דרך המלך, תורה, משפטים (שקלים)Derekh HaMelekh, Torah, Mishpatim (Shekalim)
א׳פרשת משפטים (שקלים) תרפ"ח
1
ב׳ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע. להבין למה כתבה התורה זאת אחר קבה"ת. כיון שהיה קודם קבה"ת. וכן ענין שקלים נבין נא מהו ולמה נתקשה משה. ומה ענין של המטבע בשמים.
2
ג׳אמנם איתא מהבעש"ט ז"ל. נס גדול הוא שאדם חי אחר התפלה ולא יצאה נשמתו מגודל הדביקות עכ"ל הק'. והנה כמו שהתורה ניתנה לכל איש ישראל. ואין לומר על ואהבת את ד' אלקיך או על יראת ד' שהיא רק לאנשים גדולים, רק כל איש ישראל צריך לקיימה, ואפי' אם אינו יכול לירא יראה עילאה עכ"פ יירא יראת העונש. כן גם בדבר זה של הבעש"ט ז"ל. לא לעצמו בלבד אמר זאת מפני שהיה באמת בעולם העליון בשעת תפלתו ולא היה מבין איך לא יצאה נשמתו לגמרי, אלא גם לכל איש ישראל אמר זאת הבעש"ט ז"ל שתפלתו צריכה להיות באופן כזה עד שירגיש כי נס גדול הוא שנשאר חי אחר תפלתו.
3
ד׳כי האיש ישראל צריך להשתוקק ולצפות בכל המעל"ע. ומכל דאגותיו ומכל שבירת לבו שבכל היום יתנחם בתפלתו. כשאגיע אל התפלה אספר את כל אלה לאבי ומלכי, את כל לבי אשפוך לפניו הוא יושיעני והוא ישמחני. משל לבן מלך שעוברים עליו הרפתקאות הרבה ומקוה לאותן הזמנים שנקבעו לו להתראות עם אביו להציע את הכל לפניו ולבקש ממנו ישועה והצלה. חוץ מן הישועה שפועלת לו התפלה אח"כ צריך הוא להרגיש תיכף בעת התפלה רפואה וחיזוק הלב והנפש, ומי שאינו מרגיש זאת בשעת התפלה סימן הוא על חלישות בטחונו ואמונתו בד' ית' ח"ו ובכח יכלתו להושיעהו ח"ו. אבל אין לנו לדבר מאנשים כאלה מפני שכל איש ישראל מאמין בד' ית' ובוטח בו ומרגיש תיכף בעת תפלתו את החסד שעשה ד' עמו בתפלתו שנתן לו ממש רפואת הנפש והגוף. ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי (תהלים ס"ו) אף על החסד שעשה ד' לו אחר תפלתו כפי שביקש הודה דוד המלך לד' וגם על התפלה בעצמה. אשר לא הסיר תפלתו וחסדו מאתו. על שניהם.
4
ה׳אבל החסד שמרגיש הישראל בעת תפלתו והתקוה שמקוה אליו ככל היום אינה מפני שמקוה שיחלצהו ד' מן המיצר בלבד. רק הדבר דומה לחולה ר"ל שמתרגז על כל דבר. לא מפני שיש באמת בכל הדברים כדי להתרגז מהם. רק מפני שהוא מרגיש א"ע לא בטוב מתגלה מרירותו על כל דבר. וכיון שנתרפא שב אליו רוחו. כן נפשו של איש הישראל מרה לה על שניתנה בידי העולם בידי מחשבותיו ונטיותיו אשר כל אחת מהם מושכתה אל עבר אחר וסוחבה אל כל פינה גרועה, ודומה הוא כמו מי שנשלך אל בית מרזח בין שכורים פוחזים וריקים שכל אחד מהם מושכו ומכריחו שירקד עמו. וכל תקות הנפש היא להגיע אל התפלה להתחזק ולהתרחק עכ"פ בשעה זו מן כל מחשבה נטיה ורצון גרוע שאחזו בה. ולעורר את כוחות עצמותה האמונה בד' והמחשבה והתשוקה אליו ית'. ובמחשבה טהורה ורצון שלמעלה מכל העולם היא מתרפקת על דודה ומעומק לבה אומרת, רבש"ע כבר העברתי כל המחיצות שביני ובינך ואין לי עתה שום מחשבה ורצון אחר ולא שום דבר בעולם זולתך לכן אנא הדביקני בך רוחא ברוחא. עד שמרגיש האיש ישראל איך שנפשו מושכתו למעלה, אל מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים.
5
ו׳ובמדה שהוא מוסיף לעבוד בתפלה בקול שמעורר כוונה ובשמירת המחשבה והתעוררות התשוקה. מוספת הידיעה זו לרדת גם למחשבת המוח של הגוף שלו עד שגם בדעת אנושי שלו יראה את שטות העולם. כלומר כל מחשבות ונטיות העולם שהוא בוטח בהן והן אצלו עיקרים גדולים עד שמוכן למסור נפשו על כל כבוד ועל כל תאוה. יראה כי הבל ותוהו המה. שטותים מאוסים הם. והעונש הכי גרוע הוא אצלו מה שהוא מתגולל במחשבות ובנטיות אלו ואת פועל ד' לא יביט ואת כבודו ית' שנגד עיניו לא ירגיש. ומה טוב היה לו אילו הי' יכול להישאר כל היום בזכות נפשו קשור אל ד' ית' א־ל מסתתר ומתעלה מכל העולם. וכשזוכר שאחרי תפילתו יחזור אל העולם ממש נס הוא איך נשמתו נשארה בו מגודל צערו כנ"ל מהבעש"ט ז"ל. וככל שמתקרב בתפלתו אל סוף התפלה תתרבה תשוקתו ותוסף התעוררותו להתדבק מפני שקשה עליו פרידתו בסיום תפלתו. לכן עיקר היחוד הוא בסוף התפלה, היינו בשמונה עשרה שהוא אחר פסוקי דזמרה וק"ש. מפני שנפשו של הישראל מתפרצת אז בכל כוחה באהבה ויראה תשוקין וכסופין.
6
ז׳והרי זה כעין שאיתא מהמגיד מקאזניץ זצללה"ה על תשעה באב שאז לפני החורבן היה יחוד גדול בין הקב"ה וישראל. בסוד חייב אדם לפקד את אשתו בשעה שיוצא לדרך. ולכן אף שנעשה ונשמע ענו קודם קבה"ת כתבה זאת התורה לאחר קבה"ת. כי בקבה"ת אמרו ישראל דבר אתה עמנו וגו'. ואל תחשוב שגם אחר קבה"ת היו ככה. לא, כשהרגישו שהם שבים לביתם נתגברה כ"כ תשוקתם עד שבאו שוב אל המצב של קודם קבה"ת של נעשה ונשמע. אבל לא שיפול האדם ח"ו אחר תפלתו מכל מצבו הקודם.
7
ח׳כבר דיברנו מה ששמעתי מכ"ק חותני מ"ו הה"צ זצוקלה"ה שאמר בשם המגיד זצללה"ה, שאמר לאחד שהתחיל בנערותו לעבוד את ד' יחד עמו. ונשאר במדריגה שהתחיל, והמגיד עלה מחיל אל חיל, שהסיבה היא מפני שהוא התאמץ גם אחר תפלתו להשאר במצבו שהיה בשעת תפלתו, והיה יכול בתפלתו השניה לעלות עוד יותר וכו' וחברו אחר תפלתו שב לאותו מצב שהיה קודם תפלתו והיה לו בכל יום עבודה לעלות אל התפלה הראשונה, עכ"ל הק'. כלומר כל אדם מוכרח לנוח ג"כ. גם העולה באילן גדול נח באמצע עלייתו, אבל אז מוכרח הוא להתחזק ולהתאמץ לה תדבק ולאחוז באילן שלא יפול רק ישאר על מעמדו. וזה הרמז (תהלים מ"ב) באומרם אלי כל היום איה אלקיך, כך אומרים אלי הן אמת שבעת התפלה ותורה אתה לפני ד' אבל כל היום איה אלקיך ולמה נתרחקת חייו ממנו. הגם שא"א בכל היום להיות מטפס ועולה עליה אחר עליה כמו בשעת תורה ותפלה, אבל עכ"פ בסוף תפלתו צריך לאמץ את נפשו ולהדקה אל הקדושה כיתד שלא תמוט. שלא יפול ח"ו רק ישאר עומד בכל היום במקום המקדש. וכמו שמתפללים בסיום השמ"ע יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה'. שאמרי פי והגיון לבי בכל היום לאו דוקא בתפלה. יהיו לפני ד', ראויים לפני ד'.
8
ט׳וזהו ענין תשובה. כי תשובה היא שלא ישוב לכסלה כנודע. ולמה אם לא שב אלא התחיל לימנע מעשות רע ולעשות טוב, למה אין זאת תשובה שלימה, והרי הוא איש שיש בו מצוות מעתה, אבל גם חטאים יש בו כי לא נתכפרו. וא"כ מה היא תשובה. הלא ע"פ פשוט הוא שרק יחליט בעצמו ויבטיח שלא ישוב לכסלה, והוא אינו שב לכסלה ומה חסר לו עוד. ואם תאמר שהתשובה היא פיוס להקב"ה, באמת כן הוא שצריך החוטא לפייס להקב"ה על שמרד בו ח"ו. אבל התשובה שמגעת עד כסא הכבוד אינה כ"כ פשוטה כמו איש שמפייס לחבירו.
9
י׳אכן כנ"ל מי שמתחיל לפרוש מעבירות שבידו ולעשות מעש"ט בלא תשובה, הנה יש לו מצוות. אבל גם עבירות יש בו. והתשובה מוחקת את כל הפשעים הקודמים, ולא שיהיה כאיש שנתרפא מפצעיו שעוד רישומם ניכר. רק גם להעביר הכתם ויהיה כמו מי שלא היה בו חטא מעולם. כי מדוע היתה זאת עבירה מפני שרצון ד' היה שלא יעשה, ואם לא היה רצון ד' להיפך לא היתה זאת עבירה. ואברהם אבינו כשהלך לעקוד את יצחק בנו אין לומר שכל הילוכו עשייתו ועקידתו וכו' היה ח"ו בטעות מפני שלא ידע שד' מנסהו, וכיון שנתוודע כל מעשיו ח"ו לאין היו, לא כן הוא, כשרצה ד' שילך ויעלהו לשחטו כל מעשיו היו מצוה, ואילו באמת רצה ד' שישחטהו היתה השחיטה מצוה כשם שעתה כשרוצה ד' שלא ישחט השחיטה עבירה גדולה היא. וכן אליהו בהר הכרמל שהיתה הוראת שעה. אף שבשעה אחרת המקריב קדשים בחוץ עבירה היא באליהו מצוה היתה. כי למה היא עבירה מפני שד' אינו רוצה. לכן כשרוצה ד' מצוה היא.
10
י״אוכך היא עיקרה של תשובה. עד ד' אלקיך. שתגרום תשובה גם למעלה שד' ישוב כביכול וירצה במעשיך שעשית. ונעשו כל מעשיך שעשית לא עבירות. ואין זה ח"ו שינוי ברצון ד'. רק כיון שהאיש ישראל רוצה להתדבק בו ית' וד' רוצה בו, רק שהחטאים שעליו מכבר מפרידים ומונעים את ההתדבקות הזאת, א"כ כשרוצה ד' התקרבותו היינו שרוצה שלא יהיו אלו חטאים א"כ גם זה רצון ד' ית'. וחלפה כל רעתם.
11
י״בלכן תלוי הכל בעשיית האיש. מי שדי לו רק עשיותיו שעושה המצוות ומתפלל וכו' ואינו עושה לו שיעורים לעורר א"ע ואת נפשו להתדבק בו ית', נמצא שאין עבירות מונעים את עשיית המצוות, כי יכול להיענש על עבירותיו ולקבל שכר מצוותיו. וא"כ אין רצון ד' שיתדבק ועבירותיו לא יהיו עבירות כיון שגם הוא אין רצונו להתדבק. לכן אין תשובתו מעולה. משא"כ איש ישראל כנ"ל שתמיד עושה לו שיעורים, ובפרט בעת תפלתו, מעורר את נפשו ומוציאה מנרתיקה שתשתוקק להתייחד בו. ולא שהאיש בדעתו בלבד ירצה שנפשו תתאחד, ואין זה רצון הנפש ועוד לא נתגלה הנפש בזה להתקשר בד' ורק כמו שמבין בשכלו דברים אחרים שטובים לו כמו עניני המסחר וכו' כן מבין עתה שנכון הוא להתקשר בד'. אבל הרצון לא פעל מאומה. אלא צריכים לעורר את הנפש שהיא תשתוקק והיא תפרכס לצאת מנרתיקה ולחבק אותו ית' כביכול. ואז רוצה גם ד' שהוא יתדבק. ושב כביכול מרצונו לרצות את אשר עושה. ומן עבירותיו יעשה מצות. שובה ישראל עד ה' אלקיך. שגם ד' ית' כביכול ישוב מרצונו וכו'. קחו עמכם דברים, עם עצמכם, לא דברים בלבד רק שגם עם עצמכם תשובו אל ד', היינו שתשתוקקו להתדבק בו ית'. ואז כנ"ל ושב ד' אלקיך.
12
י״גלכן אחר החטא ציוה ד' כי תשא וגו' כל העובר על פקודי ד' יתן כופר נפשו. כי את נפשו צריך הוא להדביק בד'. ונתקשה משה רבינו איך אפשר ליתן כופר נפשו. הלא את הנפש צריך ליתן, ואיך יתן מטבע שבאמת אין לה כל חשיבות מעצמה וכל חשיבותה רק מפני שהאיש להוט אחריה. והראה ד' לו מטבע של אש, גם המטבע בשמים אבל לא של זהב רק של אש, חלקי הנפש שהשקיע האדם בה, עד שנעשו חלקי הנפש שהיא של אש בצורת מטבע. ובזה ירגיל א"ע גם החוטא למסור את נפשו לד'.
13
י״דוחטאך בצדקה פרוק. ולא שזהו כל נתינת הנפש, וכמו שטועים אנשים שכיון שנותן הוא צדקה מותר לו לעשות כל מה שלבו חפץ. זהו רק כי תשא את ראש. בראשית ההתקשרות כיון שרחוקה נפשו ירגיל א"ע לחבר את נפשו לד' במחצית השקל. אבל אח"כ צריך הוא להוסיף ע"ז תורה ותפלה באהבה ויראה כנ"ל.
14
ט״ולכן באחד באדר קודם מחיית עמלק משמיעים על השקלים. לעשות ראשית ההתקשרות, כי תשא את ראש. כנ"ל וכו'.
15
ט״זפרשת שקלים תר"צ
16
י״זכי תשא וכו'. ונבין נא ענין המטבע. ודוקא חצי שקל. ולמה באחד באדר משמיעין על השקלים. וכן הא דאיתא בילקוט שאמר מש"ר משאני מת אין אני נזכר. א"ל ד' כשם שאתה וכו' וזוקף את ראשן ונותן להם פרשת שקלים כך בכל שנה כשקורים פרשת שקלים כאילו אתה עומד וזוקף את ראשם.
17
י״חאמנם איתא במדרש רבי תנחומא (פ' יתרו) עה"פ רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב"ה שקרא לישראל אחים ורעים ורע אביך זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי, אל תעזוב, ואם עזבת תן דעתך, עכ"ל הק'. המדרש אינו מפרש את העצה מה יעשה מי שעזב ח"ו את הקב"ה האוהב האמיתי של ישראל, רק שאומר ואם עזבת תן דעתך. פשוט הוא, כי איך אפשר שאיש ישראל יתרחק מד' כשד' ית' כ"כ קרוב אליו ואוהב אותו עד שקורא אותנו אחים ורעים, ולא אהבה חדשה היא רק עוד מימים קדמונים מדורי דורות מאברהם אבינו נמשכת היא, ולמה זה לא ירגיש האיש ולא תבער גם נפשו באהבה רבה אהבת עולם לד'. אבל רק עזיבה היא. וכמו שאמר הפסוק ותשכח אל מחוללך, לא במכוון הוא מתרחק רק שוכח ועוזב. ואפי' מי שכ"כ ירד ח"ו לחטוא בפועל גם הוא ראשית ירידתו התחילה בשכחה ועזיבה. עזיבת כל האיש. כמו שקוראים "איין אבגעלאזטער מענטש". אם שטרדותיו של העולם היו מטרידות אותו מתחילה או שבתאוות של היתר הסתבך את ראשו. רעיונותיו מתבלבלים ונפשו מתפזרת ללא דעת וללא מחשבה ומעט מעט עוזב הוא את ד' ונתרחק ממנו, עד שאינו מרגיש את האהבה ואת ההתקשרות ויכול ליפול לידי חטא חייו גם בזדון ר"ל. ואומר המדרש רעך ורע אביך שקורא אתכם ואת אביכם הראשון אחים ורעים אל תעזוב. כי ראשית החטא עזיבה היא. ואם עזבת תן דעתך, אם רק את דעתך תתן שלא לשכוח ושלא להיות מפוזר ומפורד בנפש ודעת ושלא להיות שקוע בשטותים והבלים. אז א"א שנפשך לא תרגיש באהבת רעך ורע אביך. וא"א שאהבת נפשך לד' לא תבקע את כל המחיצות וכל הלבושים שסוגרים בעדה ולא תבער באש תמיד לד'.
18
י״טאבל המדרש אומר תן דעתך. לא לחשוב בדעתך בלבד רק תן דעתך. נתינה ממש. כי הרבה מחשבות חושב האיש דרך העברה בעלמא, וכאן צריכים ליתן את כל הדעת ולהשקיע את כל עצמותו בזה. וחוץ מזה הרבה מחשבות בקדושה חושב האדם שאינן נוגעות לעצמותו לעורר בו מדותיו לאהבה וליראה, וכאן צריכים ליתן את הדעת, דעת דוקא ולא מחשבה בלבד, כי הדעת מחבר את המחשבה למדות לעוררן, כנודע שהדעת אינה ספירה בפני עצמה רק הארת הכתר היא. לכן יכול לחבר את המדות למחשבה לעורר את המדות.
19
כ׳ובאדם בענין עבודה יכול להיות, כי רואים שאת המדות מעוררות רק המדות. למשל. כששומע שחתכו את בשר איש אחר בסכין. מתעורר עליו במדת הרחמנות שלו, לא החיתוך לבד עורר את הרחמנות. רק רחמנותו של הנחתך שמצטער ברחמנות ע"ע נגעה במדת הרחמנות שלו ועוררה אותה. וכששומע שחתכוהו ע"י סם השינה לא תתעורר מדת רחמנותו. מפני שבאיש הנחתך לא התעוררה רחמנות ואין מדה שתעורר את מדתו. וכן בענין אהבה ויראה. ולכן בדבר שאין בה ממדת גבורה ולא עשו אותו להזיק כגון הים ומסילת הברזל. אף שיכולים ג"כ להזיק מ"מ אין פחד ויראה מתעורר להאיש מהם, רק זהירות יש לו שזהיר מהם שלא יזיקוהו. משא"כ מדבר שיש בו ניצוץ ממדת גבורה של מעלה, כגון חיה מזקת או איש שונא או דבר שעשוי בידי אנשים בבונה להזיק אז מתעורר בו מדת יראה ופחד (ולפעמים מתעורר פחד אף בשעה שיודעים שאינם יכולים להזיק, ואף צורה איומה מעורר לפעמים פחד), מפני המדת גבורה שבדבר. וכן בענין אהבה כמו שאומר הכתוב (משלי כז,יט) כמים הפנים וכו' כן לב האדם לאדם, מדת האהבה של זולתו מעוררת גם בו את מדת אהבה וכו'. לכן המחשבה טהורה בעצמה בלא הדמיון אינה יכולה לעורר את המדות, כיון שאין בה מדה שתעורר מדה. ורק הדמיון שמצייר לעצמו דבר של יראה אז המדת יראה אשר בדמיונו מעוררת את מדתו. משא"כ הדעת יכול לעורר גם את המדות. מפני שהדעת הוא התגלות של עצם נפש היודע שהיא גם עצם הנפש של המדות.
20
כ״אוזהו החילוק בין דעת לחכמה ובינה. הבינה כבר היא בהתלבשות ובצורות ולא עצם הנפש בלבד, והחכמה אף שהיא כח העצם אבל רק כח בלא התגלות היא ועדיין נעלמה בחי' והחכמה מאין תמצא היא, ואיך תעורר את המדות. משא"כ הדעת התגלות העצם והכתר היא, לא הכתר אשר לפני כל גם לפני החכמה והבינה, רק בחי' הכתר שאחר המחשבה, התגלות האחדות ופנימיות הנפש אשר בההתלבשות היא, לא אשר בהתלבשות הבינה לבד רק בכלל הארת העצם והבחי' שדרה אשר נתלבש נתגלה בדעת בהארה וגם הפנימיות ועצם של המדות נתגלה. הדעת מעורר גם את המדות מפני שעצמן הוא, אדרבה זאת היא מדתה של הדעת לעשות אחדות גם מן הפירוד והמדות, לא אחדות שקודם הצמצום בלבד, רק גם מהם לעשות אחדות וידיעה אחת.
21
כ״בלכן את המחשבה והכונה מאיזה דבר יכולים להבין גם קודם העשיה, משא"כ ידיעת וראיית הדעת היא רק עם התעוררות המדות, ועיקר התגלותה למראה אחת ממש היא ביסוד ומלכות אחר התגלות המדות בפועל לא בהתעוררות לבד. למשל. האיש ישראל מקיים את היו"כ בכל דבר בשביתת מלאכה ובה' עינויים בכונה פשוטה מפני שכך כתוב בתורה, וכונה זו יודע הוא גם קודם יוה"כ ויכול ללמוד בספ"ק וידע עוד כוונות וטעמי יוה"כ, אבל כשעוברים עליו ימי אלול בתשובה וטהרה ואח"כ ר"ה בשופר כדבעי וכן עשי"ת, אז כשבא ליוה"כ מצטרפים אליו ימים אלו עם כל מעשיו הפרטיים של הימים ההם לידיעה וראיה אחת והוא רואה את יוה"כ למרום שיאה של הקדושה, הוא עוזב ונתרחק בכל יום ויום מכל העולם ובא אל יוה"כ שהוא מקום שלמעלה מכל חלאת העולם מקום שנוגע במי שהוא טהור ומשרתיו טהורים. ולפעמים כאשר לבו נשבר בקרבו ביוה"כ ורואה א"ע רחוק מכל קדושה בכל השנה מוטרד ומסובך בעולם עד שגם לבכות ולהתפלל לד' כראוי אינו יכול לצמצם את דעתו ולבו מפני פיזור הנפש, ועתה התקרע מידי כל המסטינים שאוחזים אותו ורץ אל אביו ובוכה ומשיח את כל דאגותיו הרוחניים והגופניים. ומכל השנה וימים הקדושים נעשה אצלו צירוף וידיעה אחת, והיו"כ נראה לו ליום של בכיה חפשית והתנצלות. לא שידיעה הראשונה או זו היא בחי' כוונה או טעם על יוה"כ שלכן שובת ומתענה בו. הוא מתענה מפני שד' ציוהו ואפשר יודע הוא כמה כוונות של יוה"כ וגם קודם יוה"כ למד רמזי ועניני יוה"כ, אבל ידיעה זו לא ידע רק אחר שקיים ועשה בפועל והתעורר בכל מדותיו כפי יום יום באלול כמו באלול ובר"ה כר"ה וכו' וידיעה זו שהיא ידיעת הדעת תלויה במדותיו ובהתעוררות.
22
כ״גנמצא שמכל עשיות הפרטיות והתרגשות הפרטית עולה ידיעה אחת לעילא מן הפרטיות, או שכל אלו הימים מצטיירים לפניו לעליה אחת ראש פיסגת הטהרה, או שכל השנה והימים אלו מצטיירים לו לבכיה חפשית והתנצלות. כלומר. יש ידיעה פשוטה שלעילא מן המדות והצמצום כמו כתר חכמה, והדעת הארת הכתר היא רק הארה לכן יכולה להתפשט גם במקומות הרחוקים וגם בהפירוד ולעשות מהם אחדות ומגלה ידיעה אחת פשוטה גם מן הצמצום. ולולא צמצום הזה והימים הבודדים עם מעשיו הפרטיים. לא נתרקמה ולא נצטיירה ידיעה פשוטה זו. וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים. גם מקודם ידע ד'. וגם טרם ירדו למצרים אמר לא"א ידוע תדע וכו'. רק שמן צעקת וצרות ישראל עלתה הידיעה של בחי' דעת. וירא וכו' וידע. וידיעות כאלו עולות לישראל מכל מעשי מצוותם כפי עשייתם המצות וכפי התעוררותם בעת עשייתם.
23
כ״דואימתי הדעת מעלה ידיעה כזו, רק כשמעורר מקודם בקרבו את הרצון. כי הדעת נמשך מכתר. ואם גם קודם עשייתו נמצא בו הרצון לד' סתם רצון שקודם העשיה שבקרבו היא בחי' כתר שברצון כנודע שכתר היא בחי' רצון. וזה הוא הרצון שקודם הפירוד והמדות. רצון של בחי' הכתר. וכשמעוררו בחוזק אז גם אחר עשייתו והתעוררות מדותיו עולה הדעת לידיעה של הפשטה מתוך המדות והצמצום. משא"כ אם לא התעורר מקודם ברצון חזק. שהיא כתר שברצון אשר בו. קשה שיתגבר הדעת והאחדות של ידיעה הפשוטה מתוך פירוד המדות והעשיה. וזה בזה תלוי כי כל איש ישראל יש לו זמנים של רצון טוב, רק שאין הרצון נשאר אצלו לזמן מרובה. ועושה אח"כ היפך רצונו הטוב שהיה לו מקודם, סיבת הדבר יכול להיות, כי כל דבר רוחני א"א לו להתקיים בעוה"ז בלא התלבשות גופנית כמו שכבר דיברנו מזה. לכן התלהבות רצונו שהם מניצוצי נפשו אילו התלבשו בגוף שגם הגוף יתעורר לרצות כי אז היה קיום לרצון הזה לזמן מרובה עד שיבצע את רצונו בעשיותיו. אבל כיון שאינו מביא את הרצון לגוף כי הגוף אינו יכול לרצות דבר של הפשטה שלמעלה מן הדעת וההשגה לכן הרצון נשאר בלא לבוש ונפסק. משא"כ כשמתחזק פעם ושתים וכו' לגמור את מעשיו ברצון של הקדושה ורצונו יורד למדותיו ומעשיו ומעלה ידיעה אחת רוחנית קדושה שגם העשיות והמדות משותפות בה. אז יש גם לגופו איזו ידיעה והשגה וכבר יש לו מה לרצות ואין הדבר קשה לו כ"כ לרצות ברצון תמידי. וזה רמז המדרש. רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה. באמת יש לך אהבה ורצון אליו רק שהוא לפעמים בלבד. ואתה עוזב אותו בכל פעם. ואם עזבת תן דעתך. דוקא דעתך. ואז גם מדותיך תתעוררנה ומכולם תצא ידיעה אחת שלמה ואז לא תעזבהו. כי רצונך יהיה תמידי.
24
כ״הוהנה כל דבר סופרים אותו כפי עצמותו, עשרה בתים נמנים לעשרה ולא לאחת מפני שהגוש שלהם נפרד כל אחד מחברו בשלשה רחקים של אורך רוחב וגובה, משא"כ המטבע הצורה היא עצמותה, וב' חצאי השקל באם לא היה החותם עליהם לחתמם בחצאים כי אז היו נמנים לשתי חתיכות ורק בשביל החותם נמנו שתיהן לאחת, שקל אחד. ומה הוא החותם, הערכת דעות בני אדם שהעריכו זאת לערך מטבע חשובה. וכן הוא בישראל. אמנם בערך גופם נמנו כל אחד. אבל באמת כל אחד מספרם הוא לפי קדושתם והדעת אלקים שבהם. כנ"ל שהדעת מאחד גם הנפרדים לאחת. וכל ע' נפש לבית יעקב נאמר בלשון יחיד. ובעשו בלשון רבים. וכן מש"ר היה שקול כס' רבוא מפני שהיה בחי' דעת ישראל ובו נתיחדו לאחד. לכן כשאמר ד' למנות את ישראל בגופם. אמר ונתנו איש וכו' מחצית השקל. כדי שלא יחשבו שמספרם וערך כל עצמותם תלוי בגופם כמו שאר כל דבר גופני (ואז יוכלו ח"ו להתגשם ולהמשך לגופניות באמרם שזה העיקר שלהם). רק מספרם הוא כמו מנין המטבע שחתיכה אחת נחשבת רק לחצי שקל מפני שעיקרה היא הדעת. והמן שרצה לשלוט בישראל באומרו ישנו וכו' מפוזר ומפורד, שגם בעצמותו וגם בינו לבין חבירו מפורדים בלא דעת, התיקון הוא באחד באדר משמיעין על השקלים. וזה שאיתא בספה"ק ששקל הוא שיקול הדעת כנ"ל.
25
כ״וומש"ר אמר וכו' אמר לו ד' כשם שאתה עומד כאן וזוקף את ראשן ונותן להם פרשת שקלים וכו', כי הענין של שקלים הוא זקיפת הראש והדעת של מש"ר בישראל.
26