דרך המלך, חגים, שמחת תורהDerekh HaMelekh, Holidays, Simchat Torah
א׳שמחת תורה (תרפ"ו)
1
ב׳שמחת תורה. באמת אנו שמחים בכל השנה עם התורה, פקודי ד' ישרים משמחי לב. אבל מה נחשבת שמחת האיש אשר כל ימיו כעס ומכאובים. ובכל שמחתו מהולה תוגה. אמנם. כמו שאנו ישראלים רק עם התורה. כן התורה היא תורה רק עם ישראל. והסוכה אם לא עשה אותה ישראל לשם סוכה אינה מצוה וכו'. כי זהו יחוד לעילא. אוריתא עם נשמת ישראל. לכן כמו שאנחנו שמחים כשמקבלים התורה כן התורה שמחה עם ישראל.
2
ג׳ואחרי ר"ה יוה"כ סוכות. כשכל איש ישראל נעשה לפי ערכו קודש. שמחה התורה שמקבלת את ישראלים האלו. והרקודים שאנו רוקדים עם ספר התורה. אף שבכל מצוה שאנו שמחים עמה אין אנו רוקדים עמה. רק לעצמינו אנו שמחים ורוקדים מן המצוה. אבל כאן לא אנחנו רוקדים עם התורה רק התורה רוקדת עמנו. עיקר הבעל שמחה היא התורה. והיא רוקדת עמנו ואנחנו מרגישים את שמחתה. והא ראיה כי לעיני כל ישראל בראשית. רש"י ז"ל אומר על לעיני כל ישראל. ששבר את הלוחות וזה נעוץ סופו בתחילתו, לעיני כל ישראל בראשית, ולמה. בראשית. בשביל ישראל שנקראו ראשית, כלומר ישראל שנקראו ראשית נבראו בשביל בראשית בשביל התורה. והתורה שנקראת ראשית נאצלה בשביל ישראל שנקראו ראשית. וכשחטאו ישראל שבר הלוחות. וזה נעוץ סופו בתחילתו. לעיני כל ישראל בראשית. משא"כ עתה שכולנו נטהרנו. אז התורה שמחה שמחת־תורה. וכמו שאומרים שישו ושמחו בשמחת תורה. שאנחנו נשמח בשמחתה. וזהו החילוק. האדם הוא בעל גבול וזמן. כל חייו זמניו מעשיו ופעולותיו זמניים, דאגתו זמניי. עתה הוא בדאגה ולאחר זמן קטן הוא שמח. וכן שמחתו רק על זמן הוא. משא"כ התורה היא נצחית ולכן שמחתה היא נצחית. וכשאנו שמחים בשמחתה היום יעזור ד' שלא תפסק השמחה. רק יעזור לנו בישועתנו בכל הענינים שנוכל לשמוח בכל השנה מתוך כל טוב וישועת הכלל והפרט אמן.
3
ד׳שמחת תורה (תר"צ)
4
ה׳ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר וכו' פנים אל פנים לכל האותות וכו' לעשות באמ"צ וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל.
5
ו׳דאיתא מהמגיד הגדול זצ"ל עה"פ יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו. שכל כבוד ד' עולה מן עולם העשיה. פשוט הוא. מפני שבעוה"ז הוא עיקר העבודה בבחירה. אבל גם בעבודה עצמה יש מי שכל עבודתו הוא רק כשבא לתורה ותפלה. ואף שגם בעניני גופו אינו נמוך ח"ו. מ"מ עבודתו רק בחי' שמים. וישנם צדיקים שגם בעניני הגוף עובדים את ד', ומעלים את עניני גופם כ"כ עד שיהיו גם הם עבודה. וכמו שראינו במקדש שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נט). וכ"כ היתה אכילת הכהנים צורך עבודה עד שלא היו רשאין למעט את זמן אכילת הקדשים, ואם ביוה"כ לא יכלו הכהנים לאכל מתודה גם כל הקרבת הקרבן לד' נאסרה אף בערב יוה"כ. ועליות עניני הגוף והאכילה לעבודה לא בכיוון כונות בלבד הדבר תלוי. כי לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. וכמו שבאם יכוין האיש שהוא עתה בירושלים לא תועיל לו כונתו, כן בכיוון הכונות לבד לא יתעלה ולא יהיו עניני גופו עבודה. רק הצדיקים שתקנו ע"ע בזמן רב וכח גופם נבנה בקדושה מפני שזה איזה שנים שכל אכילתם שתיתם וכל עניני גופם הכל בצדקות, בקדושה וטהרה ולשם ד'. עד שכל גופם וכוחם נבנה בקדושה, ואז כשבאים לעשות שום דבר מעניני הגוף כגון אכילה וכו' הרי זה להוסיף קדושה ליחד יחודים ולעבוד עבודה. בבחי' כהנים אוכלים וכו'.
6
ז׳וזה אחד מעניני "שלחן" של החסידים. כי מי שאוכל רק כדי שבכח אכילתו יוכל לעבוד את ד'. אף שגם זה טוב מ"מ אין שייך לעשות מזה עבודה ולהנהיג את השלחן. כי אכילתו היא רק הכנה לעבודה. ונשארה במקומה בחוץ. כמו שגם הפרוזדור צורך הטרקלין הוא כדי להתקין א"ע בפרוזדור ולא יטנף את הטרקלין ומ"מ נשאר הפרוזדור בחוץ, משא"כ מי שעושה מגופו ואכילתו עבודה אז השלחן יכול להיות אצלו בחי' הכהנים אוכלים וכו'. מין עבודה. עד שמנהיג השלחן והיושבים אצלו בשולחנו מרגישים אז מין חרדת קודש. שגם אהבה יראה שמחה והתקשרות יחד מרגישים בשלחן. יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו. לא עבודה בשמים לבד. רק העבודה שהיא עם עולם העשיה
7
ח׳והנה בראשית התקדשות זו צריך האיש לדעת ולזכור תמיד הא דאיתא מהרבי ר' אלימלך זצוק"ל. שבאם רצה ד' היה יכול לבראו שלא יצטרך לאכל. ובראו שיצטרך לאכל לא מפני ההכרח ח"ו רק כי כן היה רצונו ית'. ואכילתו שהוא אוכל הוא רק למלא את רצון ד' ולתקן יחודים למעלה כפי רצונו ית'. א"כ כל אכילתו ושאר עניני גופו עבודה הם. ואף בשעה שמרגיש רעבון ידע שגם זהו מפני שרצון ד' שירגיש רעבון, לא להשביע את תאותו. רק לעשות עתה יחוד לעילא ברצון ד' ובהשמות אשר בהמאכל שיכנסו בקרבו ויתיחדו עם השמות אשר בקרבו כנודע. ורעבון זה שהוא מרגיש מין תביעה רוחנית היא להיחוד. וכשהדבר הזה שקוע תמיד בדעתו, אז כשבא לאכל או לעשות דבר אחר לצרכי גופו נרתע ומזדעזע מפני פחד העבודה. איך שעבודה גבוה כזו ירגיש הוא בתאוה. וכאשר מתרגל כך ואז כשרואה בספ"ק כונות שיש לכוין בכל דבר ולעשות יחודים. אז אכילתו מין עבודה היא ויחוד יחודים בחי' הכהנים אוכלים. ולאו דוקא בעבודה שהוא עובד רק גם הקדושה שמאירים לו מן השמים תלויה באופן עבודתו, אם היא רק בחי' השמים כנ"ל, ועניני גופו אצלו רק בכונת הכנה והיא נשארה בחוץ כנ"ל במשל הפרוזדור, אז הקדושה והאור שמאיר לו מן השמים נשארה ממעל לגופו ועניני גופו. כי רק הכנה היא, ובעצמה היא מבחוץ וגופו אינו מרגיש ממנה. משא"כ כשכל עניני גופו עבודה אז גם על גופו מאיר אור האלקי וגם גופו מרגישו.
8
ט׳לכן אף ששמחת תורה היתה צריכה להיות תיכף אחר ר"ה ויוה"כ שאז נתקרב הישראל לתורה וישמח בה, אבל שגם הגוף ישמח, וכ"כ ישמח עד שתגביה שמחתו אותו וירקד בפועל, צריכים מקודם לאכילה ושתיה של סוכות שגם הגוף יתקדש באכילה של מצוה. לא שאומרים אנו בזה שכ"א מישראל מתקדש בסוכות עד שנעשה צדיק מבני עליה וכל גופו ומעשי גופו מתקדשים והם בחי' הכהנים אוכלים וכו', כי א"כ למה אחר הסוכות שב למצבו. אבל כמו נהר שוטף שעוצרים אותו בקרש והקרש עוצר בעד שטיפתו, אבל לא שכוח מרוצת המים נאבד רק נתוסף על יד על יד, וכאשר מתאסף מים הרבה ובפרט כשנתוסף עוד מים וכח רב. אז שובר את הקרש ואת המעצור ושוטף את כל אשר מסביבו עמו. כן הנשמה משתוקקת תמיד לעבוד ולהתקדש והגוף עוצר בעדה. אבל לא שהנשמה מאבדת את כל כוחה של הקדושה. רק כח מתאסף בקרבה על יד על יד. וכשבא יו"ט ונתוסף עליה עוד קדושה אז שוברת את כל המעצורים ואת כוחי הגוף ומתפרצת ושוטפת בזרם קדושתה, ואחרי קדושה כ"כ הרבה של אלול. ר"ה. עשי"ת, יוה"כ, ד' ימים שבין יוה"כ לסוכות. חוה"מ, שמ"ע. מתפרצת קדושת הישראל ובא לשמחת תורה שגם הגוף מתקדש לא בחי' הכנה לבד. רק גם הוא בעצמו מתקדש ומרקד. ומה הנה הרקודים בחי' רצוא ושוב. גם גופו רוצה להתעלות ולהתבטל כלו לד' ועולה גם בפועל למעלה ושב. כנודע ענין רצוא ושוב. וזאת היתה גדלות מש"ר. לא בלבד שהוא היה איש אלקים שגם האישיות שלו קידש בקדושה. אלא גם היה מקדש את ישראל בקדושתו. אשר ידעו ד' פא"פ לכל האותות וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל היה בחי' פא"פ שהשיג מש"ר. וכמו שאמר פנים בפנים דבר ד' עמכם.
9
י׳שמחת תורה (תרצ"א)
10
י״אשישו ושמחו בשמחת תורה כי היא לנו עוז ואורה.
11
י״בונבין הא גם בכל השנה אומרים ונשמח בדברי תלמוד תורתך ומה השמחה ביום הזה דוקא בתורה. פשוט היא השמחה על שמסיימין את התורה. אבל למה מסיימין דוקא ביום זה ולא בשבת. נקרא גם את פרשת וזאת הברכה כמו שקוראים כל הפרשיות בשבת. ולמה קבעו יום הזה לשמחת התורה ולסיים התורה.
12
י״גאמנם איתא במ"מ על הזוה"ק בראשית דף ב' ע"א שלפעמים ספירת מלכות מלוה את מ"נ מבינה ע"ש. ובענין עבודה אפשר כי מ"נ בעבודה פשוט הוא הרצון שיש לאיש מישראל לקבל קדושה, והתשוקין אלו מעוררים רצון עליון בהעילה שלמעלה ממנו להאיר לו. והנה בענין הרצון אמרו חז"ל מי שיש לו מנה רוצה מאתים (קהלת רבה א), משמע שמי שיש לו נ' רוצה רק ק' ולמה זה רואים שגם עניים רוצים להתעשר בממון הרבה בהגורל (לאטריע) אבל כבר דברנו שיש חילוק ביו רצון חזק שהאיש עובד עליו הרבה עד שמוסר את נפשו לפעמים עליו, לבין רצון שהוא רק ברכה, שרוצה שיהיה גם מלך, לכן ברצון חזק יכולים לרצות רק אם הדבר נמצא בתוכנו ופעל עלינו, כלומר אם יש לו מנה, אז המנה פעל עליו ונעשה בקרבו מין מ"נ שירצה ברצון חזק, עד שכל עצמותו משתעבד לרצון הזה. ויעבוד לבא אל מאה אחרים שבס"ה הם מאתים, ואם יש לו נ' שטעם רק טעמו של נ' וממספר הזה נתפעל. אף שרוצה לזכות במאה אלף אבל מ"נ ורצון חזק שיפעל בו אין לו רק לחמשים אחרים שבס"ה הם מאה.
13
י״דולפי זה האיש ישראל היה יכול לרצות רק כפי הקדושה שיש לו, היינו ברצון של מין ברכה היה יכול לרצות שיעשה גם מש"ר. אבל אין זה מ"נ שיעורר רצון עליון להשפיע, ולא רצון שיתפעל הוא כולו ממנו וישעבד את כל עצמו לעבודה זו, רק ברצון של מי שיש לו מנה. שנתפעל כולו מן הרצון הזה ועובד לבוא אליו, וגם רצון העליון לעורר היה יכול רק כערך הקדושה שיש לו כלומר קדושה שנשפע על האיש יש שהוא בחי' מה רבו מעשיך ה'. האיש מרגיש בקרבו איזה רוח טהרה ומעט התפעלות של קדושה. ולפעמים כשנתוספת בו קדושה מרגיש יותר רוח טהרה ויותר התרגשות והתפעלות, והרי זה רק בחי' מה רבו, שהגדלות שלו היא רק בקרבו, משל למי שלמד דף אחד גמרא והוסיף עוד עשרה דפים. לא שהרגיש שום טעם יותר. רק שנתעשר מזה שהיה לו. ויש בחי' מאוד עמקו מחשבותיך. שנמשכה לו קדושה יותר עליונה. כמו למשל מי שלמד גמרא בפשטות ועתה למד ביתר עמקות. שאור חדש שלמעלה מן האור הראשון בא בקרבו. כי כמו שיש בלימוד בשכל פשט רמז דרוש סוד. כל פעם יותר למעלה. וגם בכל אחת מהן יש פרד"ס כן הרגשת הקדושה שאיש הישראל מרגיש באור של מעלה צריך הוא להרגיש גם כן בכל פעם יותר עמוק, לא בחי' מה רבו לבד רק גם "עמקו" שהרגשות שמרגיש עתה אינן מאותו המין שהרגיש אשתקד. כי כ"א יודע שהבעש"ט ושאר צדיקים ומכש"כ הנביאים, השגתם לא היתה בתוספת ריבוי לבד רק גם עמוק וגדול למעלה עד אין חקר מן הרגשתנו.
14
ט״ולכן להוסיף אור קדושה של בחי' מה רבו יכול האיש להתעורר ברצון של אתעדל"ת, שיעורר את העילה, כיון שיש לו כבר אור כזה. והוא בחי' מי שיש לו מנה רוצה מאתים, אבל לבחי' עמקו איך יתעורר ברצון הזה כיון שאין לו, וזה שמלכות שהיא המקבלת מלוה מ"נ מבינה, כי בלימוד בדעת יכול האיש ישראל להעמיק בכל פעם יותר והנה לעולם בשכל לבד הוא רק ראיה מרחוק לבד. כי יכולים להבין גם מה שיש במערב אבל מ"מ מ"נ ויאתדל"ת כבר יכולים להשיג. פשוט כשלומד בענינים גבוהים עולמות עליונים מתפעל מתבטל וחושק. אבל חוץ מזה האיש ישראל שלומד לא בשכל בלבד. רק מפני שחשקה נפשו להכיר את מי שאמר והיה העולם. ויודע שבענינים אלו הוא מתגלה יותר רץ לזה, ואף שבשכלו רק את השכל ואת הלבושין רואה, מ"מ השכל רואה הלבושין. ונפשו שמשתוקקת ורצה נוגעת בזה בעצם הארת המלך לא ב"רבו" לבד רק גם ב"עמקו", נגיעה זו שיכול עכ"פ לרצות באתעדל"ת שתעורר אתעדל"ע.
15
ט״זואפשר זה הרמז טוב טעם ודעת למדני וכו', כי איתא בשל"ה הקדוש, החילוק בין טוב (בחולם) לטוב בחיריק, שטוב בחיריק טוביה גניז בגויה בהעלם. וזה טוב טעם ודעת למדני. הלמוד בדעת ושכל בגלוי הוא רק שכל, ויכול מי שהוא ללמוד ולא יתקרב למלך עי"ז, אבל כיון שבמצותיך האמנתי לכן אני לומד, לכן הטוב היינו הטוב שגנוז בהדעת ג"כ למדני.
16
י״זלכן יש שאומרים ענין תורה ועבודה לפני אנשים וכמעט כולם חושבים שרק למענם אמרו. וכ"א יודע ומרגיש שיכול הוא להשתמש בענין הזה לעבודה, ויש לפעמים שרבים חושבים הלא זה למעלה ממצבנו. הענין הוא. אם אומרים להם עבודה שכבר עבד בה האומר, אז כיון שהיא עבודה שכבר היא בעוה"ז, כ"א רואה בה עבודה לעצמו, וכשאומרים להם דבר שלא עבד בה האומר. רק מין ראיה מרחוק. ראיה שע"י צריכים ויכולים לעלות, אז כיון שהוא דבר שלא עבד בה המדבר, רק ראיה שע"י יעבוד. לכן דומה להשומעים שאין זה למענם. משל למי שרואה כסא שלימה בחנות למכור, אף אם הוא צריך לאותה כסא או באופן אחרת. מ"מ כשרואה אותה נזכר גם בהכסא שלו. אפשר טובה כסא זו למעני או יותר טובה או פחותה מזו. הכסא זו מעוררת ומזכרת אותו שיקנה לו כסא החסרה לו. משא"כ אם רואה עצים פשוטים לעשות כסא לא יזכור ולא יתעורר בהכסא שלו הצריכה לו. כן הוא בהנ"ל. חוץ מן העצל שאינו רוצה לעשות מאומה, שגם אם אומרים לו שיכוין פירוש המלות בתפלה משיב שזה למעלה מן מצבו.
17
י״חואפשר זה רמז הפסוקים אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. מה ענין ניקור העינים לכאן. ורש"י פי' אפי' אחה שולח לנקר את העינים אם לא נעלה וכו', למה דוקא לנקר את העינים ולא להרוג ולא לשבור את רגליהם. וכן נחלת שדה וכו' ולא שדה וכו', כי פשט תיבת נחלה הוא שהיא שלו ונחלתו, והלא כשיתן תהיה נחלתם והי' די אף לא וכו' ותתן לנו שדה וכרם וכו'. אבל כבר דברנו שכל בעלי המחלוקת טענו על מש"ר שדרכו למעלה הרבה ממצבם, כי זה משה האיש לא ידענו וכו'. וגם קרח טען כל העדה כלם קדושים, פשוט זה מתפלל וזה לומד. וכל איש טוב הוא, ודרכו של משה למעלה הרבה ומדוע תתנשאו, וכשאומר להם מש"ר דרכים עליונים נראה לכל אחד שאינו טוב. כי אינו עולה במעלות אלו שאומר מש"ר. כל העדה כלם קדושים. רק שעוד נתן טעם בדבר ואמר שהדרכים הגבוהים שאומר מש"ר גם אצלו בחי' ראיה מרחוק הוא ולא עבד בה ח"ו. לכן למעלה ממצבם היא. כי קרח אף שדיבר מן שדה וכרם כונתו היתה גם בעניני קדושה כמו שאמר כל העדה כלם קדושים, אף וכו' ותתן לנו נחלת שדה וכו', גם הדברים שאתה נותן לנו בעבודה, אמרו שח"ו גם אצלך אין זה עוד נחלה רק ראיה מרחוק לעלות ע"י, העיני האנשים ההם תנקר כנודע שדבר שמצפים מרחוק נקרא כליון עינים, שמכלה את העינים מרוב צפיה מרחוק, לא נעלה עי"ז.
18
י״טנחזור להנ"ל שיש מה רבו ויש מאוד עמקו. למה רבו יכול כל איש לעורר רצון של אתעדל"ת לעורר אתדל"ע. משא"כ למאד עמקו קשה לעורר מעצמו רק ע"י הלואה, אבל כעבור יו"ט נשאר ראיה של עמקו, והאיש מרגיש שבכלל היתה לו התפעלות של עמקו לא רבו בלבד. כי בכל השנה ע"פ רוב כל הרגשות אחת הן, התפעלות או של שמחה והתרחבות הנפש או שבירת הלב וכו', וכלם היו בחי' רבו יותר או פחות, ועתה היו עמקו, וכ"א הכיר הרגשה בפני עצמה, ולא אשר הרגיש בשופר ראה בדפני הסוכה והסכך. ולא אשר הרגיש בסוכה הרגיש בד' מינים ובשמחת תורה. מין ראיה מרחוק היה היו"ט על כל השנה.
19
כ׳וזה שישו ושמחו בשמחת תורה כי היא לנו עוז ואורה, בכל השנה תורתנו היא, מה שמשכנו אותה אלינו ועבדנו בה, והיא האורח שלנו והשמחה שלנו עם התורה. ועתה מצב התורה עלאה זו עודה במקומה, רק אנו הגענו אליה בראיה ועליה מעטה. ואנו אורחי התורה והיא שמחה בנו. ואנו בשמחתה שמחים. שישו וכו' כי היא עתה לנו רק עוז ואורה מרחוק, ושמחתה היא, ומשמחה זו של התורה אנו צריכים להמשיך לנו. ויתהוה מזה ונשמח בדברי תורתך שנעבוד בה את ה'.
20
כ״אוזאת הברכה
21
כ״ביחי ראובן וגו' ויהי מתיו מספר. להבין הלא ברכת ישראל היא אשר לא יספר. והגם שהדרש הוא שיהיה נמנה בין אחיו. אבל פשוט קשה להבין.
22
כ״גאבל הנה נודע שד' ית' צימצם קדושתו בכ"ב אותיות התורה מן א' עד ת'. ורגל ה־ ת' נמשך לחוץ, שממנו נמשך אור לסט"א ג"כ. לא אליהם. רק לנשמה או חלק נשמת ישראל שנפלה ע"י החטא למקום הסט"א. וא"א לה לעלות ולשוב אל ד' אז ע"י רגל ה ת' נמשך לה אור שתוכל לשוב בית אביה. ויש בזה ב' אופנים. אם שהאדם בעצמו כשעובר את ד' מאיר חלקי נפשו ע"י רגל ה ת' ושבה אליו והוא שב בתשובה לד'. או שאיש צדיק אחר בעבודתו מאיר את חשכת המקומות הנמוכין ע"י רגל ה ת'. ומאיר נפשות הנדחים ומוסיף להם קדושה למען יוכלו לעלות. אבל חילוק יש. כי אם האיש מאיר בעצמו את חלק נפשו אז חלק נפשו נתוספת אליו. ולא נחסר מספר של ס' רבוא נשמות ישראל, וס' רבוא אותיות לתורה. כי נודע שזהו קומה שלימה. (ראשי תיבות של ישרא"ל י'ש ש'שים ר'בוא א'נשים ל"שראל, י'ש ש"ר א'ותיות ל'תורה). משא"כ אם אחר מאיר את הנשמות הנדחים ונתוספו אליו ונתדבקו בנשמתו אז נתוסף לו נשמה גדולה, אבל מספר הנשמות של ש"ר חסרים. כי מה שהיה צריך להיות ב' נשמות נעשה נשמה אחת. וזה ענין גילגול. כי מי שנשמתו עודה בחשכה ח"ו ולא נתקנה עדיין ח"ו אין שייך גילגול, רק אחר שצדיק אחד העלה נשמתו ותיקנה רק שחסר ממספר קומת ישראל צריך שוב להוולד, למען ישיג ויפרשנה מהצדיק וישלים המספר. וזה הרמז מגלגלין זכות ע"י זכאי וכו'. מגלגלין איש בגילגול אם זכות ע"י זכאי וחובה וכו'. אם הזכות שלו והתיקון לא על ידו רק ע"י זכאי ואיש צדיק, והחובה נשאר על ידו על הידים של החייב אז ח"ו מגלגלין. .
23
כ״דלכן מרגיש האיש לפעמים רצון ואור קדושה שבא בלבו וחושב שעתה יקיים המצות כמו צדיק גדול עם כ"כ הרגשת האור, ומ"מ מקיימה לא טוב הרבה מאשר מקודם, כי באמת נשמתו מאירה רק עוד לא נפרשה מאחר מהזכאי וחסר מספר קומת הנשמות ומספר אותיות התורה, ויען שחסר לו אות התורה שיש לו אחיזה בה. לכן קשה לו לקיים את התורה כאשר עם לבבו, כי בלבו מאירה נשמתו ע"י שבאמת מאירה כבר לעשות התורה קשה לו כנ"ל כי חסר לו אות של התורה ע"י שלא הופרשה מאחר. האיש הישראלי הזה צריך להתגבר ע"ע ללמוד ולעשות ולהרגיל א"ע בכל פעם יותר לעשותה טוב, ועי"ז תתפרש נשמתו או חלק נשמתו אשר אצל הזכאי ותשוב אליו עם אות תורתו.
24
כ״הויוכל להיות שזה רמז הגמרא בגר שבא לפני שמאי וא"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת וכו' אשר פליאת הגמרא נודע. אבל נשמת הגר שהתעורר פתאום להכנס לקדושה היא כנודע ע"י שאיש ישראלי עבד את ד' והעלה ניצוץ של קדושה וזה נשמת הגר שבא להתגייר, ולהנ"ל מעט הוא מה שהוא משיג קדושה מרגל ה ת' רק צריך להפרישה מהזכאי ואז תורתו שלמה. אבל הגר בקש גיירני על מנת שתלמדני כל התורה בלא חסר כשאני עומד עוד על רגל אחת. טרם שעשיתי בעצמי מאומה והפרשתי חלק נשמתי רק שחברי עוד עושה למעני. ודחפו שמאי באמת הבנין. שרמז לו כי הבנין של הס"ר נשמות ישראל ואותיות התורה חסרים ואיך ילמדנו כל התורה. אבל הלל למדו שיש דרכים וטועה הוא כי מי שאינו מרגיש אהבה מאומה לתורה ח"ו להיפך שמרגיש עוד התרחקות מהתורה אז גם ע"י החבר הזכאי לא יעשה מאומה. אם מרגיש כבר אהבה אז באמת כבר יש לו כל התורה. רק שהוא בהעלם אצל חבירו צריך להפרישה מחבירו כנ"ל. ואמר לו מאי דסני לך. מה ששנאוי לך גם לחברך לא תעבד. גם החבר שלך לא יעשה מאומה עבורך. רק שצריך שתאהב את התורה ומצות ד' וזהו כבר כל התורה. רק ואידך פירושא. להפרישה מחברך זיל גמור ולמד ועשה להפרישה מחברך. ויהיו לך ס"ר ואותיות כל התורה.
25
כ״והיוצא לנו מדברנו שע"י רגל של אות ת . מעלים נשמות ומחזירם בתשובה, רק צריכים להביאם למספר שיהיה מספר ישראל והתורה שלם. והנה ראובן התחיל תשובה והורה לבנ"י לעשות תשובה. וברכו משה רבינו ע"ה יחי ראובן וגו' ויהי מתיו. מאות ת מספר כנ"ל שחוץ מה שיתעורר בתשובה יפרישו את נשמותיהם ויהיה מספר בנ"י שלם. לכן בסוכה אנו מעלים כל נשמה הנדחת באיזה מקום שהוא ומקריבין שבעים פרים כנגד שבעים אומות. היינו שבאיזה מהן שנמצאה נשמה קדושה אנו מעלים אותה ברגל התי"ו של סוף תיבת סוכות. אבל שמיני רגל בפני עצמו. שפועל שהרגל יפריש לעצמו מה שפעל רגל התי"ו יפריש לעצמו ויהיה התי"ו מספר ס"ר נשמות אותיות התורה. ונוכל לעבדהו מעתה בלב שלם. אמן.
26
כ״זסמיכת התורה
27
כ״חסמיכת של לעיני כל ישראל עם בראשית כי התורה נעוץ סופו בתחלתו. אבל איתא בפרדס שער האותיות פרק י"ט שנודע שביסוד יש שני ענפים ימין ושמאל, מהימין יונק צד הקדושה ומהשמאל יונק צד הטומאה ר"ל, וזה נרמז באות ע שהוא ביסוד עם שני ענפים ימין ושמאל עכלה"ק. וכל עבודת איש ישראלי להגביר את ענף הראשון של ימין שרק הקדושה תקבל אור אלקי ולא הסט"א, וכשח"ו החטאים גוברים כמו עתה בגלות, ענף הב' של האות ע יונק העיקר וכל העמים שקטים ושלום ובהקדושה יש ח"ו הסתר שמקבל מעט. ויוכל להיות שזה הרמז בתורתו של רבי מאיר היה נכתב כתנות אור בא', אשר קשה להבין עפ"י פשוט. כי ממה נפשך או שתורתנו נכתבה שלא כדת ח"ו או תורה ר"מ, אבל להנ"ל היה נכתב ג"כ בע' רק ענף הא' היינו הראשונה היה שם העיקר והאחרונה הב' לא קיבל. וזה היה נכתב כתנות עור בא' ולא בב'. הראשונה לא האחרונה כי מן הקדושה קיבלה.
28
כ״טוזה הרמז אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית. שראשית העי"ן התגבר לא האחרונה. הא' לא הב' וכל האור והשפע הלכה רק לקדושה וק"ל.
29