עושה אותן למספר אחד בדעתו. ובאמת לעצמו נשאר מפורד. למשל אם מונה האדם שיש ברחוב זה עשרה בתים, האם נתיחדו הבתים לאחדות אחת, גם עתה נשארו נפרדים, רק בדעת האדם נתיחדו למספר אחד. אבל התורה אומרת תמימות תהיינה. שבאמת תהיינה לתמימות ואחדות אחת. ע"י וספרתם לכם משלכם, כיון שיש בכם אחדות רשימה אחת, אתם יכולים לאחדותם במצותכם שאתם סופרים אותם. ורק אז כשתעשו אחדות הפסח ושבועות, ואחדותכם ימשך גם לעולם. שגם בעולם תגלו אחדות הרשימה. תוכלו לקבל התורה שגם העולם והגוף לא יפריעו אתכם מתורה ומעליה למעלה. והנה שבת קבוע וקיימא, משא"כ יו"ט ישראל מקדשים. וכיון שכל ענין המספר הוא לאחד את קדושת הפסח ושבועות עם האחדות שבקרבנו. וספרתם לכם. לבא לאחדות שגם העולם לא יפריע מלקיים את התורה, ומעלותנו להיכלי עלאה, לכן וספרתם ממחרת הפסח שעשו בנ"י, כי בלא ישראל א"א שתהיינה תמימות בפני עצמן בחי' תמימות תהיינה, משא"כ הצדוקים שאינם מרגישים ברשימה האחת שבקרבנו, ואינם יודעים שעיקר המספר יוצא מישראל, לכן אומרים לספור ממחרת השבת שקבוע וקיימא לא בישראל. כי זה עיקר עבודתנו בקבלת התורה, והספירה, לבא אל היכלי עלאה, לקבל התורה בא למעלה.

נ״השבועות יום ב' (תרפ"ט)

נ״וכי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים מדבר מתוך האש כמונו ויחי.

נ״זתיבת כמונו ע"פ פשוט קאי על מי כל בשר, מי כל בשר כמונו אשר שמע קול אלקים וכו' וא"כ היה צריך תיבת כמונו ליכתב אחר מי כל בשר, וכן למה במשנה תורה דוקא נאמר פסוק הזה ולא ביתרו, והגם שהרבה פסוקים נאמרו בזה במשנה תורה שלא נאמרו ביתרו, בטח גם בהם יש טעם. וכיון שאנו בפסוק הזה עומדים נבין את זה. וכן כל ענין קבה"ת שבכל שנה.

נ״חאמנם איתא מהבעש"ט ז"ל עה"פ וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלישתים וימלאום עפר, שכ"א מן האבות עשה התגלות התורה גם ביסוד העפר ומדרגות התחתונות ע"י תיקון מדתו של כ"א, אברהם בחסד יצחק בגבורה יעקב בתפארת, למצא שם (גם ביסוד העפר) מים חיים של קדושה, ואחר הסתלקות אברהם סתמום הפלישתים שהם הסט"א את מקור הקדושה זה. ביסוד העפר. ושב יצחק וחפרן כמשה"כ וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, עכ"ל הק'.

נ״טכי נודע שהד' יסודות הם מד' אותיות שבשם הוי' ב"ה, ויסוד העפר היא מן ה' תתאה. וג' אותיות הראשונות משפיעים לה, אבל לא די מה שג' האותיות משפיעים להה' רק צריכים לחפור ולגלות גם בה אור בחי' מ"נ, ואז ע"י שמתחברים עם המ"ד שיורדים לה מתקיימים ועבדין פירין, וכמו שאמרה הגמ' אין טפה יורדת מלמעלה עד שטפיים עולות מלמטה (תענית כה), ורק או מצמיח ומגדל פירות וזרעים. ואיש הישראל שהוא כלי לקבל אור עליון בחי' ה' תתאה מלכות כנסת ישראל, גם בו יש מקור מים קדושים, רק שיסוד העפר מכסהו. וצריך הוא לחפור בקרבו עד שימצא את המקור אשר בקרבו, ואז הקדושה שמקבל מלמעלה תתקיים אצלו תצמיח ותעביד פירין. כי העיקר הוא להצמיח בהקדושה ולעביד פירין. וכמו שמגרעין אחד אינו נצמח גרעין אחד בלבד רק הרבה וגם עץ וענפים, והאדם מתפלא איך אפשר שיוליד יותר ממנו. ועוד עץ קשה שלא דומה לו בדמותו וצלמו, רק שה' עשה שיוכל להברא מגרעין מין בריאה חדשה. כן הוא ברוחניות וקדושה, העיקר הוא בחי' שירה חדשה ויגדיל תורה, שצריך הישראל להוליד קדושה ואור שלא היו עוד. וכיון שלמעלה האור הוא בחי' אין סוף. וכמו שהיה קודם בריאת העולם שלא היה מקום פנוי לעמידת העולמות. ואין מקום לתולדות חדשות בקדושה. לכן עשה ה' את האדם בארץ מקום ההסתר, שכאן יוכל להוליד קדושה יתירה. לא שהאדם לבדו הוא המוליד את תולדות החדשות וקדושה היתירה, רק ע"י הזווג קב"ה ושכינתיה הקב"ה עם ישראל, הקדושה חדשה ושירה חדשה נולדה, וע"י תולדות אלו היא עיקר התקשרות ישראל בה' יחי, וכמו שאמר רש"י על והיו לבשר אחד מפני שהולד נוצר משניהם ושם נעשה בשרם אחד, בקדושה יתירה וחדשה זו שנולד מאור של מעלה עם אור ישראל. מתאחדים ישראל בו ית'

ס׳ולפי מצבנו מרמז הפסוק ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וכו', כי הנביא ראה עתה הקדושה שגם ישראל שותפים בבריאתה וגם צורת ישראל בה, והבן. אל אחר אסתרס ולא עביד פירין כנודע (זוהר ב, קג). משא"כ ישראל צריכים לעשות פירין בקדושתם. ותולדות קדושה חדשה שישראל מולידים בעוה"ז עולם ההסתר. עולה למרום בסוד ישראל מוסיפים כח בפמליא של מעלה. וכמו שאמר הקב"ה למש"ר היה לך לעזרני ואמר משה ועתה יגדל נא כח ה' וכו' (שבת פח). יגדל ויתחדש. וכנודע שמזווג חכמה ובינה נעשה אור רק לקיום העולמות, ומזווג זו"נ שהיא תפארת וכנסת ישראל נולדות נשמות חדשות, היינו אור וקדושה חדשה שלא היה עוד. והישראל הוא בחי' שותף להקב"ה במע"ב מפני שאיש הישראל גורם שלא בלבד בעוה"ז יהי' ה' מחדש מע"ב רק גם במרום, כי נשמות חדשות ואור חדש נברא.

ס״אואפשר שלכן ישנם צדיקים מישראל שהם בחי' ואייו שבשם הויה תפארת, אף שמקור נשמות ישראל היא במלכות ה' תתאה כנ"ל, כי נודע שבאותיות של שם הויה ישנם אותיות של היה הוה ויהיה, על היה אין צריכים את האות ו', רק מפני הבחי' הוה שבו, והו' מורה שלא בלבד היה בעבר שברא אז את העולם. רק גם עתה הוה מחדש ובורא. וכמו שנרמז באדון עולם, היה הוה ויהיה בתפארה. בבחי' תפארת שהיא וא"ו מורה שהוא היה הוה ויהיה, לא בעבר בלבד, וכיון שכדי שיהיה הוא ית' מחדש בכי"ת מע"ב בכל העולמות גם במרום גם הישראל גורמים, לכן נאחזים גם בוא"ו של השם שהיא בחי' הוה תפארת ישראל. והאפיקורסים הקדמונים אמרו עזב ה' את הארץ כנודע מספרי המגיד מקאזניץ זצ"ל, מפני שאמרו שאין כבודו שינהג עולם כזה וממילא כפרו שה' גם בורא עתה את העולם בחי' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי באם הודו שמחדשה, א"כ רואים שגם זה כבודו להתערב בעולם שפל כזה. אבל זהו הדבר, אנחנו מרגישים שגם אנו שותפים במע"ב ועמנו ה' מחדש בכי"ת מע"ב, ובריאתו שברא בעבר לא נפסק רק נצחית היא. וגם עתה בורא ומחדש, משא"כ הם שאינם שותפים, ואינם מרגישים שבריאתו שבורא הוא ית' תמידית היא. (וחושבים שבריאתו ופעולתו היתה רק בעבר לא נצחית) לכן עלה בהם דעה נפסדה שגם להנהיג את העולם אינה לפי כבודו. ובכלל שטות גדול הוא זה. כי בין כך ובין כך מודים שה' היה וברא את העולם בעבר ולא היה פחיתות לו לברוא עולם כזה, ואפשר שטעותם היא שחשבו שכיון שה' ית' נצחי, לכן גם מה שפעל וברא מוכרח להיות נצחי, ופחיתות היא שנאמר שהעולם שברא הנצחי יהיה עובר ובטל ויצטרך לבריאה בכל פעם מחדש. וטעותם בצידם, כהם אומרים שמה שנברא ממנו מוכרח להיות נצחי, ולפ"ז הם מזניחים דבר עיקרי גדול, כי אנו אומרים אדרבה שכיון שהוא ית' בעצמו נצחי ופועל נצחי, פעולותיו שפעל אין בהם שינוי רק תמיד הוא פועל, וכשם שברא אז את העולם כן בורא תמיד ומחדש בכי"ת מע"ב. וכיון שכן א"א שיהי' העולם נצחי. כי אם נצחי הוא העולם, א"כ אין פעולותיו נצחיות, וח"ו אינו פועל ובורא אותם מחדש. אבל באמת הי' יכול להיות העולם שברא ממנו נצחי, וגם הוא ית' פועל נצחי, רק שיברא ויוסיף עוד עולמות עליהם, ועל זה מרמז המדרש על השם שדי שאמר לעולמו די שאלמלא אמר די היו נמתחין והולכין (בראשית רבה ה), אשר ע"פ פשוט קשה להבין איך היו נמתחין והולכין אם לא בראם. כי כל בריאתם היתה רק מזה שה' בראם. ואם לא בראם לא היו נמתחין והולכין ולמה לאמר להם די. אבל כנ"ל כיון שה' נצחי ופעולותיו נצחיות וה' בורא תמיד. היה נתוסף עליהם בכל פעם יותר עולמות. וכין שרצון ה' היה שלא יתוספו עוד עולמות לכן אמר די. כלומר להעולמות שברא אמר כבר די לכם מציאותכם וקיומכם ויחזרו אל האפס. וה' מחדשם ובוראם מחדש. ואז מתקיימים רק עולמות אלו לא יותר וגם לא פחות. אף שאמר להם די שיחזרו אל האפס מפני שבורא אותם מחדש. נמצא לפ"ז שהשם ש"ד"י" נתגלה רק מפני ששם הויה נתגלה, היינו כיון שאינו היה עבר בלבד רק גם הוד. וגם עתה מחדש בכי"ת מע"ב, לכן הוצרך לאמר די כנ"ל.

ס״בואפשר זה רמז הפסוקים וארא אל אברהם וכו' בא־ל ש'ד'י ושמי הויה לא נודעתי להם. ונודעת הקושיא הא גם באבות כתיב הויה הרבה פעמים. כי כנודע מספרי המגיד זצ"ל שגם המצרים לא האמינו שה' מנהיג ומשגיח בעוה"ז. לכן לא האמינו שרצונו שישראל יצאו לחירות. כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין לו עסק אם יצאו או לא יצאו ישראל. ולפי דברינו הנ"ל את שם הויה בני ישראל משיגים בעצמם עם עצמם, כי הם שותפים בזה שהוא ית' הוה, משא"כ את השם ש'ד'י צריך ה' לגלות לישראל, כי אדרבה זה השם מורה שיחזור העולם לאפס, והנה הדבר שה' מגלה, אף שמגלה לישראל מ"מ מתפשט ניצוץ ודיעה מעט גם לכל העולם (כיון שדבר ה' נתגלה בעולם) וכמו שאמר המדרש שגם בקבה"ת שמעו העכו"ם ובאו לשאול לבלעם אם ה' בא לאבד את העולם (זבחים קטז). משא"כ מה שישראל משיגים בעצמם אין להם חלק בזה. כי רק ישראל משיגים בעצמם. לכן על שם הויה שישראל משיגים אמר פרעה לא ידעתי (ידיעה שלי שבאה מעצמי) את הויה (שהוא בורא ומשגיח גם עתה בעולם). לכן ואת ישראל לא אשלח. ואמר ה' למש"ר וארא וכו' בא־ל ש'ד'י. זה השם גליתי אני להם. ושמי הויה לא נודעתי להם. שלא גליתי אני להם רק (ישראל משיגים) כעצמם. לכן וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם. כי אינם מאמינים כהויה שגם הוה ומשגיח בעולם גם עתה, לכן אמור לישראל אני הויה שאני מודיע להם את שם הויה, וכיון שאני מודיע להם גם המצרים יודעו ממנו מעט ויראו שה' גם הוה כנ"ל.

ס״גנחזור להנ"ל. העיקר הוא להעמיק בעצמו ולמצוא גם בעצמו את הקדושה, ואז במ"נ שבנו יכולים להזדווג עם אור העליון ולברוא קדושה חדשה, משא"כ מי שאינו מוציא מקרבו קדושה ומ"נ, א"א שיברא ע"י אור חדש ויהי' זווגו עם אור של קעלה שלם. אין כונתינו עתה לומר שיתעורר האיש באתעדל"ת מקודם. הן אמת שיותר טוב שיתעורר האיש באדל"ת מקודם. אבל גם אם ישפיעו עליו רוח ממרום באדל"ע עוד אינו בטוח שנעשה ממנו זווג בחי' קב"ה ושכינתי וגם עתה צריך הוא לחפור ולמצוא בקרבו את האור שיוכל לזדווג באור עליון ויעבד תולדין. כי למשל בארץ כשמביטים בה רואים רק גוש עפר מאוס בלא טעם וריח, וכשמטמינים בה גרעין מתחבר יסוד הצמיחה אל הגרעין ועולה מהם עץ ופרי נחמד למראה וטוב למאכל, ומה נמצא באדמה, ומה הוסיפה אל הגרעין. רק כח סתם שמוכשר להצמיח, וכח הזה נעלם ואין רואים אותו. ונתגלה רק ע"י הזדווגו עם הגרעין, ואם לא יזדווג עם הגרעין ישאר גוש אדמה מאום, או אדרבה יעלו בה שורש פורה ראש ולענה. כן באיש ישראל נמצא כח הצמיחה שנעלם ונסתר בו, ומתגלה רק כשמתחבר עם אור עליון כששורה בו, ואם לא יתחבר אז יראה לנו רק גוש מאוס וגשמיות (כלומר גם הגשמיות של ישראל לא חומריות נמיכיות היא, רק כח הצמיחה שלא נזרע עליו עוד). ולפעמים עוד יעלו בו נמיכיות ומדות נפולות ר"ל, ואדרבה מי שיש לו כח רב של צמיחה. עלול הוא או להתקדש יותר כשיתחבר עם אור עליון. או ח"ו ליפול יותר ולחסרונות יתירים ח"ו כאשר לא יזדווג, וכשרואים איש בעל עבירה ר"ל. ולמשל אם היתה בו עצלות ועזובה, לא הי' מחדש כ"כ בעבירות, רק מפני שנמצא בו כח הרבה לא כח פרטי זה או זה רק כח להצמיח ולגדל. לכן מתגרה ומתגבר לחדש מה. וכיון שלא נזרע בו אור עליון. או שנזרע רק לא קלטו ולא התחבר עמו, לכן צומח בו שורש פורה וכו' ואם מזדווג לקדושה עלאה ששופע בו קדושה חדשה, בחי' הכא רבי קרא לי' והכא רבי קרא לי’ (ב"מ פד), האיש הזה ראוי או להיות גדול בתורה וקדושה. או ח"ו להיות גדול בסט"א ר"ל.

ס״דוהרצון שצריך הישראל להרגיש בקרבו לעבודה, לא רצון בלבד, כמו מי שרוצה להתעשר או לדבר אחר. רק כמו שאמר הפסוק ישיש כגבור לרון אורח. ולמה ישיש האם כבר בטוח הוא בנצחונו ואולי יש במחנה שונאו גבור יותר ממנו, רק כיון שרוח גבורה עצור בקרבו. גבורה זו מבקשת תפקידה ודוחפתו לפעול ולהתגלות, וכשירוץ אורח ישיש וירגיש נחת רוח של רוח גבורתו אשר יוצא פועל ומתגלה. וכן צריך הישראל להרגיש בקרבו מין דחיפה מן הכח שבקרבו לגדל לצמוח ולברא קדושה חדשה, לא שנמצא בו רצון בלבד. רק כח רב עצור בקרבו. שמתגלה בו ברצון ובדחיפה לעלות אל על ולפעול גדולות, ואם מזווג את כח הזה אל אור ניצוץ הקדושה ששופע בו נברא אור חדש. וזה ענין החפירה שצריך איש הישראל לחפור בקרבו וביסוד העפר שבו. עד שימצא גם בו את מים הקדושים ואז יעביד פירין, כי אין זה עפר ולא עכירות רק כח צמיחה נסתר כנ"ל, לכן ישנם אנשים שמרגישים הרבה פעמים רוח ממרום של התעוררות ורוח קדושה, ובעצמם הם נשארים שפלים ונמוכים כמו שהיו, זהו מפני שלא חפרו למצא את כח הצמיחה שבהם. ולא חברוהו לאור הקדזשה שבא עליהם ממרום. וניצוץ הקדושה שהתעורר בהם לעומת שבא כן הלך. צריך האיש גם קודם התפלה ועבודה. טרם שבא אליו התעוררות עליון. גם בכל היום להעמיק בדעתו למה אני כ"כ שפל וחשוך. למה לדברי העולם מרגיש אני דחיפה. אם לדבר זה או לזה. ולגדולת הקדושה אינני מרגיש שום דחיפה לבא אל מצב הגדול ממני, ובאמת כל דחיפתי שאני מרגיש לדברי העולם. גם זה דחיפה קדושה וכח הצמיחה היא, רק שהיא בבחי' ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. וככל אשר יעמיק כך במחשבתו יתפשט הלבוש הנמוך מן דחיפתו זו, ויתגלה בו דחיפה סתמית לקדושה, ואז כאשר יערה ה' עליו רוח ממרום יתקשר עם דחיפתו זו שהיא כח הצמיחה ויעביד תולדין וקדושה חדשה.

ס״הוזאת פעלו לנו האבות הקדושים, אברהם בחסד. יצחק בגבורה, יעקב בתפארת. שחפרו לנו גם במדות האנושיות שבנו שנראות לנמוכות וגסות, שגם בהם נמצא את מים הקדושים, אבל הפלישתים שהם הסט"א מכסים את הקדושה וימלאום עפר, וצריכים לשוב ולחפור. ואיש הישראלי צריך להתחזק שלא יתן את הפלישתים למלאות עפר ולא יצטרך לשוב ולחפור מה שכבר חפר וגילה, רק יחפור הלאה למצא בו יותר כח הצמיחה ויותר אור, ולא בלבד שיחפור יותר ממה שחפר הוא בעצמו, ורק יותר גם ממה שחפרו בנ"י הקודמים לו, כי כל ישראל מן אברהם אבינו עד האחרון שבישראל שיהי' בביאת הגואל ב"ב הם חטיבה אחת, וצריך כ"א להתחיל את העבודה ממקום שפסק הקודמו ולהשלים הלאה. וכמו שאמר המדרש בוזאת הברכה. באבות ונביאים, שלא היה אחד מתחיל אלא ממקום שפסק חבירו. לא שאומרים אנו שיהיה איש כמונו גדול מן האבות והנביאים ויעלה עליהם. אדרבה גדולתו תהיה בזה שירד ויחפור יותר עמוק מהם, כי מה שעשה ה' שכל דור יהיה יותר שפל מן הדור הקודמו, עד שעתה כבר הגענו לבחי' עקבתא דמשיחא בחי' עקביים, לא ח"ו ירידה היא. רק שגם ביותר עמוק ויותר שפלות ג"כ יגלו את כח הצמיחה של הישראל, לזווגו באור העליון להצמיח ולגדל קדושה חדשה. וכפי הנ"ל שבמרום שהקדושה אין סופיית, והוא בחי' קודם בריאת העולם שלא היה מקום לעמידת העולמות אין מקום להתגלות קדושה חדשה, משא"כ בעוה"ז שסלק ה' את האור ועשה מקום פנוי לעמידת העולמות, יכול להצמיח קדושה חדשה שעולה למרום מן עוה"ז, לכן כל מה שיורדים הדורות ומתרחקים יותר יכולה קדושה החדשה להתפשט ולהתגדל יותר, ומתחילה נתן ה' לנו תורה שבכתב, ואח"כ כשירדו עוד נתן לנו נביאים וכתובים, ואח"כ גם תורה שבע"פ, ועתה בזמן הרחוק ביותר הוא הזמן של עשות ספרים הרבה אין קץ.

ס״ווהמדרש אומר אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני (ויקרא רבה כב] ומשמע שהתלמיד ותיק מחדשה כמו שאמר עתיד לחדש. והרי זה כמו שאיתא ע"ז במדרש תשא, כללים נתנו למשה (שמות רבה מא), היינו כנ"ל גם בהגרעין נמצא כל העץ והענפים, מ"מ צריך הוא לקרקע וכח הצמיחה שבה, כדי שיתפשט יציץ יתחדש ויוליד תולדות ופירות אלו, הכל נתן למשה, רק כיון שהיה הדור דור דעה קרוב לה', לכן היו צריכים להמתין עד שירדו הדורות ויצמח ויתגלה מן הגרעין ויולדו פירות חדשים שהיו נכללים בהגרעין, לכן כל איש ישראל שנתגלה על ידו חידוש תורה הוא בחי' מש"ר, משה שפיר קאמרת (שבת קא), כי חלק תורה זה ניתן ונולד על ידו, ולא חידוש בלבד רק כל רצון ועבודה חדשה שנתגלה באיש ישראל הוא המוליד אותו (ע"י זווג קב"ה ושכינתי'), וממנו עלה למרום.

ס״זוקבלת התורה אז במעמד הר סיני לא היתה לשעה. רק אדרבה בכל דור ובכל שנה הלאה הקבלה היא יותר חדשה. ויותר מתפשטת ומתגדלת. תולדות חדשות נולדו וקדושה חדשה נתפשטה, את זה אנו מוסיפים לקבל בכל שנה. וה' רמז להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב אף שכבר הקדימו נעשה לנשמע כמו שמקשה התוס'. אבל כנ"ל רמז ה' להם שהקבלה אינה פוסקת, ואף אחר שקבלו צריכים לקבל וגם אחר שענו נעשה ונשמע צריכים לקבל, ובקבלת התורה אז קבלנו רק מה שדיבר ה' בבחי' בתורת ה' חפצו, ועתה כל מה שישראל מזדווגים יותר כ"א לפי מצבו, ונולדה קדושה ואור תורה חדש, אנו מקבלים התורה שאנו שותפים בה, תורה שהיא כדמותינו וצלמנו. גם תורה שבע"פ תורה היא, וכשעולה למרום עולה בדמות אמר אביי ואמר רבא וכו', עד שהקב''ה אומר הלכה מפומא דכולא רבנן (חגיגה ט"ו), מפני שא"א לאמר אותה הלכה בלא זה המ"נ שהולידה והיה שותף בחלק תורה זו. ומשייר כשחזר במשנה תורה את קבלת התורה לא חזר בלבד, והאם אנו כשקוראים בתורה ועושים את חג השבועות רק חזרה בלבד היא, קבלה מחדש היא, קבלה לפי מצבנו עתה, ומש"ר כששנה את משנה תורה שוב קבה"ת היתה, קבלה לפי מדרגת ישראל בעת שקרא אותה, ואמר להם מש''ר כי היא חכמתכם ובינתכם, תורה שלכם היא מאחר שכבר נזדווגתם והולדתם חלק חדושי תורה ואור חדש, פנים בפנים דיבר ה' עמכם. על מש"ר שאמר הכתוב אשר ידעו ה' פנים אל פנים פרש"י שהי' לבו גס בו ומדבר בכל עת שירצה, וגם כאן הפי' פנים בפנים דיבר ה' עמכם, בכל עת שאתם רוצים ה' מדבר עמכם, אבל רצון כנ"ל שהוא התגלות כח הקדושה שבישראל שנתגלה ברצון חזק ודוחפתו. מתחילה היה רק זווג ועתה נעשה אחדות, זווג היא שעודם שני דברים נפרדים ונזדווגו, משא"כ אחדות הוא שמשניהם נעשה אחד ממש, לכן על והיו לבשר אחד לא פירש רש"י על זוגם יחד, רק על שבהולד נעשו אחד ממש, וע"י התורה שנולד מאתנו ע"י זווגנו בהקב"ה נעשים אחד ממש עד שהתורה שעולה למרום ה' אומרה בשם אומרה אליעזר בני אומר וכו’ (במדבר רבה יט), כי אור הזה בדמותם עלה כי מהם נברא, בחי' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.

ס״חובדברות האחרונות, במשנה תורה, שהיו כבר דור באי הארץ, שנתרחקו מעט מכפי דור דעה, וכבר נזדווגו ע"י התורה וכבר הולידו אור חדש. אמרו ישראל כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש שהדיבור יהיה כמונו כדמותנו וצלמנו, את זה ראו עתה בקבה"ת של משנה תורה, אחר שגם מהם נולד אור ותורה. ומשייר סומך פרשה של שמע ישראל וכו' ה' אחד, לא מתחבר מזדווג אתה עם ה' רק מתאחד באחדות ע"י התורה ואור חדש שנולד ע"י שנינו.

ס״טשבועות ליל ב' (תרפ"ט)

ע׳כי לבעבור וכו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ').

ע״אומשמע שבקבה"ת צריכים לקבל יראה שהוא יסוד לשמירת התורה, ומה היא היראה זו שרק בקבה"ת מקבלים אותה, ומי הוא האיש שלא ירא גם בכל השנה וכמו שאיתא בספרי כ"ק אא"מ וצ"ל הלא גם הבהמה וחיה יראים לנפשם. וכן הא כבר קבלו ישראל יראה בים. ויראו העם את ה', וכן הלשון ולמען תהיה יראתו משמע שהיראה היא דבר לעצמה, שאמר למען תהיה, ולא למען תיראו לפני ה'.

ע״באמנם איתא במד"ר פ' יתרו עה"פ משא דבר ה' וכו' ביד מלאכי, בימי מלאכי לא נאמר רק ביד מלאכי. שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני. ועד אותה שעה לא ניתנה לו רשות להתנבאות. עכ"ל המדרש. והנה כל ענין התורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות שיכול איש הישראל, היא הכל מפני הנביאות שבו, אם אינן נביאים בני נביאים הם כמו שאמר הלל לבני בתירא. וגם השכליות שאמרו חז"ל בגמ' בפסקם את הדינים לא בשכל לבד פסקו, כי רואים שהסנהדרין יכלו לטהר את השרץ בק"נ טעמים ודוקא טעמים שא"א לסתרם כי ר"מ שאמר אני אדון ואטהרנו לא סתרו לי' בגמ'. רק כמו במעשה הנ"ל דבני בתירא שאחר שראה את ידיעת ישראל שראו בחלק הנביאות שבהם את עצם הדין אז נזכר את ההלכה והעצה השכליית לתחוב לו בין קרניו. וטרם שהסתכלו ישראל בחלק הנביאות, גם הלל לא ידע את השכל ואת העצה השכליית לתחוב לו בין קרניו. כן כל פרטי הדינים שפסקו חז"ל באופן זה היו, בחלק הנביאות שבהם שהיה גדול הרבה מחלק נביאות של איש ישראל פשוט, ראו את הדין. רק במשה רבינו התגלה הנבואה כמו שהיא בלא דמיון וחידה, ובנביאים שאחריו התגלה במראה וראיה, ואצל חז"ל הסתתרה יותר הנבואה עד שהתגלה בשכל. עד שיכול מי שהוא לחשוב שזהו שכל לבד, אבל באמת ג"כ התגלות נבואית היא. רק שהסתתרה הנביאות יותר. והשכל שבתורה שבע"פ הוא כמו המראה ודמיון של הנביאים. ובפרט בענין למוד סתרי תורה קבלה וחסידות בשכל לבד יכולים רק לדעת את סדר ההשתלשלות ועמידות העולמות. שגבורה אחר חסד ותפארת בין חו"ג היא, אבל לדעת מהו חסד ומה גבורה וכו' יכולים רק בחלק הנביאות שבישראל שלבו מסתכל ומתנוצץ באור של מעלה, כ"א לפי מדרגתו והכשרתו בזמנים שונים. היוצא לנו מדברינו שהשבועות מתפשט בכל השנה. וגם האיש בעצמו אינו יודע מכל אשר קיבל ביום הזה, כי נבואה סגורה קיבל ותתגלה לו בכל עת ובכל שעה שיבוא ללמוד תורה ולקיים מצות. ובנ"י אף שראו דבר ה' עמהם ולא מתו. חשבו שרק כיון שה' מדבר אליהם עתה נבואה, ותורה נעלמה ומסותרת מן עצמם לכן עוד יכלו לסבול ולהתקיים. משא"כ כאשר יתחילו הם לדבר וללמוד את התורה שאז תתגלה התורה בנביאות מגולה, אם גם אז ידבר עמהם ה' לא יוכלו לסבול כבר. ואמרו אל משה דבר אתה עמנו. כלומר עמנו יחד. כאשר אנחנו נדבר ונלמד את התורה דבר אתה עמנו, ואל ידבר עמנו אלקים יחד פן נמות, ומש"ר אמר להם אל תיראו כי לבעבור נסות וכו', להרים אתכם, וכאשר תתעלו גם בשעה שתדברו אתם ידבר ה' עמכם ולא תמותו, וכמו שאמר המדרש עה"פ ככלותו לדבר אתו בחי' אני ואתה, וכמו שאיתא בתדב"א כל היושב ושונה הקב"ה שונה כנגדו.

ע״גלכן העיקר הוא שלא לעשות הפסק בין השבועות לכל השנה. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים, דייקא בלבבם זה ובנבואה שקבלו , בלבבם עתה ישמרו את מצותי כל הימים. ואיך אין מפסיקים. ראשית כל אל ימשך ח"ו לדבר עבירה ולא בדברים המביאים לעבירה ח"ו, ואל ישעה בכל נמיכות ושטותים אף שאינם עבירה, אבל גם זה לא די לו, כמו שלא נאמר שדי לו לאיש שישמר א"ע מלאכול דברים המזיקים ואינו צריך כבר לאכול דברים המבריאים ומזינים, ובפרט להיות תמיד במצב כזה שנבואה סגורה תהי' בקרבו. צריך איש הישראל לדעת ולזכור תמיד שהוא איש מרומם. יש לפעמים שגם הנבזה שכל עבודתו ברפש וטיט מגהץ ורוחץ א"ע. אבל זה לו למעלה ועלוי. הוא תמיד שפל ונבזה והסחי ומאוס הם לו בעצם רק עתה רוצה להתיפות. והנקיון אצלו רק במקרה. משא"כ איש אציל בן מלך, הנקיון אצלו בעצם. ואם נתלכלך. הלכלוך אצלו במקרה. והוא מנקה א"ע לא מפני שרוצה לעלות למעלה גדולה ממנו ולהתיפות רק מפני שהוא באמת תמיד בנקיון וטהרה. כן בענין עבודה. כי איתא ב"בית אהרן" שהיצה"ר הכי גדול הוא כששוכח האיש ישראל שהוא בן מלך. כנ"ל לא שירגיש א"ע לאיש נמוך ושפל ונבזה שורש פורה ראש ולענה מקור רע, רק אדרבה הוא עצם קדוש למעלה מן עוה"ז שנשתלשל לעוה"ז, והוא צריך להשמר לא מן עבירה בלבד רק גם מכל הנמוכיות, לא כדי שייפה א"ע לתפארת רק מפני שהוא באמת עצם זך לא בגדר הכלב והעכבר. ואף אם מרגיש לפעמים נמוכיות בקרבו אל יפול בקרבו לאמר עצם רע הוא. רק כנ"ל אני עצם זך בן מלך מלכו של עולם של מי שהוא טהור ומשרתיו . טהורים. אך נתלכלכתי עתה בעולם שאני שרוי בו.

ע״דוהפסוק מרמז. אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. כי ללוט אמרו המלאכים אל תביט אחריך ופרש"י אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפורענותם. ובמצרים היה הקטרוג הללו והללו. ומ"מ ראו ישראל בפורענות מצרים. מפני שהנמוכיות של ישראל לא היתה בעצם רק במקרה ובעצם הם מרוממים. אתם ראיתם וכו' יכולתם לראות בפורענותם, מפני שאשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ואם תופס ומרגיש האיש ישראל א"ע תמיד לאיש במצב מרומם אין בחי' הנביאות שלו מן קבה"ת ושבועות נפסקת ממנו. כי לא ירד ולא נתרחק מרום מעלתו.

ע״הומעתה א"א לו לאדם לאמר די לי איך יעבור עלי השבועות, כי בין כך ובין כך אין הקבלה בעצמה דיה, ואני צריך לקיים את המצות וללמוד את התורה והי' כשאבא אל המצות אקיימן. כשאבא לתורה אלמדנה בכל השנה. כי כנ''ל בקבה"ת של שבועות תלוי כל קיום התורה ומצות של כל השנה. ואם לא יקבל את התורה עתה בבחי' נבואה סגורה לא תהי' לו ידיעה אמיתית גם בשכל התורה, כלומר לא תתגלה לו הנביאות במראה של שכל, ואת המצות יקיים רק בבחי' מה טעם יש בה.

ע״ווהדבר הוא הפשוט גם לשכל אנושי, כי הנביא שראה דבר זה או זה בנביאות. הי' בזה ב' דברים, א' רוח הנביאות שהוא למעלה מן העולם והזמן, ואת רוח הנבואה הזה היה צריך להמשיך לעולם וזמן. לראות בו דבר נבואה זה שכך וכך יעשה ה' בעולם. לכן היה הוא צריך להיות הסולם המגיע בראשו למעלה מן העולם ולקחת משם את רוח הנביאות ולהמשיכו לעולם. והיה צריך לקבל את רוח הנבואה כשהוא לעצמו. נבואה סתמית בלא מעשה וטרם נתלבשה בלבוש עשיית העולם, ולהמשיכה אח"כ לעולם ומעשה העולם. וכן התורה ומצות כדי לקיימן עם רוח נביאות צריכים לקבל מקודם את רוח הנביאות של התורה ומצות, רוח נביאות כשהוא לעצמו טרם נתלבש בעשיית המצות של העולם, ואח"כ להמשיכו לעשיה לעשות את המצות. ואת רוח הנביאות כשהוא לעצמו מקבלים בקבה"ת בשבועות קודם שבאים למצות ואז יכולים להמשיכו לעשיות המצות וללמוד התורה בעשיה של שור שנגח את הפרה וכדומה, ואם מתרשל עצמו בקבה"ת וממתין עד בואו למצות ולעשיה. א"א לו להגיע לרוח הנביאות שהוא למעלה מן העשיה.

ע״זואפשר זה רמז המדרש שהש"ר סוף פ' ג', ביום חתונתו זה סיני כחתנים היו וביום שמחת לבו אלו דברי תורה עכ"ל, הלא גם בסיני הי' דברי תורה ולמה מחלק ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו אלו דברי תורה, ומה הרמז בזה כחתנים היו אם מרמז הפסוק על דברי תורה לעצמו. אבל שמעתי מכ"ק חותני הה"ק זצלל"ה שאמר משם איזה צדיק על הגמרא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו (ברכות ו). שלכן מתעורר בכי להחתן עד שצריכים לשמחו מפני הנשמות אשר בו שעומדים להבראות ע"י. ונוח שלא נברא (עירובין י"ג) לכן הוא מרגיש דאגתן ובוכה, עכ"ל הק'. כי הנשמה שצריכה לבא לעולם הזה ירידה היא אצלה ונוח לה שלא נברא עד שדואגת והחתן מרגיש דאגתה. וכפי הנ"ל שבשבועות בקבה"ת שבאים עד לעצם רוח הנביאות טרם נתלבש בעשיה, ועל ידו יתלבש רוח עצם נביאות זה בעשיה. צימצום והשפלה היא לרוח הנביאות, בחי' מתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדה"ד. למה נתעורר דין בראשית הבריאה. מפני שחלק האלקות שבו נברא העולם צימצום והשפלה היא לחלק הזה עד שעוד הי' יכול להתהות ממנו דין גם בעולם. לכן קבה"ת היתה באימה ביראה ברתת ובזיע (ברכות כב). לא יראה אנושית היתה רק יראה ואימה עלאה, הדין והצמצום שנעשה אז לגבי עצם רוח הנבואה שהי' צריך להצטמצם ולרדת למעשי המצות ולדברי תורה של עשיה היו מרגישים עד שנתמלאו באימה ביראה ברתת ובזיע. והשמחה מתחלת כשכבר נתלבש רוח הנבואה הזה לתורה ומצות בחי' את והב בסופה. בסוף, כשכבר יש דברי תורה ומצות. בע"כ אתה נולד כי נוח כנ"ל ואינו רוצה להצטמצם. וכיון שנולד כבר שמח עם החיים עד שבע"כ אתה מת. ביום חתונתו זה סיני, כחתנים היו, בחי' חתן שמתעורר בבכיה מן דאגת הנשמות שצריכות להצטמצם על ידו, וביום שמחת לבו אלו דברי תורה, כשכבר נמשכו לדברי תורה ומצות אז יש לו שמחה.

ע״חוזאת היא יראה אמיתית שיכולים להשיג רק בקבה"ת עד שאמר להם מש"ר ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ומשמע שבלא היראה של קבה"ת א"א להשמר מן החטא, כי להשמר מן החטא צריכים גם במחשבה דיבור ורצון. כי חוץ מזה שחטא במחשבה ורצון ג"כ חטא הוא, עוד הם מביאים לחטוא במעשה ח"ו. וביראה פשוטה קשה שירחק האדם את כל שורש החטא מקרבו, כי בין שיראתו מעונש או מאהבה מ"מ ירא שלא יעבור על עבירה או שמא לא יעשה המצוה בתקונה, ואלמלא היה מין פגם בעולם לא היה מתעורר ביראה, נמצא שהפגם מעורר יראתו, וכיון שיסוד היראה היא החסרון לכן קשה שתגרום היראה שיתפרש האיש מן החטא לגמרי ולא ישאר לו מין רצון או מחשבה, משא"כ יראה זו של בחי' כחתנים היו, היא יראה טהורה שיש בה רק מצות בלבד. אך כיון שרוח הנביאות צריך להתלבש על ידו בצימצום העשיה, הוא מרגיש מין דאגה עלאה ודין עליון עד שמתעורר באימה ביראה ברתת ובזיע.

ע״טובבא חג השבועות מרגיש איש הישראל בקרבו מין יראה שלא היה רגיל בה בכל השנה. בכל השנה הי' רגיל לירא ביראה מפני איזה פגם שלא יעשה. ועתה סתם אימה ופחד מן ה'. מספירת יראה עלאה שאין שייך אצלה פגם רק סתם פחד מפני ה' בלא שום טעב וסבה, וע"י יראה עלאה טהורה זו יכול להתפרש מן החטא לגמרי. ובעבור תהי' יראתו ע"פ. כי היראה שהפגם מעוררה אין היא הוה מעצמה. כי דבר זולתה מהוה וגורם אותה, משא"כ יראה זו היא תהי' מעצמה בלא שום פגם אשר יגרם לה, ובעבור תהי' יראתו מעצמה ע"פ ואז תגרם היראה לבלתי תחטאו כי טהורה היא מחטא כנ"ל. ובאימה יראה רתת וזיע סתמית שהאיש ישראל משיג מקרבו בשבועות צריך להרחיב אותה בקרבו ולהתרגש יותר ויותר ממנה, וכ"כ יתמלא ביראה זו עד שממנה יוכל ליקח יראה טהורה על כל השנה. מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים.

פ׳שבועות (יום א)

פ״אקרב אתה ושמע וכו' ושמענו ועשינו (דברים ה).

פ״בלמה הוסיפו בזה תיבות ושמענו ועשינו. הלא לא היתה המבוכה אם יעשו וישמעו שכבר אמרו זה, רק כל המבוכה היתה ע"פ פשוט שמש"ר ישמע ולא הם בעצמם מד'. והיה די קרב וכו', וכן כל ענין קבה"ת מהו.

פ״גאמנם איתא בספרים הקדושים. שכמו שיש בכל איש ישראל שורש מאדה"ר מפני שהיה ראש וראשית לכל הנשמות, כן יש בכל אחד ניצוץ של נשמת משיח, מפני שהוא תכלית הכל. כנודע. כי למה אצל ד' את נשמת ישראל, אם לא כדי שיבואו לתכלית השלימות ויתגלה המשיח. וכל הרשעה מקרב איש ישראל ומן העולם כעשן תכלה, ותהיה אז שלימות העבודה והתגלות אור גדול כזה בדמות המשיח.

פ״דנמצא שבכל נשמה ישראלית יש מחשבה ותכלית המשיח, כי כן היתה מחשבתו ית' ותכליתו כשאצל אותה. וחלק זה היא היא גופא ומדותיה של הנשמה של אדה"ר, מפני שהראשית שממנה נבנתה מחשבתו של המשיח היא. כי כל המחשבה והתכלית על המשיח היה. לכן אצל כל איש ישראל אף שבגופו ומדותיו עדיין אינו עובד את ד' ועוד לא טיהר פגם אדה"ר. מ"מ מחשבתו לד' ובעצם כבר נמצא בו ניצוץ המשיח. מפני שכן היתה תכליתו כשנאצל, וא"כ בזמן שהאדם ממשיך את התכלית וכל מעשיו לשם תכלית (איני אומר שבכל מעשיו תהא תכליתו דוקא למשיח. אשר לא כל אחד עודנו במדרגה זו. אבל עכ"פ יהיה תכליתו לטוב. להיטיב א"ע ואת כל העולם) מתגלה בו ניצוץ המשיח משא"כ מי שתכלית הטוב אין בקרבו, גם תכלית ד' נעלמה מנשמתו וממילא גם עצם המשיח נחסר ממנו.

פ״הוהדבר הוא פשוט. כי מהו תכלית, כל תכלית הוא רצון ונרצה שנמצאים במוח האדם. במשל גשמי. אם יש במחשבתי בית, מה יש במחשבתי, הלא רק צל ודמות הבית. אבל עדיין אין במוחי עצם ונשמת הבית עם תענוגיו היוצאים ממנו. משא"כ אם מצרף אני לזה רצון. אני רוצה בבית. ואני מתחיל לפעול כדי למלא את רצוני. אזי הרצון המשיך תיכף את עצם ונשמת הנרצה במוחי. ואני מרגיש תיכף את ההנאה שיאציל עלי הבית ואת יופיו אשר אתענג בו. בעבודת ד' נדמה לכל איש ישראלי שהנרצה. העבודה והקדושה. שרויים תמיד במוחו. אבל טועה הוא. רק צל הנרצה ודמותו בו. מחשבה לבד בו. משא"כ אם רצון כביר נתלקד בו לעבוד את ד' אזי הרצון הזה המשיך את עצם הנרצה בו והקדושה כבר נמצאת בו. ואז יכולים לאמור שתכליתו של האיש הזה היא העבודה. מפני שהרצון והנרצה נמצאים בפועל בקרבו. וזהו משמעותו של תכלית. שהנרצה נמצא בפועל בו ע"י הרצון שהמציאו. והתורה מרמזת ע"ז אם יש בכם וכו' שורש פורה וכו' והתברך בלבבו לאמר שלום וכו’ (דברים כ"ט) אם מתברך רק בלבבו ויש בו רצון רע. אז כבר יש בכם פורה וכו'. הנרצה הרע כבר בכם.

פ״ואיתא בספה"ק על הפסוק צדיק ד' בכל דרכיו (תהלים קמ"ה) שאצל הצדיק ד' נמצא בכל דרכיו ואצל החסיד ד' בכל מעשיו. לפי הנ"ל כן הוא הפשט. פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. ואז צדיק ד' בכל דרכיו. משא"כ מי שאין בו רצון אז אין ד' בכל דרכיו. רק דמות. וכמו שאדם רואה במחשבתו דבר אשר ראה אתמול. שאין עצם הדבר נמצא עתה בו, רק צל והארה שהשאיר לו אתמול העצם. לכן מי שתכליתו לד' כלומר שנמצא בו רצון עצם הנרצה. אז באמת כל עבודתו לד' מפני שעצם הקדושה אשר בו מושלת עליו. משא"כ מי שאין בו הרצון. וממילא אף אם יודע שצריכים לעבוד אותו ית' אבל מכיון שאין עצם הנרצה בו עלולים מעשיו להיות היפך מידיעתו. והוא עלול לעשות שטויות והבלים. מפני שאין עצם הנרצה בו שימשול בו.

פ״זוזה ששאלו בנ"י היש ד' בקרבנו אם אין, אשר לכאורה איזו שאלה היא זאת האם אין כל אדם מרגיש אם ד' בקרבו. אבל כנ"ל אפשר שיחשוב האדם בד' וח"ו אין ד' אלקים בקרבו רק בחי' מראה. חטא ישראל היה על נסותם את ד שלא הכירו שהחסרון הוא בהם, רק היו להם טענות ע"ז לד'. מי שמכיר את החסרון בעצמו צריך לשאול את עצמו תמיד, הן אמנם אני מהלך במחשבות טובות, אבל היש ד' בקרבנו אם אין. והסימן לזה הוא ויבא עמלק. אם העמלק והיצה"ר יכולים לבוא אין ד' בקרבו ח"ו, ואם ד' בקרבו א"א שיבוא עמלק.

פ״חנמצא לפ"ז תכלית המשיח שהיתה במחשבתו ית'. היינו רצון ועצם הנרצה ועצם המשיח נתגלו אז בו. וכאשר אצל ד' את נשמות ישראל בתכלית זו. אז לא מחשבת ישראל בלבד נמצאת בכל נשמה. רק עצם של הנרצה עצם של משיח נמצא. אבל זאת רק אם האדם מעורר את רצונו לתיקון ולהטבה. משא"כ אם הרצון נסתר ממנו אז גם הנרצה היינו המשיח לא נראית עצמותו אלא רק הארה וצל ממנו לבד כנ"ל.

פ״טלכן צריך הישראלי לקבוע לעצמו שיעורים לזה. לעורר את רצונו שהוא וכל העולם לא ישארו במצבם הנמוך. רק לתקן. והישראלי כשעושה חשבון הנפש מה עשיתי ובאיזה מצב אני היום. אל יסתפק אם מוצא א"ע שאינו גרוע מיום אתמול, כי א"כ מה פעלתי, כי אז הרי עבר עלי היום הזה בבטלה. רק תמיד יסתכל בעצמו במה היטבתי היום ובמה עליתי מכפי שהייתי, וזה בחי' תיקון ע"פ פשוט, שתמיד בקרבו התיקון לתקן עולם במלכות שדי, ואז יתגלה בו ניצוץ המשיח.

צ׳ולא לעצמו לבדו פועל בזה. רק באמת מקרב הוא בזה את ביאת המשיח בפועל. כי באמת כבר היו נשמות גדולות כמשה רבינו. ר"ע וכו'. רק שהעולם והזמן לא היו בבחי' משיח לכן לא נתגלה אז המשיח. וכמו שהג"ע מוכרח להיות במקום מקודש, לא בעוה"ז. ויש חילוק בין ג"ע התחתון לעליון, מפני שהקדושה א"א לה להתגלות בכל מקום בשוה אם אין קדושת מקומם שוה, כן צריך העולם ג"כ להיות מוכשר למשיח, חוץ ממה שצריכים כל ישראל להיות מוכשרים לזה. ואנו אומרים לתקן עולם במלכות שדי העולם צריך להיות מתוקן, וכן ימות המשיח שגם הימים צריכים להיות בחי' משיח. ולכן שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו מפני שהם גילו בעצמם אור גדול של משיח והעולם. ואף הזמן נתקדש מאור המשיח שנתגלה בהם וקירבו עי"ז את הגאולה ובנין בית אלקינו.

צ״אלכן כל איש ישראלי צריך בכל יום לחזר אחר אורו של משיח אשר בו, האם כבר מצאתי וגיליתי היום את אור המשיח אשר בי. כי המשכן רק נגנז, כלומר המשכן אשר ד' אמר ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד לא נתבטל רק נגנז. וצריכים לגלות את האור הגנוז. הגנוז בקרבו, ומי שאינו מגלה אותו אל יכעוס על טיטוס שהחריב את בית המקדש כי גם הוא מוסיף בחורבנו. ור"י כשהלך בדרך בין חורבות ירושלים (ברכות ג') לא בחורבות שהיו לפנים רק באותם שעודנה עתה שכ"א מחריב את חלק המשיח שבו כנ"ל. אמר לו אליהו שהקב"ה אומר אוי לו לאב וכו' ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. לא אמר שגלו משלחן וכו' רק מעל שלחן אביהם, כזאת לא נשמע, יש בן שהוא בגולה בעת שאינו אצל אביו, אבל לשבת אצל אביו ולהיות בגולה לא יצויר, ואתם הנה חלק המשיח והגאולה בקרבכם ואתם עוד בגולה, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, שגם עתה כשאתם על שלחנו הנכם בגולה. וע"ז באמת יש להתאונן.

צ״בכל איש ישראל צריך להרגיש בקרבו את קול ד' שאומר התנערו מעפר וגלו את אורו של משיח אשר נגנז בקרבכם. וסימן לא טוב הוא אם אינו מרגיש את קול ד' ולא חסר לו מה שנגנז ממנו. אחז"ל גנזו לצדיקים לעתיד לבא (בראשית רבה יא). הצדיקים יודעים שנגנז מהם ולכן משתדלים לגלותו. אבל אנשים גרועי ערך אינם יודעים שנגנז מהם. כי להם חסר רק לחם ותפוחי אדמה לבד ולא יותר.

צ״גנחזור לעניננו. שכל איש ישראל צריך לגלות בקרבו את עצם אורו של משיח. שהיא הנרצה של ד' אשר את נשמתו האציל לזה. ואיך מגלים זאת. ע"י הרצון כנ"ל. אבל זה גופא שיהיה לנו רצון שנוכל בו לגלות את הנרצה לד'. צריך גם הרצון להיות לא רצון אדם רק רצון אין סופי. וכדי להשיג את הרצון האין סופי רצון אלקי ע"י נשמתנו. צריכים להכין א"ע מקודם לזה ע"י תיקון נפשנו הבהמית. כי נודע שנפש האלקית שורה על הנפש הבהמית אשר בנו, וכנודע מזוה"ק כד אתייליד ב"נ יהבין ליה נשמתא מס' דבעירא דכיא (ב, צד), וצריכים לתקן אותה ואת רצונה שנתהפך לתאוה לא טובה להחזיר לרצון טוב, ואז רצון ה' שבנשמה נמשכת בה. וכבר דיברנו בשם תלמידי המגיד הגדול זצק"ל שגם נפש הבהמית יסודתה בקדושה מפני שור שבמרכבה. וגם התאוה יכולה להיות רצון למצוה. אם ברצון זה רוצה מצוה הרי זו מצוה. ואם רוצה בה דבר לא טוב לא טוב הרי זו תאוה. כנודע.

צ״דונבין נא לפי דרכנו. למה באמת נתעורר בו הרצון לתאוה. למה הרגיש תיכף את רצונו שהוא מפני שור שבמרכבה, לתאוה. ומה יעשה האיש שחפץ שבאמת ירגיש את רצונו כמו שהוא, ולא לתאוה. אכן האיש שחפץ למשול על תאוותיו וממתין עד התגלות רצונו ואז חפץ לשברו, הרי זה דומה למי שאינו משמר את ביתו מן הדליקה אלא ממתין עד שתבער האש, ואז יחפוץ לכבותה. שבודאי לא תמיד יצליח בזה. ד' ברא את כל העולם לעבודתו, נמצא שבענין העבודה כל העולם היא בריה אחת מד' אחד והאדם הוא בחי' הראש שבה. וכל העבודה היא בחי' ומקבלין דין מן דין, שהמדריגה הנמוכה מקבלת מהעליונה, והאברים מקבלים מן הראש והלב. לכן העולם מקבל מן האדם אור וקדושת עבודה ע"י התעסקו עם העולם ומלואו. וזהו רצון האדם לעולם רק לעבודה. מפני שנפשו שם ומשתוקק לנפשו אשר שם. וזה הכל אם האדם אינו תופס את עצמו ליש ודבר נפרד רק לחלק ואבר מאברי העבודה, ואז רצונו לעולם רצון טוב לעבודה הוא. לעשות מצוות עם העולם וכו'. משא"כ מי שמפריד א"ע מן העולם והוא בבחי' בריה בפני עצמו, אז עבודת העולם נקצצת ונפרדת מפני שחסר לה בחי' ראש. וכמו בשבירת הכלים שכאשר נפרד מובחר האור למעלה שאר האור נפגם ונעשה סט"א ר"ל, וכנודע זהו ענין אדם דבליעל בסוד וימות וימלוך האמור בשבירה, כיון שבא למלוך לכן וימות. וכיון שבהתעסקו עם העולם נותן בו את נפשו. נמצא שבדבר נפגם נתן את נפשו. וכשמשתוקק אח"כ אל העולם. היינו לנפשו. נעשית מתשוקה זו תאוה. כי לנפש פגומה שלו משתוקק. ויכול להיות איש שיש לו צער, על שנתעוררה בו עתה תארה רעה, ומ"מ עולות התאוות על לבו מפני הנ"ל.

צ״הוחז"ל אמרו כל מי שלהוט אחרי בולמוס של עריות לסוף מאכילין אותו מבשרו (בראשית רבה נא). לא על עריות בלבד. רק על כל תאוה אמרו חז"ל, כי כל תאוה זרה היא בחי' עריות ר"ל, וכמו שאמרו חז"ל אף על מקבל שררה בשביל ליהנות ממנה שהיא בחי' עריות ר"ל. כל הלהוט אחרי תאוה, אבל לסוף אין זו תאוה שבאה מזולתו, רק שמאכילין אותו מבשרו. שמעצמותו שהוא נפגם באה לו התאוה ר"ל. ובענין האופנה (ה"מאדעס") אנו רואים בעליל איך שכל תאוות האדם לנפשו הוא מתאוה. וכפי פגמי נפשו כן תאוותיו. מתחילה הם מחליטים שזה נאה, ונתעוררה בהם תאוה לזה, וכשמבטלים את זה גם תאוותם בטלה. נמצא שגם מקודם לעצמם ולהחלטותיהם התאוו, ותלוי באיזה אופן פגמו ואיזה קלקול נפשם השיגה, תאוה כזו הם משיגים.

צ״והיוצא לנו מזה שבזמן שאין האדם נפרד משאר העבודה ואינו יש ודבר נפרד, אז רצון נפשו הבהמית ג"כ קדוש הוא. משא"כ כשנפרד נעשית מזה תאוה. וזה שאמר הפסוק לתאוה יבקש נפרד, הנפרד מבוקשו תאוה, והשלם מבוקשו רצון טוב. ולא זו בלבד שמפריד בין העבודה אלא בעצמו ג"כ עושה פירוד וקיצוץ, כי אם הוא יש ודבר נפרד אז חלקי נפשו שנכנסו בעולם לדבר נפרד ממנו נכנסו.

צ״זלכן כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שקושר כתרים לאותיות (שבת פ"ט] כי כתר היא בחי' רצון, נמצא שד' קושר שהרצון יהיה רק לתורה, ואמר לו ד' אין שלום בעירך, רק כשעלית למרום מצאת התקשרות זו ולא בעולם התחתון. ובטח נפשך שמסטרא דבעירא דכיא הנפש הבהמית אינה שלמה אלא פרודה ולכן יש שם תאוה ולא לאותיות התורה. לא שנאמר דבר זה למש"ר ח"ו, כי משה רבנו היה רק נפש של קדושה. אך כל האמור במתן־תורה נאמר לכל ישראל. אשר בשליחותם עלה משה. וענה מש"ר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, פי' כי שלימות של העבד של מטה א"א שתהיה כמו במרום. וגם התקשרות רצונו דלמטה לתורה אינה כמו למעלה. לכן זאת רק למעלה מצא. ואמר לו ד' היה לך לעזרני, כנ"ל שע"י התקשרות והזדככות הרצון של הנפש הבהמית נמשך רצון ד' שבנשמה.

צ״חנחזור להנ"ל שהאדם צריך לדעת שאינו יש ודבר נפרד, רק חלק מעצם העבודה, וממילא אינו נפרד מכל הד' עולמות, מעליונים ומתחתונים, כי כולם עובדים את ד' יחד. רק שהוא בחי' הראש. וזה ענין קבלת התורה. לא שהנו יש ועצם לחוד, והוא מקבל את התורה, שהיא ג"כ עצם לחוד, אלא שהוא כולו נעשה עצם התורה והעבודה יחד עם כל העולמות. וזה שאמרו בנ"י אל מש"ר אחרי שד' דיבר עמהם בעשרת הדברות בלשון יחיד, קרב אתה ושמע. הלשון אתה ושמע שאמר ד' לנו שנראה כאילו עדיין לא הגענו לקבלה אמיתית של התורה שלא נהיה יש לעצמנו. ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו. לשון רבים. כי חלק מעבודה וקדושה של כל העולם אנו. וד' אמר מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים. כי זה עיקר קבלת התורה. כנ"ל.

צ״טיום ב' דשבועות תרצ"ד.

ק׳נשלח ע" י כ" ק מרן אדמו"ר הקדוש זצללה"ה הי"ד מוורשא לארץ ישראל לידי החסיד המופלג הר' ראובן גשייד ז"ל. נמסר ע"י בנו הרה"ח ר' נחמן גשייד ז"ל. קרב אתה ושמע וכו', ושמענו ועשינו. ונודעת הקושיא. למה קודם קבלת התורה הקדימו נעשה לנשמע ועתה שמיעה לעשיה. היטיבו כל אשר דברו מה הפשט בזה היטיבו וכו'. מי יתן וכו'. למען יטב להם. נודע הדיוק למען יטב. הא אמרו אל תהיו כעבדים וכו' על מנת לקבל פרס.

100

ק״אאמנם איתא ברעיא מהימנא פ' תצא דף רפ"א. ולא למגנא אמר קב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור. מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין העכו"ם וכו', וגמ"ח הא אוקמוה דהא אין חסיד אלא המתחסד עם קונו. דכל פקודין דעביד למפרק בהו שכינתיה. ובהא עביד חסד עם קב"ה וכו'. בגין דכד חבו ישראל וקב"ה הוה בעי ליסרא לון. אמא הות רביעא עלייהו עד דנפקו לתרבות רעה. קב"ה מה עביד תריך בני מלכא ומטרוניתא. ואיהו אומי דלא יהדר לאתריה עד המטרוניתא אתהדרת לאתרהא, ומאן דהדר בתשובה וגמיל חסד בשכינתא וכו', דא עביד חסד עם קונו וכאילו פריק ליה ולשכינתיה ולבנוי עכלה"ק.

101

ק״בהנה ענין אמא ואשר חופפת על ישראל כדי שלא יענשו, ותריך בני מלכא ומטרוניתא, היא מסודות העליונים, אבל לדבר בזה בפשוט היא בחי' רחל אמנו שהיא אמא עילאה מקור נשמת ישראל במרום, ובכל עת צרה שלא תבוא היא סוככת על ישראל וגם היא בגולה עמנו בסוד גלות השכינה, ונשבע הקב"ה שלא יכנס במקומו בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל והשכינה למקומם. ובמה הדבר תלוי בתשובה, לכן האיש ישראל כששב, לא לעצמו לגופו ולנשמתו בלבד מטיב, רק גם עושה חסד עם קונו ועם השכינה, כי כאילו פריק ליה ולשכינתיה ולבנוי, כאילו פדאני לי ולבני מבין העכו"ם. ומי הוא האיש אשר לא ירחם עליו ית', הן לא כל אחד שומע את בקשת השכינה כשמבקשת מכל אחד מישראל שיגאלנה, אבל הגמרא אומרת בר' יוסי שנכנס לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל ושמע בת קול מנהמת כיונה. אוי להם לבנים וכו' מה לו לאב וכו' ואליהו אמר לו שגם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. הקב"ה אומר כן. מי שלבו בריא לו כאולם שאין חסר לו מאומה אינו שומע. אבל כשלבו חרב מחורבת ישראל ודואג בצרתן ומתחזק ומתפלל, לומד ועובד את ד', שומע בקרבו את קול השכינה שמנהמת כיונה ומבקשתו, פדאני. מתחילה רואה את גלות המר, צרות ישראל בגופנית הקשות מנשוא כמעט ח"ו, ועוד יותר צרות הנפש, הסתר וירידה עד שאול תחתית ח"ו. ואז רוחו נשבר ומתפלל בפיו ובלבו רבש"ע עד מתי לא תרחם, כבר אין לנו כח, הלא אין לנו מלך גואל ומושיע אלא אתה. ולמה עזבתני אלי. אבל אז נפשו מזדעזעת, ובמי הדבר תלוי אם לא בי שאשוב. ואז מרגיש בהבת קול ובקשת ד'. אדרבה הוא כביכול והשכינה בגלות בשבילנו. אני הגורם ח"ו ואיך זה לא ארחם עליו ית'. לשוב לעבוד את ד' ולפדותם. הן מורגל בפי העולם שלא כל אחד מוכשר לדאוג על גלות השכינה זולת על דאגותיו. אבל טעות הוא בידם. כי גם הפחות מישראל, רק איך לקרבו קשה הוא, אבל כשמקרבים אותו מתעלה ומרגיש. וכמו שאין להפליא על ישראל. אם איש שיבה. אם בחור שלא הניח תפילין ר"ל, ואחר איזה ימים מתפלל בכונה ונזהר אף במצוה קלה, כך אין להפליא כשאיש פשוט דואג על צרת השכינה וישראל. ואיך לא יהמו מעי הבן אל כשאביו אומר הבן יקיר לי וכו' כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו, הכל היא הטרדה וההתרחקות וכשמתקרב אדרבה דואג לפעמים יותר על גלות השכינה וצער הכלל ישראל ושפלותם, מאשר על דאגותיו הפרטיות.

102

ק״גוהאיש ישראל כשמתבונן ומרגיש לפעמים דאגה זו, ונפשו פנימה מקשבת מעט את קול קריאת השכינה לשוב בתשובה ולגאלה. צריך להתחזק ולהתאמץ, ולומר, משליך אני את הכל. ואשוב ואעבוד את ד' בכל כחי ומוחי. על כל מניעה אתחזק ובזה אהיה שקוע. אקבע לי שעורים לתורה ואף בשעה שאעסוק במסחר. במלאכה. לא אהיה ח"ו איש בער והפקר רק עבד ד'. אקיים את המצוות ואהיה נזהר מעבירה אף את פי אשמור לבלתי דבר לשון הרע, רכילות, שקר וכו'. ולא אשגיח על אנשים אחרים פורקי עול ל"ע זולתי. כי זאת היא אחת מעיקרי הסיבות שבחורי ישראל נשחתים, בהיותם יחד עם פורקי עול במסחר. מלאכה בבית וברחוב. עד שנדמה להם שלא יפה להם מבלתי היות כהפושעים וכטפשים וכו'. אם לא ילכו בעקבותיהם. אבל כמה טפשאי הני אינשי בראותם כבר על איזה ירידה בא העולם ופורקי עול של רציחה וכל התועבות נעשה להם כהיתר. בערות והפקרות יותר גרועה מהבהמה הן כל תכליתם, אשר כל אחד אשר נצוץ שכל. מוח ולב לו, היה צריך להזדעזע מהם וכל המונם. ועוד ירצו להתדמות להם ח"ו. ורש"י ז"ל פירש בפרשת קדושים על הפסוק, אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אני ד' אלקיכם, דעו את מי אתם מחליפים במי. לא בלבד על ההולך אל האובות ואל הידעונים נאמר רק בכלל צריך האיש להתבונן. הנה מעבר מזה עומדים בני העולם בתהלוכותיהם המגונות וההולך אחריהם יורד ח"ו אל כל התועבות הרעות, טומאה וזוהמה ר"ל, ולהבדיל מעבר מזה עומד הוא ית' והתורה טהרה וקדושה עילאה. אורה וזוהר עליון, ואת מי אתם מחליפים במי. ואיך יאמר האיש שח"ו יעזוב את מקור קדושתו ית' ללכת בדרכי העולם וליפול בפרשם ר"ל. ולא בלבד לנפול בשאול תחתית כמוהם אין צריכים להתלמד מהם, רק גם מי שנתעורר בו רוח קדושה, ללמוד יותר, להתפלל יותר בכונה. להיות זהיר יותר במצוה. לא יאמר למה פלוני אלמוני אינו נזהר כ"כ, ומה לי לדקדק, כי מה לך להביט על איש זולתך, הוי קשור בד' ובתורה ובדרכך תלך. הוי עז כנמר וגבור כארי, לבלתי הימשך אחר בני העולם ושטותיהם. בדרך ד' התחזק ועבוד. ואף בלעם נתפעל מזה ואמר. מה טובו אהליך יעקב וכו' ופירש"י. ראה שאין פתחיהם מכוונין זה מול זה. לפי הנ"ל שאין פתחיהם מכוונין שיביט כל אחד על חבירו לאמר. אראה איך חברי נוהג א"ע ואתנהג ג"כ אני. נישט צו יענעם אריינקוקעץ אוץ נישט אויף יענעם זיך צו פערקוקען, רק כל אחד איתן וחזק יש ללכת בדרכי ד'. ועל זה אמר בלעם, ראוים הללו שתשרה עליהם השכינה,

103

ק״דוהנה כבר דקדקנו על הא שמתפללים באהבה רבה ותן בלבנו וכו' ללמוד וללמד לשמור ולעשות, שאומרים מקודם ללמד לאחרים טרם שאומרים לשמור ולעשות, שנעשה אנו, ואיך אפשר זאת כי בראשונה צריך האיש לקיים א ת התורה בעצמו ואז יכול גם ללמד לזולתו.

104

ק״האבל בספרי כ"ק אא"מ הרה"צ הק' זצקלה"ה איתא על הגמרא. הירא מעבירות שבידו חוזר מעורכי המלחמה. שמי שאינו ירא מעבירות חבירו רק של בידו, שלו. סימן הוא שאינו מכוון למען שמו ית' רק לעצמו ואז חוזר מעורכי המלחמה. ואם קשה לו לכ"א שיכוון בלתי לד' לבדו. עכ"פ ברחמנות יתעורר עליו ית' ועל השכינה הקדושה לגאלם. ואז גם עבירות שאר ישראל תהיינה נוגעות לו. כי גם עבירות שאר ישראל גורמות את גלות השכינה. לכן הללמד על הכל קאי. כשבא ללמוד רוצה שגם אחר ילמוד והוא רוצה גם ללמד לאחרים, כשבא לעשות רוצה שגם אחרים יעשו מפני שנתעוררה בו רחמנות על גלות השכינה וישראל.

105

ק״וללמוד וללמד לשמור ולעשות, שגם הם ילמדו וגם הם יעשו, מחויב לדאוג על זה ששאר ישראלים אינם הולכים בדרך ד' ח"ו. האב צריך כמעט למסור נפשו ע"ז בנוגע לבניו ולבנותיו, לא בהכאות ינהג את בניו ובנותיו הגדולים, רק בכל שאר האמצעים שיכול בטוב וברוגז, והעיקר שיראו איך הדבר נוגע לו, כי האב שדבר הזה קל בעיניו ואין הדבר נוגע לו הרבה אף שלעצמו שומר הוא את התורה. משחית הוא את ביתו, קלות דעתו בזה מקרר אותם יותר. ואיך זה ישכח האב שבניו, בני ד' המה. שמסר לו ד' להדריכם בידו. ומה יענה ליום הדין. גם הבחור בבית אביו ואמו צריך הוא להשתדל הרבה להיטיב את אחיו ואחיותיו, כי איך אפשר שבביתו ולפני עיניו יהיו שונאי ד', והוא ישתוק ויסתפק רק באנחה לאמר, מה אעשה. ולא זו אף זו שגם באנשים שאינם בביתו, מי שיראת ד' נגעה לו ומצב השכינה וישראל השפל כ"כ נוגע לו. צריך להשתדל בכל מכיריו ויודעיו, לא לריב ולא להתקוטט רק לדבר דברים היוצאים מלבו, לא אחת ולא שתים וכו', ולא לבד כשזכה וקירב נפשות מישראל שכרו הרבה מאוד. רק גם בשעה שח"ו אינו פועל, שכרו ג"כ גדול. כי הוא עבד ד' והוא את שלו עשה, וגם בכל המצוות אמרו חז"ל נאנס ולא עשה מצוה נוטל שכר כאילו עשה מצוה. ולא יבחין לומר, מזה לא יעשה מאומה ולזה אין לדבר. כי אי אפשר לדעת מראש, ישנם הרבה שמקוים שיעלו בניקל למעלה וקשה לפעול אצלם וישנם בחורים ואנשים שמייאשים אותם מתחילה ולבסוף בניקל עולים. כל אחד מישראל צריך להשתדל לעבוד את ד' בכל לבו ונפשו וגם להשפיע על זולתו.

106

ק״זומתורץ בזה דיוק המדרש שמואל מובא בתוי"ט על המשנה והעמידו תלמידים הרבה, מה הלשון והעמידו, אבל מן המעשה דר"ג ור' יהושע בענין תפילת ערבית במס' ברכות כ"ח רואים ב' דברים. א'. שצריכים להרבות בתלמידים אף במי שאין תוכו כברו. כי נתוספו ד' מאות ספסלים, ועל חלומו של ר"ג חצבי חיוורי דמלי קיטמא היינו שאין התלמידים שוים. אומרת הגמרא שרק ליתובי דעתיה דר"ג אחזו ליה הכי והב רואים שכאשר העמידו את התלמיד. היה זה לעונש לו שדננו העם על שעמד ר' יהושע. וזה שמרמזת המשנה, אל תברור בתלמידים לאמר, זה תלמיד טוב וזה לא טוב. רק תלמידים הרבה יהיה לך. ואם לא יהיה טוב העמידהו ותענשהו, כלומר אם אינך מרבה בתלמידים. אז הלא טובים נשארים בקלקלתם. לכן העמידו תלמידים הרבה אף תלמידים שתצטרכו לענשם וליסרם. תיסרו אותם והעמידו תלמידים הרבה.

107

ק״חועיקר התקרבות היא בתורה. והמאור שבה מחזירו למוטב, זהו בהאיש לעצמו. וגם כשרוצה לקרב לזולתו. ולא ללמוד את אשר כבר יודע הוא או לבחור דברים קלים בלבד. רק דוקא לעיין ולהתייגע בתורה, והפסוק אומר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה. לא די שאינה מתקבלת רק עוד תועבה היא ח"ו, כי נודע הא דאיתא בתקוני זוהר ל אותן הנוכחים ככלבא. הב לן חיי. הב לן מזוני. וכמה תפלות נתקנו על החיים ועל הפרנסה, אבל מי שחייו כחיי הכלב והעכבר, נמוכים בתאוות ולא יותר, אז צעקתו על חייו בחי' נבחין ככלבין, הב לן חיי, הב לן מזוני, משא"כ מי שחייו חיי ישראל בקדושה ע"פ התורה, אף אם הוא סוחר או בעל מלאכה, אז צעקתו הב לן חיי ומזוני מין שירה היא, כי האם בים לא שרו ישראל והודו לשמו גם על שהחיה אותם, ואותם ארבעה שצריכים להודות האם לא על שהחיה אותם ד', מפני שהיותם קודש לד' היא, ניצוץ חיות אלקית בעוה"ז.

108

ק״טנמצא שמי שמתייגע בתורה ומתיש כחו בה ובעבודת ה'. אז מבטל א"ע לד' וניצוץ הקדושה היא עיקר חיותו, וגם תפלתו על חייו ומזונו קדושה. אבל מסיר אזנו משמוע תורה. דייקא משמוע, שאינו רוצה לשמוע חדשות בתורה, בין מזולתו, בין לשמוע מעצמו ביגיעה, מפני שחיות גופו יותר יקרה לו ואינו רוצה לבטלה וליגעה בתורה, אז תפלתו תועבה ח"ו בחי' צווחין וכו', וזה שהיצה"ר מתקשה בלימוד התורה יותר מעל קיום המצוות. וכמה אנשים מקיימין במצות ואינם מתאמצין ללמוד תורה, כ"א כפי מצבו. אם אינו יכול בעצמו יקח לו רב או חבר. ואם יכול בעצמו אף אם טרוד הוא יגזול לו עת וזמן ללמוד, אבל ע"ז היצה"ר מתקשה יותר מפני שלימוד התורה היא עיקר יסוד התקשרות ישראל לד'. והיצה"ר רוצה את עמוד ויסוד הזה ח"ו לעקור.

109

ק״יואפשר שזהו ענין הגמרא ברכות דף י"ב, שבקשו לקבוע עשרת הדברות בק"ש. ולא קבעו מפני תרעומת המינין. ופרש"י שלא יאמרו שאין שאר התורה אמת זולת מה שאמר ד'. וצ"ל הא גם כל התורה אמר ד'. ואם שלא שמעו ישראל רק מפי משה, הא עשרת הדברות פרטיות הדברים רק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, ולהנ"ל אפשר, כי המינין אינם מודים בתורה שבעל פה, א"כ מה שענו נשמע לא כתיב בתורה קודם עשרת הדברות ואחריהם רק אחר אלה המשפטים שהיא שאר התורה, ורק חז"ל אמרו שזה היה קודם עשה"ד, לכן הם חושבים שעל עשרת הדברות לא ענו נשמע רק נעשה, לכן המינים בק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים, רוצים רק בעשה"ד לא בשאר התורה, כי אינם רוצים בשמיעה ולימוד התורה בידעם שבלא השמיעה והלימוד גם העשיה תיעזב, אבל אנחנו בב"י מאמינים בני מאמינים מקבלים התורה עלינו ועל בנינו, ואת כל איש ישראל רצוננו לקרב לד' ועיקר התקרבות לד' היא בשמיעה ולימוד.

110

קי״אלכן אף שבשבועות בקבלת התורה אנו בטלים לגמרי לד' עד שדומה לנו שברגע אחת נעשה את כל התורה והקדמנו נעשה לנשמע, מ"מ כשבאים לקיים בפועל רואים שצריכים להיטיב אותנו כדי שנזכה לקיימה. לכן אחר קבלת התורה, אמרו למשה דבר אתה עמנו ושמענו ועשינו, ושמענו ונלמוד כדי ועשינו. וד' אמר למש"ר היטיבו כל אשר דברו, מי יתן וכו' למען יטב להם וכו', בזה שאמרו עתה ושמענו מקודם לא חזרו ח''ו מהקדמת נעשה לנשמע, רק זה הכל כדי שיטיבו א"ע, לכן גם אתה היטיבם עזור להם שיטיבו ע"ע. מי יתן וכו' שיטיבו א"ע ויהיו קשורים בד' מתוך כל טוב.

111