דרך המלך, תורה, נשאDerekh HaMelekh, Torah, Nasso
א׳פרשת נשא
1
ב׳וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אחו אל פתח אוהל מועד ופרש"י יביא את עצמו. כי איתא במדרש רבי תנחומא (פ' אחרי) משעה שהשמש זורח עד שעה שהוא שוקע אין קילוסו של הקב"ה פוסק מפיו, שנאמר ממזרח שמש עד מבואו. וכן את מוצא בשעה שעמד יהושע ועשה מלחמה בגבעון מה כתיב שם וכו' שמש בגבעון דום, לא אמר עמוד אלא דום וכו' שכ"ז שהוא מקלס יש בו כח להלך, דמם עמד. עכ"ל המדרש.
2
ג׳וכן הפסוק אומר (תהלים יט) אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. ופרש"י אינן מדברים עם הבריות ואין הבריות שומעים את קולם עי"ש. היינו אף שגם להבריות מספרים כבוד א־ל מ"מ בלי נשמע קולם ואין מדברים אליהם, משא"כ במרום אומרים שירה, ואין קילוסו של הקב"ה פוסק מפיו כמו שאומר המדרש הנ"ל. וכל מעשה בראשית אומרים שירה לד'.
3
ד׳הענין הוא, כי לכל דבר יש גוף ונשמה המחייהו, והנשמה משתלשלת מאור יותר גדול ואור זה מאור שגבוה ממנו, כי כך היא בחי' ההשתלשלות מעילה לעלול, ואורות אלו אינם נכנסים בגוף הדבר רק חופפים עליו מלמעלה עד למרום. באיש ישראל הן אורות קדושות בחי' נ'ר'נ'ח'י', וחי' ויחידה כבר אינן יכולות להיכנס לגוף מגודל קדושתן והשתלשלותן היא ממחשבה עילאה ת"ת ומלכות כנודע. ובדברי העולם אינן קדושות וגבוהות כ"כ רק כח אלקי בכ"א לפי מצבו שנשתלשל ממרום עד שאמרו חז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה וכו'. ועיקר שירת האיש לא בגופו ונשמתו בלבד הוא אומר, רק מן העולם ועד העולם. גם בחי' יחידה וכן עוד גבוה מהם.
4
ה׳ולכן זהו החילוק, האיש כיון שהוא מעולם התיקון וגם יש בקרבו דעת ודיבור אז שירתו ותפלתו לד' היא בנשמתו שלמעלה ממנו היינו בחיה ויחידה עד שורש נשמתו, וגם בזו שבקרבו בדעת ודיבור. והגולם ששורשו בעולם התוהו משבירת הכלים שהאור יצא מהכלים, הנמוך ירד והברור עלה במרום ונשארו בלא דעת ודיבור בקרבם. לכן בהאור שעליהם ולמעלה מהם אומרים שירה בדעת ודיבור. משא"כ בקרבם מספרים כבוד ד' באין אומר ואין דברים. ולא ששירתם אשר למעלה מהם היא הכל ולא יותר, רק הרי זה כמחשבת האיש שמתגלה ע"י הדיבור וע"י העשיה, שיש עשיה פשוטה שרק מעט נרמזת בה המחשבה, ויש כתב שזה ג"כ עשיה ותנועת היד והמחשבה מתגלה בה יותר. האיש מגלה את שירת הנפש רנח"י שלו עד בגבהי מרומים ע"י הדבור בפה וגם ע"י עשיית המצוות בפועל, משא"כ מעשה בראשית דעת ודיבור אין להם משבירת הכלים ואין יכולים לגלות את מחשבת ושירת האור שלמעלה מהם בדיבור רק בעשיה לבד. ועשייתם זו שבעולם בכל הארץ יצא קום וכו' כגבור לרוץ אורח וכו' שבהן מספרים כבוד א־ל היא סיום והתגלות של שירתם מן האור שלהם אשר למעלה מהם.
5
ו׳גם בכתיבת השם הקדוש רואין. שאף שבדיבור אסור לאמר הוי'ה ואומרים רק אדנ"י, מ"מ בכתב כותבים. הן אמנם כבר דיברנו מזה במק"א. אבל פשוט הוא מפני שעשיה נמוכה היא מן הדיבור. ואפילו הכתב שמגלה יותר את המחשבה מאשר עשיה פשוטה מ"מ למטה מהדיבור הוא ונפרד יותר באותיות נפרדות שכותב והן רק מצטרפות יחד לתיבה ומאמר, וכיון שע"י הכתב והעשיה מתגלה אור פחות לכן יכולים לכתוב גם הוי'ה. משא"כ בדיבור שמגלה יותר אסור עתה לגלות אור רב של הוי'ה. וכן הוא בשירת דברי העולם. גם הם אומרים שירה בהאור שלמעלה מהם ואין קילוסו של הקב"ה פוסק מפיהם. אבל כאן בגופם אינם יכולים לגלות שירה זו מפני שע"י השבירה אין להם דעת ודיבור. ובכלל ירדו וא"א להם לגלות אור השירה בדיבור רק בעשיה.
6
ז׳וזהו שיכול האיש מתנועתם זו להתוסף ביראת ד' והתפלאות מגדלותו ית'. דוד המלך אמר כי אראה שמיך וכו' ובנועם אלימלך הקדוש איתא שכאשר מסתכלים בשמים ורואים את הכוכבים במסילותם באים ליראת שמים. והרי זה כעין כתיבת הוי'ה שהיא מפני שכתיבה למטה מהדיבור. ומ"מ כשרוצים לצייר לפנינו את שם הוי'ה ולהוסיף עי"ז קדושה מציירים את השם הוי'ה בכתיבתו. כי התגלה השם הוי'ה רק שאינו מגלה את אורו כמו שהי' מגלה הדיבור. אנשי חול. העולם עוד מעורר בקרבם התעוררות לתאוות ח"ו. משא"כ עובדי ד' אומרים הדור נאה זיו העולם וכו' בהראות לה נועם זיוך. העולם מספר באזניהם את שירה עילאה ואור עליון ע"י העשיה עד שאומרים הדור נאה זיו העולם, אבל היא בהסתר כעשיה וכתב שאינם מגולים כ"כ כדיבור. לכן מתפללים רפא נא לה בהראות לה וכו' ולא יהיה כ"כ בהסתר.
7
ח׳מעשה שמים וארץ ועבודת האיש בעשיה ובדיבור היא התגלות שירת ד' ששרים הנשמות והאורות של מעלה. מ"מ השמים והארץ פועלים תמיד. השמש והירח מסבבים תמיד והארץ פועלת תמיד פעם בצמיחה ופעם בעבודות אחרות. וכשפסקו מלומר שירה כבר נעמדו, והאדם שעיקר עבודתו הוא במצוות ושירה ותפילה בפה אינה תמיד. כי ישנן מצוות שאין יכולים לקיימן תמיד וכו', וגם בשעה שפוסק הוא חי ופועל את פעולותיו. הענין הוא מפני שלהאיש יש בחירה ולהם אין בחירה, ומה היא הבחירה, רצון חפשי, בכל העולם כל דבר נדחף מחבירו ומוכרח והאיש ישראל רצונו חפשי. וכבר אמרנו שזהו מפני שכל העולם רק הארת ההשתלשלות בהם לכן כ"א משתלשל ומסובב מחבירו ואין להם רצון לעצמם. משא"כ ישראל ששורשם מהראשית בשביל ישראל וע"י נתעורר הרצון לבריאה כמו שאיתא מהרבי ר"ב זצוק"ל. לכן גם חלק הארת הרצון נמשך להם ויש בהם רצון חפשי.
8
ט׳והרצון לעצמו עושה כל דבר לישות לעצמו. כי הדבר שאין לו רצון לעצמו אין לו ישות, שהרי נפעל הוא מזולתו, השעון מסתובב, אבל האם ישותו ותנועתו לו, רק לאיש המכריחו. נמצא שפעולת ועבודת האיש לא מפעולת מעשיו לבד היא רק גם בעצמותו שהוא יתקדש. כי לא השתלשלות לבד בו רק גם רצון והוא עצמותו. ולכן עבודת השמש היא תמיד ושל האיש לפרקים, כי עיקר עבודתו היא שהוא ירצה והוא יקיים, ומוכרח להיות פעמים פעמים לא תמיד רק שיוכל לחדול, לא כמו העולם המוכרח תמיד בלי תוספת וגרעון. וע"י הרצון שמעוררים בבחירה הישות שלו מתקדשת, ואם אינו מתעורר בכל פעם ברצון רק עושה משום ההרגל הנה את הראשית שהוא עיקר הישראלי לא עורר ולא גילה, ואת הישות הישראלית לא קידש.
9
י׳ובקבה"ת אמר ד' בראשונה ועתה אם שמוע תשמעו וכו' והייתם וכו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט) מכל מה שאתם תהיו זהו העיקר, שתהיו ממלכת כהגים וגוי קדוש, וזה נעשה ע"י אם שמוע תשמעו בקולי, לא עשיית המצוות בלבד, כי בעשיה לבד יכולים לגלות רק פעולה, רק גם שמוע תשמעו יחד עם העשיה הרצון. אם הרב דומה וכו' במלמד לא נאמר אם דומה, מפני שמלמד רק איך לעשות, אבל הרב מלמד גם איך להיות בעצם לכן תלוי גם איך הוא בעצמו.
10
י״אואפשר זהו הענין בגמ’ (פסחים כ"ב) שמעון העמסתי היה דורש כל אתין שבתורה וכו'. כי בירושלמי פ"ט דברכות דורשין את ד' אלקיך תירא, אותו ואת תורתו. ואפשר זה שהיה קשה לגמרא שלנו לדרוש יראה להתורה, מפני שכבר נלמד מסמוכין במסכת ברכות (דף כ"ב) כ' והודעת לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ד' אלקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן, היינו כל לימוד תורה צ"ל באימה וביראה ברתת ובזיע, ולמה רמזה התורה עוד פעם בתיבת את לירא מתורה. ובכלל צריכים לדעת מה ענין היראה בתורה וממי צריכים לירא.
11
י״בכי ביבמות (דף ו') איתא עה"פ את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, מה שבת לא מהשבת אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על השבת אף מורא האמור במקדש לא ממקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. משמע שלא מן המצוות רק ממי שהזהיר היינו מד' צריכים לירא ואפילו במקדש שנאמר בו מורא רק מד' צריכים לירא, א"כ מה ענין לרבות שייך בזה אותו ואת תורתו, הלא גם בתורה ממנו ית' יראים. ובהודעת יום אשר עמדת וכו' כתיב מפני אשר ירד עליו ד' באש היינו שהמורא מד' היתה וכן צריכים בלימוד התורה לירא ממנו ית'. א"כ מה את ד' אלקיך תירא אותו ואת תורתו. לכן לפי הגמרא שלנו דורשין את לרבות ת"ח, שהת"ח מגלין ומלמדין בתורה לא לעשות בלבד רק גם לקדש את העצמיות שהיא המשכה והתגלות לא בבחי' לפי מעשי אני נקרא בלבד רק גם התגלות אנכי ד' אלקיך, את האנכי בכל לימוד התורה, עד שנרגיש יראה מפניו ית' בחי' אשר ירד עליו ד' באש.
12
י״גוזה זאת תורת הנזיר וכו' יביא אותו, את עצמו. כי שמעון הצדיק אכל רק מקרבן נזיר אחד שהיה לש"ש שפחז עליו יצרו על ששערותיו היו נאות ונשבע לקצצם למקום (נזיר דף ד'). ובמה היה כבר בטוח. הלא שערותיו יגדלו שוב ואפשר אז יחטיאו יצרו. אבל זאת תורת הנזיר יביא אותו. יביא א"ע. כי לא את הפעולות לבדן אלא גם את עצם האיש תקדש. עד שגם אח"כ יעמוד נגד יצרו. אם היה לשם שמים.
13
י״דפרשת נשא תר"צ
14
ט״ווידבר ד' וכו' כה תברכו וכו' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. יש להבין. דנראה מתחילה שאמר הפסוק שהם יברכו, ואח"כ מסיים ואני אברכם. אני לבד. והם רק ושמו את שמי על בנ"י.
15
ט״זכי איתא במדרש רבי תנחומא (פ' ויקהל) אמר הקב"ה, בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה ולעתיד אני נותן בכם חכמה ומחיה אתכם, שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם, עכ"ל הק'.
16
י״זאשר לכאורה נראה המדרש כאילו לאו רישא סיפא, שאומר שלעתיד אני נותן בכם חכמה. ומסיים בפסוק ונתתי רוחי בכם וחייתם. אבל פשוט אפשר, כי עתה החכמה שיש לאיש הישראלי הוא מבחי' רוח של מעלה כמו שאמר המדרש בעוה"ז רוחי נותן בכם חכמה. ולעתיד החכמה היא בחי' אני נותן בכם חכמה. העולם גם המלאכים שורשם מבחי' רוח של מעלה וברוח פיו כל צבאם כנודע. ושורש ישראל בחי' חכמה. ישראל עלו במחשבה, בחי' אצילות דאיהו וחיוהי חד.
17
י״חבענין רוח וחכמה עלאה אין לנו השגה. אבל במשל האדם, רוח פה כיון שנתגלה לחוץ נפרד מעט מן האדם המוציאו. והחכמה אף כשנתגלה ואמר חכמתו לזולתו גם עתה קשורה בו בלא פירוד ובלא חילוק בין קודם שנתגלה לאחר שנתגלה. בעוה"ז רוחי נותן בכם חכמה, והדעת שיש לישראל הוא מבחי' רוח של מעלה ונפרד מעט, חוץ מזה שאינו יכול להשיג מה שלמעלה מבחי' רוח עוד יכול לעשות מדעתו מחשבה לא טובה ח"ו. כלומר גם עתה האיש ישראל שורשו בחכמה עילאה בחי' האני של מעלה, רק חכמתו מבחי' רוח נמשכה ואם רוצה ללכת בדעתו לבד לא די שהאני של מעלה לא יתגלה בו רק גם עצמותו עצמות ישראל לא תתגלה, כי רק רוח פיו כח כמו כל כחות הברואים שבעולם גילה בקרבו והוא הדעת שלו, שהיא בחי' רוחי נותן בכם חכמה בעוה"ז.
18
י״טאבל עליה זו של לעתיד של אני נותן בכם חכמה ומחיה אתכם צריך האיש ישראל להכין. ועל כל איש ישראל החוב לקרב א"ע להגאולה. וכמו שאיתא בספ"ק על הגמרא [ירושלמי יומא פרק א' הלכה א'] כל שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו. שכל איש צריך עם ימיו לבנות חלק ביהמ"ק שלו ולקרב א"ע לגאולה.
19
כ׳ולענין הזה. לקרב א"ע להחכמה של אני נותן בכם ומחיה אתכם. יכולים ע"י אמונה שלימה בד'. באמונתו מאמין מה שלמעלה מהדעת. אבל נראה נא במה מאמין האיש. תפילין מקיים ביד, אהבה לד' במדת אהבה שלו וכו'. ובמה הוא מאמין. האדם חושב שדי לו אם יאמין במחשבתו, שיחשוב במחשבתו אני מאמין בד' שהוא למעלה מהשגתי ולמעלה מכל העולמות. אבל סוף כל סוף רק במחשבתו לבד הוא מאמין, ולפי הנ"ל לא די שיאמין במה שלמעלה מהשכל לבד, רק גם עם מה שלמעלה מן השכל יאמין. לא במחשבתו ושכלו לבד יחשוב שמאמין. כי אמונה שהיא במחשבה שלו לבד היא רק מבחי' רוח פיו ולא הגיע עמה למעלה להשורש שצריכים להגיע, וגם הוא עודו נשאר בחוץ כיון שאת העצם שלו עצם ושורש ישראל לא גילה ולא הדביק אותו לד' באמונתו. וד' אמר אנכי ד' אלקיך. לא אנכי ד' בלבד רק גם אלקיך. ולא אלקיכם לשון רבים רק אלקיך לשון יחיד, שצריך האיש לקבל ע"ע בפרטיות את אלקותו ית' ולהדביק בו את פרטיות עצמו ושורשו. וכשאינו מדבק את פרטיות עצמו ושורשו בד' מעיד רק שד' אלקים, ולא קיים בזה עוד אנכי ד' אלקיך.
20
כ״אהאמונה צריכה להיות עם עצמו ושורשו לא מחשבה לבדה. צריך הוא לעורר בקרבו דאגה של שפלות עצמו, וירגיש את החוסר שלו את קטנות נפשו ורוחו שהם רחוקים יותר מקדושה וטהרה עילאה, וכשאמר אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי יחשוב בדעתו איך שהוא בעוה"ז מוקף בתלי תלים של גשם והרי עזאזל מקיפים אותו וסוגרים עליו את הדרך. ומקירות לבו צועק אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, רק עזרי מעם ד'. ויתחיל לקרב את נפשו לדחפה במחשבתו שבמוחו ולבו דחיפה אחר דחיפה אל ד'. את ד' אין הוא משיג רק את הרגשת החוסר שלו שהוא רחוק ממנו ית' מרגיש וכואב לו, ובקרבו דוחק ומקרב א"ע דחיפה והתקרבות שלמעלה ממחשבתו, שאינו יודע מכיר ורואה בדיוק את הבחינה שמקרב א"ע אליה, כיון שאל מה שלמעלה ממחשבה והשגה הוא מתקרב וגם אינו יודע עם מה ובאיזה בחי' בנפשו הוא מתקרב, כי לא מן מחשבה דיבור ומעשה שלו מדברים עתה, רק עיניו סגורות ומחשבתו רצונו וכל מדותיו נכללים ונעלמים בנפשו ואת כל עצם נפשו דוחף הוא ומקרב לד'.
21
כ״בוזאת היא אמונה בד', לא סתם אמונה שד' נמצא רק שד' הוא אלקיו והוא עבדו המשועבד ומקורב אליו. וכפי שמעמיק כך ומעלה א"ע התקרבות שלמעלה מן המחשבה. כן יוכל אח"כ להתקרב יותר בפועל במחשבה דיבור ומעשה.
22
כ״גכי כמו שצריך האיש להעלות במחשבתו בכל פעם מסי"נ כמו שאיתא בצעטיל קטן מזקני הקדוש הרבי ר"א זצללה"ה. כן צריך לקשר א"ע בכל פעם שמקשר את נפשו וגופו לד' לא במחשבה לבד שיחשוב כך וכך ובשעת מעשה יכול לרצות ח"ו רצון של חול ג"כ, רק כנ"ל בכל נפשו עשיה של הנפש. והרי זה משל לאב שאף שאין בנו לפניו יכול הוא להעלות על מחשבתו אהבה והתקרבות לבנו. לא מחשבה לבד כמו שיכול גם אדם זר לחשוב למשל ראובן שחושב איך ששמעון אוהב את בנו לוי ומקרבו אליו. רק האב חושב מחשבה שמתקרב על ידה בפועל. התקרבות נפשו עם נפש בנו. כן תהיה מחשבתו מחשבה שלמעלה ממחשבה שאת כל הנפש מקרב אל ד' ובאמונה והתקרבות זו שעושה לעצמו לפרקים יכול להאמין גם תמיד גם בכל היום, אף בשעה שאינו מעלה א"ע בפועל כנ"ל. ואת התקרבות אמונה זו יאחז בכל היום. כמו שדיברנו בענין נשמת כל חי תברך וכו' ורוח כל בשר תפאר ותרומם את זכרך, שאם מקשר א"ע בשעה שהוא בבחי' נשמה יכול אח"כ גם כשהוא בחי' רוח לברך עכ"פ זכרך. כדבר שזוכרים אותו.
23
כ״דואפשר זאת רמזו חז"ל. בזה שאמרו שד' פתח באנכי שהוא לשון מצרים הא גם יעקב אבינו אמר עוד מקודם אנכי. מה נורא וכו' ואנכי וכו'. וכן כמה פעמים נאמר אנכי בתורה. אבל בכלל יש לשאול. מה זה שד' הודיע עתה את אלקותו ואמר אנכי וכו' הא ממציאות אלקותו ידעו עוד במצרים. ואף על המצרים אמר ד' וידעו מצרים כי אנכי ד', ומכש"כ ישראל. ומה הוצרך עתה להודיע. אכן ממציאות ד' ידעו כבר. אבל שידע כל איש פרטי שד' אלקיו שלו הוא בפרטיות והוא משועבד אליו לא ידעו עד עתה שהודיע ד' אנכי וכו' אלקיך. וזהו לשון מצרים. אנכי ד' שכבר ידעתם במצרים וגם המצרים ידעו. תדעו שאלקיך בפרטיות שלך.
24
כ״הראשית היא האמונה. לא במחשבה לבדה שחושב שמאמין רק שעצמו מאמין. ואז כשמתדבק באמונה עם עצמותו באני של מעלה יכול להמשיך האמונה להחכמה שלו. שגם חכמתו לא תהיה בחי' רוח לבד רק בחי' אני נותן בכם חכמה כמו שאמר המדרש הנ"ל. התקרבות ותיקון לעתיד. כי מי שלבו ריק ומתחיל לחשוב במחשבה לבד. אז מחשבתו ודעתו רק כח ככל הכחות הנבראים היא. משא"כ כשקשור באמונה בד' אמונה כנ"ל אז הידיעה בשכל אצלו היא רק להמשיך הידיעה שנעלמה באמונתו לשכלו. והידיעה בשכל לא חכמה של בחי' רוחי נותן בכם חכמה. רק של אני נותן בכם חכמה. והאמין בד' ויחשבה, מתחילה אמונה ואח"כ מחשבה, ומה היתה מחשבתו אמונתו, והאמין וכו' ויחשבה להאמונה, המשיך את האמונה להמחשבה ולא למחשבה לבד רק לחיות כל הגוף שבכולו קשור הוא לד'.
25
כ״וובכלל לימוד התורה כן צריך להיות. מתחילה אומרים בברכת התורה ברוך וכו' המלמד תורה ואח"כ ברוך וכו' נותן התורה, בחי' ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו, אחר הדיבור והלימוד נתן לו ד' את התורה. כי בדיבור גם חלק עצמותו נתן ומבשרי אחזה וכו' ובחי' נפשי יצאה בדברו כנודע מהבעש"ט. ונתינה שייכת גם בדבר זר שנותן לו זה וזה, וגם על חוקים לא טובים כתיב לשון נתינה, וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים. מתחילה לימוד דיבור שהוא מסירה של האני, ואח"כ נתינה, המשכה גם לדעת של בחי' ורוח פיו שהוא נפרד יותר.
26
כ״זוהלימוד של האני יכולים לקבל ע"י אמונה שהיא בחי' אני נותן. טוב טעם ודעת למדני. בחי' לימוד. כי במצותיך האמנתי וע"י האמונה יכול לזכות להלימוד שהוא עם האני. וזהו לא בקבלה לבד, רק זהו גם קיום התורה. בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה. העמידן שיתקיימו. כי תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות. כי הדבר שעושה האדם רק בדעת יכול לשגות משא"כ בדבר שהחיות תלויה בו לא ישגה, והאיש גם בשנתו נשמר שלא יפול וישבר עצם. ומכש"כ שבעבודת לבו ריאתו וקיבתו שאין שייך שגיאה. לכן כדי שהמצוות יתקיימו ולא יעבור עליהן גם בשגגה העמידן על אמונה זו שתהיה היא האמונה חיות האדם. אמנם לא במחשבה לבדה רק בעצם, עצם ישראל באני של מעלה. והמדרש מרמז. לעתיד אני נותן בכם חכמה ומחיה אתכם שהחכמה של אני היא תהיה כל חיותכם גם של הבחי' רוח והגוף שלכם ונתתי רוחי בכם וחייתם. לא שהרוח של מעלה יתן בחי' השתלשלות מרוח שהיא בחי' פרוד יותר. רק ונתתי אני אתן השתלשלות של אני, והרוח של חיות גופכם ג"כ תהא מהנתינה של אני, כנ"ל שמהאמונה ימשך להדעת ולחיות הגוף.
27
כ״חואפשר זה רמז הגמרא אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום ביום אל תהרהר אחריו בלילה וכו' ודאי עשה תשובה עכ"ל, למה מציינת הגמרא גם את הזמן ביום ובלילה, ולא אמרה פשוט אם ראית ת"ח שעבר עבירה אל תהרהר אחריו. אבל מי שכולו במחשבתו ודעתו בחי' רוח היינו שגם המחשבה והדעת הם רק כח ככל כוחותיו, אזי אם נכשל ח"ו באחד מאברי גופו נשקע ח"ו כולו בחטא, כי אין בו חלק שיהיה למעלה מאברי גופו ששלט בהם היצה"ר, וממילא קשה תשובתו. משא"כ מי שהוא בחי' אמונה הנ"ל שהוא בחי' אני נותן בו חכמה, והדעת שלו למעלה מבחי' וברוח ולמעלה מכוחות הגוף אז לא חטא כולו ותשובתו קלה יותר. וזהו אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה. תיכף ביום אל תהרהר, כי תשובתו קלה וביום המחרת כבר יצא מחטאו נקי. והפסוק מרמז ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, תיבת מכל מרמז על האדם כאילו הי' נאמר כי יעשו מחטאת כל האדם. שכל האדם כולו גם בדעתו יחטא אז ואשמה הנפש ההיא לא הדעת לבד רק גם הנפש אשמה. והתודו וכו'. ותשובתו קשה.
28
כ״טכך הוא הישראל, עצמותו שלמעלה מגופו אבריו וכליו נתקשר ע"י האמונה בו ית' למעלה מהכלים ולמעלה מבחי' רוח פיו. לבחי' אני נותן.
29
ל׳והנה הברכות נאמרו לא בפרטות שיתן ד' ממון בריאות וכו' רק סתם יברכך וישמרך יאר פניו אליך וכו', ובמה, ויש ע"ז הרבה דרשות. ולפי הנ"ל ע"ז מסיים הפסוק ושמו את שמי על בנ"י. הם בברכתם רק את שמו ואת עצמותו ית' ישימו על עצם ישראל. שיקשרו בזה את ד' לישראל ואת ישראל לד' התקשרות שלמעלה מפרטיות הכלים והיא למעלה מפרטיות הצטרכיותיהם. ואז אני אברכם כבר בפרטיות כל צרכיהם.
30