דרך המלך, חגים, יום כיפור ג׳Derekh HaMelekh, Holidays, Yom Kippur 3

א׳מוצאי יוה"כ (תרצ"א)

ב׳כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וכו' לפני ה' תטהרו. כי נבין נא מה לכפר ולטהר. וכן מה ענין יוה"כ לצדיקים שכבר נכתבו ונחתמו לאלתר לחיים בר"ה.

ג׳כי איתא בזוה"ק האזינו רצ"ו ב', אמר ר' יוסי כמה חביבין ישראל קמי קב"ה בקדמיתא קרא לון גוי קדוש דכתיב כי עם קדוש אתה וגו'. לבתר קרא לון קדש, דכתיב קדש ישראל לה' וכו' מאי בין האי להאי. אר"א קדש עלאה מכלא דהכי תנינן כך אתחברן כלהו קדושי כחדא אקרון קדש. וכלהו סלקין ומתכנשין לההוא אתר עלאה דאקרי קדש. ובג"כ קק"ק קדש ישראל אתעביד מנייהו. ובגין דישראל בתלת דרגין מתעטרן. כד אתחברן כחדא אקרון קדש ישראל לה' דאיהו ראשית עכ"ל הק'.

ד׳ענין גדול משמע מזה, שישראל כשאומר קדוש ק"ק, לא אמירה בלבד היא, רק גם האיש ישראל נעשה קדוש. כמו שאמר הזוה"ק בזה קק"ק קדש ישראל אתעביד מנייהו. שבירת הלב מחמת התרוממות. ביטול מפני הגדלות. משיג האיש ישראל בשמעו זאת. מקק"ק שאומרים נעשה קודש ישראל. כי הקדושות והתשבחות שאומרים לה' צריכות להיות בחי' שירה חדשה, לא את תואריו ותהלותיו שכבר נתגלו בלבד אנו מספרים. כמו השמים מספרים כבוד א־ל, רק מגלים קדושה חדשה בחי' מוסיפים כח וכו'.

ה׳כבר דברנו איך שהשמים מספרים שיש אור ואנו מביאים חלק מעצם האור, ועתה אומרים אנו בזה שאת חלק עצם האור שמביאים, לא זה שכבר נמצא בלבד, רק מוסיפים כח בפמליא של מעלה ונאמר לפניו שירה חדשה. וממה עושה האיש ישראל תהלה שירה וקדושה לה' מן עצמו, בחי' תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית. בזה ששפתי תרננה ואזמרה לך בזה בעצמו פדית את נפשי. כי ממנה נעשה תהלות לה' וקדושה עלאה שמתעטר הוא ית' בה. בכח האיש ישראל עובד את ה' עד שמתיגע בתורה ועבודה. וכחו איפוא. לקדושה ועבודה הפכו. הוא מתלהב באהבה ויראה לה'. ומן התעוררות והתפעלות נפשו באהבה ויראה נתוסף חסד וגבורה לה' על ספירותיו ועל תהלותיו שמשבחים אותו ית'. הא־ל הטוב או גבור ונורא. חלקי נפשו שנתעוררו באהבה ויראה עולים ונעשים שבחות וספירות של א־ל טוב, וא־ל גבור וכו'. והאיש ישראל בשעה שמתפלל ואומר תהלות ותשבחות לה' ומרגיש בעצמו תשוקה לעקור חתיכה מן לבו ונפשו לה' עד שאומר כל עצמותי תאמרנה ה', כאילו הי' אומר רבש"ע את כל עצמותי אני נותן בשירה וזמרה לה'. זהו מפני שבאמת חלקים ממנו עולים ומתהפכים לשירות ושבחי ה' עד שחלקי נפשו משתוקקים לעלות למעלה בשירה וזמרה.

ו׳וזה ענין המסירת נפש התמידית של הישראל. כלומר למסור נפשו בפעם אחת כשבא לידי נסיון גם הפחות שבפחותים מישראל מוכן. אבל האיש ישראל שעובד את ה' תמיד חי חיים של מסירת נפש. הוא מוסר את נפשו לגדל את בניו בדרך ה', וגם בניו בעצמם מוסרים את נפשם ללמוד תורה, ומתענים בעינוים להיות יהודים, זה מוסר את נפשו על מצוה זו וזה מוסר נפשו על נסיעה קשה שחושבה למצוה. ובכלל כל חיות האיש ישראל אינה בסדר הטבע. ברגע האחרונה של יוה"כ. בנעילה, צועק ובוכה וברגע שלאחרי' אחר שאמרו לשנה הבאה בירושלים כבר שמח ורוקד. זהו מפני שכח חיותו של הישראל אינה שלו רק חומר עליון הוא. חומר לעשות ממנו כתרים לחיי עלמין. ובכל חיותו עומד בכל רגע להשיב חלקי נפשו ולעשותם תוארי ושבחי ה', וכפי הכתרים והקדושות שנעשו כן מצבו עתה ונתהפך מבכיה לשמחה בקל כפי שנעשה למעלה.

ז׳ובמדרש איתא משל לאחד שעשה עטרה למלך, עבר אחד ואמר לו כל מה שאתה יכול לקבוע בה אבנים טובות ומרגליות קבע בה מפני שעשויה היא להנתן בראשו של מלך, אף כך אמר הקב"ה למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל שבח אותן. לפי המשל היינו שישראל בעצמם נעשים עטרה בראש המלך.

ח׳והנה הזוה"ק מחלק בין קדוש לקדש, בקדמיתא קרא לון קדוש. כי עם קדוש אתה לבתר קרא לון קדש, קדש ישראל לה', וקדש עלאה מכלא. כד אתחברו כלהו קדושי כחדא אקרון קדש. עיין במ"מ שקדוש הוא בחי' זעיר. וקדש הוא בחי' או"א. וכד אתחברון היינו חג"ת ועולים לבינה נקרא קדש, ע"פ פשוטו אפשר. כי למשל יש איש שאומרים עליו שהוא איש חסד. הוא איש רק שהוא איש טוב וחסדי. ויש במרום הטוב והחסד בעצמו, אשר על איש הטוב והחסד נמשך רק אור וקו. כן קדוש הוא, שהוא קדוש שהוא נושא עליו את הקדושה שנמשכת מן עצם הקודש. והמלאכים אומרים עליו ית' שהוא קדוש, א"כ הוא ית' לעצמו. ומה שהוא הוא אינם אומרים מפני שאינם יודעים ומשיגים מה הוא. ואומרים אי' מקום כבודו להעריצו. אף שאומרים קדוש מפני שבשבח של קדוש עוד לא באו אל העצם רק שהוא קדוש. ומה הוא ע"ז שואלים אי' מקום כבודו וכו'. משא"כ ישראל שחלקים מהם נעשים קדושות ותשבחות ה' מפני שהם עלו במחשבה לכן עולים עד מקום הקדושה ששם אין חילוק בין הוא להקדושה, רק הוא הוא מקום הקדושה.

ט׳למשל ברמב"ם איתא שהוא ודעתו חד. ולכאורה חושב האדם שלהבין זאת איך הוא ודעתו חד דבר קל הוא. ובאמת האיש מבין רק שא"א להיות להיפך מפני שיהי' מורכב ח"ו לכן מוכרח להיות חד. אבל איך אפשר שהידיעה שיודע אותנו וכן הוא בעצמו עם דעתו יהיו חד אינו מבין. והרי זה כמו שאמר הרמב"ם ז"ל שאין דעתו כדעתנו וכו' כי האיש יודע בעצמו שהדעת אינו עצמותו והידיעה אינה הדעת. וכן בספירות העליונות רואה שהדעת ספירה לעצמה היא, ורק מי שבא אל מקור הקדושה, בשעה שעולה למחשבה למעלה מן ההתחלקות ורואה את מקור הדעת אשר בו ית'. רואה בראיה עלאה זו שהכל חד. למשל באיש יש חוש הראיה וחוש השמיעה כ"א לעצמו. וכשעולים למקור הנפש כולן אחת הן. וגם בענין הספירות איתא בפלח הרמון שע"ג פ"ג שאין הדעת מתחשב לעצמו בעולם הבלימה, ולא הכתר בגילוי האצילות למטה. היינו רק למטה כשנסתר הכתר שהיא בחי' אצילות דאיהו וחיוהו חד אז הדעת ספירה לעצמה. משא"כ למעלה בעולם הבלימה שהמקור מתגלה אז אין הדעת לעצמו. וישראל אחר שאומרים קק"ק נעשה קודש ישראל, כנ"ל במ"מ קק"ק הוא בחי' חג"ת ונעשה מזה חו"ב. כי תפארת הוא בחי' הוי' שבשם הזה כלול הכל. לא תואר חסד או גבורה לבד.

י׳ובענין העבודה מי שיש לו יראת העונש שהיא יראה לעצמה. רק מדה אחת נתגלה בו וכן באהבה לעצמה. וקשה שתתלהב נפשו מן הדר עליון שיתגלה בה, משא"כ מי שיש לו יראה לא יראת העונש בלבד רק בגין דאיהו רב ושליט. שהיא יראה שיבא ע"י לאהבה ואהבה שיבא ע"י ליראה. אז בא אל המקור שלמעלה מן ההתחלקות. אל ניצוץ העצם. ויופי של מעלה נתגלה לו בחי' תפארת ומתפעל ומתלהב וכל המדות כלולות בו. וזה שכד אתחברון קק"ק שהם חג"ת קודש. נתגלה לו האור שלמעלה מן התחלקות המדות. לא קדוש שהוא התגלות שחוץ ממנו בלבד רק גם קודש מן ניצוץ העצם דכיון שהאיש ישראל בעבודתו חלקי נפשו מתהפכות לעבודה כנ"ל לכן מן קק"ק נעשה קודש ישראל.

י״אוהנה עד יוה"כ האיש ישראל מתכפר רק מחטא ומכל גשם. והוא עוד בההתחלקות. ויש לו יראה לבד ואהבה לבד. משא"כ ביוה"כ בא עד לקודש עצם הטהרה. עד שחלק ממנו יתוסף לקדושה עלאה. שירה חדשה לקודש ישראל. וזה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, היינו לבינונים היא פשוט לכפר מחטא. ולצדיקים ובכלל לכל איש ישראל העובד את ה', נעשה טהרה כזו שמן כפרה של חטאים לפני ה' תטהרו, טהרה זו שתהי' לפניו ית' ותקדשו ותשבחו אותו ית' בקדושה זו שהוספתם.

י״בכי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. לפי הפשוט נראה הכתוב כפל לשון לכפר לטהר ועוד לפני ד' תטהרו.

י״גאבל איתא בשם תלמידי המגיד הגדול זצ"ל על רש"י ז"ל בשם המדרש בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתפה למידת הרחמים. שלכן עלה במחשבה לבראות כך וברא אח"כ כך כדי שיתעורר בלב איש הישראלי תשובה. כי גם זה הוא בחי' תשובה עילאה ששב כביכול מאשר עלה במחשבה עכ"ל הק'.

י״דאבל נתבונן נא איך שייך דין במחשבה הלא כל הדין מתחיל במידות ואף שבבינה שממנה דינין מתערין היא יען שציור המידות שם נצטיירים כבר. אבל במחשבה פשוטה איך שייך דין והסתר כלל כנודע. אמנם נתבונן נא מהו חסד. האדם חושב לחסד רק מה שטוב לו. אשר זהו אין בעצמו חסד רק ביחס אליו. למשל אחד אבד מעות והשני מצא אז להמוצא מציאה נחשב זה לחסד. אבל האם באמת המעשה הזאת חסד היא בעצם. לא. כי להאובד הוא דין. רק ביחס להמוצא היא חסד. ולא הדבר כשהיא לעצמו. ובכלל כל חסד עדה"ז נוכל לכנות רק חסד הנרגש. שאין זה הדבר חסד רק האדם מרגיש בו חסד. למשל מי שאוהב וטוב לו יין אז בהשיגו חסד הוא לו. משא"כ להמואס ורע לו אין זה חסד. נמצא שאין היין כשהוא לעצמו חסד. רק האיש שטוב לו מרגיש בו חסד. אבל חסד שהיא באמת חסד צריך להיות באמת לאמתו חסד לעצמו אף בלא יחם למי וחסד לכל. משפטי ד' אמת וכו' כי הוי' הוא רחמים משפט של רחמים וחסד אמת שיהיה באמת לעצמו חסד. וגם צדקו יחדיו שיהיה צדקה לכלם יחד לא צדקה לזה ורע לזה. חוץ במקום שחפץ ד' לעשות נגוף ורפוא כמו במצרים.

ט״ואבל מהו חסד אמיתי שאנו משיגים הוא התכלית אשר עליו ברא ד' את כל איש. התכלית שהיה בדעתו ית' שעל זה ברא את האדם. אם האדם משיג זה התכלית אז השיג את נשמתו והשיג את החסד ואם לאו לא השיג את נשמתו. כלומר האצילות מד' והמציאות זהו חסד א־ל. והתכלית שהיה בדעת א־ל דעות זה מציאותו של אדם. ואם לא מצא תכליתו אין הוא נמצא. כי הגוף נקרא בשם אדם וגם הנשמה נקראת נשמת אדם פלוני. לכן מוכרח להמצא אדם פלוני חוץ מהנשמה. וזהו חלק מחשבת אלקי שהוא מולא (דאם חלק מחשבתו ית' וואם ער האט פערנומען). ובמה מולא הוא חלק מחשבת אלקי בהתכלית שהיה במחשבתו ית' שזאת הוא יתקן. וחלק המחשבה זו זהו עצם האדם ומציאותו.

ט״זוהנה לכל אחד יש תכלית פרטי אשר כל אחד מרגיש זאת בנפשו מה תכליתו ולמה בא לעולם. בספרים קדושים איתא שהאדם שמרגיש שיש לו מידה רעה או איזה מצוה קשה לו לעשות, סימן הוא שבא לעולם לתקן זאת, וכמו שנודע מזה ענינים שונים אשר ידע אינש בנפשו את תכליתו הפרטי. אבל כלל התכלית של ישראל שנשיגהו בעבודה, כי בלי עבודה יש שרפים ואופנים וחיות הקודש שמהללים לשמו ית' באהבה, רק כל תכלית ישראל שנשיגהו בעבודה. ואף הנסתר מהם ע"י עבודה ישיגהו, לכן כשעלה במחשבה לברוא את העולם ושם עדיין אין הסתר וא"כ תהיה השגה בלא עבודה כי לא צריכים לעבוד שנשיגהו כי בין כך ובין כך משיגים אותו ית' כי אין הסתר, וא"כ לא היו משיגים התכלית כי התכלית היה שנשיגהו בעבודה, וא"כ זהו דין כנ"ל שמי שאין משיג את תכליתו זהו דין, אבל אח"כ בעשיה התחיל הרחמים, מהו הרחמים, מה שהיה הסתר ויהיה עבודה וישיג התכלית שעליו נברא. היינו שיעבוד את ד' ועי"ז ישיג אורו ית'

י״זנמצא שבמחשבה היה שאף בלי עבודה ולאינו ראוי ג"כ יתגלה אור אלקי. ובעשיה היא שרק ע"י עבודה יקבלו אורו ית'. לכן גם לחוטא בא אור במחשבה וזהו החרטה וההרהור תשובה. נמצא שבע"ת משיג במחשבה מבחי' דין שאף בלי עבודה ישיג אורו ית' שאצלו הוא דין בבחי' מקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי עומד הוא בחי' בלי עבודה, כי אדם הוא בחי' הולך שע"י עבודתו הולך מחיל אל חיל משא"כ מלאכים נקראים עומדים כי משיגים בלי עבודה רק כפי שנתנו להם מן השמים בלא עבודה ואינו יכול מעבודתו לעלות. ולפי הנ"ל שההרהור תשובה הא' הבאה לידם הוא מבחי' מחשבה של בלי עבודה, אבל צדיקים משיגים אך בעבודתם וממילא עולים ומהלכים. וזה במקום שבע"ת עומדים, כי אינם הולכים. צדיקים גמורין אינם יכולים לעמוד. כי הם הולכים. רק הבע"ת שגומר תשובתו אז זהו כבר מעבודתו ונקרא הולך

י״חאבל לא על תשובה מחטאים לבד עשה ד' דין ורחמים. לא שיהיו עבירות היתה תכלית מחשבת אלקי. רק עיקר עשיית דין ורחמים היינו תשובה עילאה כנ"ל בחי' תשובת ד' ית' היתה עבור כל ישראל, כי זאת מגיע לכל ישראל בעבודה אשר בלעדה א"א כלל לעבוד אותו ית' ולילך מחיל אל חיל. כי כנ"ל צריך כל איש ישראל להיות הולך שיתעלה מדרגה לדרגה. אבל איך ישיג האדם מדרגה שהיא למעלה הימנו אם לא עבד בה. כי כנ"ל עבודה של עשיה של שיתפה לרחמים היא של הסתר אשר רק בעבודה ישיג ואם לא השיג מאומה מן העבודה שהיא לעילא איך יבוא אליה. כי לא ישתוקק אליה כלל אם אין לו שום הארה ממנה. אבל יען שד' ברא את העולם בב' הבחי' היינו במחשבה הי' דין ולפי הנ"ל שאף בלי העבודה יאיר האור ומזה משיג העובד במחשבה הארה מן עולם לעילא שלא עבד בה. ויוכל אח"כ ע"י עבודתו של בחי' רחמים להתעלות אליו. לכן מי שעובד את ד' לא ע"י חטא רק שהולך מדרגה לדרגה אז מתקן בזה התשובה עילאה תשובת ד' ששב כביכול מדין לרחמים כי על זה היתה הכונה כנ"ל. וזה ענין תשובה ומעש"ט התשובה לא מחטא רק תשובה עילאה ממעש"ט. משא"כ כששב על עונות היא תשובה קטנה שאת תשובתו הרמה תשובה עילאה הוא משתמש לשוב מחטא וכונת ד' ית' שעשה מקודם דין ואח"כ רחמים היתה שיהיה חטא בעולם.

י״טוזה שמרמז הפסוק אם עונות תשמור. ולא תמחל ותהיה עבודתנו גם הלאה לשוב מחטא. י"ה אדנ"י מי יעמוד. כי י"ה היא הוי' כנודע ואדנ"י הוא אלקים אתה עשית הוי' אלקים כדי שנוכל להתעלות מעבודה לעבודה ואם עונות תשמר. י"ה אדנ' מי יעמוד, ואם תאמר שעל זה בעצמו עשה ד' הוי' אלקים. תשובה עילאה כדי שנשוב. לא. כי עמך הסליחה מה שעמך בעצמך כביכול סליחה תשובה עילאה. היתה למען תורא. למען נוסיף בעבודה ויראת ד', לא למען נחטא. לכן אנו מבקשים שד' ימחל לנו ואז נוכל ע"י תשובת ד' ללכת הלאה בעבודה ויראה ויהיה יחוד הוי' אלקים במלואה.

כ׳אבל מי גבר יוכל לאמור על עצמו שהוא נקי מכל מום וחטא ואינו צריך לשוב על חטא, ואם אומר כן אין לך חטא גדול מזה כי מתגאה הוא. ולפי הנ"ל אף אם שב נשאר פגם מזה בעצמו על שתשובת ד' שהיתה עיקר כונת ד' עליה לא שב. היינו שילך מחיל אל חיל רק תשובת עצמו על חטאים. כי לפי הנ"ל שעיקר תשובת ד' היתה עלעבודה, נמצא מי שהולך כך בעבודה, אז עושה תשובת ד' לתשובה ומתקנה, כי נשלם כונתו ית'. משא"כ מי ששב רק על חטאים, אז כונת ד' בתשובה עילאה פוגם.

כ״אלכן אומר הפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם, על איזה חטא לכפר עליכם. מכל חטאתיכם, מה שטהרתם רק על חטאתיכם. אשר באמת היה צריך להיות לפני ד' תטהרו. שתשובתכם תהיה מושלמת ולא עשיתם כן רק תשובה נמוכה עשיתם. ע"ז עיצומו של יום מכפר שמעתה תהיו מנוקים מכל עון ופגם, ותוכלו לעבוד את ד' בבחינת ילכו מחיל אל חיל ע"י תשובה עילאה כנ"ל.