דרך המלך, תורה, החודשDerekh HaMelekh, Torah, HaChodesh

א׳פרשת החודש תרפ"ה

ב׳החודש הזה לכם ראש חדשים. להבין מעט עכ"פ את הכתוב. אם הכתוב מפרט אח"כ ראשון הוא לכם. למה כתיב ראש חדשים. וכן מה נתקשה מש"ר במולד הלבנה. האם עד כאן לא ראה עוד את הלבנה בחדושה.

ג׳אמנם בני ישראל מונין ללבנה. מהי הלבנה בעצמה היא עצם חשוך. וע"י התקרבותה נגד אור השמש לא די שנעשה לה לעצמה אור אלא אף לאחרים מאיר העצם החשוך הזה. וזהו דרך האיש הישראלי להפוך מחשוכא לנהורא וטעמא מרירא למתיקא, ולא להאיר לעצמו בלבד אלא אף לזולתו. והישראלי אינו צריך להפריש את החושך ולאמור הלא חושך הוא וא"א שישכון בו אור. כי ח"ו אין שני רשויות נמצא. אלא ידע שאף את החושך ד' ית' ברא יוצר אור ובורא חושך ומלכותו בכל משלה. ועלינו להפכו לנהורא.

ד׳אבל בראשית צריך הישראלי להשתדל שידע מהו חושך. ויקרא ד' לאור יום ולחושך קרא לילה. משמע שאין זה דבר עצמי שהחושך הוא לילה. רק ד' היה צריך לקרוא את שמו. כל שמות הברואים המתין ד' שיקרא להם אדם שמות. אבל לאור וחושך לא היה יכול אדם לקרוא להם שמות כי מעצמו לא היה יודע מהו חושך ולילה ורק ד' בעצמו קרא. והישראלי שחפץ לדעת מהו אור ומהו חושך ולא ישים אור לחושך וחושך לאור צריך להסתכל בעיני ד' אשר בלבבו, עיני ד' אל יראיו. כדי שיראה ויסתכל באמת. עד עתה דברנו בדרך כלל בכל ענין עבודה. ובדרך פרט יוכל להיות, ע"פ פשוט חושב האדם שהחושך הוא העדר האור ואינו עצם נמצא לעצמו, ואם הוא אינו מרגיש בעצמו ח"ו אור קדושה מתברך הוא בלבבו לאמור עכ"פ אין בי עצם רע. רק העדר האור. אבל מתי אין החושך עצם לעצמו רק העדר האור, כשאין אור נמצא כלל. למשל בלילה כשחושך בבית נאמר שהאור נעדר, אבל כשהשמש מאירה ובמקום אחד חושך אז בטח יש עצם חשוך שמחשיך את אור השמש.

ה׳וזהו החילוק בין ישראל לאוה"ע. שלמה המלך התפלל שהנכרי אשר יתפלל בבית הזה ישמע ד' לו, בין ראוי ובין שאינו ראוי. אף שלישראל ישמע רק כשראוי. אבל להנ"ל. הנכרי אם רק אינו בעל עבירה. אף שחושך בקרבו ולא המשיך אור הקדושה מ"מ אין עצם חשוך שוכן בקרבו כי עליו אין אור הקדושה זורח. והוא בחי' לילה שהחושך הוא רק העדר האור. משא"כ לישראל כשאינו ראוי היינו שאין אור הקדושה שורה עליו בטח עצם חשוך נמצא בו שמחשכו. כי עליו אור הקדושה זורח. ולולא האל זר שבגופו שמחשכו היה אור הקדושה מאיר עליו.

ו׳לכן האיש ישראל לא די לו בזה שלא עשה עבירות, רק אם אינו מרגיש עצם אור סימן הוא שהסט"א מקננת בו ח"ו. "חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו". בזה בעצמו הם מריעים מה שלהטיב הם מסתפקים בזה שרק בל ידעו במה שאינו יודע ולא עשה עבירות לפי דעתו, ומה שאין בהם אור לא נחשב להם מאומה, אבל לפי הנ"ל הלא ידעו אין אצלם העדר האור רק עצם מחשיך ח"ו.

ז׳אמנם זאת שלא נהיה בבחי' בל ידעו רק שירגיש את האור בטח אין כולם שווים. ואין אני אומר שירגיש כל אחד תיכף רוח הקודש הרבה כמו האיש שעובד כבר הרבה, ובפרט כמו נביא, רק ראשית ההרגשה שירגיש בחי' צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, גם בעולם הזה אין לצדיק מנוחה. האיש שיש לו מנוחה פנימית זהו מפני שאינו מרגיש מאומה. ואין לו תביעה פנימית, ומי שמרגיש מעט אין לו מנוחה הוא משתוקק תמיד. והוא מרגיש תמיד כח דוחף בקרבו שדוחה אותו לעלות ומרגיש תמיד את העדר קדושתו. ואף אם מרגיש מעט אור אינו מסתפק בזה כי מרגיש הוא שזהו רק ניצוץ ושביב קטן ואיך עוד לא הרבה לדעת ולהשיג. והוא בבחי' אין להם מנוחה בעוה"ז.

ח׳עצם הדברים הם. כי מה שד' ית' מאיר לאיש הישראלי הוא יען שד' ית' מרחם על בריותיו ומרגיש בצער אלו שאין להם אור. אבל באמת גם הצער הזה שמרגיש הישראלי על חשכתו ג"כ כביכול צער השכינה היא, כי מלכותו בכל משלה ובחשכתו של הישראלי ג"כ נמצא ניצוץ אלקות שמצטער על שנתרחק ממקורו וח"ו כבה אורו, כלומר לא האיש הוא המרגיש את הצער הזה, רק הניצוץ אלקי שבקרבו. למשל היד כשח"ו יחתכה תצטער. ומי הוא המרגיש, החיות שביד מרגשת בצער על שמתרחקת ממקורה, משא"כ אם ע"י חולי פסק חיותה ח"ו אז אינה מרגשת מאומה. כן גם הכאב על שנעדר מאלקי אלקים ואדוני האדונים מרגשת האלקות אשר בקרב האדם. ואם ח"ו אינו מרגיש בזה ואין חסר לו סימן הוא או שכבה לגמרי קדושתו ח"ו, או שכ"כ מעטה היא וכ"כ חתולה במחצלת של קנים עד שא"א לדעת את דרישתה וצערה. וכל מה שהאיש מתמלא באור הקדושה הוא מרגיש יותר בצער השכינה כביכול על שנעדר ממנו הקדושה שלעילא ממנו והוא משתוקק בתשוקה לעלות ולראות את פני השכינה, וזה הוא האין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא לעוה"ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל.

ט׳נחזור לעניננו, החושך במקום אור אינו העדר לבד רק עצם מחשיך. ומהו העצם המחשיך ח"ו בלב הישראלי. כי לא בעובר עבירה לבד קאמרינן שהוא עצם מחשיך אשר נאמר שהעבירה היא העצם מחשיך. הלא אנחנו מדברים עתה אף על "ולהטיב לא ידעו" שהרע והעצם מחשיך היא אף אם בל ידעו אם אינו מרגיש אור. וא"כ מהו העצם המחשיך. אבל מלא כל הארץ כבודו וגם את זה עשה ד', כי כשעלה ברצונו ית' לברא את העולם ולא היה מקום פנוי לעמידת העולמות עשה ד' הצימצום והמקום פנוי בלא אלקות כביכול. ואח"כ המשיך אור אלקי בבחי' קו כנודע. נמצא מאין נתגלה מקום חושך בלא אלקות, זהו מפני רצונו ית'. והרצון הזה נראה כאילו הוא רצון שיהיה חושך ח"ו בלא אלקות. אבל באמת מהו תכלית ומחשבת אלקינו בזה, אדרבה כדי שיהיה התגלות אלקות. ואף בעולם העשיה בני אדם נמוכים מבחי' עבדים ג"כ יוכלו לדעת אותו ית'.

י׳היוצא לנו מהנ"ל, שיש חלק רצון שכשהוא לעצמו נראה בו מקום פנוי בלא אלקות, וכשמתיחדת אליו המחשבה, נעשה התגלות גדול אף במקומות הנמוכים. לכן כיון [ש]הישראלי הוא המשכה משל מעלה, וגם רצונו הוא מהמשכת רצון אלקי, לפ"ז אם מפריד מחשבתו מרצונו, אז נעשה רצונו עצם מחשיך בלא אלקות. ואם מחבר מחשבתו לרצונו אדרבה נעשה מזה התגלות אלקות.

י״אלכן הא דאיתא בספרי אא"מ זצלל"ה לחבר המדות להמחשבה שלא יעשה דבר בלא מחשבה קדומה. אין הכונה שלא יעשה בלבד, אבל לרצות יכול בלא מחשבה קדומה. כי כל רצון בלא מחשבה קדומה הוא עצם מחשיך ח"ו, רק אף הרצון צריך לחבר אל המחשבה, וכשנתעורר רצון בלב הישראלי, צריך תיכף לחשוב אם צריך אני לרצות זה, אם זהו רצון אלקי, וזהו ענין סגולה להפך מחשוכא לנהורא ומעצם המחשיך לאור. ולא כשעולה בו הרצון לבד יחבר אליו את המחשבה, אלא גם יעשה לו שעורים. כלומר הישראלי צריך לדעת שאינו הפקר וכל רעותא דלבא שעולה בו פועל מה ועושה רושם. לכן צריך ליקח בזכרונו את כל בחי' רצון שעולה על לבו. ויקבע לו זמן בכל יום שיעיין ברצונותיו שעלו על לבו בכל המעל"ע ויתחבר מחשבתו אליהם. וזהו ענין טהרת הרצון. והלבנה שהיא עצמה עצם חשוך. נעשה ממנה אור להאיר גם לזולתה ע"י התחברותה עם השמש. ולפי הנודע היא בחי' מלכות וכשעולות עולות עד הכתר, כל אורה הוא רק כשעולה עד הכתר וכשיושבת על חכמה ובינה כנודע. וכמו שאיתא בזוה"ק ברוך ד' שהיא מלכות יהיה מתברך ממקומו חכמה עלאה ע"ש. והלבנה שאנו מונין לה מזכרת לנו זאת.

י״בובמצרים שהיה הדעת בגלות וממילא הלבנה והרצון היה עצם חשוך נתקשה משה. עד שהראה לו ד' הלבנה בחדושה כשהיא מתחברת עם דעת הקדושה. ואמר לו החודש הזה לכם ראש חדשים, אם תחברוה להראש להמחשבה, אז הוא בין החדשים ומתקדש, ובאם לאו, לא די שהאדם פוגם בעצמו אלא אף למעלה גורם ח"ו פגם וקוצץ בנטיעות, שמפריד המחשבה ח"ו מרצון אלקי כנ"ל. ואמר ד' הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח כי גם למעלה פוגמים ח"ו. והשיעור שצריך הישראלי לעשות לחבר את המחשבה להרצון, טוב שילמד מקודם דברי תורה, כדי שלא דעת אנושי רק דעת אלקית יחבר אליו, ואז נזכה למלא פגימת הלבנה והבן.

י״גהיוצא לנו מדברינו. שהרצון הישראלי הוא המשכה מרצון אלקי שבבריאת העולמות, ואם מפרידים בינו לבין המחשבה נעשה ח"ו עצם מחשיך ומקום פנוי בלא אלקות. וע"י היחוד נעשה עצם מאיר אשר ממשיך קדושה בבחי' אעדל"ת ובחי' מ"נ. ויש בזה ג"כ מדרגות. כי בראשית הישראלי מהפך את הרצון שלו לאור. אבל יכולת ביד הישראלי להאיר גם לזולתו ולעשות מרצון חבירו קודש. ולכן הוא השם "גוטר יוד" שמרגיש בצרכן ורצונן של ישראל. לכן עי"ז שרצון זולתו נכנס בו יכול הוא להפכו לקדושה אם מחבר אליו את המחשבה. "והגישו אדוניו אל האלקים". אם נתעורר בעבד עברי רצון רע שאינו רוצה להיות עבד לד' אלקי אלקים ואדוני האדונים ואומר אהבתי את אדוני וכו' וצריכים לקדש את רצונו שירצה את הקדושה. והגישו אדוניו אל האלקים, הרב. וכשיתקרב אל הרב אז לא ירצה הפך מה שירצה ד'. כי רצונו נכנס בהרב ויתחבר שם עם נשמתו ודעתו. לכן כתיב בלשון אלקים. כי מה שהרב מרגיש את רצונן של ישראל ורצונותיהם נכנס בו לא מרחמנות הוא כמו איש טוב, רק כנ"ל רצון של ישראל הוא המשכה מרצון אלקי רק שנפרד ונעשה עצם חשוך, וכיון שהוא הצדיק דבוק בד' אז מרגיש ברצונו של זולתו שנמשך מרצון עליון. וכשרוצים לתקן את הרצון של העבד עברי והגישו אדוניו אל האלקים.

י״דוהנה הסתלקות צדיק מעוה"ז היא ענין עליות הנשמה כנודע. וכיון שחלק מרצון שלנו וחלק נשמתנו נכנסו בו ונתדבקו בו ובנשמתו אז גם את נשמתנו הקשורים בו הוא מעלה, ובכל היאר־צייט שנשמתו של הצדיק עולה כנודע מזוה"ק, אז צריכים להרגיש גם אנו עילוי בנשמתנו. ולאו דוקא מי שנסע אליו אלא כל מי שהולך בדרכיו דרך הקודש ודרך העבודה, מרגיש עלוי והתקדשות נשמה וק"ל.

ט״ופרשת החודש תר"צ

ט״זוידבר ד' וכו' בארץ מצרים לאמר, החודש הזה לכם וכו'. ונבין נא לשם מה אמר הפסוק היכן דיבר ד'. ובפרט שרש"י ז"ל מפרש חוץ לכרך. א"כ אין הפסוק מפרש בכלל את המקום ע"פ פשוט. ומה נרמז בו.

י״זאמנם איתא במדרש תנחומא (פ' יתרו) הקב"ה א"ל למשה אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא שאני מקרב ואיני מרחק וכו', אני הוא שקירבתי ליתרו ולא ריחקתיו אף אתה קרבהו ואל תרחקהו, עכ"ל המדרש.

י״חד' ית' אמר ע"ע שהוא מקרב ואינו מרחק, ואפי' ליתרו שהיה גוי קירב ולא ריחק ומכש"כ אותנו ישראל שד' מקרב ולא מרחק, ומן האיש מבקשים שהוא בעצמו אל ירחיק א"ע ואז ד' יקרבהו. והמדרש אומר. אני הוא שאמרתי והיה העולם אני הוא שמקרב וכו'. רק מי שאמר והיה העולם יכול לקרב. כי התקרבות אמיתית אינה בשכל אנושי בלבד שיבינו לו דבר זה בשכל לבד. אלא כל האיש בגופו ונפשו יבואו לקדושה.

י״טוזהו החילוק שבמש"ר כתיב ויקרא אל משה. כמו שקוראים לאיש שיבוא כולו למקום שקוראים אותו. ולהבדיל בבלעם כתיב ויקר ד' אל בלעם. לא שהתקרב הוא לד'. רק ניצוץ האור שנתגלה לו בא אל בלעם. והוא נשאר במקומו, ואף שידע בלעם בשכל וראיות אמיתיות שהקדושה היא הטוב והאמת האמיתי. כי האם צריכים יותר ראיה מזו שד' מדבר עמו, עד שאמר מה טובו אהליך יעקב וכל פרשיות אלו, ומ"מ נשאר בטומאתו עד שנתן אח"כ את העצה הרעה לעבירה רח"ל. כי כמו שחלוקה ומובדלת חיות האיש וכל טבעה מחיות הבהמה וחיה, כן גם חלוקה ומובדלת חיותו וטבעו של העובד את ד' מן חיותו וטבעו של האיש המגושם, במעשיו מחשבתו וכל עצמותו. וכמו שהשכל אינו מועיל לאדם לשנות חיותו שתהיה כבהמה, ואף אם יודע בשכלו את כל טבעו של הארי לא יועיל לו להשיג בקרבו עי"ז את גבורתו של הארי. כן מי שיש בקרבו חיות דסט"א ח"ו לא יועיל לו שכלו לבד לשנות עצמותו ומעשיו. ואף אם יודע בשכלו שהקדושה אמיתית היא מ"מ גופו ואבריו מתאוים ועושים מעשים מכוערים ר"ל.

כ׳להיות ישראל ולהתנהג בקדושת ישראל אמר ד'. והייתם קדושים. א"א לעשות עשייה של קדושה בלתי אם תהיו בעצמכם קדושים. ולהיות קדושים זהו להימצא כולו בקדושה בפנים ובחוץ. לכן אצל עובדי ד' השגה ועליה אחת היא, כי כל השגתו אינה השגה בשכל מה שיש רחוק ממנו ח"ו ת"ק שנים רק בחי' ויקרא אל משה, ראה קראתי בשם בצלאל וכו' ואמלא אותו רוח חכמה וכו' ע"י הקריאה שקרא אותו ד' למעלה מילא אותו בחכמה וכו'. משא"כ בלעם להבדיל היה אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים שנשאר בנפילתו, רק וגלוי עינים שאף מי ששוכב בבור רואה בעיניו לפעמים את האור מרחוק.

כ״אוכן הוא בכל איש ישראל כ"א במצבו, לפעמים מרגיש בקרבו רצון הקטן ממנו, ולפעמים בא עליו רצון שגדול ממנו. לפעמים בא לו רצון שאינו מעלה א"ע מכל מצבו, רק שאת מצבו יטיב מעט למשל שיכוון יותר את פירוש המלות בתפלה וילמד מעט יותר וכל התנהגותו ייטיב מעט. ולפעמים בא בו רצון שלמעלה מכל עצמותו, הוא מואס עתה בכל העולם ובכל הגופני והגם ובאמת רוצה ומשתוקק הוא לעזוב את כל שאון העולם ולהתבודד כל ימי חייו בעבודה לשם ד' ובשירה וזמרה לפניו, רק כיון שזאת א"א לו, לכן רוצה עכ"פ לשנות בשינוי גמור את כל סדר הנהגתו וכל עצמותו של עתה שתהיה רק קדושה וטהורה לד'. והן המה ב' בחינות המשכה בחי' "ויקר" שהוא נשאר במקומו ומצבו, ובחי' ויקרא אל משה שמעלה את כל עצמותו ועוקרתו מכל נמיכיות מצב וסדר גופו למעלה.

כ״בלא שאנו אומרים שבשעה שבא לאיש ישראל רצון הקטן ממנו הוא בחי' בלעם ח"ו, כי בלעם שעמד במקום סט"א ר"ל אז גם בשעת ההשגה נשאר נופל וניצוץ רוח ד' התלבש בלבושיו המכוערים ר"ל, משא"כ האיש הישראלי שבאיזה מצב שהוא נמצא בקדושה הוא, רק במדרגה תחתונה של קדושה, אז אם יש לו רצון הקטן של בחי' ויקר אינו עולה הרבה רק נשאר במצבו. ואילו כשעולה בו רצון חזק של בחי' ויקרא נתעלה כולו בשעה זו לקדושה שלמעלה ממנו. ואדרבה כדי להתעורר ברצון של ויקרא צריך הוא לעורר א"ע מקודם לרצון של ויקר, שרוח ד' יתלבש לו למצבו. כי הרצון של ויקרא להעלות אותו הוא מין השראה ממרום שקשה להאיש לעוררו, אבל הרצון של ויקר להיטיב א"ע ואת מצבו זהו בידו של האדם, ואם מקדש א"ע עכ"פ מעט ברצון של ויקר ומטיב את מעשיו זוכה אח"כ להשראה של ויקרא.

כ״גוזה הרמז שאמרו חז"ל שד' אומר לישראל פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם. כי יש להבין מה המה הב' פתחים. פתחו לי וכו' משמע שד' יכנס אליהם. ואפתח לכם משמע שישראל יכנסו. והיינו כנ"ל שבתחילה פתחו לי פתח קטן כפתחו של מחט וניצוץ הקדושה יכנס בהם בחי' ויקר. ואח"כ אפתח לכם פתח גדול כפתחו של אולם. שישראל יתעלו ויכנסו בבחי' ויקרא אל משה.

כ״דהיוצא לנו מדברינו שהתקדשות לא בשכל לבד היא. רק שצריך התקרבות עד שכל האיש ימצא בקדושה והקדושה בו. לכן ענין הקדושה תלוי גם במקום גופני. למשל מקום המקדש היה מקודש יותר מכל שאר מקומות הקדושה וכל איש שנכנס שמה נתקדש. כי אילו היה ענין התקדשות רק מין הבנה בשכל לא היה שייך חילוק מקום. כיון שיכולים להיות במזרח ולהבין ג"כ מה שנמצא במערב. אבל כיון שצריכים התקרבות קדושה לכן במקום ששם יותר נמצאת הקדושה הוא יותר קדוש וכל הנמצא בו מתקדש.

כ״הוהנה נודע שלכן המכה האחרונה שנאבדו בה המצרים היתה בים לא במצרים. כמו שאר המכות האותות והמופתים. מפני שעיקר הכוונה אז שיבואו ישראל לקדושה זו עד שראתה שפחה על הים וכו'. והיו צריכים לאבד כל קיום המצריים וממשלתם על ישראל ששעבדו בדעתם כנודע. והתגלות הזאת לא יכלה להיות במצרים במקום נמוך כזה. והוצרכו לצאת משם לים.

כ״וואפשר זה הרמז ברש"י ז"ל בפ' יתרו על וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא. קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ונודעת הקושיא מהי השאלה מה שמועה שמע ובא. הלא כתיב בפי' בתורה וישמע וכו' כי הוציא וכו'. אבל להנ"ל שואל רש"י. שלכאורה היה יתרו צריך לטעות שאין צריכים לבא למקום הקדושה רק גם בארצו יכול לישב ולקבל את התורה. ומה שמע ובא למקום הקדושה. כי נודע שקדושת א"י והמקדש הלכה עם בנ"י במדבר ומאין ידע יתרו שצריך לבוא ותלוי בקדושת המקום. וע"ז השיב קי"ס ומלחמת עמלק, ששמע שלקי"ס הוציא ד' את ישראל ממצרים ולא עשה זאת במצרים. והבין שתלוי בקדושת המקום. וכן מלחמת עמלק, כי נודע שחטאם היה על שאמרו היש ד' בקרבנו אם אין אף ששמרו את המצוות מ"מ כיון שבקרבם לא השיגו קדושה והיתה חוץ מהם ויבא עמלק, וכששמע זאת, ידע שצריך הוא לבוא למקום הקדושה.

כ״זוהתקרבות הזאת שאינה בשכל לבד רק גם בכל עצמותו, שימצא כולו בקדושה, וגם בעל העבירה ר"ל יתקרב כולו לקדושה ותהיה בקרבו מבית ומחוץ. יכול לעשות רק הבורא ית' שברא עולם כזה עולם גשמי, ולא שישאר העולם בגשמיות ברא אותו אלא שגם כאן תהיה מלכותו בכל משלה וגם את גשמיות העולם נוכל לעשות קדושה. הוא יכול לקרב את הרחוקים, כמו שאמר המדרש אני הוא שאמרתי והיה העולם אני הוא שמקרב ולא מרחק. ויקהל משה, לא מרחוק ישמעו רק הקהילם למקום דקדושה. אבל המדרש אינו אומר אני הוא שבראתי את העולם, רק אני שאמרתי והיה העולם. כי הנה רש"י ז"ל אומר בשם המדרש מתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין וכו’ (בראשית א'). ומ"מ רואים שבתורה כתיב ויאמר במעשה בראשית ואמירה היא רכה. ויכול להיות שהט' ויאמר הכתובים בתורה הם רכות כמו שאמר המדרש ראה שאין העולם העולם מתקיים שיתפה וכו' והקדים בה מדת הרחמים. לכן ט' הויאמר הן כבר אחר ששיתף מדה"ר, אבל הבראשית שהוא במקום מאמר כמו שאמרה הגמ' ובו כתיב אלקים "בראשית ברא אלקים" שדרשו שעלה במחשבה וכו' במדה"ד, במקום דיבור הוא ולא אמירה. ואף שהגמרא אומרת בראשית נמי מאמר הוא ולא אמרה דיבור, זה מפני שקאי על המשנה בי' מאמרות נברא העולם והט' שמפורש בהם כתיב ויאמר, וע"ז מקשה הלא ט' ויאמר כתיבי, לכן אמרה הגמרא בראשית נמי מאמר הוא כי לא שייך לומר נמי דיבור הוא כיון שכולם אמירה כתיב בהם לא דיבור. וזהו בדבר ד' שמים נעשו. שמשמע בדבר דיבור אחד והלא בעשרה מאמרות נברא העולם, אבל כנ"ל דיבור לא היה רק אחד.

כ״חע"פ פשוט אפשר כי דין אמיתי אינו עונש רק צמצום, ובפרט במרום קודם בריה"ע במחשבה עילאה שאין שייך חטא ועונש רק צמצום. והתרגום מתרגם על בראשית בחוכמא, היינו עלה במחשבה. ובפלח הרמון מהרמ"ע מפאנו זצ"ל (שע"ג פ"ב) מחלק בין ראשית לראשון, ראשון הוא שאינו דבוק אל האחרון. ולכן כתר לגודל העלמו נקרא ראשון, וראשית הוא שדבוק אל האחרון לכן חכמה שמתפשטת בספירות נקראת ראשית, בראשית וכו'. עכ"ל. לכן במחשבה שמתפשטת למטה היה יכול יותר להיות בריאת הצמצום מן הויאמר, ולא יכול הצמצום להמצא בהויאמר שאח"כ כמו בהבראשית. ומבשרי אחזה אלו־ה. האב למשל שעושה מלבוש לבנו, אז במחשבה אף שחושב מן המלבוש א"א שלא יחשוב גם מבנו. מלבוש לבנו, והמחשבה של המלבוש א"א בלא מחשבת עצם הבן. משא"כ בהעשיה שעושה המלבוש וגם בהדיבור שמדבר בו מן המלבוש רק הלבוש נמצא בהם, וכשרוצה לדבר גם מן הבן מוכרח לדבר עוד דיבור מן הבן, ואין דיבור אחד יכול להכיל בתוכו את הבן והלבוש, משא"כ המחשבה גם בשעה שחושב מן הלבוש יודע וחושב שזהו בשביל בנו ותמונת בנו אז לפניו, כנ"ל. והגם שאין לנו ידיעה ממחשבה ודיבור עליון כי גם עשיה העליונה היא הרבה הרבה למעלה מהשגתנו עד אין שיעור וחקר. אבל כיון שכדי לשבר את האוזן דברה התורה בלשון בני האדם בפה ועין וכו'. ויכולים אנו להמשיל משל לענין עבודה כפי מצבנו כנ"ל מבשרי אחזה וכו', ובפרט כשרואים בגמרא שאומרת לרבותא שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו משמע שתמיד הדיבור כולל רק אחת, לא שיכול לדבר רק אחת, כי יכולת ד' למעלה מהגבול הוא, רק שד' דיבר רק דיבור שכולל דבר אחד, זולת בקבה"ת שהיתה רבותא. לכן בהט' ויאמר באם היתה הכונה בהם על גוף העולם כי אז היה בהם רק צמצום לבוש וגופניות בלא רוחניות, לכן הכתה רק על נשמת העולם ורוחניותו, כנודע שכמו שיש להגוף רמ"ח אברים ושם "ה גידים כן יש בנשמה, וכל הדברים שנמצאים בגופניות העולם נמצאים כן ברוחניות נשמת העולם. וכל הט' ויאמר שהן האמירה שנתגלה בהם העולם אמירה כתיב בהם, שאינם צמצום, כי הכונה בהם על רוחניותם לא על גופם. ובהמחשבה של בראשית נמצא גם צמצום העולם כיון שבמחשבה של צמצום גם העצם נמצא.

כ״טוזה מתחילה עלה במחשבה לברא אה"ע במה"ד. במחשבה של בראשית ברא אלקים, ואז גם הרוחניות נמצא, ראה שאין העולם מתקיים אם גם הלאה יהיה צמצום כיון שרק הגופניות יתגלה, לכן שיתפה למדה"ר וכו' וכתיב ויאמר רחמים, והצמצום של העולם שורשו ממחשבה עילאה שנצטמצמה לכאן. ובכל העולם שניהם יש בהם רוחניות מן הויאמר וצמצום וגוף מן המחשבה. וכענין זה איתא בבית־אהרון שכל מדרגה יותר עילאה בקדושה יכולה יותר לרדת למקום יותר עמוק ונמוך וכנ"ל יש לרמז מאוד עמקו מחשבותיך, המקום העמוק ונמוך בעוה"ז מן מחשבותיך הוא. אבל שתצטייר נשמת העולם לדברים אלו בהט' ויאמר ג"כ מצמצום המחשבה היא, כמו שכח הנפש נתגלה לראיה שמיעה ע"י אברי הגוף של האוזן והעין. כי ע"י צמצום לבוש העולם שנתגלה ע"י המחשבה עילאה גילה ד' את נשמת העולם בדברים אלו בט' ויאמר.

ל׳היוצא לנו מדברינו שרוחניות העולם קיימת גם בעוה"ז כי נברא בהט' ויאמר לעולם הזה. משא"כ צמצום העולם אין לו קיום בעוה"ז לעצמו רק ממחשבה עילאה שהמחשבה לעצמה למעלה מכל העולם היא. ונמשך ונשתלשל הצמצום לעוה"ז. לכן אם איש ישראל עובד את ד' בדברי עוה"ז ומגלה בהם את המחשבה עילאה. שהבונה היתה שיהיה העולם גופני כדי שנעבוד בהם את ד'. אז יש גם לעוה"ז מציאות וקיום כיון שאת המחשבה עילאה המשיך ויסוד עוה"ז במחשבה עילאה נמשכה לעוה"ז בהתגלות. משא"כ מי שאינו עובד את ד' בדברי עוה"ז ואין מחשבה העילאה נמשכת לעוה"ז אז אין ישות ומציאות לעוה"ז כיון שהמחשבה נשארה למעלה ונסתרת בעוה"ז. והעוה"ז רק הארה דהארה של מחשבה מסותרת היא אצלו מין מחשבה ודמיון שנשתלשל ונתגשם בגוף ומוח האדם, וכמו שרואים שכל התאוות רק דמיון הם וכשבא להן וממלא את תאוותו בהן רואה שאין דבר נמצא הבל וריק הם ומואס ומתחרט עליהם. וזהו כל היכולת לשוב כיון שאין ישות וקיום להנמיכיות. וכששב בטלה כל הנמיכיות שהיתה רק דמיון ובשעתא חדא יכול להמצא כולו בקדושה. כמו מי שמתעורר משנתו ורואה שכל חלומו רק דמיון שוא היה והחלום בטל מאליו.

ל״אוזה רמז המדרש. שהקב"ה אומר אני הוא שאמרתי והיה העולם. ר"ל כיון שהעולם בריאתו וקיומו באמירה. לא דיבור וצמצום. ורק עולם של קדושה קיים. והצמצום בעוה"ז רק מחשבה היא. לכן אני יכול לקרב רחוקים כנ"ל שיתקרבו באמת כולם לקדושה.

ל״בלכן חוץ מן העבודה שאיש ישראל עובד את ד' בפועל. צריך לקדש גם את המחשבה, ויגלה בזה קיום וישות הקדושה לגופו ולעולם. ואפי' המחשבה ע"ע אשר לעבודה לא תהיה נמוכה, ולא יחשוב א"ע שהוא נמוך גס וגשם עכור. כי חוץ מזה שכבר דיברנו שכשחושב כן ע"ע אינו דורש מעצמו כלום ודי לו אם איש נמוך כמוהו אינו עושה עבירות בפועל. אלא כשחושב ע"ע רק מחשבות נמיכיות המחשבה עילאה נסתרת וכל קיומו נשארת רק מין מחשבה ודמיון גופני. משא"כ כשחושב ע"ע באמת ישראל אני איש עליון רק שנפגמתי עתה בזה וזה. ואז חוץ מזה שדורש מעצמו יותר דברים עליונים. המחשבה קדושה שיש לו ע"ע פועלת להמשיך מחשבה עילאה ע"ע שיהיה גם קיום גופו קיום של מציאות, של קדושה.

ל״גנחזור להנ"ל רוחניות העולם קיימת מן הט' ויאמר בעוה"ז. וצמצום מן מחשבה עילאה שנצטמצמה ונמשכה לעוה"ז. ואפשר זה רמז המדרש רבה בראשית וז"ל, מהיכן נבראת האורה, נתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. ונודעת קושיית הספ"ק, מה השאלה מהיכן נבראת האורה יותר מכל הדברים שברא ד' יש מאין. אבל להנ"ל, כל דברי העולם הרוחניים נבראו במאמר, והגופניות בהארת המחשבה, אבל האורה רואים אנו שאינה גופנית ממש ככל דבר גופני, אף לא כהרוח שממלאים אותו בדבר כמו בשלפוחית ואינו נותן לשלפוחית להתקמט מפני גוש הרוח שבו. משא"כ האורה לעצמה לא החום רק האורה אינו נתפס ככל דבר גופני, ולא רוחנית היא לגמרי כיון שגם בעלי החיים הגופניים רואים אותה בעיני גופם, א"כ מהיכן נבראת. אם מן המחשבה והוא צמצום או ממאמר והוא רוחני ושניהם אי־אפשר. והשיב לו. שנתעטף בה הקב"ה, לא מחשבה בלבד רק נתעטף (ואפשר שלכן אמר הלשון הקב"ה. כנודע שהקב"ה הוא בחי' תפארת שכולל המדות שהן המאמרים לא מחשבה). ואם תקשה א"כ היה צריך להיות רוחני ולמה נמצא בעוה"ז עד שגם הגופים משיגים אותו. רק הבהיק כל העולם, לא את עצם האור שגילה ד' בעטיפתו העולם ובני העולם משיגים, רק הבהיק ואת ההארה של ההבהיק רואים.

ל״דנמצא שגופניות העולם קיימת בעוה"ז ממחשבה עילאה שנמשכת ונשמתם מן המאמר. משא"כ האור אינו נמשך בעולם רק הארה מאור העליון הוא. והשמש והירח אין בשניהם אור לעצמו רק את ההבהיק והארה עילאה הם מגלים.

ל״הוזאת שאלת הלבנה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כל ההבדל שמבדיל בעוה"ז בדברים שיהיו ב' או ג' דברים הוא מפני שהם עצמים נבדלים לעצמם, אבל השמש והירח שאין להם אור רק הבהיק והאיר מאור עליון אחד, א"כ למה הם ב' נבדלים. אפשר לב' וכו' בכתר אחד. ואמר לה הקב"ה לכי ומעטי א"ע, כי אור העליון לא דוקא לאור נראה לעינים נשתלשל. רק גם ללב ומוח ישראל לאור קדושה. רק שגם להעינים נשתלשל אור נראה. ובאור של ישראל אמרנו שיש בחי' ויקרא שמעלהו מן מצבו אל הקדושה ויש אור מעט בתחילה בחי' ויקר. וזה גם ענין שמש וירח. הירח שמאירה אינה מבטלת את הלילה וחשכותו רק גם ללילה ממשכת מעט אור בחי' ויקר שנשאר במצבו, ואח"כ בא אור השמש שמבטל את כל הלילה, בחי' ויקרא. (הלבנה אור השמש היא שנצטמצם למי ששרוי עוד בחושך).

ל״ווזה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. כפרה וטהרה על עצמכם . כיון שעשיתי לכם תקנה זו שגם מי שאינו יכול עוד להעלות א"ע גם במקומו יאיר לו, כבר יכולים אתם לטהר לכפר ולשוב.

ל״זוידבר וכו' בארץ מצרים לאמר החדש וכו'. והראה לו הלבנה בחידושה. לכל התחדשות שאתם רוצים לחדש א"ע לעבודה, כזה יהיה לכם. בראש באור קטן שמאיר גם למקום שאתם נמצאים, ולכן בארץ מצרים תתחילו בהתחדשות זו. וכיון שקודם פסח כמאז כל איש ישראל רוצה וצריך להתחדש ולעלות. לכן צריך להתחיל מהחדש הזה ולבוא לבחי' ויקרא.

ל״חהערת המגיה: עיי' שבועות ט' ע"א בתוס' ד"ה שעיר.