דרך המלך, חגים, יום כיפורDerekh HaMelekh, Holidays, Yom Kippur
א׳מוצאי יום הכפורים תרפ"ו
1
ב׳להבין מעט ענין יוה"כ וחתימתו. ואנו מבקשים במקום וכתוב וחתום. ומה שייך למעלה חתימה.
2
ג׳אמנם איתא בת"ז ת"א בענין תרעא קדישא דבה כל ציורין מתחזין וכו' וישראל אמרין רבון עלמא אע"ג דאנא בגלותא מרחקא ממך שימני כחותם על לבך ולא יתעדי מנן דיוקנך דאיהו חותם דילך שכינתא דילך דבגינה הוית דכיר לנא בגלותא עכ"ל הק'.
3
ד׳הענין חותם ד'. בבחי' כחותם על לבך שאנו אומרים לד' זה למעלה משכלנו. אבל בענין עבודה לפי דרכי הבעש"ט ז"ל יכול להיות כי הבעש"ט ז"ל גילה לנו איך צורת הפועל בנפעל וצורת החותם בנחתם ובכל דבר שבעולם צריכים להכיר את מי שאמר והיה העולם. לא לבד מה שהעולם מעיד על גודל חכמתו וכחו ית' כי לו הכח והממשלה וכולם בחכמה עשית. לא זאת בלבד. כי אף בחכם בו"ד נראה חכמתו במעשיו אף שהוא רחוק ונפרד מן מעשיו עתה. וכשאנו אומרים על ד' צורת החותם בנחתם היינו שהוא ית' ניכר שנמצא עתה כאן.
4
ה׳כי כל ענין צורה אינו דבר שהאדם נוגע בו אף לא דבר שנראהו. רק שאנו נודעים ממנו ע"י שעובר אל נפשנו. כל אדם יש לו אברים שונים וכשאנו מביטים בהם רק בבשרם אנו מביטים ומ"מ צורתם נקלטת אל קרבנו ואין אנו עושים לנו סימן בהם. כי כנודע מגמ' בענין היתר עגונה טביעת עין יותר טוב מסימן. היינו הצורה שנקלטת אל קרבנו. ואם נשאל מהו עצם הצורה. א"א לנו לענות מאומה מפני שאינו עצם לעצמו שנראהו ונמששו. וזה גם בכל דבר. כי הצורה היא התגלות הנפש של כל הדבר. וכיון שלנפש יש אותיות רוחניות אשר מצב הנפש בצירופי אותיותיהן תלוי. לכן הגוף שכל חיותו מנפשו גם הבשר נצטרף בצירופים שונים. העינים צרופים יחד או רחוקים וכדומה כפי צירופי אותיות נפשו. לכן צורה היא התגלות צרופי אותיות הנפש, ואין האיש רואה בעיניו הצורה. כי בעיניו הבשריים רק בשר רואה, בשר שא"א לו לתת סימן מובהק בין איש זה לזה. רק עיניו המה השביל שעשה ד' לנפשו שתרגיש בצירופי אותיות נפש זולתו עד שיבחין בין אם חכמת אדם תאיר פני זולתו או לא. לכן עד כמה שיראה האדם בצורת זולתו ועד כמה ידע לקרא בצרופי אותיות נשמתו המתגלים בפני חבירו, תלוי בנפש הרואה. ואף במשל גשמי אף שאינו דומה כ"כ מ"מ אנו רואים הכסיל והפקח כשמביטים במכונה. הכסיל רואה אופנים בודדים במקום אחד, והפקח עושה מזה צירוף אחד זהו מכונה אחת ורעיון אחד מצרפם לעשות דבר זה או זה. כפי מצב נפש הרואה כן קורא באותיות צרופי נפש זולתו. אסור להסתכל בצורת אדם רשע הזהירו לנו חז"ל, וסגולה טובה להסתכל בצדיק איתא בספ"ק. כי מסתכלים עתה בנפשו ובצירופי אותיות הנפש שעשה ד' שיתגלו כאן לחוץ. והם עוברים אל נפשנו ופועלים על אותיות נפשנו לעשות צירוף טוב או ח"ו להיפך.
5
ו׳דברי העולם אינם ברואים בודדים אלא דבר אחד. עולם. אותיות שנצטרפו לצירוף אחד. בחי' מאותות השמים שמוזכר בפסוק. כל עצם וחלק עולם הוא אות מאותיות אלקים ית' שנצטרפו יחד אשר עשה ד' שיתגלו. המדרש אומר על וירא אלקים את כל אשר עשה. א"ר יוחנן מלך בו"ד כשהוא מביט בעליונים אינו מביט בתחתונים אבל הקב"ה מביט בעליונים ובתחתונים ראי' אחת. עכ"ל הק'. והדבק במדותיו האדם צריך ללמד עצמו שלא יראה העליונים הרוחניים לדבר אחד והתחתונים לדבר אחד, וגם התחתונים כ"א לדבר בפני עצמו. רק את הכל יצרף לצירוף אחד. וירא אלקים את כל אשר עשה, אם מביטים בראיה אחת אז רואים את אלקים כביכול. וכמו בראיית נפשנו. שאנו מביטים בפני זולתנו אנו רואים את פנימיותו כל אחד לפי מצב נפשו אם חכם הנראה כמעט כ"א מכיר. אלא כל מה שהאדם מוציא את נפשו ומגלה אותה יותר ומביט על ידה בפני חבירו רואה יותר בפנימיותו צרופי אותיות נשמתו ועצם חברו. כן להבדיל באלף א"א הבדלות צריכים שלא לראות את העולם רק נפשנו תראה את צורת הפועל והחותם בנחתם. צרופי אותיות השם ית'. והפסוק מרמז שאמר דוד המלך כי אראה שמיך וכו' אם חפץ אני לראות את השמות שלך. מעשה אצבעותיך כנודע מס"י שהי' ספירות נקראים אצבעות, אז ירח וכוכבים אשר כוננת די לי. אם אני מסתכל בעולם כבר אני רואה צרופי שמות וספירות קדושות.
6
ז׳היוצא לנו מכל הנ"ל שצורה אינה דבר שעינינו רואות אותה. עיני בשר שלנו מביטות רק על חומר הדבר ובאדם על בשרו. וצורתו שהיא התגלות צירופי אותיות נשמתו עוברת אל נפשינו, לכן לפי התגלות נפש הרואה צירופי אותיות אלו מכיר בפני חבירו ויכול להכיר את תוכן פנימיות נפש הנראה. כמו ממשל הגשמי בין כסיל ופקח שראו מכונה. וכמו שאנו רואים שהילד והגדול כשמביטים בפני איש כ"א מכיר אחרת בפני הרואה. וכל איש ישראלי צריך לראות בהעולם צירופי אותיות אלקים בבחי' ממלא כל עלמין. היינו כנ"ל שצורה זו צורת החותם תעבור אל נפשו, ומי שאינו רואה זאת הוא יען שנפשו נסתרה. וצורת החותם היינו צירופי אותיות של השם אלקים א"א לעבור להנפש שלו. אדה"ר ידע שהחסרון בו ואמר את קולך וכו' ואחבא. כמה מן הוידוי יש בתיבה זו. רבש"ע יודע ומרגיש אני שלא אתה התחבאת ממני אחר החטא רק ואחבא, אני נחבאתי, ועתה האדם חושב שד' הסתתר ממנו. משא"כ מי שמגלה את נפשו וכל הבטה שמביט בעולם. בנפשו הוא מביט. אז רואה את צידת החותם ואת צירופי אותיות שם אלקים בחי' ממלא כל עלמין. ואיש כזה לא די שאין העולם פוגמו אלא אדרבה מקדשו. כמו רבא ור"נ (ב"ק ע"א) שלא אמר לו באורתא מפני שלא אכל בשרא דתורא ולמחרת האיר הבשרא דתורא את עיניו בתורה.
7
ח׳אבל כל זאת היא התגלות אלקות רק של בחי' ממכ"ע. ושלמות עבודה היא לבא אל התגלות של בחי' סובב ומקיף כ"ע. בחי' לעתיד. ואף שזאת העבודה היא גבוה הרבה מאד ממצבנו ודי לנו אם נזכה כעת להתגלות של ממכ"ע. אבל טעות גדול היא לאמר שאין צריכים ללמוד רק כפי שאנו מרגישים את מצבנו. וזה עניוות היצה"ר לחשוב א"ע רק לחומרי ולמין בהמה בעלת שכל. כי מי שמחשב א"ע לחומר בלבד אינו דורש מעצמו מאומה ואם רואה שאין בו עבירות גסות כבר די לו, כי תמיד תירוצו בצידו הלא חומר אני, וחוץ מזה הלא תמיד ישאר האדם רק במצבו ולא יעלה. ובאמת האדם הישראלי הוא דבר למעלה מן כל העולם, וכל איש ישראלי בעצמו אינו יודע את כל מצבו ועד כמה נשמתו נוגעת למעלה, כי באמת לכל איש ישראל נמשך ניצוץ של עבודה של לעתיד, ולו לא היה נמשך מן עבודה של לעתיד כי אז ח"ו לא היה יכול להיות התגלות של אור משיח. כי התגלות אור המשיח א"א שתהיה לנו מדבר שאין לנו שום שייכות. אך האורות שנמשכו לנו עתה בסוד ניצוץ בלא ידיעתינו יתגלו לנו בסוד אור אף בבחי' ידיעה. ובכלל אין האיש הישראלי רשאי לאמר זה למעלה מן מצבי, זה אין שייך לי, כי אף מי שאינו יודע את תוכן ושכל של כפות המנעול מ"מ כשנותנים לו מפתח והוא מסובב בו ג"כ נפתח השער אף בלי ידיעתו. והאם מי שאינו יודע למה ועד כמה העבירה גורמת ח"ו. האם בשביל אי ידיעתו אינו פוגם למעלה. ולמה תגרע העבודה לד' שלא תפעול ח"ו למעלה מן המדריגה התחתונה עד העליונה שבעליונות. כי עבודת ישראל תורה ומצות ותפלה. כח בידם לתקן תקוני עלאה ותתאה ולברוא עולמות חדשים בין אם יודע האדם מהם ובין אף אם לא ידע. ואף כשיודע מהם עבודתו מועילה יותר הרבה מאד מ"מ גם אם לא ידע פועל למעלה.
8
ט׳ויכול להיות שסבת העדר ידיעתו של אדם אף מה שהוא ונשמתו מתקנים. הוא מה שאיתא בהקדמת הזוה"ק דף ה' א' על הפסוק ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסד ארץ, שבכל חדושי אוריתא של ישראל נתחדש שמים חדשים. אבל כדי שלא יתהוה על החידושי תורה מקטרגים כמו בקבלת התורה, לכן ד' מכסה ומסתיר את החידושי אוריתא. וזה ובצל ידי כסיתיך כדי לנטוע שמים וכו'. ויכול להיות שבמדה שהאדם משועבד להעולם יש מורא מן שריה ומקטריגיה וצריכה תורתו הסתר עד שנסתרת גם ממנו מפני שיש גם בו חלק מן העולם וניצוצות שרי אוה"ע ו(מ)תקליה. ויכול להיות איש עם הארץ שכבר חידש שמים חדשים ועוד תיקונים ע"י מצוות שעשה וממנו נעלמה הכל מפני הנ"ל. ורחב"ד אמר אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל. אם תפלתי של עצמי שגורה בפי ויודע ומרגיש אני א ת גודל תפלתי מה שחדשתי בה כי אין הקב"ה צריך להסתירה שזה סימן שאין מקטרגין עלי, אז יודע אני שתפלתי מקובלת כיון שאין עליה מקטרגים.
9
י׳נחזור להנ"ל. העבודה של סובב ומקיף היא בחי' ישראל, כי ישראל עלו במחשבה ובגלל אבות שעשו רצונך כמו שאיתא מהרבי ר' דוב זצ"ל שהם בעבודתם עשו הרצון שיברא ד' את העולמות, נמצא שישראל היו אף קודם שהיה עולם אף במחשבה, אמור מעתה שהתגלות ישראל אין בחי' ממכ"ע לבד כי מצב נשמת ושם ישראל עלו טרם היה עולם לכן מצבם בחי' סובב ומקיף קודם המשכת הקו עוד, ואז לא התגלה צורת החותם בנחתם רק כביכול הנחתם בחותם. וכנודע כעין זה הסוד שאיתא מהר"ב ז"ל על אז תתענג על ד' בחי' על הוי'. וכמו המשל שאיתא מהמדרש למלך שלקח את בנו על כתפו והבן. ובאמת כל הכח שנכיר אנחנו את צורת החותם תמיד ותהיה בחי' שויתי ד' לנגדי תמיד הוא רק יען שצורתנו למעלה כנ"ל. וכמו שמרומז צורת יעקב נחקקת בכסא כבוד. וזה פירוש הת"ז שאמרו ישראל להקב"ה אף דאנא בגלותא מרחקא ממך שימני כחותם על לבך לא כחותם עלי רק כביכול עליך על לבך, וממילא ולא יתעדי מינך דיוקנך דאיהו חותם דילך שכינתא דילך וכו'. לכן יוה"כ שהיא לעילא מן העולמות שאז נמשך אור מן סובב ומקיף עד שכל המקטרגים מתבטלים ואין להשטן בו רשות, נקרא בחי' חתימה בחי' שימני כחותם על לבך, ועי"ז צורת החותם נתגלה בנחתם וד' חותם לנו כ"ט כמו שמבקשים וחתמנו וכו' אמן.
10
י״אמוצאי יוה"כ (תר"צ)
11
י״באיתא במדרש שה"ש, אחות לנו קטנה אלו ישראל, לע"ל וכו' מקטרגים על ישראל וכו' אמר להם הקב"ה אחות לנו קטנה מה קטן כל מה שעושה אין ממחין עליו מפני שהוא קטן. כך כל מה שישראל מתלכלכין כל ימות השנה בעונותיהם בא יוה"כ ומכפר עליהם עכ"ל הק'. משמע מזה שכל מה שיוה"כ מכפר על ישראל הוא מפני שהוא בחי' קטן. כי מה שאין ממחין על הקטן לא מפני שאין בו דעת בלבד. כי אדרבה גדול שאין בו דעת או גם הקטן אם הוא ילד טפש אינו אהוב, וכל מעשיו אינן נושאות חן והם בזוים, לעול ולמשא בעיני כל. וכל מה שאין ממחין על הקטן הוא מפני שיש לו דעת זה להכיר שאין בו דעת שלם להדריך א"ע. ומוכרח הוא להיות כרוך אחר אביו בכל מעשיו, ופשטות תמימות והתבטלות זו שיש לו לגבי אביו מעורר מין רחמנות ואהבה באביו עד שגם אם עושה איזה עולה מוחל לו. לא משום איזה תירוץ רק מפני האהבה והרחמנות שיש לאביו אליו. וכמו תינוק שאינו יכול עוד ללכת היטב אם נופל אביו מרחם עליו וממהר אליו להעמידו ולרצותו, כך גם על העוולה שעושה. אביו מרחמהו ואין מענישו רק עוזר לו ליישר את דרכו מעתה. וכך איש הישראלי צריך לדעת תמיד שלפי ערך קדושתו למעלה אף בעוה"ז צריך להתנהג בקדושה עלאה. וכיון שיש בו רק דעת אנושי יכול הוא להנהיג רק דבר מן עוה"ז. ולא את עצמו. את איש ישראל שהוא רוח ממרום שתעה לעוה"ז. ובכל תנועה קלה שאינה לפי הערך שלו בן עולם העליון יכול ח"ו ליפול. וצייך הוא להתפלל תמיד לד' הורני ד' דרכך. לכן כל מה שמרגיש האיש יותר את הקדושה עלאה שבקרבו מרגיש יותר שנעדר דעת הוא לפי ערך קדושתו למעלה. ובמדה שאינו מרגיש קדושה או נדמה לו שהוא בן עוה"ז חושב שיש לו דעת ד' והותר. איש פשוט נדמה לו שיודע איך להנהיג א"ע. ואם לא ידע יקח קיצור ש"ע או ישאל שאלה להדיין. ודוד המלך ביקש וחזר וביקש. הורני ד' דרכך. הורני ד' דרך חוקיך וכו' הוא אינו יודע מאומה רק ד' יכול להורהו. ולדעת זאת. כלומר שירגיש בקרבו קדושה זו עד שידע שא"א לו להנהיג א"ע. יכול האיש אף אם לא התחזק עוד בקדושה כדוד המלך ואפילו אם עומד עוד מרחוק ח"ו. כי גם מי שעומד במרתף חשוך ולא ידע כל ימיו שחסר לו אור כשרואה אור מרחוק חוץ למרתפו יודע הוא שחסר לו אור. והרבה פעמים האיש מתרגש ברגש קדושה. אף שעודו רחוק ממנה ורק מרחוק ראה נפשו מזדעזעת. וגם רואים אנו שמי שכולו שקוע רק בדברי עוה"ז ובמסחר נדמה לו שיש לו די שכל להנהיג א"ע. ומי שמסתכל בספרים קדושים ורואה בגדלות הצדיקים. אף אם אינו מקבל עוד ע"ע ללכת בדרכיהם הקדושים ועוד לא התקשר בהם. רק מזה בעצמו שרואה את האור והקדושה בהם איך שאנשים ילודי אשה עלו למדרגה גבוהה כזו מתבטל בעצמו ואומר כך צריך איש הישראל להיות. ואני מה. הלא אין לי אפי' דעת איך להתנהג. ומכש"כ מי שמתחיל לעבוד להתקרב וללכת בקדושה רואה בכל פעם יותר שצריך הוא רק לעזר ד' ומתפלל הורני ד'. וזה יעקב הקטן. דוד הקטן. ועשו בנה הגדול. הקטנות היא ככל מדה שאין האיש יכול להגיע אליה, בלתי שישנה א"ע ויהיה באמת כן. המצוה שבעשיה אף שאין האיש עושה בלב שלם יכול לכפות א"ע לעשותה, ואף שאין זו מצוה שלימה מ"מ מצוה היא ומחויב לעשותה אפי' בכפיה. משא"כ לתקן מדה, א"א בלתי אם שיביא האדם א"ע למצב זה שיהיה מוכשר לה ותקבע בלבו. ואהבת את ד' אלקיך מוכרח להיות בכל לבבך ובכל נפשך וכן אין שייך בה שלא לשמה. וכך היא מדת הקטנות, בזה בלבד שידמה האדם לעצמו שהוא אין ואפס. אם אינו מרגיש בעצמו הקטנות כנ"ל כקטן שאין לו דעת להנהיג א"ע ע"י שרוצה להיות הולך להקדושה שמרגישה למעלה ממצבו. לא יועיל.
12
י״גוזה שאמר ד' להירח צדיקים יקראו בשמך, כי הירח כיון שנתקטנה ואינה במצב אחד וצריכה בכל פעם ללכת ולהתגדל להאור שלמעלה ממנה, מרגשת בקטנותה. ובקטנות כזו יקראו הצדיקים קטן. ואפשר זאת היתה כל ענין טענת הלבנה, כי אור שברא הקב"ה ביום א' היה אדם מסתכל בו וכו' וראה הקב"ה במעשי דור אנוש וגנזו לצדיקים לע"ל. ולא ידעה הלבנה אם נגנז לגמרי עד לעתיד, או שגם עתה יאיר לצדיקים שבעולם הזה, ויהיה כמו במצרים שהיה חושך למצרים ולכל בנ"י היה אור במושבותם. כלומר שאור החמה והלבנה יאירו לרשעים במעט אור ולצדיקים באור רב, אבל אם כך יהיו. אז לא יאירו לכל הצדיקים בשוה, רק לכל צדיק כפי צדקתו, כי בשלמא ביום ראשון שהיה אור סתם היה מאיר בשוה משא"כ שנתחלק בין רשעים לצדיקים תלוי בכל צדיק במדרגת צדקו, ואפי' לצדיק אחד ג"כ אינן מאירים תמיד באופן שוה רק תלוי במדה שהולך ומתגדל בצדקו יאירו לו האורות, וא"כ היה קשה להלבנה למה נקראים מאורות הגדולים כי הם צריכים להרגיש עתה את קטנותם מפני שהם יהיו בחי' הולך אל אור של יום ראשון כפי הליכות הצדיקים. ותיבת גדול מראה שהם בחי' עומד על מצב אחד ואינם עולים ולא מרגישים את האור שלמעלה מהם שהם צריכים לבא אליו, ולמה באמת כך כיון שנתמעט אורם לגמרי בעוה"ז ולא נעשו כבמצרים כנ"ל. ואמרה אפשר וכו' שישתמשו בכתר אחד, לא על־ששניהם משתמשים בכתר אחד לבד שאלה רק על שכל אחד מהם משתמש בכתר אחד ובמצב אחד תמיד ואינו הולך. ואמר ד' לה לכי ומעטי את עצמך, אם רוצה את להיות בחי' הולך תתמעטי עוד פעם מכפי שאת עתה ותהי' בחי' הולך לבא אל מדרגתך של עתה. וכמו שרואים שהלבנה בכל חודש מתמעטת והולכת ומתגדלת עד שובה אל מצבה שהיתה. אמרה וכי הואיל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט א"ע. דייקא שאמרתי לפניך, כי באמת אין טענת הלבנה טענה. כי כיון שהצדיקים עוד לא היו אז בעולם ורק דור אנוש וכו' התחילו מקודם. א"כ א"א שתהי' הלבנה הולכת ומתגדלת למצב אור של יום ראשון, כי מהם נגנז האור, ואם רוצה דוקא להתחיל תיכף בבחי' הולך יכולה רק להתמעט וכו' כמו שאמר ד' לכי ומעטי. אבל הלבנה אמרה וכו' הואיל שאמרתי לפניך וכו' כי לפני ד' עבר עתיד הוה שוה. וכיון שרואה ד' שיהיו צדיקים כבר יכולה היא להיות הולך לאור יום ראשון. ובין הפיוס אמר לה ה' צדיקים יקראו בשמך. לא שגם הם הבחי' הולך שלהם יהיה ע"י מיעוט באמת אך שרק יקראו בשמך קטן. והליכתם תהיה ע"י שישובו לאור של יום ראשון. בלא מיעוט מקודם. והלבנה כיון שרצתה תיכף להתחיל בהולך והיא מן עוה"ז מוכרחה להיות בחי' לכי ומעטי. ואמר ד' הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. לפי הירח שהוא בעוה"ז היה הכרח להתמעט. רק הביאו עלי. שלפי ערכי שעבר הוה עתיד שוה היתה יכולה ללכת בלא מיעוט.
13
י״דנחזור להנ"ל האיש ישראל צריך לדעת שהוא איש ממרום. והוא צריך להתנהג גם בעוה"ז כאיש ממרום. וכיון שאין לו דעת לזה לכן ירגיש א"ע כקטן שבטל וכרוך לגבי אביו ויתפלל הוריני ד' דרכך וכו'. ואפשר זה פירוש המשנה חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים. כי את השונא א"א לאהוב. וגם למי שאינו שונא יכולים לאהוב רק במדה שהוא אוהב אותו, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. פשוט הוא מפני שאהבה התקרבות הנפש היא, ואם חבירו שונא אותו מרחק הוא את נפשו שלא תוכל להתקרב אליו. ולא שונא לגמרי רק אפי' באוהב כנ"ל, אם ראובן אוהב הרבה את שמעון ושמעון אוהב את ראובן רק מעט. נמצא שהאהבה והתקרבות נפשו של ראובן היתירה על של שמעון. נתרחקה משמעון. כי באהבה יתירה אינו אוהב לו. משא"כ באב לבנו רואים שהאב אוהב כמעט תמיד את בנו יותר מאשר הבן אוהב את אביו. וכנ"ל כיון שהבן מחזיק א"ע לקטן ובטל לגבי אביו, לכן העדר אהבה היתירה לגבי אביו אינה נחשבת להתרחקות שמרחק את נפש אביו שאוהבו באהבה היתירה כי בטל לגמרי אליו, רק גם זה מפני חוסר דעת וחוסר עצמיות שיהיה אוהב. כי נתבטלה נפשו לגמרי לאביו.
14
ט״וחביבים ישראל שנקראו בנים למקום. וד' אוהבם כבנים. לכן חבה יתירה, והאהבה זו שד' אוהב אותם חבה יתירה היא נודעת להם שנקראו בנים. כאשר הם יודעים ומרגישים א"ע לבן ולקטן שכרוך אחרי אביו אז החבה יתירה. על שלהם. לכן בר"ה שלא הרגשנו עוד בגודל האור שחופף עלינו מלמעלה אמרנו אם כבנים אם כעבדים, שלא היה אצלנו בטוח שאנו כבן שבטל לאביו. משא"כ אחרי ר"ה ועשי"ת שפושטים מעט עכ"פ את לבוש הגם של ימות החול ואור שלמעלה נוגע עד ללבבינו ולמוחינו וכבר יודעים שאנו כבנים. מסיים ר"ע את המשניות יומא. אשריכם ישראל וכו' אביכם שבשמים. זאת היא כל הטהרה מפני שהוא בחי' אביכם ואתם בנים. וכמו שהקטן כל מה שעושה אין ממחין וכו' כך כל מה שמתלכלכין בעונות בכל ימות השנה בא יוה"כ ומכפר עליהם. והכל מפני שאנו בחי' בן הקטן שבטל לאביו מפני שיודעים שאין לנו דעת להנהיג א"ע בקדושה עלאה כמו שצריכים להתנהג.
15
ט״זמוצאי יוה"כ (תרצ"א)
16
י״זכי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וכו' לפני ה' תטהרו. כי נבין נא מה לכפר ולטהר. וכן מה ענין יוה"כ לצדיקים שכבר נכתבו ונחתמו לאלתר לחיים בר"ה.
17
י״חכי איתא בזוה"ק האזינו רצ"ו ב', אמר ר' יוסי כמה חביבין ישראל קמי קב"ה בקדמיתא קרא לון גוי קדוש דכתיב כי עם קדוש אתה וגו'. לבתר קרא לון קדש, דכתיב קדש ישראל לה' וכו' מאי בין האי להאי. אר"א קדש עלאה מכלא דהכי תנינן כך אתחברן כלהו קדושי כחדא אקרון קדש. וכלהו סלקין ומתכנשין לההוא אתר עלאה דאקרי קדש. ובג"כ קק"ק קדש ישראל אתעביד מנייהו. ובגין דישראל בתלת דרגין מתעטרן. כד אתחברן כחדא אקרון קדש ישראל לה' דאיהו ראשית עכ"ל הק'.
18
י״טענין גדול משמע מזה, שישראל כשאומר קדוש ק"ק, לא אמירה בלבד היא, רק גם האיש ישראל נעשה קדוש. כמו שאמר הזוה"ק בזה קק"ק קדש ישראל אתעביד מנייהו. שבירת הלב מחמת התרוממות. ביטול מפני הגדלות. משיג האיש ישראל בשמעו זאת. מקק"ק שאומרים נעשה קודש ישראל. כי הקדושות והתשבחות שאומרים לה' צריכות להיות בחי' שירה חדשה, לא את תואריו ותהלותיו שכבר נתגלו בלבד אנו מספרים. כמו השמים מספרים כבוד א־ל, רק מגלים קדושה חדשה בחי' מוסיפים כח וכו'.
19
כ׳כבר דברנו איך שהשמים מספרים שיש אור ואנו מביאים חלק מעצם האור, ועתה אומרים אנו בזה שאת חלק עצם האור שמביאים, לא זה שכבר נמצא בלבד, רק מוסיפים כח בפמליא של מעלה ונאמר לפניו שירה חדשה. וממה עושה האיש ישראל תהלה שירה וקדושה לה' מן עצמו, בחי' תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית. בזה ששפתי תרננה ואזמרה לך בזה בעצמו פדית את נפשי. כי ממנה נעשה תהלות לה' וקדושה עלאה שמתעטר הוא ית' בה. בכח האיש ישראל עובד את ה' עד שמתיגע בתורה ועבודה. וכחו איפוא. לקדושה ועבודה הפכו. הוא מתלהב באהבה ויראה לה'. ומן התעוררות והתפעלות נפשו באהבה ויראה נתוסף חסד וגבורה לה' על ספירותיו ועל תהלותיו שמשבחים אותו ית'. הא־ל הטוב או גבור ונורא. חלקי נפשו שנתעוררו באהבה ויראה עולים ונעשים שבחות וספירות של א־ל טוב, וא־ל גבור וכו'. והאיש ישראל בשעה שמתפלל ואומר תהלות ותשבחות לה' ומרגיש בעצמו תשוקה לעקור חתיכה מן לבו ונפשו לה' עד שאומר כל עצמותי תאמרנה ה', כאילו הי' אומר רבש"ע את כל עצמותי אני נותן בשירה וזמרה לה'. זהו מפני שבאמת חלקים ממנו עולים ומתהפכים לשירות ושבחי ה' עד שחלקי נפשו משתוקקים לעלות למעלה בשירה וזמרה.
20
כ״אוזה ענין המסירת נפש התמידית של הישראל. כלומר למסור נפשו בפעם אחת כשבא לידי נסיון גם הפחות שבפחותים מישראל מוכן. אבל האיש ישראל שעובד את ה' תמיד חי חיים של מסירת נפש. הוא מוסר את נפשו לגדל את בניו בדרך ה', וגם בניו בעצמם מוסרים את נפשם ללמוד תורה, ומתענים בעינוים להיות יהודים, זה מוסר את נפשו על מצוה זו וזה מוסר נפשו על נסיעה קשה שחושבה למצוה. ובכלל כל חיות האיש ישראל אינה בסדר הטבע. ברגע האחרונה של יוה"כ. בנעילה, צועק ובוכה וברגע שלאחרי' אחר שאמרו לשנה הבאה בירושלים כבר שמח ורוקד. זהו מפני שכח חיותו של הישראל אינה שלו רק חומר עליון הוא. חומר לעשות ממנו כתרים לחיי עלמין. ובכל חיותו עומד בכל רגע להשיב חלקי נפשו ולעשותם תוארי ושבחי ה', וכפי הכתרים והקדושות שנעשו כן מצבו עתה ונתהפך מבכיה לשמחה בקל כפי שנעשה למעלה.
21
כ״בובמדרש איתא משל לאחד שעשה עטרה למלך, עבר אחד ואמר לו כל מה שאתה יכול לקבוע בה אבנים טובות ומרגליות קבע בה מפני שעשויה היא להנתן בראשו של מלך, אף כך אמר הקב"ה למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל שבח אותן. לפי המשל היינו שישראל בעצמם נעשים עטרה בראש המלך.
22
כ״גוהנה הזוה"ק מחלק בין קדוש לקדש, בקדמיתא קרא לון קדוש. כי עם קדוש אתה לבתר קרא לון קדש, קדש ישראל לה', וקדש עלאה מכלא. כד אתחברו כלהו קדושי כחדא אקרון קדש. עיין במ"מ שקדוש הוא בחי' זעיר. וקדש הוא בחי' או"א. וכד אתחברון היינו חג"ת ועולים לבינה נקרא קדש, ע"פ פשוטו אפשר. כי למשל יש איש שאומרים עליו שהוא איש חסד. הוא איש רק שהוא איש טוב וחסדי. ויש במרום הטוב והחסד בעצמו, אשר על איש הטוב והחסד נמשך רק אור וקו. כן קדוש הוא, שהוא קדוש שהוא נושא עליו את הקדושה שנמשכת מן עצם הקודש. והמלאכים אומרים עליו ית' שהוא קדוש, א"כ הוא ית' לעצמו. ומה שהוא הוא אינם אומרים מפני שאינם יודעים ומשיגים מה הוא. ואומרים אי' מקום כבודו להעריצו. אף שאומרים קדוש מפני שבשבח של קדוש עוד לא באו אל העצם רק שהוא קדוש. ומה הוא ע"ז שואלים אי' מקום כבודו וכו'. משא"כ ישראל שחלקים מהם נעשים קדושות ותשבחות ה' מפני שהם עלו במחשבה לכן עולים עד מקום הקדושה ששם אין חילוק בין הוא להקדושה, רק הוא הוא מקום הקדושה.
23
כ״דלמשל ברמב"ם איתא שהוא ודעתו חד. ולכאורה חושב האדם שלהבין זאת איך הוא ודעתו חד דבר קל הוא. ובאמת האיש מבין רק שא"א להיות להיפך מפני שיהי' מורכב ח"ו לכן מוכרח להיות חד. אבל איך אפשר שהידיעה שיודע אותנו וכן הוא בעצמו עם דעתו יהיו חד אינו מבין. והרי זה כמו שאמר הרמב"ם ז"ל שאין דעתו כדעתנו וכו' כי האיש יודע בעצמו שהדעת אינו עצמותו והידיעה אינה הדעת. וכן בספירות העליונות רואה שהדעת ספירה לעצמה היא, ורק מי שבא אל מקור הקדושה, בשעה שעולה למחשבה למעלה מן ההתחלקות ורואה את מקור הדעת אשר בו ית'. רואה בראיה עלאה זו שהכל חד. למשל באיש יש חוש הראיה וחוש השמיעה כ"א לעצמו. וכשעולים למקור הנפש כולן אחת הן. וגם בענין הספירות איתא בפלח הרמון שע"ג פ"ג שאין הדעת מתחשב לעצמו בעולם הבלימה, ולא הכתר בגילוי האצילות למטה. היינו רק למטה כשנסתר הכתר שהיא בחי' אצילות דאיהו וחיוהו חד אז הדעת ספירה לעצמה. משא"כ למעלה בעולם הבלימה שהמקור מתגלה אז אין הדעת לעצמו. וישראל אחר שאומרים קק"ק נעשה קודש ישראל, כנ"ל במ"מ קק"ק הוא בחי' חג"ת ונעשה מזה חו"ב. כי תפארת הוא בחי' הוי' שבשם הזה כלול הכל. לא תואר חסד או גבורה לבד.
24
כ״הובענין העבודה מי שיש לו יראת העונש שהיא יראה לעצמה. רק מדה אחת נתגלה בו וכן באהבה לעצמה. וקשה שתתלהב נפשו מן הדר עליון שיתגלה בה, משא"כ מי שיש לו יראה לא יראת העונש בלבד רק בגין דאיהו רב ושליט. שהיא יראה שיבא ע"י לאהבה ואהבה שיבא ע"י ליראה. אז בא אל המקור שלמעלה מן ההתחלקות. אל ניצוץ העצם. ויופי של מעלה נתגלה לו בחי' תפארת ומתפעל ומתלהב וכל המדות כלולות בו. וזה שכד אתחברון קק"ק שהם חג"ת קודש. נתגלה לו האור שלמעלה מן התחלקות המדות. לא קדוש שהוא התגלות שחוץ ממנו בלבד רק גם קודש מן ניצוץ העצם דכיון שהאיש ישראל בעבודתו חלקי נפשו מתהפכות לעבודה כנ"ל לכן מן קק"ק נעשה קודש ישראל.
25
כ״ווהנה עד יוה"כ האיש ישראל מתכפר רק מחטא ומכל גשם. והוא עוד בההתחלקות. ויש לו יראה לבד ואהבה לבד. משא"כ ביוה"כ בא עד לקודש עצם הטהרה. עד שחלק ממנו יתוסף לקדושה עלאה. שירה חדשה לקודש ישראל. וזה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, היינו לבינונים היא פשוט לכפר מחטא. ולצדיקים ובכלל לכל איש ישראל העובד את ה', נעשה טהרה כזו שמן כפרה של חטאים לפני ה' תטהרו, טהרה זו שתהי' לפניו ית' ותקדשו ותשבחו אותו ית' בקדושה זו שהוספתם.
26
כ״זכי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. לפי הפשוט נראה הכתוב כפל לשון לכפר לטהר ועוד לפני ד' תטהרו.
27
כ״חאבל איתא בשם תלמידי המגיד הגדול זצ"ל על רש"י ז"ל בשם המדרש בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתפה למידת הרחמים. שלכן עלה במחשבה לבראות כך וברא אח"כ כך כדי שיתעורר בלב איש הישראלי תשובה. כי גם זה הוא בחי' תשובה עילאה ששב כביכול מאשר עלה במחשבה עכ"ל הק'.
28
כ״טאבל נתבונן נא איך שייך דין במחשבה הלא כל הדין מתחיל במידות ואף שבבינה שממנה דינין מתערין היא יען שציור המידות שם נצטיירים כבר. אבל במחשבה פשוטה איך שייך דין והסתר כלל כנודע. אמנם נתבונן נא מהו חסד. האדם חושב לחסד רק מה שטוב לו. אשר זהו אין בעצמו חסד רק ביחס אליו. למשל אחד אבד מעות והשני מצא אז להמוצא מציאה נחשב זה לחסד. אבל האם באמת המעשה הזאת חסד היא בעצם. לא. כי להאובד הוא דין. רק ביחס להמוצא היא חסד. ולא הדבר כשהיא לעצמו. ובכלל כל חסד עדה"ז נוכל לכנות רק חסד הנרגש. שאין זה הדבר חסד רק האדם מרגיש בו חסד. למשל מי שאוהב וטוב לו יין אז בהשיגו חסד הוא לו. משא"כ להמואס ורע לו אין זה חסד. נמצא שאין היין כשהוא לעצמו חסד. רק האיש שטוב לו מרגיש בו חסד. אבל חסד שהיא באמת חסד צריך להיות באמת לאמתו חסד לעצמו אף בלא יחם למי וחסד לכל. משפטי ד' אמת וכו' כי הוי' הוא רחמים משפט של רחמים וחסד אמת שיהיה באמת לעצמו חסד. וגם צדקו יחדיו שיהיה צדקה לכלם יחד לא צדקה לזה ורע לזה. חוץ במקום שחפץ ד' לעשות נגוף ורפוא כמו במצרים.
29
ל׳אבל מהו חסד אמיתי שאנו משיגים הוא התכלית אשר עליו ברא ד' את כל איש. התכלית שהיה בדעתו ית' שעל זה ברא את האדם. אם האדם משיג זה התכלית אז השיג את נשמתו והשיג את החסד ואם לאו לא השיג את נשמתו. כלומר האצילות מד' והמציאות זהו חסד א־ל. והתכלית שהיה בדעת א־ל דעות זה מציאותו של אדם. ואם לא מצא תכליתו אין הוא נמצא. כי הגוף נקרא בשם אדם וגם הנשמה נקראת נשמת אדם פלוני. לכן מוכרח להמצא אדם פלוני חוץ מהנשמה. וזהו חלק מחשבת אלקי שהוא מולא (דאם חלק מחשבתו ית' וואם ער האט פערנומען). ובמה מולא הוא חלק מחשבת אלקי בהתכלית שהיה במחשבתו ית' שזאת הוא יתקן. וחלק המחשבה זו זהו עצם האדם ומציאותו.
30
ל״אוהנה לכל אחד יש תכלית פרטי אשר כל אחד מרגיש זאת בנפשו מה תכליתו ולמה בא לעולם. בספרים קדושים איתא שהאדם שמרגיש שיש לו מידה רעה או איזה מצוה קשה לו לעשות, סימן הוא שבא לעולם לתקן זאת, וכמו שנודע מזה ענינים שונים אשר ידע אינש בנפשו את תכליתו הפרטי. אבל כלל התכלית של ישראל שנשיגהו בעבודה, כי בלי עבודה יש שרפים ואופנים וחיות הקודש שמהללים לשמו ית' באהבה, רק כל תכלית ישראל שנשיגהו בעבודה. ואף הנסתר מהם ע"י עבודה ישיגהו, לכן כשעלה במחשבה לברוא את העולם ושם עדיין אין הסתר וא"כ תהיה השגה בלא עבודה כי לא צריכים לעבוד שנשיגהו כי בין כך ובין כך משיגים אותו ית' כי אין הסתר, וא"כ לא היו משיגים התכלית כי התכלית היה שנשיגהו בעבודה, וא"כ זהו דין כנ"ל שמי שאין משיג את תכליתו זהו דין, אבל אח"כ בעשיה התחיל הרחמים, מהו הרחמים, מה שהיה הסתר ויהיה עבודה וישיג התכלית שעליו נברא. היינו שיעבוד את ד' ועי"ז ישיג אורו ית'
31
ל״בנמצא שבמחשבה היה שאף בלי עבודה ולאינו ראוי ג"כ יתגלה אור אלקי. ובעשיה היא שרק ע"י עבודה יקבלו אורו ית'. לכן גם לחוטא בא אור במחשבה וזהו החרטה וההרהור תשובה. נמצא שבע"ת משיג במחשבה מבחי' דין שאף בלי עבודה ישיג אורו ית' שאצלו הוא דין בבחי' מקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי עומד הוא בחי' בלי עבודה, כי אדם הוא בחי' הולך שע"י עבודתו הולך מחיל אל חיל משא"כ מלאכים נקראים עומדים כי משיגים בלי עבודה רק כפי שנתנו להם מן השמים בלא עבודה ואינו יכול מעבודתו לעלות. ולפי הנ"ל שההרהור תשובה הא' הבאה לידם הוא מבחי' מחשבה של בלי עבודה, אבל צדיקים משיגים אך בעבודתם וממילא עולים ומהלכים. וזה במקום שבע"ת עומדים, כי אינם הולכים. צדיקים גמורין אינם יכולים לעמוד. כי הם הולכים. רק הבע"ת שגומר תשובתו אז זהו כבר מעבודתו ונקרא הולך
32
ל״גאבל לא על תשובה מחטאים לבד עשה ד' דין ורחמים. לא שיהיו עבירות היתה תכלית מחשבת אלקי. רק עיקר עשיית דין ורחמים היינו תשובה עילאה כנ"ל בחי' תשובת ד' ית' היתה עבור כל ישראל, כי זאת מגיע לכל ישראל בעבודה אשר בלעדה א"א כלל לעבוד אותו ית' ולילך מחיל אל חיל. כי כנ"ל צריך כל איש ישראל להיות הולך שיתעלה מדרגה לדרגה. אבל איך ישיג האדם מדרגה שהיא למעלה הימנו אם לא עבד בה. כי כנ"ל עבודה של עשיה של שיתפה לרחמים היא של הסתר אשר רק בעבודה ישיג ואם לא השיג מאומה מן העבודה שהיא לעילא איך יבוא אליה. כי לא ישתוקק אליה כלל אם אין לו שום הארה ממנה. אבל יען שד' ברא את העולם בב' הבחי' היינו במחשבה הי' דין ולפי הנ"ל שאף בלי העבודה יאיר האור ומזה משיג העובד במחשבה הארה מן עולם לעילא שלא עבד בה. ויוכל אח"כ ע"י עבודתו של בחי' רחמים להתעלות אליו. לכן מי שעובד את ד' לא ע"י חטא רק שהולך מדרגה לדרגה אז מתקן בזה התשובה עילאה תשובת ד' ששב כביכול מדין לרחמים כי על זה היתה הכונה כנ"ל. וזה ענין תשובה ומעש"ט התשובה לא מחטא רק תשובה עילאה ממעש"ט. משא"כ כששב על עונות היא תשובה קטנה שאת תשובתו הרמה תשובה עילאה הוא משתמש לשוב מחטא וכונת ד' ית' שעשה מקודם דין ואח"כ רחמים היתה שיהיה חטא בעולם.
33
ל״דוזה שמרמז הפסוק אם עונות תשמור. ולא תמחל ותהיה עבודתנו גם הלאה לשוב מחטא. י"ה אדנ"י מי יעמוד. כי י"ה היא הוי' כנודע ואדנ"י הוא אלקים אתה עשית הוי' אלקים כדי שנוכל להתעלות מעבודה לעבודה ואם עונות תשמר. י"ה אדנ' מי יעמוד, ואם תאמר שעל זה בעצמו עשה ד' הוי' אלקים. תשובה עילאה כדי שנשוב. לא. כי עמך הסליחה מה שעמך בעצמך כביכול סליחה תשובה עילאה. היתה למען תורא. למען נוסיף בעבודה ויראת ד', לא למען נחטא. לכן אנו מבקשים שד' ימחל לנו ואז נוכל ע"י תשובת ד' ללכת הלאה בעבודה ויראה ויהיה יחוד הוי' אלקים במלואה.
34
ל״האבל מי גבר יוכל לאמור על עצמו שהוא נקי מכל מום וחטא ואינו צריך לשוב על חטא, ואם אומר כן אין לך חטא גדול מזה כי מתגאה הוא. ולפי הנ"ל אף אם שב נשאר פגם מזה בעצמו על שתשובת ד' שהיתה עיקר כונת ד' עליה לא שב. היינו שילך מחיל אל חיל רק תשובת עצמו על חטאים. כי לפי הנ"ל שעיקר תשובת ד' היתה עלעבודה, נמצא מי שהולך כך בעבודה, אז עושה תשובת ד' לתשובה ומתקנה, כי נשלם כונתו ית'. משא"כ מי ששב רק על חטאים, אז כונת ד' בתשובה עילאה פוגם.
35
ל״ולכן אומר הפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם, על איזה חטא לכפר עליכם. מכל חטאתיכם, מה שטהרתם רק על חטאתיכם. אשר באמת היה צריך להיות לפני ד' תטהרו. שתשובתכם תהיה מושלמת ולא עשיתם כן רק תשובה נמוכה עשיתם. ע"ז עיצומו של יום מכפר שמעתה תהיו מנוקים מכל עון ופגם, ותוכלו לעבוד את ד' בבחינת ילכו מחיל אל חיל ע"י תשובה עילאה כנ"ל.
36