דרך המלך, חגים, יום כיפור ב׳Derekh HaMelekh, Holidays, Yom Kippur 2
א׳מוצאי יוה"כ (תר"צ)
1
ב׳איתא במדרש שה"ש, אחות לנו קטנה אלו ישראל, לע"ל וכו' מקטרגים על ישראל וכו' אמר להם הקב"ה אחות לנו קטנה מה קטן כל מה שעושה אין ממחין עליו מפני שהוא קטן. כך כל מה שישראל מתלכלכין כל ימות השנה בעונותיהם בא יוה"כ ומכפר עליהם עכ"ל הק'. משמע מזה שכל מה שיוה"כ מכפר על ישראל הוא מפני שהוא בחי' קטן. כי מה שאין ממחין על הקטן לא מפני שאין בו דעת בלבד. כי אדרבה גדול שאין בו דעת או גם הקטן אם הוא ילד טפש אינו אהוב, וכל מעשיו אינן נושאות חן והם בזוים, לעול ולמשא בעיני כל. וכל מה שאין ממחין על הקטן הוא מפני שיש לו דעת זה להכיר שאין בו דעת שלם להדריך א"ע. ומוכרח הוא להיות כרוך אחר אביו בכל מעשיו, ופשטות תמימות והתבטלות זו שיש לו לגבי אביו מעורר מין רחמנות ואהבה באביו עד שגם אם עושה איזה עולה מוחל לו. לא משום איזה תירוץ רק מפני האהבה והרחמנות שיש לאביו אליו. וכמו תינוק שאינו יכול עוד ללכת היטב אם נופל אביו מרחם עליו וממהר אליו להעמידו ולרצותו, כך גם על העוולה שעושה. אביו מרחמהו ואין מענישו רק עוזר לו ליישר את דרכו מעתה. וכך איש הישראלי צריך לדעת תמיד שלפי ערך קדושתו למעלה אף בעוה"ז צריך להתנהג בקדושה עלאה. וכיון שיש בו רק דעת אנושי יכול הוא להנהיג רק דבר מן עוה"ז. ולא את עצמו. את איש ישראל שהוא רוח ממרום שתעה לעוה"ז. ובכל תנועה קלה שאינה לפי הערך שלו בן עולם העליון יכול ח"ו ליפול. וצייך הוא להתפלל תמיד לד' הורני ד' דרכך. לכן כל מה שמרגיש האיש יותר את הקדושה עלאה שבקרבו מרגיש יותר שנעדר דעת הוא לפי ערך קדושתו למעלה. ובמדה שאינו מרגיש קדושה או נדמה לו שהוא בן עוה"ז חושב שיש לו דעת ד' והותר. איש פשוט נדמה לו שיודע איך להנהיג א"ע. ואם לא ידע יקח קיצור ש"ע או ישאל שאלה להדיין. ודוד המלך ביקש וחזר וביקש. הורני ד' דרכך. הורני ד' דרך חוקיך וכו' הוא אינו יודע מאומה רק ד' יכול להורהו. ולדעת זאת. כלומר שירגיש בקרבו קדושה זו עד שידע שא"א לו להנהיג א"ע. יכול האיש אף אם לא התחזק עוד בקדושה כדוד המלך ואפילו אם עומד עוד מרחוק ח"ו. כי גם מי שעומד במרתף חשוך ולא ידע כל ימיו שחסר לו אור כשרואה אור מרחוק חוץ למרתפו יודע הוא שחסר לו אור. והרבה פעמים האיש מתרגש ברגש קדושה. אף שעודו רחוק ממנה ורק מרחוק ראה נפשו מזדעזעת. וגם רואים אנו שמי שכולו שקוע רק בדברי עוה"ז ובמסחר נדמה לו שיש לו די שכל להנהיג א"ע. ומי שמסתכל בספרים קדושים ורואה בגדלות הצדיקים. אף אם אינו מקבל עוד ע"ע ללכת בדרכיהם הקדושים ועוד לא התקשר בהם. רק מזה בעצמו שרואה את האור והקדושה בהם איך שאנשים ילודי אשה עלו למדרגה גבוהה כזו מתבטל בעצמו ואומר כך צריך איש הישראל להיות. ואני מה. הלא אין לי אפי' דעת איך להתנהג. ומכש"כ מי שמתחיל לעבוד להתקרב וללכת בקדושה רואה בכל פעם יותר שצריך הוא רק לעזר ד' ומתפלל הורני ד'. וזה יעקב הקטן. דוד הקטן. ועשו בנה הגדול. הקטנות היא ככל מדה שאין האיש יכול להגיע אליה, בלתי שישנה א"ע ויהיה באמת כן. המצוה שבעשיה אף שאין האיש עושה בלב שלם יכול לכפות א"ע לעשותה, ואף שאין זו מצוה שלימה מ"מ מצוה היא ומחויב לעשותה אפי' בכפיה. משא"כ לתקן מדה, א"א בלתי אם שיביא האדם א"ע למצב זה שיהיה מוכשר לה ותקבע בלבו. ואהבת את ד' אלקיך מוכרח להיות בכל לבבך ובכל נפשך וכן אין שייך בה שלא לשמה. וכך היא מדת הקטנות, בזה בלבד שידמה האדם לעצמו שהוא אין ואפס. אם אינו מרגיש בעצמו הקטנות כנ"ל כקטן שאין לו דעת להנהיג א"ע ע"י שרוצה להיות הולך להקדושה שמרגישה למעלה ממצבו. לא יועיל.
2
ג׳וזה שאמר ד' להירח צדיקים יקראו בשמך, כי הירח כיון שנתקטנה ואינה במצב אחד וצריכה בכל פעם ללכת ולהתגדל להאור שלמעלה ממנה, מרגשת בקטנותה. ובקטנות כזו יקראו הצדיקים קטן. ואפשר זאת היתה כל ענין טענת הלבנה, כי אור שברא הקב"ה ביום א' היה אדם מסתכל בו וכו' וראה הקב"ה במעשי דור אנוש וגנזו לצדיקים לע"ל. ולא ידעה הלבנה אם נגנז לגמרי עד לעתיד, או שגם עתה יאיר לצדיקים שבעולם הזה, ויהיה כמו במצרים שהיה חושך למצרים ולכל בנ"י היה אור במושבותם. כלומר שאור החמה והלבנה יאירו לרשעים במעט אור ולצדיקים באור רב, אבל אם כך יהיו. אז לא יאירו לכל הצדיקים בשוה, רק לכל צדיק כפי צדקתו, כי בשלמא ביום ראשון שהיה אור סתם היה מאיר בשוה משא"כ שנתחלק בין רשעים לצדיקים תלוי בכל צדיק במדרגת צדקו, ואפי' לצדיק אחד ג"כ אינן מאירים תמיד באופן שוה רק תלוי במדה שהולך ומתגדל בצדקו יאירו לו האורות, וא"כ היה קשה להלבנה למה נקראים מאורות הגדולים כי הם צריכים להרגיש עתה את קטנותם מפני שהם יהיו בחי' הולך אל אור של יום ראשון כפי הליכות הצדיקים. ותיבת גדול מראה שהם בחי' עומד על מצב אחד ואינם עולים ולא מרגישים את האור שלמעלה מהם שהם צריכים לבא אליו, ולמה באמת כך כיון שנתמעט אורם לגמרי בעוה"ז ולא נעשו כבמצרים כנ"ל. ואמרה אפשר וכו' שישתמשו בכתר אחד, לא על־ששניהם משתמשים בכתר אחד לבד שאלה רק על שכל אחד מהם משתמש בכתר אחד ובמצב אחד תמיד ואינו הולך. ואמר ד' לה לכי ומעטי את עצמך, אם רוצה את להיות בחי' הולך תתמעטי עוד פעם מכפי שאת עתה ותהי' בחי' הולך לבא אל מדרגתך של עתה. וכמו שרואים שהלבנה בכל חודש מתמעטת והולכת ומתגדלת עד שובה אל מצבה שהיתה. אמרה וכי הואיל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט א"ע. דייקא שאמרתי לפניך, כי באמת אין טענת הלבנה טענה. כי כיון שהצדיקים עוד לא היו אז בעולם ורק דור אנוש וכו' התחילו מקודם. א"כ א"א שתהי' הלבנה הולכת ומתגדלת למצב אור של יום ראשון, כי מהם נגנז האור, ואם רוצה דוקא להתחיל תיכף בבחי' הולך יכולה רק להתמעט וכו' כמו שאמר ד' לכי ומעטי. אבל הלבנה אמרה וכו' הואיל שאמרתי לפניך וכו' כי לפני ד' עבר עתיד הוה שוה. וכיון שרואה ד' שיהיו צדיקים כבר יכולה היא להיות הולך לאור יום ראשון. ובין הפיוס אמר לה ה' צדיקים יקראו בשמך. לא שגם הם הבחי' הולך שלהם יהיה ע"י מיעוט באמת אך שרק יקראו בשמך קטן. והליכתם תהיה ע"י שישובו לאור של יום ראשון. בלא מיעוט מקודם. והלבנה כיון שרצתה תיכף להתחיל בהולך והיא מן עוה"ז מוכרחה להיות בחי' לכי ומעטי. ואמר ד' הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. לפי הירח שהוא בעוה"ז היה הכרח להתמעט. רק הביאו עלי. שלפי ערכי שעבר הוה עתיד שוה היתה יכולה ללכת בלא מיעוט.
3
ד׳נחזור להנ"ל האיש ישראל צריך לדעת שהוא איש ממרום. והוא צריך להתנהג גם בעוה"ז כאיש ממרום. וכיון שאין לו דעת לזה לכן ירגיש א"ע כקטן שבטל וכרוך לגבי אביו ויתפלל הוריני ד' דרכך וכו'. ואפשר זה פירוש המשנה חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים. כי את השונא א"א לאהוב. וגם למי שאינו שונא יכולים לאהוב רק במדה שהוא אוהב אותו, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. פשוט הוא מפני שאהבה התקרבות הנפש היא, ואם חבירו שונא אותו מרחק הוא את נפשו שלא תוכל להתקרב אליו. ולא שונא לגמרי רק אפי' באוהב כנ"ל, אם ראובן אוהב הרבה את שמעון ושמעון אוהב את ראובן רק מעט. נמצא שהאהבה והתקרבות נפשו של ראובן היתירה על של שמעון. נתרחקה משמעון. כי באהבה יתירה אינו אוהב לו. משא"כ באב לבנו רואים שהאב אוהב כמעט תמיד את בנו יותר מאשר הבן אוהב את אביו. וכנ"ל כיון שהבן מחזיק א"ע לקטן ובטל לגבי אביו, לכן העדר אהבה היתירה לגבי אביו אינה נחשבת להתרחקות שמרחק את נפש אביו שאוהבו באהבה היתירה כי בטל לגמרי אליו, רק גם זה מפני חוסר דעת וחוסר עצמיות שיהיה אוהב. כי נתבטלה נפשו לגמרי לאביו.
4
ה׳חביבים ישראל שנקראו בנים למקום. וד' אוהבם כבנים. לכן חבה יתירה, והאהבה זו שד' אוהב אותם חבה יתירה היא נודעת להם שנקראו בנים. כאשר הם יודעים ומרגישים א"ע לבן ולקטן שכרוך אחרי אביו אז החבה יתירה. על שלהם. לכן בר"ה שלא הרגשנו עוד בגודל האור שחופף עלינו מלמעלה אמרנו אם כבנים אם כעבדים, שלא היה אצלנו בטוח שאנו כבן שבטל לאביו. משא"כ אחרי ר"ה ועשי"ת שפושטים מעט עכ"פ את לבוש הגם של ימות החול ואור שלמעלה נוגע עד ללבבינו ולמוחינו וכבר יודעים שאנו כבנים. מסיים ר"ע את המשניות יומא. אשריכם ישראל וכו' אביכם שבשמים. זאת היא כל הטהרה מפני שהוא בחי' אביכם ואתם בנים. וכמו שהקטן כל מה שעושה אין ממחין וכו' כך כל מה שמתלכלכין בעונות בכל ימות השנה בא יוה"כ ומכפר עליהם. והכל מפני שאנו בחי' בן הקטן שבטל לאביו מפני שיודעים שאין לנו דעת להנהיג א"ע בקדושה עלאה כמו שצריכים להתנהג.
5