דרך המלך, חגים, שבועות א׳Derekh HaMelekh, Holidays, Shavuot 1
א׳שבועות ליל א' (תרפ"ה)
1
ב׳להבין ענין הספירה. ומנחת העומר ושתי הלחם. והלשון וספרתם לכם. אשר בכל מקום דרשו חז"ל לכם משלכם שאין לזה שייכות לכאן. וכן ענין קבה"ת והקדמת נעשה לנשמע.
2
ג׳אמנם איתא במנחות סוף פרק המנחות והנסכים (דף קי"ד) אמר הקב"ה עשה לי ה' מיני טיגון כדי שאהנה ממך פרש"י ז"ל שתקובל לפני בהן, עי"ש. היינו שזאת גופא היא הנאת ה' מה שאנו נתקבל לפניו, ובאם לא היה הישראל מתקבל לפניו לא היתה הנאה ושמחה לפניו, כי מהיחוד ישראל עם ה' ית' נולדת השמחה וההנאה, ויכול להיות שההנאה ושמחה זו אנו מראים אצלו ית' אף עצמותינו עם הצמצום וגבול שלנו. כי באמת לפניו ית' כחשכה כאורה וכל הצמצום הוא רק נגדנו, ואף עצם הצמצום ממה הוא, מאלוקות, וגם אותנו דהיינו את הצמצום רואה ה' ית' לאלוקות, וכשה' ית' רואה אותנו רק עצם קדושה אנו נראים לפניו בלי הסתר. אכן כשנולדת כביכול בו ית' השמחה וההנאה, ממה נולדת, מזה שנתייחדנו, אשר לוא לא היה בנו שום פירוד וגבול רק עצם קדושה פשוטה כי אז לא היתה הנאה ושמחה. נמצא שע"י ההנאה והשמחה גם הגבול וצמצום שלנו נראה לפניו ית'.
3
ד׳ולכן בכל דבר מצוה צריכים אנו להרגיש עונג ושמחה. כי נתקבלנו עתה לפניו ית'. וכביכול ממנו ית' ומאתנו נולדו העונג והשמחה, וצריכים אנו להרגיש את השמחה והעונג של מעלה שנולדו מאתנו ג"כ. והגמרא מרמזת לנו. אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה (ברכות לא). כי כל צרכי הגשמיות קשה שיתראו לפניו ית' מעצמם, כי לפניו ית' אין הסתר כנ"ל. משא"כ ע"י שנולדה השמחה. גם הצמצום והגוף נראה למעלה ותפלתנו על צרכי הגוף מתקבלת ומשתלמת. ואימתי יודעים אנו שנולדה השמחה כשגם אנו מרגישים אותה. לכן מתוך שמחה של מצוה כשמרגישים שמחה ממצוה, עומדים להתפלל, ותפילתו תתקבל.
4
ה׳ובאמת כל עונג והנאה שנמצאים בעולם מאיזה מין שהם, כולם רק שמחה ועונג ה' הם. כי כנ"ל העונג הוא מהיחוד של ישראל עם ה' ית', רק יען שהצמצום והפירוד ביניהם, נמצא שהפירוד גופו גרם את העונג, כי אם לא היה פירוד והיה רק עצם אלקות הפשוט לא היה יחוד ועונג ממנו. לכן יש בפירוד ניצוצות של העונג העליון. ומתי מתגלים ניצוצות של העונג אשר בפירוד, אחרי היחוד ואחרי התבטלות הפירוד. משא"כ מי שנשאר בפירוד ובהסתר יכול לעשות מניצוצות הנאה של מעלה שנמצאים בפירוד, הנאה ותאוה לא טובה ח"ו.
5
ו׳לכן לפי"ז, אף הנאה של תאוה עונג של קדושה היא, ולא של קדושת האדם בלבד רק של הנאת ה' ית'. ויען שלא נתקרב האדם אליו ית' ולא נעשה מההסתר יחוד ועונג עליון, לכן נעשה מהנאה זו תאוה. וזאת יזכור האדם תמיד בכל תאוה שעולה ח"ו על לבו, שהוא מן ה"כדי שאהנה ממך" שאמר ה'. ואך הוא מהפכה לתאוה ר"ל. וזה הוא ענין אותם הצדיקים שנשבעו בה' בהתגבר עליהם יצרם כיוסף ובועז וכו' כמו שאיתא בחז"ל. שנזכרו שתאוה זו הנאת ה' היא וכשנתייחדו בה' ונעשה היחוד ונתגלתה הנאתו ית', אזי הרגישו גם הם בהנאת עליון.
6
ז׳לכן מי שאינו נשאר עומד בהנאת עוה"ז ואינו מוציאם לתאוות אז בבואו למצוה מרגיש הוא את הנאת ה' במצוה, כדי שאהנה ממך ע"י שתקובל לפני בהן כנ"ל, משא"כ מי שנשאר עומד ואת חלקי הנאת ה' שמפוזרים בכל העולם הפך לתאוות, אז בבואו למצוה חסרים לו חלקי הנאת ה' ואינו מרגיש מאומה מהנאת ה' שהיא בחי' ג"ע, בחי' ונהנים מזיו השכינה, כי אוצר של ניצוצי הנאת ה' שנמצאו בעולם התרוקן והפכם לתאוות ר"ל. ולאו דוקא בעת מצוה חסרים לו הנאתה' אלא אף בג"ע חסר לו עונג הג"ע. אדם הראשון אף במאכליו השיג טעם ג"ע והנאת עליון. כי באמת חלקי הנאת ה' בהם. ולמה הרגיש אותם אדה"ר. מפני שהיה דבוק בה' השיג את עונג העליון החלקים של כדי שאהנה ממך המפוזרים בכל העולם. וכשעשה מזה תאוה. וכי תאוה היא לעינים. אפס הג"ע ממנו כי חסרו לו חלקי הנאה מפני שהוציאם לתאוה.
7
ח׳לכאורה יאמר האדם שקשה לו שלא יהנה מן העוה"ז. אבל כל קושי הדבר הוא מפני שמשוקע האדם בו. כמו שקשה למגואל שינקה א"ע מפני שכבר מורגל בזה. ויתבונן נא האדם. מדוע מי שעומד לדין קשה חסר לו לגמרי חוש כל תאוה. וכן אף מי שטרוד מאד במסחרו ישכח לאכול. לא שהתאוות הן בעצם והעדר הדעת שולל אותם. רק אדרבה. בעצם אין האדם מתאוה ומתענג מתאוות. כי אין התאוות שלו רק עונג עליון הם כנ"ל. אך אם האדם מתחבר עליהם ומקשר עליהם את דעתו אז הוא עושה אותם ליש ולדבר נפרד בפני עצמו והם מתגלים להנאות ותאוות בפני עצמן. ולכן אם דעתו משוקעת עתה בענין אחר ואינה מקשרת א"ע לניצוץ הנאה ועונג עליון שבגבול ודבר נפרד, אז אין לו תאוה. לא שבטלה, רק שלא עשה אותה כי בעצם אין תאוה. וזה שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג). לכאורה מה זה רוח שטות, הן אמת שהשוטה הוא עצם לעצמו. כי אדם הוא. משא"כ השטות הלא רק העדר הדעת היא כמו שאה"כ נבער מדעת, ומי שיותר חסר לו הדעת יותר שוטה מתקרייא. ומי שאין בו כ"כ העדר הדעת אינו שוטה כמוהו. אמנם השוטה שהשטות שלו אינה עצם לעצמה רק העדר הדעת, אין עוד רע כ"כ. אבל גרוע ממנו השוטה שהשטות שלו עצם נמצא לעצמה היא. אדרבה. יש בו דעת רק דעתו מקולקלת ומסובכת בדברים לא טובים. ואין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, שיש בו עצם ורוח שטות, והתחברה דעתו להגביל ושלל את עונג עליון. הנאת ה'. ועשה ממנה תאוה ר"ל. לכן הישראלי החפץ להשתיק תא ותו צריך למשול על דעתו שלא תהיה משוקעת בחלקי הנאת עליון שמפוזרים בעולם, ולא יעשם לדבר נפרד.
8
ט׳אמנם זאת היא רק ההתחלה שצריך האדם לעשות, ומי שעובד את ה' תמיד בדעה קדושה אז נעשה כולו איש אחר, מין איש שא"א לו עתה לצייר בדעתו, ואשר התקרבותו לה' תגרום באמת הנאה לפניו ית'. וגם זה אינו רחוק מן השכל. כי באמת האדם צריך להתגלות, ונחוץ לזה דברים שיגלו אותו, ואם אין לו דברים המגלים אותו נעלמים חלקי האדם ממנו. אף בגשמיות אם חפץ האדם שכח ראייתו תתגלה בו הריהו מוכרח לראות בפועל, ואם יסגור את עיניו יחדל כח ראייתו. נמצא שהדברים הנראים מגלים בתוכו את כח הראיה. וכן בכל כוחות הגוף. ומכש"כ בכח הרוח שלו. האיש מתחכם למשל בשמעו דברי חכמה, ולא שדברי חכמה אלו בלבד ששמע נתוספו לו, רק שבעצם נעשה יותר חכם שמבין יותר מדעתו וכו'. ומי גילה את חכמתו הדבר חכמה ששמע. וכן אם עושה האיש חסד, נתגלה בו מדת החסד. ולא יצויר שהחכם והגבור יהיו בעולם אם לא היו הדברי חכמה ודברי גבורה נמצאים שיגלו את עצמותו. ואף בדברים פשוטים הנראים והנשמעים לולא היו, כי אז לא היה בעולם לא גבור ולא חכם לא שומע ולא רואה, היינו עצם האדם הזה שהנהו עתה חכם גבור וכו' היה נשאר נעלם, נמצא שעצם האדם הוא עצם מופשט בלתי נראה. והדברים הנוגעים והסובבים אותו מגלים ממנו בדמותם. החכמה מגלה בו חכמה. החסד מגלה בו רחמנות וכו'. וה' אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. עצם מופשט. וירדו בדגת הים וכו' וירד וימשך למטה בדגת וכו' כצל העולם כפי שימשכו הם ממנו. ומי יודע כמה דברים יכולים עוד להתגלות באדם שאינם ממין זה שיש בו עתה, רק כיון שאין דברים אחרים בעולם ממין אחר לכן א"א שיתגלו בו, כי האדם הזה הוא רק צל בדברי העולם ואם היה בג"ע היה מתגלה בו אדם ממין אחר. כי דברי הג"ע היו מוציאים ממנו מהות אחרת.
9
י׳ובזה יכולים להבין איך הרב זקוק לתלמידים. כדי שיגלו בו את עצמו כפי בחינותיהם. ואיך התרשלותם פוגמת בו. אין כוונתנו עתה ברוח ונשמה שמתגלים לאדם אח"כ. בבחי' זכה יתיר (ב. צד), רק על כל האדם. ואף נפש הבהמית איתא בהרמב"ם (כמדומני בח' פרקים) שאין נפש הבהמית שבאדם כמו של הבהמה. ומתלמידי הרר"ב ז"ל איתא שגם נפש הבהמית של ישראל שורשה בקדושה. מפני שור שבמרכבה. רק שנתלבשה בלבוש לא טוב, ולפי הנ"ל שבעולם דמותה הוציאה כפי דמותו אבל היכולת לגלות גם ממנה אור גדול.
10
י״אומי שחושב שהאדם אינו מוכשר לחשוב ולהבין דברים רוחניים בלא שום לבוש. אינו אלא טועה. כי האם אתה מכיר את האדם, ואף את עצמך האם הנך מכיר, הלא את עצמך שאתה מכיר רק את צל העולם אתה מכיר. אותם חלקי האדם שחלקי העולם גרמו להם שיתגלו מקרב האדם הנעלם. רק זאת יכולים לומר. שחלקי האדם שנתגלו ע"י חלקי העולם הגשמי א"א להם לראות ברוחני. אבל מי שכל סביבותיו ומעשיו רק בקדושה. היינו שיודע איך להתנהג בהם. אזי חלקי הקדושה מוציאים ממנו מין מהות אחרת. ושוב אין זה נגד השכל אשר האדם הזה תהא לו רוח הקודש ורוח נבואה, לראות ולשמוע אחרת מכפי שאר בני האדם.
11
י״בוזה רמזו ישראל בהקדמתם נעשה לנשמע. כי אם היו מקדימים נשמע, מי ישמע, האני, איזה אני, האדם בהכרה שלו שגילו בו לפני כן העולם ומלואה, וא"כ יכול להכיר ולשמוע רק כפי חושיו הגשמיים. ובזה לא רצו ישראל. רק אמרו בראשית נעשה. את מה נעשה. את עצמנו. התורה תוליד את עצם האדם הנסתר. ובזה נשמע.
12
י״גאבל בעצמם לא יכלו זאת, כי סוף כל סוף כל נגיעתם בתורה היא רק ע"י עצמם אשר כבר נתגלה בגרם העולם, ורק משה רבינו קיבל את התורה ונהג בה טובת עין להיטיב עינינו שנראה גם אנו את התורה, לא אותה שכבר נמשכה לעולם שחושינו רואים ומבינים אותה, אלא 'את התורה שחושב ויודע האדם ממין אחר, אותה נראה ונקבל.
13
י״דכי הנה צריכים להתבונן עוד בהנ"ל. אמרנו שחלקי העולם גורמים באדם להוציא את מהותו וזה כל אדם רואה, ועיקר האדם שממנו מתגלים חלקי האדם נעלם הוא. ומאין אני יודע שכל איש עיקרו נעלם, זהו יען כי אינני רואה בי עצם אחר, ובמה אני חפץ לראות בי עצם אחר, בכח הכרתי שהמציאו וגילו בי העולם ומלואה, לכן מעתה איך ברור לי שבכולם עצם האדם ומקורו (שאין דוגמתו בעולם שיוציאו ממנו) באמת נעלם, הלא אפשר שישנם רק שאין לי במה לראות כי לא נתגלה בי כח הכרה אחרת רק כפי שהוציאה העולם.
14
ט״וובאמת כן הוא. טעות הוא לומר שבכולם עיקר ועצם האדם נעלם, כי הצדיק שהמציא מעצמו מהות וכחות אף מה שלא הוציאו ממנו חלקי העולם. אזי במהות הזו יכול הוא לראות את הנעלם מן האדם, את עצם האדם שממנו כל ההתגלות. ומעתה מי שיש לו שייכות עם הצדיק הזה שאת עצמותו גילה גם לו נתגלה עצמותו לא כדוגמת וגרם העולם. כי מדוע נתגלו בו מקודם רק כוחות ומהות אלו ולא אחרות. מפני שרק דברים האלו המגלים נמצאו בעולם ולא זולתם. משא"כ אם יש לו נגיעה באיש אשר את עצמו הנעלם גילה אז יש לו דבר למעלה מן העולם שתגלה גם לו את עצמותו שלמעלה מן העולם.
15
ט״זוזאת פעל מש"ר לגלות בישראל, לגלות את עצם מקורם הנעלם, ובזה יקבלו את התורה. ולכן הוסיף יום אחד מדעתו (שבת פז.) אשר כנראה לכאורה עשה בזה ב' דברים מדעתו. א' שה' אמר ב' ימים פרישה והוא עשה ג'. ב' שה' אמר ליתן את התורה ביום ר ולפי דברינו ניתנה התורה בשבת. וכשמש"ר חפץ להמציא בנו את עצמנו הנסתר ושנשיג את הנסתר מהתורה אז גילה לנו בהכנת וביום קבה"ת כי שמענו בחושנו פרישה ג' ימים וקבה"ת ביום ו' ומש"ר הודיענו והמשיך לנו את התורה בנעלם מאתנו כדי לגלות לנו את הנעלם בדבר ה'. וזהו מקור כל יכולתנו שהתורה תעשה את עצמנו ושלא נקבל את התורה בחלק האדם שגילו העולם ומלואו לבד. ושידעו חז"ל כי אף שלחושינו נראה שה' אמר ארבעים יכנו, הפשט הוא ל"ט. וכמו כן ממחרת השבת של הספירה, וכל שאר עצם התורה הנעלמת. נמצא לפי"ז שע"י שהתורה ניתנה ביום שקבע מש"ר, פעל בזה שלא נשאר במהותנו שגרמו העולם ומלואו להוציא, אלא בבחי' הקדמת נעשה, שהתורה עושה אותנו. לכן אמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא, רק כמה שהמציא השוק ושאר העולם, כמות ואיכות כזו של יוסף נמצא, אך ע"י היום הזה יש יוסף יותר. יוסף הנעלם שנתגלה.
16
י״זלכן כדי לקרב אותנו לקבה"ת ציוה ה' להקריב עומר שעורים ושתי לחם מחטים, מאכל בהמה ומאכל אדם, ולקדש את הזמן בספירת העומר. כלומר, כיון שתמיד עוד קודם קבה"ת העולם ומלואה מגלים אותנו, צריכים לקדש את העולם כדי שאף מה שהיא ממציאה בנו ג"כ רק מהות קדושה תוציא ותגלה בנו, ואז נהיה מוכשרים בקבה"ת שהתורה תברא אותנו. וזה וספרתם לכם, לכם היא הספירה, כדי שעצם קדוש יתגלה בכס כנ"ל.
17