דרך המלך, חגים, שמיני עצרתDerekh HaMelekh, Holidays, Shemini Atzeret

א׳שמיני עצרת (תרפ"ו)

ב׳בזוה"ק פר' צו. מאן דיתיב עם מלכא ונטיל ליה בלחודיה כל מאי דבעי שאיל ויהיב ליה. והגם שזה הוא השלמות הגדול ביותר. מ"מ נבין נא לפי הבנתינו המצומצמת. בענין עבודה לפי מצבנו.

ג׳אמנם הפסוק אומר. (תהילים מב) כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערג אליך אלקים. הפסוק לא בחר להמשיל את תפילת ישראל לצעקה גרידה של איל בעת שצמאה. רק כל רצון על מחסור הוא ענין תפלה. כי הדבר שא"א לו להשיג אין שייך לו רצון. ואיש הדיוט לא יירצה להיות מלך. לכן כל רצון הוא מפני שיודעת הנפש בפנימיותה שיכול הדבר להתמלאות ומי יכול למלאותה. ד'.

ד׳לכן כל רצון הוא ענין תפלה לד' למי שיכול למלאות את הרצון. כי רצון שא"א להתמלאות אין הנפש רוצה. כי ד' ית' ברא את הכל והיה יכול ליתן לכ"א את שלמותו. אבל כיון שד' ית' מתאוה לתפילתן של צדיקים. חוץ מהפשט הפשוט. רמז יש בו שהקב"ה מתארה לתפילה צודקת. כי חוץ מה שטבע הטוב להטיב אשר זה טעם אחד לבריאת העולם כנודע. עוד זאת רוצה האב הטוב לשמוע את תפילות ובקשות בניו איך נפשם משתפכת אל חיק אביהם ומשעבדות א"ע ואומרות, רק אתה יכול להושיענו, הבט נא כזאת וכזאת חסר לי. לכן ברא ד' נפשות רבות וחסרונן, שיחסר להם. וכל רצונם בפנימיותם הם תפילות, תפילת הנפש. וגם גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא אמרו חז"ל (ברכות סג), להנ"ל יכול להיות שבמחתרת וסתר לבו הרצון שלו לגנוב ג"כ תפילה היא, רק שהיא תפילה פסולה מאותן התפילות שנמסרו לס"ם. כמו שאיתא בזוה"ק (ג'. רמג). ונעשה מרצון שהוא תפלה לד' למלא מחסורו רצון לגנוב.

ה׳והישראלי צריך לעבוד להכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה היא בחי' מלכות. שהיא שער התפילה שנמשכת בקרבנו. שלא יסובבוה ולא ילבשוה הקוצים, ולא תשתנה תפילת הנפש לרצון לגנוב, ובכל רצון שעולה על לבו צריך לדעת כי תפילה לה' היא והוא צריך לקדשו. אבל חילוק יש בין תפלת כל הברואים. היינו רצונם בבחי' כאיל תערוג. ובין רצוננו. רצונם הם בלי בחירה ובלי דעת עצמי. אשר יכולים להתבטאות על זה שזה תפילה בלי בעל תפילה, בלי עצם המתפלל, משא"כ רצוננו שהוא תפילתנו הוא בדעתנו ובבחירה, ובבעל תפילה, אבל אין זה עוד תכלית התפילה מה שהאדם רוצה לעצמו. רק שבכל רצוננו נקדש לד'. וכל חלקי רצוננו יהיו משועבדים לד' ית'. ותכליתם יהיה למלא רצון ד' ית'.

ו׳וכיון שכל הקדש הוא בפה. כל קרבן ונדר להקדש לד' צריך האדם בפיו להקדישו. לכן כדי להקדיש את כל התפילות המה הרצונות של כל היום צריכים להתפלל בפה. וזה אחד מעניני התפילה. אף שעבודה שבלב זו תפילה מ"מ עיקר הקדש מתפילת הלב נעשה כשמוציאה בפה. ותפלה כנגד תמידין תקנו ענין הקרבנות בבחי' אדם כי יקריב מכם וכו' לרצונכם תזבחוהו. את הרצון נזבח ונקדש לד'. וזה סימן אם רוצה האדם לדעת אם התפלל כראוי, יראה ברצונו של כל היום. אם אינם בחי' גנבא אפום מחתרתא. אם נתקדש רצונו שיהי' לד', התפלל כראוי.

ז׳וזה שאיתא בספ"ק על בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב וכו', שכל מה שהאיש פחות במדרגה צריך לגלות יותר תפילתו. לקדושים די בקרב. לחסידים די בלשון. לצדיקים בשפתים ולישרים בפה. לפי הנ"ל. כיון שהתפלה היא להקדיש הרצון לד' כל מה שהוא צדיק ביותר צריך פחות עבודה בהקדש את רצונו לקרבן לד'. לכן אנחנו צריכים לעבוד בתפילה עבודה קשה בקול. ובכל האברים, ע"כ אברים שפלגת וכו' הן הם יודו וכו', ופועל בזה שכל היום יהיה בתפילה. בבחי' כי אליך אקרא כל היום וכו' וכל רצון שלו היא תפילה לד'. ואם לא מה מועלת תפילתו. נשאר הוא אחר התפילה כמו קודם התפילה ח"ו.

ח׳ומתורצת לי בזה קושית השל"ה הק' על עלי הכהן וחנה. ממ"נ אם צריכה התפילה להיות בקול למה התפללה חנה בלחש. ואם די להתפלל בלחש למה חשבה עלי לשכורה. אבל להנ"ל צריכה התפילה להיות בקול. כמו שכל קרבן שצריך הבר דעת להקדיש לד' את הבהמה. כן בתפילותיו שנמצאים כל רצונותיו של כל היום. שהם בלא דעת. רק שרוצה בבריאות ופרנסה וכו' הוא מקדישם לד' בפיו ובדעתו. וכיון ששמע עלי שרק שפתיה נעות וקולה לא ישמע חשבה לשכורה שאין בה דעת, אבל חנה ענתה ואשפוך את נפשי לד'. נפשי אשר לד' שפכתי, שכיון שתפילתה ורצונה היו לד', לא רצון גשמי רק בן אשר נדבתי לד'. לכן אינה צריכה להוציא בקול כ"כ. רק דיה בחי' ובשפתי צדיקים תתברך.

ט׳היוצא לנו מכל הנ"ל שהתפילה מועלת לעשות מכל רצון תפילה מעולה, תפילה בדעת ובבחירה. והכל יהיה משועבד לד', לכן מי שרוצה שבעת שמתפלל יהיה בשמים עת רצון, אז ישתדל שאצל עצמו בכל עת רצון יהיה תפילה כנ"ל, שכל רצון יהיה תפילה. והנה ימי רצון אלו נודע שהם עבודה לכל השנה, שכמו שהשדה צריכה לחרישה בזמן מיוחד בשנה וכפי שנחרשת בזמן הזה כן יהיו התבואות של כל השנה, כך כפי שהישראלי עובד בימים קדושים אלו יוכל לעבוד את ד' בכל השנה. ושמיני עצרת סגולתה לגמור ולהשלים את תפלות ר"ה ויוה"כ, שלא בלבד בעת שאנו עומדים להתפלל. אלא אף בכל היום כל רצון יהיה תפילה. לכן המועדים האלו בפרשת פנחס נקראים מקרא קודש. משא"כ בשמ"ע שלא כתיב מקרא קודש רק עצרת תהיה לכם. כי כולם קדושתם במקרא ותפילה ומועילים לתפילות כל השנה. משא"כ שמ"ע. פעולתה לא דוקא במקרא ותפילה בפה רק עצרת תהיה לכם. שתעצרו את המקרא קודש והתפילה גם בדברים של לכם. וכל רצון יהיה תפילה. וזה הוא יחוד בין ישראל לאביהם שבשמים בבחי' כי אליך אקרא כל היום.

י׳והזוה"ק כתב על שמ"ע, מאן דיתיב עם מלכא וכו'. מי שיתיב עם מלכו של עולם כל מאי דבעי שאיל. שאיל מלשון מה שאלתך וכו'. מי שכל מה שרוצה תפילה היא אצלו. זה יתיב עם מלכא. וממילא ויהיב ליה שד' ממלא שאלותיו. וזה שמ"ע פועל.

י״אויכול להיות שזה היה הטעות של הגר שבא להתגייר לפני שמאי והלל וא"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת (שבת לא.) כי שמיני רגל בפני עצמו. ובתורה אין לו טעם כמו בפסח יצ"מ. ר"ה דין וכו'. וחשב כיון ששמו עצרת ושבועות שמו עצרת כמו ששבועות מסוגל לתורה כן גם שמ"ע הרגל הזה מסוגל לתורה. ויקל לו אז לקבל ממנו התורה. ואמר לו הלל מאי דסאני עלך וכו' היינו ואהבת לרעך כמוך. כנודע שקודם התפילה צריכים לקבל על עצמו המ"ע של ואהבת לרעך כמוך. כלומר שאמר לו ששמ"ע פועל בעיקר בתפילה כנ"ל, שיהיה כל מאי דבעי שאיל וממילא ויהיב ליה וק"ל.

י״בשמיני עצרת (תר"צ)

י״גביום השמיני עצרת תהי' לכם וכו'.

י״דנבין נא למה כתיב ושמחת וכו' שבעת ימים. ולא אמור שמחה גם בשמיני עצרת. ואדרבה עיקר השמחה לנו היא בשמ"ע ושמחת תורה. וכן נבין את המדרש שבכל ימי החג מקריבים ע' פרים כנגד ע' אוה"ע, ובשמ"ע אמר הקב"ה לישראל עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם.

ט״וכי איתא בספרי כ"ק אא"מ הה"צ זצוקלל"ה בשם הה"ק מרוזין זצוקלל"ה. שכתיבת בראשית נכללת כל התורה ובאות ב' של בראשית נכללת כל תיבת בראשית ובהנקודה של הב' נכלל האות ב', ע"ש. כי נודע שכל התרחקות מהמאציל ב"ה גורמת פירוד וריבוי, וכל התקרבות ממעטת את הרבוי וגורמת התאחדות. בדבר ד' שמים נעשו, דיבור אחד, בדבר ולא דיבור שלם רק באתא קלילה. וכשבא לעוה"ז נעשה מזה עשרה מאמרות.

ט״זוזאת שואלת המשנה והלא במאמר אחד היה יכול להבראות. ולמה באמת נברא עולם מרוחק שיצטרך מאמר האחד להסתעף לעשרה מאמרות, ולא נברא עולם מקורב לד' שיהי' די מאמר האחד שאמרו ד' במרום. אלא ליתן שכר טוב לצדיקים ולהפרע מרשעים וכו' ואילו היה עולם קדוש של מאמר האחד ולא נתרחק ולא נפרד לעשרה לא היה בחירה ויכולת לחטא, וגם לצדיק לא היה מגיע שכר כיון שלא היה מבחירה וכדאיתא כעין זה בספ"ק על משנה הנ"ל. לכן כל מה שהאיש ישראל מקרב א"ע יותר להקדושה יכול להשיג בזמן קטן יותר מאשר יכול לדברה בשעות אף שנים רבות, וכמו שאיתא מהאר"י ז"ל שאחר שנתו בשבת בצהרים אמר פעם אחת שהשיג עתה מה שהיה צריך רבות עשרות שנים לדברם.

י״זואפשר בזה להבין את הפסוקים שאמרו ישראל ועתה למגמות וכו' אם יוספים וכו’ (דברים ה. כב] והקושיא נודעת כיון שראו שגם עד עתה שמעו את דבר ד' שלא כדרך הטבע אשר מי כל בשר וכו' (שם ה. כג) בטח גם יותר יוכלו לשמוע. וכן הלשון ועתה אם יוספים. ולא אמרו אם יוספים גרידה. אבל כנ"ל. באמת לא יכלו בנ"י לשמוע מד' רק ב' דברים בלבד אנכי ולא יהי' לך. ואילו שמעו יותר לא היו סובלים כמו בשבירת הכלים שע"י שקבלו יותר נשברו. אבל בשעה שעמדו על הר סיני והיו קרובים אל ד' היו ב' הדברים אלו די להם. משא"כ אח"כ כששבו למצבם והתרחקו מכפי שהיו וראו שצריכים הם לעוד דבורים אמרו ועתה אם יוספים וכו' דייקא ועתה ולא מקודם. כי מקודם לא הוצרכו להוסיף לשמוע.

י״חלכן שבת כל שתא יומין מינה מתברכין. (זוהר ב' פח) כיון שהיום הוא קדוש והישראל מתקדש בו, לכן מקבל בו ביום אחד קדושה וישועה שצריך ששה ימים להוציאם לפועל. הן בתורה ועבודה הן במסחר ופרנסה. ור"ה ובפרט יוה"כ שהוא שבת שבתון משיג קדושה על כל השנה, עד שצריך בכל השנה לעבוד שירגישה ויוציאה אל הפועל. וגם במשל עצמו רואה האדם זאת, כשמשיג איזה דבר בתורה ודומה לו שמבין את הכל מ"מ כשמדבר את הדבר בפיו באות במוחו השגות חדשות. לא שמבין בשעת דבורו את אשר לא הבין בשעת עיונו, רק שעתה בריבוי דבוריו מתגלה לו את אשר השיג מקודם בשעה אחת במוחו.

י״טוהנה בסוכות מתקדש האיש בפועל בכל מעשי גופו ומתרגל איך להתנהג שיהיו כל מעשיו קדושות בקדושת ר"ה ויוה"כ שקבל. ואדרבה מצוה לאכול כזית הראשון דאורייתא בליל א' דסוכות, ובכל הימים מצוה מדרבנן לאכול י"ד סעודות וגם ושמחת בחגך ואין שמחה אלא בבשר ויין. וכל החג נקרא חג האסיף על שם התבואה שאוספים ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך והכל במצוה ובסוכה. וכיון שצריכים לקדש בזה את עולם הפרוד והעשיה. ובקדושה של האחדות שקבלנו בר"ה יוה"כ לקדש בה את עולם הפרוד ולהעלהו ולבא שוב אל האחדות. לכן גם העבודה זו היא לפי סדר העליה בעבודה מן הפרוד אל האחדות. מתחילה הרבה קרבנות נגד ע' האומות, כי למעלה בשורשם אינם אומות של סט"א רק שורש שמתחיל בו הפרוד, וכל מה שמתרחקים יותר מתגשם עד שנעשים אוה"ע, והאיש ישראל צריך לקדש את כל העולם ומלואו בהרבה קרבנות. עד שבא אל עשו לי סעודה קטנה. ומן עשרה מאמרות למאמר אחד ולאתא קלילה. עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם.)

כ׳כי בקרבנות כתיב ריח ניחוח לד'. ופרש"יז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. כי במשל אדם הדבר שנהנה ממנו. גדול בשעה זו ממנו כי משלימתו, והוא בטל עתה אל הדבר. ואיך אפשר זאת אצלו ית', לכן פרש"י שהנחת רוח היא שאמרתי ונעשה רצוני, שהנחת רוח הוא מעצמו ומרצונו ית'. שרצונו נתמלא, ואנו רק הגורמים לזה, משל לחבית שמקיים את היין בקרבו שאין החבית גדולה וחשובה מן היין מפני שהוא רק הגורם שיתקיים היין. וזה הכל בעוד שישראל הם בהפרוד ובהמצוה שהן לתקן את עולם הפרוד. משא"כ כשבאים לבחי' עשו לי סעודה קטנה. אז אהנה מכם לא מרצונו בלבד רק מכם מן הישראל בעצמו. כנודע בחי' אז תתענג על ד'. על הוי' דייקא משל לאב שמרכיב את בנו על כתפו, (שמות רבה כז) ע"פ פשוט. כי ישראל הם בחי' מחשבה שהיא למעלה מבחי' הוי'ה תפארת. ויכול להיות גם אהנה ממך. כי הנאה ושמחה הוא בלב וראך ושמח בלבו. שהיא בחי' בינה ומתגלה בתפארת גופא. וכיון שישראל הם בחי' חכמה אז בחינתם למעלה מן בחי' הנאה והבן. מן מעשי ישראל בעולם הפרוד יכול להיות רק נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני. מן רצונו ית' בעצמו. כי מעשיהם למטה הרבה מן הנחת רוח. וא"א שהנחת רוח יהיה מהמעשים כנ"ל שכל דבר הנאה גדולה בבחינה זו מן הנהנה. משא"כ בבחי' סעודה קטנה יכול להיות כדי שאהנה מכם.

כ״אלכן בז' ימי החג צריכים לצוות על השמחה מפני שאין הם מרגישים את השמחה שהיא רק מן עצמו ורצונו ית'. משא"כ בשמיני עצרת שההנאה היא מאתנו בעצמנו, מעצמנו אנו מרגישים את ההנאה והשמחה של מעלה ואין צריכים לצוות ולא שייך צווי עליה.

כ״באיתא בזוה"ק (צו לב) מאן דיתיב עם מלכא ונטיל לי' בלחודיה כל מאי דבעי שאיל ויהיב ליה, ע"ש. כי לעולם תפלתנו שכל איש מבקש מד' על צרכי גופו בלבד אינו בקשתנו שבפנימיות נפשנו באמת, משל לבן מלך שנתרחק מאביו ודואג ומיצר על שהוא רחוק מאביו. אבל כששוהה זמן הרבה בנכר בין אנשים הדיוטים ומתענה גם בדברים פשוטים. אז כשבא אליו אביו צועק אבי עשה לי מנעלים לרגלי, באמת צערו מאד על שנתרחק מאביו גם עתה בפנימיותו. רק כיון שנתרחק זמן רב ומתרגל רק בדברים הדיוטים ומתענה מהם לכן אינו יודע מעתה להוציא את צערו ובקשתו האמיתית ומוציאו בלבוש גם, עשה לי מנעלים.

כ״גכן בפנימיות נפשנו אנו מתגעגעים אל ד'. קרבנו אליך. קדשנו בקדושתיך. גלה כבוד מלכותך עלינו. רק כיון שהורגלנו בנכר זה זמן רב ומתענים מדברים הדיוטים ומחשבתנו ירדה לדברים נמוכים. לכן צערנו הפנימי מן התרחקותינו אנו מרגישים ומביעים בבקשות הדיוטות גופניות. לכן מתפללים לד' בינה הגיגי שיבין ד' בתפלתנו את אשר אין מבינים גם אנו, ויראה בתוך תוכיותינו את תפלת נפשנו שתשוקתה לד'. אף שבפינו אנו מתפללים רק על צרכי גופנו. ולמה באמת צריכים להתפלל בפה, ולא די בקשת נפשנו שבפנימיותנו. הלא ד' בוחן כליות ולב ורואה את בקשת לבבנו ונפשנו. אבל הרי זה כמו שאמרה הגמ’ (שבת יב) אל ישאל אדם את צרכיו בלשון ארמי שאין מלה"ש מכירין בלשון ארמי. כיון שאנו רחוקים ממנו ית' וצריכים מלאכי השרת שיעלו את תפלתנו לכן צריכים להתפלל בפה [ובלשון הקודש] ולא בלשון ארמי. משא"כ בשמיני עצרת שנעשה התקרבות ישראל לד' למעלה מבחי' מלה"ש. בבחי' לעתיד שישאלו המלאכים מה פעל א־ל. לכן גם תפלת פנימיות נפשנו תפלה שלימה היא ועולה ומתקבלת למעלה.

כ״דוזה מאן דיתיב עם מלכא ונטיל ליה בלחודיה בלא המלאכים. כל מאי דבעי. אף רצונו בפנימיות נפשו שאיל הוא. ותפילתו שלימה. ויהיב ליה וממלאין אותה לו.

כ״השמיני עצרת

כ״וולא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים וכו' לעיני כל ישראל.

כ״זונבין. הא כתיב ופני לא יראו. ודברי רש"י ז"ל נודעים. וכן ענין שמע"צ וההקפות נבין מעט לפי מצבנו.

כ״חהנה הסוכה היא אורות מקיפים כנודע. שמצוות מקיפות אותנו ובלולב ומינין אנו מקיפים. ומי הוא המקיף. המצוות או אנחנו. הלא אם יעמוד האיש על מקום אחד ובידו רק את הלולב יקיף. לא עשה ולא כלום. ואם בעצמו בלא לולב יקיף ג"כ לא עשה. א"כ שנינו אנחנו והמצוות מקיפים. ובכל החג יש ב' בחינות מקיף יש שאנו עם המצוות מקיפים. ויש שהמצוות בעצמן מקיפות אותנו. מפני שאין היחוד עוד בשלימות. לכן יש שאנו והמצוות ב' דברים. והמצוות מקיפות בלעדנו. ואדרבה הן מקיפות אותנו. משא"כ בשמ"ע ושמחת תורה שנעשה יחוד גמור כנודע. לכן אין ב' דברים רק אחד אנחנו והתורה יחד מקיפים.

כ״טקודם ההקפות אומרים אתה הראת לדעת וכו', הראת הוא בחי' שמראים לו ודעת הוא התקשרות כנודע. וזה הוא העיקר שהראיה שהראו לנו משמים, ובפרט כימים קדושים אלו תתקשר בנו. אתה הראת לדעת שד' הוא האלקים אין עוד מלבדו, וראשית צריכים לראות ולדעת שבנו בעצמנו אין עוד מלבדו והכל אלקות, גם הגופניות. לא רק הצדיקים הגדולים שגם גופיהם בחי' גוף מלאך הוא, אלא גם בכל איש ישראל כשעובד לבטל את תאוותיו ומבטלן. ותשוקת כל עצמו לד' ולעבודתו היא, וכשבא לעבודה ותורה עובד ולומד בעונג אהבה יראה והתלהבות, אז שאר גופו אף אכילתו שתיתו וכו' נעשה כשמן ופתילה שאף שהם דוממים חשכים מ"מ בהגיע אליהם אש גם הם ידליקו ויתהפכו לאור. אמנם אם עבודתו בקרירות אז הגוף אף שאינו חוטא נשאר רק חומר לא רע, אבל כשעבודת קדשו באש, אז גם גופניותו אם היא בעבודה ג"כ תאיר ותתקדש. אתה הראת לדעת וכו' שגם בנו אין עוד מלבדו. אמנם גופניים אנו ומ"מ הכל אלוקות. אבל העיקר הוא לדעת. שתהיה ראיה זו בך בהתקשרות, תהו עיקר היחוד עד שנעשים מקיפים יחד עם התורה.

ל׳מתחילה עושים זאת בנענועי הלולב ומיניו. וגמרא (סוכה א) פי' לעצור רוחות רעות וטללים רעים. והנה נודעת הגמרא (תענית ד) שישראל מבקשים ויבא כגשם לנו, ואמר ד' גשם אינו תמידי רק אהיה כטל לישראל שהטל הוא תמידי. ובענין עבודה הוא שישראל מתפללים שיבא כגשם היינו אתערותא דלעילא. ומבקשים שרק לפעמים תהיה ההתעוררות ושתישאר תמיד אינם מתפללים. כי א"כ אין בחירה ולא עבודה לאיש אם הכל יהיה מהשמים, רק שד' יעוררם בשפע ממרום לפעמים כגשם. והם יעבדו שישאר להם האור ועוד יוסיפו בו להתקדש. ואמר ד' שבאם הם מבקשים רק לפעמים מפני שעל התמידיות רוצים הם לעבוד, אז גם בהתמידיות יעזרם ד' שישאר אצלם. אהיה כטל לישראל. נמצא שטל הוא בחי' תמידיות. וטל רע הוא תמידיות לא טובה. שאף שלפעמים עושה תורה ומצוות מ"מ התמידיות לא טוב היא גשמיות ונמיכות ר"ל. ורוח רע הוא היפך מרוח הקודש. כ"ק מורי וחותני הה"צ זצוקלל"ה אמר שגם מי שהולך תמיד במחשבות קדושות הוא בחי' רוח הקודש. ואפשר שזה הרמז שרש"י ז"ל פי' על דעת האמור בבצלאל בפ' תשא (שמות לא. ג) דעת רוח הקודש, וחוץ מבחי' רוח הקודש שהיא הארת נבואה מרומז כי דעת הוא התקשרות. לכן דעת היא בחי' רוח הקודש כשתמידיות מחשבותיו הן במחשבות קדושות.

ל״אוכיון שזה החילוק בין היקף דסוכה ללולב. שהלולב פועל התאחדות התורה ומצוות עם ישראל. לכן פועל הלולב לעצור רוחות רעות היפך מרוח הקודש בחי' דעת שהיא מחשבה תמידית של קדושה. וכנודע לולב הוא בחי' דעת. וכן טללים רעים כנ"ל מגמרא שטל הוא בחי' תמידיות, וטל רע הוא תמידיות לא טובה, ואת זה פועלים הלולב ומיניו לעצור. ונעשה אחדות קדושה ומקיף אחד אנו והתורה ומצוות.

ל״בוכשבאים ליחוד דשמ"ע והקפות, רק באחדות מתחילים, אתה הראת לדעת . התקשרות רוח הקודש, וגם מברכין גשם. אף שבחג נדונים על המים. בכל החג. מ"מ גם בשמע"צ מברכין עליו. טעם המשנה בריש מס' תענית והתוס' שם ידוע. אבל בטח גם רמז עבודה בו. כי בסוכות שעוד לא גמרנו את הנענועים ולא פעלנו עוד שתהיה אחדות קדושתנו תמידית לגמרי. מה יועיל הגשם וההארה ממרום אם היא לא תישאר תמידית. משא"כ עתה בשמ"ע שכבר דחינו הרוחות רעות וטללים רעים ונעשה הקפות רק עמנו יחד. כבר מתפללים על הגשם ממרום כי ישאר בתמידיות.

ל״גוהנה כל מקיף הוא להוסיף אור וקדושה בהמוקף. וכך גם מצוות סוכה מוסיפה קדושה בנו. במי רוצים להוסיף אור כשאנו והמצוות מקיפים את התורה בכל ימי החג. וכן כשאנו והתורה מקיפים בשמחת תורה. ואפשר כי המשנה בר"ה (פ"ב מ"ז) אומרת שבקידוש החודש ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. ולמדה הגמרא מקרא. והרמז לפי מצבנו בעבודה שהיו צריכים לומר ג' פעמים מקודש. ראש ב"ד פעם אחת והם ב' פעמים. כי איתא בשמ"ר (פרשת בא) בענין קידוש החודש שאמר ד' אני קדוש אני ולעצמי אני מקדש. בתמיה. אלא הריני מקדש את ישראל והם מקדשים אותי. ע"ש. ובמה מקדשים אותו ית'. הלא רק את החודש מקדשים. אבל אותו ית' אין שייך לקדש ולא לייחד כי הוא ית' אחדות וקדוש אמיתי ואנו מייחדים אותו בעולם כמו שאומרת הגמרא (ברכות יג) כיון דאמליכתיה בשמיא וארעא וד' רוחות העולם וכו' ויש בזה כוונות לייחדו ית' יותר בכל העולמות. למעלה ולמטה. וכן בענין קדושה שצריכים לקדש אותו ית' ג"כ לקדש א"ע ואת כל העולמות בקדושתו. ואומרים קק"ק לעילא ותתא ולעלמי עלמיא. וגם קידוש החודש ובפרט שכל המועדים בחודש תלוים ג"כ לקדש אותו ית' הוא. לכן צריכים לאמר ג' פעמים מקודש. והראש ב"ד שהוא בחי' "ראש" אומר מקודש לעילא לכן די בפעם אחת כי הוא למעלה מהזמן ואינו שייך לעולם. רק העם עונין ב' פעמים קדיש על ארעא וקדיש לעלם. נמצא שכל מה שישראל מקדשין אף בדברי העולם אף במותר לו. את ד' הם מקדשין. לכן אין המלאכים אומרים קדוש ק"ק עד שיאמרו ישראל. (חולין צב) מפני שהמלאכים מקדשין את העולמות בדיבור ואנו גם בעשיה ע"י שמקדשין בפועל את העולם.

ל״דוהנה הגמרא (ברכות ז) אומרת גדולה שימושה של תורה יותר מלמודה שנאמר באלישע אשר יצק מים ע"י אליהו. למד לא נאמר אלא יצק. היינו כי מים הוא חסד. וגדולה שימושה של תורה ע"ד שפרש"י דשימוש ת"ח היא הגמרא התלויה בסברא וכו'. ולכאורה צ"ל מהו שיצק ע"י אליהו. שהוא התלמיד יצק התורה על רבו. ולהנ"ל זהו שימושה, אמנם הרבי גדול יותר. אבל הרבה בו בכח ובהעלם ודייקא ע"י התלמיד הקטן ממנו בא לידי שימוש. ונתגלה. כמו כח הראיה והשמיעה שבנפש הוא יותר גדול וע"י העינים והאזנים הקטנים ממנה בא לידי שימוש, ומתגלה. לכן אחז"ל ומתלמידי יותר מכולם. (תענית ז) ואשר יצק מים זוהי תורה על ידי אליהו. הוא יצק. מפני שגדולה שימושה שמשמש עם התורה. כנ"ל.

ל״הוזוהי בחי' והם מקדשים אותי שאמר ד' בחי' שימושה. קידוש דייקא בדברים נמוכים בעולם. ואנו והמצוות והתורה מקיפים וכל מקיף מוסיף, מוסיפים כח בפמליא של מעלה. מש"ר בעצמו כשביקש הראיני וכו' אמר ד' ופני לא יראו. אבל כיון שפעל התגלות לעיני כל ישראל זכה לבחי' ידעו ד' פנים אל פנים.

ל״ושמיני עצרת

ל״זאיתא במדרש רבי תנחומא (פ' פנחס), ביום השמיני עצרת וכו', והיתה ראויה להיות אחר החג נ' יום כשם שעצרת אחר הפסח נ' יום. אלא אמר הקב"ה חורף הוא ואינן יכולין להניח בתיהן לבוא לכאן. אלא עד שהן אצלי יעשו עצרת. מנין ממה שקראו בענין ביום השמיני עצרת.

ל״חונבין נא, האם התורה שמלמדת אותנו איך לעבוד את ד' במסי"נ תשנה את זמן החג רק מפני שהעליה לרגל בחורף יותר קשה. ובכלל נבין נא לפי מצבנו את ענין חג הזה ובחי' היחוד שבו כנודע שאז נעשה היחוד.

ל״טאמנם איתא בגמרא (ברכות דף ז') מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר והביאותים וכו' ושמחתים בבית תפלתי. תפלתם לא נאמר אלא תפלתי. מכאן שהקב"ה מתפלל. וע"פ פשוט על בית המקדש שלמטה נאמר והביאותים, וע"ז מדייקת הגמרא שלכן כתיב תפלתי שהקב"ה מתפלל. שנראה מזה שמקום תפלת הקב"ה הוא במקום שישראל מתפללים, ובשביל זה ביהמ"ק נקרא בית תפלתי. כי עצם רצון איש הישראלי הוא לד'. שיוכל לעבוד אותו ית' בלא מניעות. וגם לא יהיה כ"כ חילול השם ויתגדל ויתקדש שמיה רבה. רק שמוסתר רצון הזה ברצוניות גופניות מהם הכרחיות ומהם של שטות עד שלא תמיד מרגיש את הרצון הטוב שבקרבו. וכמו שאומר הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פרק ב') על כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן עיקר רצון ד' הוא שיהיה טוב לישראל ברוחניות וגופניות. כי כל הבריאה היתה בשביל ישראל. וגם גוף הישראל קודש לד' וכמעט כל המצוות הם לגוף האדם איך יתנהג. לכן רצון ד' שיהיה טוב לישראל גם בעניני גופו. רק שע"י ההסתר שנעשה מסיבות הפגמים נסתר רצון הזה ברצונות של דין ח"ו.

מ׳ואפשר שזהו הנאמר ביעקב אבינו ויפגע במקום. שהתפלל, (חולין צא) שב' הפירושים ענין אחד הם. ואם כי במה שהיה ביעקב אבינו אין לנו השגה. לנו מרמז ויפגע במקום, שבתפילה פוגע האיש הישראלי במקום. בד'. ושניהם ד' וישראל מתפללין יחד בית תפלתי. ורצון שניהם מתאחד יחד. פנימיות רצון איש הישראלי נתגלה והיא לד'. ופנימיות רצונו ית' והיא לישראל.

מ״אכי זהו החילוק בין בקשה לתפלה. בקשה היא רק של רצון חיצוני, ותפלה היא עבודה שבלב שבתוכיות הלב, שרצון הפנימי נתגלה בה. וזהו שאחז"ל אם שגורה תפלתי בפי וכו’ (ברכות לד) כי רש"י פי' עה"פ שגר אלפיך שהבהמה משגרת ממעיה, אם שגורה תפלתי בפי שאינה רצון ובקשות חיצוניות בלבד רק נשגרת מפנימיותי לפי. והרי זה כעין חלום שהגמרא אומרת (ברכות נז) שהוא אחד מס' בנבואה, וכן אומרת הגמרא שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו (ברכות נה). ואין זה סותר לזה, כי ניצוץ הנבואה מתלבש בהרהורי לבו למשל, חלום שר המשקים והאופים ניצוץ הנבואה של חלומם היה שישא את ראשו של שר המשקים וכו'. ונתלבש לשר המשקים ביין ולשר האופים במעשי אופה מפני שזה היה מחשבותם. כך כל רצון האיש להתפלל ולשפוך את לבו בתפלה לד' היא שגרי לבו. ורצון הפנימי ותשוקה לד'. אבל כיון שמוחו ולבו מלאים רצוניות ודאגות גופניות. לכן כשרצון פנימי הזה מתחיל לעלות ולהעיק לו על לבו מתלבש הוא ברצונות אלו והוא מרגיש את אלו. אף שגם עתה רצון פנימי הזה הוא הדוחה אותם. וזהו הסימן. אם אחר שמרבה להתפלל עולה בו הרצון הפנימי בכל פעם יותר עד שמרגיש כבר רצון לד' ובו הוא מתפלל כ"א כפי מצבו. הבן תורה משתוקק ומתפלל שיהיה לו פרנסה ומנוחה ויוכל לעבוד את ד' ולעסוק בתורה כל היום באין מפריע. ומי שאינו בן תורה משתוקק ומתפלל שיוושע במנוחה ושמחה כדי שעכ"פ שיעור יעשה לו בכל יום שילמד מי עמו וינהג את ביתו כבית ישראל. וינהג את בניו וב"ב בדרך ד'.

מ״בואפשר להבין בזה מעט את הפסוקים (שמואל א' א. יב) ויהי כי הרבתה להתפלל וכו' ויחשבה עלי לשכורה וכו' עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך וכו' אשה קשת רוח אנכי וכו' ואשפוך את נפשי לפני ד'. שנודעת הקושיא ממ"נ אם צריכים להתפלל בלחש למה חשבה לשכורה. ואם בקול רם צריכים להתפלל למה התפללה בלחש. ולמה רק כי הרבתה להתפלל חשבה לשכורה ולא מתחילה. ומה עד מתי תשתכרין. הא חשב שהיא שכורה מכבר, ולא שעתה היא שותה. וכן הסירי את יינך וכו' האם בידה הוא להסיר כשהיא שכורה מכבר. ולהנ"ל, כששמע שמרבה היא להתפלל באופן אחד, כי אף אם מתחיל האיש להתפלל מפני רעיונותיו ורצוניו ג"כ יבוא בסופו לתפלה טובה לד', אבל כי הרבתה להתפלל רק באופן אחד ולא שמע הטבה בתפלתה אמר לה עד מתי תשתכרין, פי' כבר צריכה את לעלות לתפילה טובה, ולא להיות סבוכה בשכרון של מחשבות ורצונות עוה"ז. והשיבה לואשה קשת רוח אנכי וכו' ואשפוך את נפשי לד', וגם מתחילה תפלתי טובה לד' היתה, כי כל כוונתה להוליד בנים היתה לצורכי שמים.

מ״געבודה שבלב זו תפילה (תענית ב' ע"א), חוץ ממה שפועלת במרום עבודה היא גם באדם. כי הגמרא אומרת (ברכות יב), עה"פ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אחרי לבבכם זו מינות. לא רק במין גמור מדברים כי התורה לכל איש ישראל היא, והרי זה כמו מי שכבר טהור מ"מ מקדש ומטהר א"ע בכל פעם יותר, והמדריגה שהיה בה מקודם אף שכבר היה טהור, אינה טהורה לו עתה. כן הוא בענין מינות ר"ל, האיש ישראל צריך להתחזק בכל פעם יותר באמונה. ומקיים בזה ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות. והתיקון הזה של הלב הוא ע"י עבודה שבלב. מפני שהרצוניות והתשוקות החיצוניות נמסות. ורצון הפנימי שהוא גם רצון ד' "ויפגע במקום" נתגלה ומתאחד. והוא היחוד שעושה איש הישראלי בתפילה.

מ״דכי איתא בנועם אלימלך הק' פ' תצא. שכל עבודתנו היא להמשיך אותו ית' לעולמות שאנו מכניס עיני ד' יד ד' וכו' שהעולמות נקראים כן. וכשהצדיק רוצה להמשיך פרנסה צריך לעורר מדה זו יד ד' וכו'. וכשממשיך את הבורא ב"ה להעולמות זה הוא יחוד. עכ"ל הק'. ובפר' דברים כתב שכללות ישראל הוא בחי' אדם קדמון. ולפ"ז המשכת הארת ד' לעין ליד וכו'. היינו לבחי' עיני ישראל לידיהם וכו' והתייחדותו עם ישראל. יחוד הוא. וכיון שבתפילה הוא ית' מתפלל במקום ישראל מפני שאז רצון ד' ורצון ישראל רצון אחד. א"כ בתפילה הוא היחוד האמיתי, ותלוי בכ"א מישראל עד כמה הוא מייחד רצונו ברצון די. ויש בזה מדריגות רבות עד למעלה מהשגתנו. וזהו אם שגורה תפלתי יודע אני שהוא מקובל מפני שרצון ד' וישראל אחד הוא ורצון ישראל בצרכיהם גם רצון ד' הוא.

מ״הובסוף השמ"ע אומרים יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' וכו'. כי בתחילת התפילה יכול להיות שרק הגיון לבו בסתר לבו היה לד'. כי באמרי פיו כיוון רק לצרכו. משא"כ בסוף תפלתו כשכבר גילה את מחשבתו ורצונו ונתאחדו ברצון ששניהם רצון אחד לא בהסתר לבו בלבד. א"כ גם מה שמתפלל לצרכי עצמו גם זה רצון ד'. ואמרי פי לעצמי ג"כ לפניך ד' הוא. ומתפללים יהיו לרצון אמרי פי וכו' שכל מה שהתפללתי גם מה שעל צרכי יהיה רצון ד'.

מ״וואפשר בזה להבין מעט את הגמרא ברכות (דף ז') שח"א שיפה עשה משה שהסתיר פניו בסנה ובשכר זה זכה לותמונת ד' יביט, וח"א שלא יפה עשה. שלכן אמר לו ד'. לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי. כשרציתי לא רצית. עכשיו שאתה רוצה איני רוצה. שלכאורה קשה להבין למ"ד שלא יפה עשה הלא מש"ר כיוון לכבוד שמים כי ירא מהביט אל האלקים ולמה יענש. ובטח יש איזו שייכות להסתרת פנים בסנה עם בקשתו הראני נא, שכיון שהסתיר פניו בסנה לכן וראית את אחורי ופני לא יראו. ולא בעניניו של מש"ר רצוננו להבין בזה רק במצבנו בעבודה. אבל חז"ל אמרו שלכן נתגלה ד' אז בסנה מפני שעמו אנכי בצרה (שמ"ר ב). והנה לפי הגירסא בגמרא (חגיגה ה'). בבתי בראי אין בכיה לפניו ית' כי גנאי הוא לאריה שיבכה בפני שועל. ובבתי גואי אין גנאי. ומש"ר הסתיר פניו שלא יהיה גנאי ואי כבוד בצרתו כביכול שסובל ומראה זאת בסנה.

מ״זוהנה המהרש"א ז"ל אומר שבתי גואי היא בחי' בינה, ונודע שתפילין הם בחי' מוחין דאו"א. לכן ישראל שעלו במחשבה הם בתפילין דמארי עלמא. והגמרא אומרת (ברכות ז) וראית את אחורי קשר של תפילין הראה לו. ולפ"ז הכל ענין אחד. ד' הראה לו קשר של תפילין. א"כ מש"ר רצה לראות את התפילין שרצה שתתגלה האחדות האמיתית של רצון ד' וישראל. ואמר לו ד' על שהסתיר אז בראשית ההתגלות את פניו שגרם שההתגלות לא תהיה בחי' בתי גואי. בחי' בינה והתאחדות שלא היה שייך גנאי לזולתו. כי אין זולתו ורצון או צער ישראל רצון וצער כביכול הוא ולא נעשה אז האחדות הכי שלמה. (היינו לפי ערך מש"ר שראה באספקלריא המאירה. כי לפי מצבנו כ"א לפי עבודתו עושה כנ"ל) רק כשרציתי לא רצית ב' בחינות רצון. לכן ופני התפילין לא יראו. ושער הנ' דבינה לא נתגלה לו.

מ״חנחזור להנ"ל. ע"י התפילה נתגלה לכ"א כפי מצבו אחדות רצון ד' בחי' יל"ר אמרי פי וכו'. שגם צרכיו רצון ד' הוא. ובשמ"ע נעשה מכל התפלות ועבודות ימים הקדושים יחוד הקב"ה וישראל. בבחי' עצרת של קבה"ת, עד שבאם קשה לישראל לילך בחורף גם זה רצון ד' שלא ילכו. ונעשים גבורות גשמים שגם בדין ראוי לנו שפע מפני שכן הוא רצון ד'.

מ״טשמיני עצרת (תרצ"א)

נ׳איתא בזוה"ק צו (לב), על שמיני עצרת. מאן דיתיב עם מלכא ונטל ליה בלחודיה כל מאי דבעי שאיל ויהיב ליה. ונבין נא הענין עכ"פ מעט לפי מצבנו, וכן כל החג הוא זמן שמחתנו ולמה אנו עושים את עיקר השמחה בשמ"ע שהוא רגל בפני עצמו.

נ״אאמנם איתא במד"ר בראשית פ"ב פשט אחד על הא דבפסוק אחד כתיב נצב לריב ה'. ובפסוק אחד כתיב כי שם אשב לשפוט את כל הגוים. בשעה שהקב"ה דן את ישראל דן אותם מעומד מקצר בדין ומפשר בדין. אבל כשהוא דן את העכו"ם דן מיושב מדקדק בדין ומאריך בדין עכ"ל המדרש. ואפשר זה הרמז ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, כי כשח"ו מתעורר דין על ישראל מוכרח הקב"ה לדון אותם מעומד ולקצר בדין. משא"כ בשיכון בחסד כסאך יוכל לדין גם אותם מיושב. וזה ויכון בחסד כסאך אז ותשב עליו באמת תוכל לשבת בדין לא מעומד דוקא.

נ״בונבין נא מעט לפי מצבנו מה ענין עמידה וישיבה בדין אצלו ית'. אבל הפסוק אומר השמים כסאי והארץ הדום רגלי. עתה התגלות אלקותו ית' בעיקר היא בשמים. ובארץ ההתגלות היא בהסתרת פנים עד שמכנה רק הדום רגלי בחי' עקביים כביכול. כי אין הכסא בעוה"ז שלם. ולעתיד כשיהיה מלאה הארץ דעה. וגם בארץ תהיה התגלות כמו בשמים. יהיה הכסא שלם וגם הארץ תהיה כסא כבוד כמו שמים. וכלם יראו שמלא כל הארץ כבודו. ואפשר זה הרמז ויגע בכף ירכו, כי האבות היו מרכבה, והם לא היו הדום רגלו לבד רק מרכבה שלימה. וגם חלקם בארץ היה כסא כבוד שלם. וצורת יעקב נחקק בכסא כבוד בחי' לעתיד. ובמצב כזה לא היה יכול שרו של עשו לפגוע בו. וירא כי לא יכול לו. לו לעצמו, ויגע בכף ירכו בחי' רגלים. כשיהיו בניו בחי' הדום רגלי לבד. לא מרכבה וכסא שלם. ח"ו יוכל לפגוע בהם במעשי יצה"ר וזהו כל עבודתנו עתה נגד שרו של עשו.

נ״גנמצא שגם הארץ כסא כבוד הוא. ורק עתה אינו שלם. והנה ה' ית' לעילא מכל עלמין ואינו בגדר עלמין. וכל התגלותו והשגתנו הוא מסטרא דנחית לאמלכא על בריין. לכן ההתגלות בעולם הוא בחי' דין. וכנודע שמלכות היא דינא רפיא. ומתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין. כי מלכות נתגלה בראשונה כנודע מע"ח. פשוט מפני שהצמצום והגבול נתגלה, וגם כי המלאכים מתגלים בהתגלות ההשתלשלות והמלאכים הם בחי' כי לא ישא לפשעכם. והדין הוא על כל אחד מישראל אם גילה את מלכות שמים ע"ע. משא"כ כשמעלה ה' את איש הישראל לעצמותו ית'. למעלה מן הבחי' מסטרא דנחית לאמלכא על בריין. אז אין צמצום ולא מלאכים, רק הוא ית' שרב חסד הוא. לכן כשדן את העכו"ם דן אותם בישיבה. היינו ישיבה על הכסא כבוד. היינו מסטרא דנחית לאמלכא על בריין ונתגלה הצמצום והמקטרגים, משא"כ את ישראל דן בעמידה. שאינו מתגלה מעולם בכסא רק מעלה אותם לעצמו ואין דין וצמצום ולא מלאכים מקטרגים.

נ״דומיושב בזה המדרש שמות באז ישיר (שמות רבה כג) נכון כסאך מאז אע"פ שמעולם אתה לא נתישבה כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה. היינו אז ישיר וכו' מה יש כבוד וכו' אלא זה עומד וזה יושב וכו' כך אמרו ישראל וכו' אלא כביכול עומד וכו' אבל וכו' ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך וכו'. שמשמע שדוקא ע"י ישראל נעשה ישיבה וכאן אומר המדרש שבדין ישראל בעמידה ובעכו"ם בישיבה. ולהנ"ל באמת עיקר ההתגלות שתהיה בישיבה על הכסא כבוד. שהוא בחי' נתישבה כסאך ונודעת בעולמך, רק שבשעת הדין אם יש דין ח"ו אז ה' מעלה אותם לעצמו בחי' עמידה.

נ״האבל גם זה תלוי בישראל ובעבודתו, האיש שקשור בעולם עד שאינו יכול לנתק א"ע ממנו קשה שיעורר עליה זו למעלה. עמידה למעלה מכל העולם. משא"כ האיש אף שאינו פרוש ומובדל לגמרי מן העולם אם יכול לפעמים להשליך א"ע על יום. על שעה מן העולם. ולאמר היום אעבוד את ה' כעבד נאמן מין הגבהה מן העולם הוא. וכן בכל פרט של עשיה אם יכול לאמר לא אעשה זאת. או להיפך אעשה זאת בלתי לה' לבדו מין הגבהה הוא. בכל מעשיו קשה שכל איש יהי' בלתי לה' לבדו. אבל עשיות פרטיות יכול להתגבר ולעשותן לשם ה'.

נ״ווזה ענין כורעים של ר"ה ויוה"כ. בכל השנה משתחוים בראשו בלבד עד שיראה איסר מכנגד לבו. ובר"ה ויוהכ"פ משליכים א"ע לגמרי לפני ה'. בכל השנה נשאר האיש על עמדו ורק מכניע א"ע לה'. ובר"ה ויוה"כ משליך א"ע ומבטל את כל עצמותו וחלק העולם שלו לה'. וגורם עי"ז עליה של עמידה למעלה מן העולם, וכל המקטריגים בטלין ואין דין. וזה נושא עון וכובש עון, כי הכובש את המדינה יכול להיות שכל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך ונשארים בקיומם כמו מקודם, מפני שהשלימו עמך. והכניעו א"ע לך. וכן הוא בכל השנה רק כובש עון שכבשו מפני שגם האיש ישראל רק כבשו. והוא בגופנותו ויצרו נשארו כמו שהיו ורק בראשו הכניע א"ע והשתחוה. משא"כ בר"ה ויוה"כ נעשה נושא עון שמגביה את האיש ישראל למעלה בבחי' ודן אותו בעמידה על עונותיו. מפני שגם האיש ישראל הי' נושא עון. שביטל א"ע למעלה לגמרי והשליך א"ע לגמרי.

נ״זואפשר זה הרמז לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם ואתה פה עמוד עמדי. כי אף מי שה' מעלהו לעמידה, לא שישאר כן תמיד הוא, כי אדרבה עיקר הבריאה היתה שתתגלה מלכותו ית'. ובכלל אם אין השתלשלות אין עולם ויוכל להתבטל לגמרי. רק שאחר שה' העלהו ונתבטלו כל המקטריגים אז יוכל לשוב ולגלות מלכותו ית' על העולם ועל עצמו. בחי' אז ישיר שנתישבה כסאו ונודע שמו ית' בעולם על ידו ועל ידי עבודתו. ובכלל לא איש מעוה"ז הוא. רק אור עליון שלמעלה מן העולם הוא שירד לגלות מלכותו ית'. ובקבה"ת שביטל ה' זוהמתן והעלם לבחי' עמידה למעלה מן העולם בחי' ויעמד העם. אמר להם אחר קבה"ת שובו לכם לאהליכם. לא שישאר תמיד למעלה מכל העולם וההשתלשלות. רק שובו לכם לאהליכם ולמצביכם מפני שואתה פה עמוד עמדי. שמש"ר נשאר. עמוד עמדי בחי' עמידה. ומשה הוא ישראל וישראל הוא משה. לכן יוכלו לשוב לאוהליהם ולעולם ולגלות שם אלקותו בחי' כסא כבוד. מפני שגם עתה נאחזים בבחי' עמידה ע"י מש"ר, והם בעולם למעלה מן העולם. וגם בעולם יוכלו לעשות התגלות כבודו בחי' כסא כבוד.

נ״חוכן עתה אחרי הכורעים של ר"ה ויוה"כ שהיא עליה של בחי' עמידה. אמר ה' שובו לכם לאוהליכם. מתחילה לאוהל של מצוה וסוכה. ובשמע"צ כבר הגענו לזה שאפילו באוהל פשוט נוכל לגלות את מלכותו. ושמע"צ הסוף של הכורעים של ר"ה ויוה"כ הוא. אין בו מצוה פרטית ומיוחדת. רק העצירה בביתנו והאכילה מצוה היא. את ביתנו ואת כל העולם קדשנו. וחז"ל אמרו על יו"ט הזה שהיה צריך להיות אחר החג ז' שבועות כמו שבועות אחר הפסח. רק שאמר ה' ימי גשמים הוא וכו'. היינו שעתה יום הזה חול הוא ועשאו ה' יו"ט. כי זה עיקר היו"ט הזה לעשות מחול קודש ולהמליך אותו ית' גם על העולם. ישיבה שלאחר העמידה. את המקטריגים בטלנו בהכורעים. ואת כל העולם הפקרנו לה'. ועתה באנו לבחי' נתישבה כסאך והודענוך בעולם. מאן דיתיב עם מלכא בחי' ישיבה. ולא ישיבה כמו אצל אה"ע ח"ו, ונטיל ליה בלחודיו. בלא המקטריגים להבדיל. אז כל מאי דבעי שאיל ויהיב ליה.

נ״טוזהו החילוק בעבודת הנפש. כי איתא בפרדס בענין המראות אדום לבן וכו' שצריך המכוון כוונות להתלבש בהם. ואמר בקדשו שכיון שהוא מתפעל בגופו מאדום לדין גופו מעורר את נפשו. נפשו את נשמתו ונשמתו את החיה יחידה וכו' עד השורש למעלה. ופועל בשם הזה לדין וכן ברחמים. ולפי דבריו הקדושים שם. לאו דוקא באנשי עליה פועל הדבר רק גם בפשוטים. וזה ענין ההתעוררות שמתעורר האיש ומתלהב בתפלתו. אף אם מתחילה רק התעוררות גופנית היא כמו שמתעורר מאיזה דבר גופני, התעוררות זו ג"כ פועלת. שיתעורר מן הקדושה. מפני שעולה למעלה. גופו מעורר את נפשו. נפשו את נשמתו וכו'. לכן יש לפעמים שהאיש מתעורר ועושה מצוה או לומד ושבע ונח בזה כבר. ויש לפעמים שאינו שבע. הוא לומד ועושה מצוה ומשתוקק. אם רק גופו או נפשו מתעוררות אז המצות והתורה שלומד ועושה מוצאים אותה ונח. ואם כבר הגיעה ההתעוררות עד החי' יחידה שלו שלמעלה מגופו. אין עשיות גופו מוציאים אותה. ואינו שבע ותמיד משתוקק. וזה החילוק. מי שהתלהבותו באה ממטה למעלה. אז גם בעבודה אף כשהוא למעלה. מ"מ רשימות גופו נראות בה למעלה, ואם הוא מין התלהבות שהוא בחי' שובו לכם לאהליכם שבאה מלמעלה למטה, מין התגלות עליונה היא וטהורה היא.

ס׳ובר"ע שראה מש"ר שסורקין וכו' ושאל וכו'. אמר לו ה'. שתוק כך עלה במחשבה לפני. כי ר"ע לא בשביל עצמו נהרג. רק בשביל ריבוי חטאי העולם שנתקבצו אז. וכנודע שבאם לא נהרגו עשרה הרוגי מלכות היתה שבירה כמו בשבה"כ. ומש"ר שאל זו תורה. הא להעולם גם תורה היה ואיך שלט הדין בהם כ"כ. ואמר ה' כך עלה במחשבה לפני. כיון שהדור אשר ר"ע נענש עבורו תורתו היתה בחי' "עלה" ממטה למעלה, לכן שלט דין בהם. לכן בשמע"צ שאז החזרת הכסא ממעלה למטה לכן התעוררות השמחה טהורה מן מקטריגים. מין נבואה שבאה ממרום היא ונעשה רק שמחה.

ס״אזוה"ק צו. מאן דיתיב עם מלכא ונטיל לי' בלחודי'. כל מאי דבעי שאיל ויהיב ליה ע"ש. ונודע הקושיות מספרי אא"מ זצקלל"ה הכפל כל מאי דבעי שאיל, וכן מה ונטיל ליה בלחודי'.

ס״באבל נודע שיש עבודה בחי' בן ובחי' עבד, כי לעולם אנחנו בנ"י בחי' בן, כי הבן אף גופו ואף צפרניו הם ממוחא דאבא, ובחי' עבד הוא דבר שאינו בא ממוחא דאבא רק שהוא ממשיל עליו כמו מלך שהוא מושל על עבדו שאינו בא ממנו. ואנחנו בנ"י חלק אלקות וישראל עלו במחשבה ואף גופנו ממנו ית', לכן אנו בחי' בן וכמו שאמר הפסוק כי אתה ד' אבינו אתה. וכי תשאלו הלא אנחנו החומר. אבל ואתה יוצתו ומעשה ידך כולנו שכל עצמותנו אתה עשית. לכן ואתה ד' אבינו אתה.

ס״גאבל מהו הדבר שיוכל לעשות אותנו בחי' עבד. הוא לבושנו הגוף. כי כנ"ל ומעשה ידך כולנו רק המרות הם לבושין עילאין. כמו שאיתא בפתח אליהו לבושין תקינת להון, והאדם עושה לבושין ללבושין. כי מדת חסד אהבה האדם מלביש בדבר. שאוהב למשל את זה הדבר. נמצא שאת אהבתו הלביש בזה הדבר. וכן יראה שירא מזה הדבר מרעם למשל. האהבה בעצמה היא כבר לבוש של לעילא שנמשך לו והאדם מוסיף לה לבושין. וכן יראה וכו'. וכמו השי"ת שאין הלבושים נעשים עצם הדבר רק וכד אנת תסתלק מנהון וכו' שמפשיטם. כן צריך האדם לעשות מלבושין וכלים שלו שלא יהיו עצם שלו רק שיוכל להפשיטם, הדבק במדותיו מה הוא רחום כמו שהוא רחום וכו' ואינם עצם רק מפשיטן כן אתה וכו'.

ס״דויוכל להיות שזה מרמז הכתוב אצל יעקב ויוסף כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. כי רש"י ז"ל על ויפשיטו את כתנתו את כתונת הפסים אשר עליו שזה מלבוש על הכתונת לבוש על הלבוש, כי יעקב אבינו ע"י דברי תורה שדבר ליוסף עשה הוא לו הלבושין על הלבושין היינו הדבר אשר יתלבשו בו מדותיו. כי מה המה לבושין על הלבושין חלקי העולם מה שאהב וממה שירא הכל דברים שנמצאים בעולם, וכל העולם כלולה בהתורה. וכשדבר אליו יעקב אבינו דברי תורה בלי פגם, תורה טהורה, אז הלבושין דלבושין טהורים היו ונפשו התלבשה בעולם רק לעבודת ד' לאהוב את העולם למצוה, ולירא לעשות עשיה של עבירה וכו'. כי בן זקונים הוא לו פרש"י ז"ל שלמד עמו ובזה בעצמו עשה לו כתונת פסים, לבוש על הלבוש. ויוכל להיות שזה רמז רש"י ז"ל על כתונת פסים כלי מלת מלשון כי אין מלה בלשוני מלשון דבור, הכתונת פסים היה מדבורים דברי תורה. [והשבטים] אמרו שכאשר יפשיט את הכתונת פסים את הלבוש שהלבישו יעקב ויתרחק מתורתו לא יוכל לעמוד בנסיון ויוכל ח"ו להלבישה בתאוה רעה ומדה נפולה. אבל יוסף עמד בנסיון והכל ע"י תורת יעקב אבינו דמות דיוקנו של אביו נראה לו. אף שנתרחק מתורת יעקב, אבל אם שמע פעם דברי תורה של יעקב אבינו ולנ את הכתונת פסים היינו כלי מלת ודברי תורת יעקב אז יכל לו להשמר מחטא.

ס״הנחזור לעניננו שהאדם צריך שישארו לבושין שיוכל להפשיט. אבל אם נעשו עצם שלו זה דבר זולת מאבא והוא בחי' עבד. לכן כל איש ישראל צריך לנסות ולבחון זאת בעצמו אם הלבושין אינם עצם אצלו, למשל כשבא לו איזה מדה. אהבה לדבר או יראה מדבר יפשוט א"ע מהדבר, ותשאר אהבה או יראה סתם אשר יוכל להלבישה לד' שיחפוץ. ומעצמו יחפוץ להלבישה או בעבודת ד' לאהוב אותו וליראה ממנו. ואם אינו יכול להפשיט את עצמו. ובפרט במי שנעשה אצלו טבע. למשל שאוהב יין או ממון וכו' ואצלו נעשה דבר אחד שחלק אהבה שאוהב בה את היין והממון אינה סתמי רק נעשה עצם אחד עם היין והממון הנאהב, נמצא שאין זה לבוש לבד רק נעשה עצם שלו. וזה הדבר לא טוב זהו בחי' עבד, וממילא אינו יכול להשיג מאומה.

ס״וכי באמת ולא ישיגוהו משיגי הגוף. רק כמו שאיתא בזוה"ק נודע בשערים בעלה שהמדות נתן ד' בנו השתלשלות המדות עליונות וע"י נוכל להתקרב למלך עולמים, אבל אם הוא מעטף את המדות בשק והמה נעשים עצם שלו עד שאינו יכול להפשיטם אז נעדר ממנו האור, כמו מי שסותם את חלונותיו בדברים גושים וגסים שלא תעבור השמש שנעדר ממנו אור השמש. וכשאין בו הראיה פנימיית ראיה של הנשמה שממנה באה אמונה פשוטה אז בא לו חקירות כוזבות וספקות ששורשם דעת הקליפות ר"ל. כי מי שראה את המלך ומשרתיו אף שאינו רואה כולו רק ע"י חרך וסדק הדלת והכותל לא יסתפק עוד, ומי שיושב בחושך ולא יראה בגדלות המלך מסתפק מי המלך ומהו המלך ועבדיו. וכמו שאנו אומרים אם כבנים רחמנו כרחם וכו' ואם כעבדים שיש בנו עצם זר אז עיננו לך, עינינו לראות אותך תלויות עד שתחננו וכו' ותכפר אותנו ותטהרנו מחלאותנו ונשאר בלי לבוש ונהיה שוב בן ואז נוכל שוב לראותך. לכן השי"ת נקרא מלך הגוים, לנו הוא אב, ולגוים הוא מלך כי עצם זר הם.

ס״זאמנם יש איש ישראלי שאף שהוא משיג את מדותיו ית' בלי לבוש דלבוש בחי' בן ומ"מ בא לו תשוקה רבה לה' שישיג אותו ית' בלא לבושין לגמרי, ומתפלל לד' שישיגנו כך בלא לבוש לגמרי. ולעומת תשוקתו הרבה אז אף הגבול היותר זך עצם זר נחשב, וזהו הוא בחי' אבינו מלכנו, שבאמת אבינו הוא כי אין בנו עצם זר בלתי מדותיו ית' ומ"מ מלכנו הוא שלעומת תשוקתו גם הלבושים בעצמם הגבלת המדות כמו זר נחשב לו ואמר הזוה"ק. מאן דיתיב עם מלכא, אבל לא שהוא בחי' עבד, לכן נקרא עם מלכא ונטל לי' בלחודי' כל מאי דבעי אינו חפץ כסף וזהב ושאר הדברי עולם רק כל תשוקתו ורצונו הוא שנטל אותו ית' בלחודי' בלא שום לבוש כלל. ידע כי שאל ויהיב ליה. מה ששואל ומבקש שיהיה נוטל לו בלחודי' זהו בעצמו ענין השגה, ויען שא"א להשיגו בלא לבושין לכן הוא השגה של אי השגה, השגה של תשוקה לראות וד"ל והבן.