דרך המלך, תורה, פרהDerekh HaMelekh, Torah, Parah
א׳פרשת פרה תר"צ
1
ב׳וידבר ה' וכו' זאת חקת התורה וכו' לאמר דבר וכו'. ונבין נא השינוי מלשון אמירה ודיבור. וכן קושית הספ"ק למה כתיב חקת התורה ולא חקת הפרה. וענין קריאת פרשת פרה קודם הפסח.
2
ג׳אמנם איתא במדרש רבי תנחומא (פ' חיי) שהאבות תיקנו ג' תפלות. ומה ראו לתקן ג' תפלות כדי שיהא אדם מוסיף בתפלתו, ולא בתפלה לבד אלא אף בתורה יהא מוסיף והולך. עכ"ל הק'.
3
ד׳ונבין נא. בשלמא בתורה יכול להיות מוסיף והולך וגם תלמיד ותיק מחדש, אבל בתפלה האם מי שאינו מוסיף דברי תפלה יותר על מה שתקנו האבות לא יצא ידי חובתו. כי כנראה מהמדרש לכונה זו תיקנו ג' תפלות. פשוט הוא שבדברי תפלה של ג' תפלות עצמן שמתפללים צריכים להוסיף אור וקדושה, כי כל תוספת בקדושה הוא ע"י ג' ימין ושמאל ומכריע. דהיינו היחוד של חכמה ובינה. ודעת המכריע מוסיף תולדות חדשות. וכן חסד וגבורה ותפארת מכריע. נצח והוד ויסוד המכריע מוסיף אור שמתגלה במלכות. והנה לכאורה נראה שהתוספת וההולדה שמוסיף איש ישראל בקדושה אינה דומה להתוספת וההולדה שבעולמות העליונים. כי למעלה כל עילה מוליד עלול שלמטה ממנו ואילו באדם הקדושה שמוליד למעלה ממנו היא כי הוא איש גופני ומוליד ומוסיף קדושה. אבל באמת גם האיש יכול להוליד רק למטה ממנו. כי לא גופו מוליד את הקדושה רק נשמתו מולידה אותה. וכשמוליד ומוסיף קדושה צריך הוא לגלות את שורש נשמתו מחשבה עילאה של בחי' ישראל עלו במחשבה, ואז יכול להוליד תורה שהיא רק נובלת חכמה של מעלה כדאיתא במדרש נובלת חכמה של מעלה תורה. וכפי מצב נשמתו שמגלה אז, תורה כזו יכול להוליד.
4
ה׳נמצא שלהשיג את תורת ד' שכבר נגלתה לעולם. יכול להשיג מעט אף אם לא גילה את שורש נשמתו. משא"כ להוסיף בתורה יכול רק כשמגלה את שורש נשמתו. ומדוייקים בזה דברי הגמרא ר"מ הגמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק. ולכאו' מה הלשון רימון מצא איזו מציאה מצא. ומדוע לא היה די רימון אכל תוכו וכו'. אבל לא תורה שגילה אחר למד ר"מ. רק את התורה שכבר נמצאה וישנה בעולם היה יודע אחר וזאת למד ר"מ ממנו. רימון שכבר נמצא מצא ולמד. (ולא שיכול האיש להיות ח"ו כאחר וילמוד תורה הנמצאת כי גם ללמוד תורה זו צריכים לקדש א"ע וללמוד לשמה). ובכלל בהקדמת זוה"ק איתא שהתגלות ותוספת תורה שאיש ישראל מגלה ענין בריאה היא. בריאת שמים חדשים הוא. לכן צריך לגלות בקרבו חלק בחי' מחשבה עילאה של הבריאה שברא בה ד' ובחלק מחשבה זו יכול לברוא ולהוסיף תורה. ומה היא מחשבה עילאה. ישראל עלו במחשבה, ובראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית.
5
ו׳וזה רמז המשנה (אבות פ"ו) ר"מ אומר הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. משמע שהדברים דברי תורה נמצאים כבר והוא זוכה בהם, היינו שזוכה בתורה שכבר נמצאת. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. ואם בא אל מצב שכל העולם כולו כדאי הוא לו ר"ל שגילה הבראשית שכל העולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית וראשית מחשבה עילאה גילה בו והוא נקרא רע למקום, אז נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.
6
ז׳נחזור להנ"ל. הולדת ותוספת קדושה שישראל מוסיף. מין הולדה ותוספת שהספירות מגלים ומולידים הוא. לכן צריכה להיות בג'. פשוט לפי ענין עבודה הוא כי כל תוספת אשר בספירות מנשמת הספירות נאצלת לא מן הכלים, הכלים מצמצמים את האור לבחי' זו דוקא וא"א להוסיף אחרת חדשה, וכששני הפכיים מתחברים ומתגברים זה נגד זה בהפכיות כליהם אזי חיצוניות הכלים מתבטל זה בזה (עצמיות ישות החסד בגבורה והגבורה בחסד) וכשהישות לעצמו של הכלים מתבטל פנימיות נשמת הספירה מתגלה ויכול לגלות ולהאציל מקרבו אור חדש. ולכן תפארת היא בחי' הוי"ה. ונודעת קושית הרבי ר' דוב זצ"ל. הלא שם הוי"ה הוא שם גדול משאר השמות, ולמה בספירות הוא אחר שמות א־ל ואלקים. שהם בספירות חסד וגבורה שקדמו לת"ת, ומתרץ שלחבר ב' הפכיים צריכים שם הגדול משאר השמות. היינו כנ"ל. ע"י התחברות חו"ג ההפכיים זה כנגד זה. עצמיות הכלים מתבטל זה בזה ופנימיות הנשמה של בחי' הוי"ה מתגלה.
7
ח׳וזה ענין הרצון להתייחד, מקבלים עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זל"ז. התגברות אהבה אחת היא, ההתגברות שחבירו מתגבר עליו והוא מתבטל נגדו. זאת היא האהבה שמרגיש ביחוד. ביטול עצמותו לפני חבירו. אינו מרגיש עצמותו רק את חבירו וכן חבירו לו, וכמו שרואים שהבן האוהב את אביו בטל אליו ואינו מרגיש הרצון שלו רק של אביו, בחי' את והב בסופה שבאה אחר מלחמת התורה מלחמה ואהבה התגברות ואהבה, וע"י אהבה זו שבאה מן ההתגברות וביטול ההפכיות מתגלה עצם נשמתו (של כל אחד) ואור חדש אור תורה יוצא מהם.
8
ט׳ומובן בזה מעט הא דאיתא ברעיא מהימנא פ' פנחס (רל"ד ע"ב) שהיצ"ט והיצה"ר אשר בצדיקים ובינונים תרווייהו טובים כגוונא דחתן וכלה. גם עצם היצה"ר אשר להם. עצמותו לא רע, רק מן התגברות והפכיות הוא, בחי' חתן וכלה, עזר בזה שהיא כנגדו. וכמו בלימוד התורה שיש בו שכל לבנות ושכל להרוס את אשר בנה וחידש. ואומר אפשר ההיפך מה שאמרתי. ומשניהם יוצא שכל חדש אמיתי יותר ויותר עליון. מב' השכליים הבונה והמהרס. וזהו החילוק בין היצה"ר שהוא טוב ובין היצה"ר שהוא רע. מי שאינו איש ריק ובכל מעשיו יש נפש וחיות אזי גם ההפכיות שהוא היצה"ר המהרס שבו אינה ריקנית, רק ג"כ בחיות ונפש. למשל המהרס שבתורה ג"כ שכל הוא, רק שכל שמהרם את שכל הבינה, לא מהרס ריקנית של תוהו ובוהו לבד רק יש ונמצא ונפש, נפש ההפכי'. מין חסד וגבורה כבכל ימין ושמאל [רק כיון שמסטרא דגבורה בא והיא בחי' מהרס לכן נקרא יצה"ר. אבל שניהם טובים], וכעין שני ת"ח שמתגברים בהלכה זה נגד זה שנעשים אח"כ אוהבים ואור תורה אמיתית יוצא מהם. משא"כ האיש הריק שאין חיות ונפש יוצאת בכל מעשיו אז גם הפכיותו ריקנית היא הפכיות והריסה בלבד. לא הפכיות של יש הפכיות לבנות. רק הריסה בלבד של תוהו ובוהו. מין עצלות שאין דבר טוב יכול לצאת ממנה, יצה"ר רע היא.
9
י׳וכן הוא בענין עבודה. כי איתא בספ"ק שיש יראה באיש ישראל שמתיירא לאהוב את ד' ואומר מה אני שאוהב את ד'. ולפי הנ"ל יבואר כי יש יראה ויש אהבה. אבל כדי להוסיף קדושה ואור חדש צריכים ששני ההפכיים יתחברו ויתנגדו זה לזה, ובמה יתנגדו, כנ"ל. שאוהב וביראה ירא לאהוב. ומשניהם יוצאת תשוקה שלמעלה מאהו"י היא. היוצא לנו מדברינו, שבעצם גם היצה"ר מין הפכיות טובה הוא, ורק אם בלא עצם וחיות היא נעשה ממנו עצלות והפכיות רעה. ולכן קשה להתגבר על העצלות רק קודם שמתחיל בעשיה טובה, כיון שהיא ריקנית בחי' תוהו ובוהו (כי על תוהו ובוהו מתרגם המתרגם צדיא ורקניא. זהו עיקר התוהו ובוהו, הריקנות). אך כשמתגבר ועושה איזה דבר טוב ונמשך בו חיות אז גם היצה"ר וההפכיות שלו נעשה טוב. הפכיות של בנין. אבל כל זה רק אם עשייתו שמתגבר לעשות היא בכונה רצויה לד', משא"כ אם נעשית בפניה שוב ריקנית היא. לא שאומרים אנו בזה שיכול האיש בפעם אחת להשליך מעליו כל הפניות ולעבוד בכל עניניו בלתי לד' לבדו, אבל פעם אחת עכ"פ יכול לעשות איזה מעשה טוב לד'. ומי הוא האיש אשר מרגיש בקרבו את העצלות שדוחקת אותו ומונעת אותו מכל דבר ולא יתעורר על נפשו של קדושה היוצאת ממנו בעצלות, ולא יתגבר עכ"פ פעם אחת לעשות כיאות איזה מעשה לד'.
10
י״אואפשר שגם זה היה ענין כפיית ההר שכפה עליהם ההר כגיגית אחרי שהקדימו נעשה לנשמע, ולא תיכף בבואם להר סיני כי אפשר לא יחפצו לקבל. אבל הגמ' אומרת קללת חכם אפי' על תנאי באה, לכן לא רצה ד' לאמר להם בעצמו בלא שליח את ה"ואם לאו" שאם לא יקבלו את התורה שם תהא קבורתכם, כיון שקודם שקיבלו וקודם שגילו בעצמם ישות לא היה בהם הפכיות ויצה"ר של קדושה שהיא התגברות והתבטלות עצמיות והתגלות נפש של קדושה ואור חדש. משא"כ אחר שענו נעשה ונשמע נתגלה בהם הפכיות של ישות שרק ביטול העצמות יוצא ממנה, אז יש בדברים הללו ב' כונות: עיקר הכונה היא למצבם שהיו אז, אם אתם מקבלים את התורה מוטב היינו לעשות את התורה. וגם תקבלו את ה"ואם לאו" שבכם שההפכיות שלכם תהיה ג"כ תורה, כי את שתיהן צריכין לקבל. אם וכו' מוטב. ר"ל לעשות התורה של יצה"ט וגם התורה של הואם לאו כנ"ל. שיחד עם שכל הבונה יש בו שכל המהרס ואומר בכל דבר אפשר להיפך. אם שתיהן תהיינה תורה אצליכם אז שם תהא קבורתכם של העצמיות שלכם, ותורה אמיתית תצא. ואין שום קללה בזה. וגם ע"פ פשוטו אם יפלו ח"ו אז פשוט אם אתם מקבלים וכו' לכן אין שייך בזה קללת חכם אפי' על תנאי באה כיון שלמצבם שהיו אז לא היה שום קללה בזה.
11
י״בהיוצא לנו מדברינו שאיש הישראל צריך להוסיף מעצמו, והתוספת היא ע"י ההפכיות שבו הן בתורה והן בעבודה ע"י האהבה ויראה כנ"ל שע"י שמתקרבות ההפכיות זה לזה מתגברות זה על זה ועצמיות צורתן מתבטלת ואור פנימיות יוצא בתוספת קדושה מחדש, ואז אפילו ב' יצריו הטוב והרע טובים.
12
י״גוזה הכל כשמביא את כל ההפכיות שלו. את ב' צדדיו את יצרו וההפכיות, אל דברי התורה והתפלה בפה. כי נודע שבספירות אף שהדעת תפארת ויסוד מחברות. מ"מ עיקר חיבור כל הספירות הוא במלכות ושם מתגלות למראה אחת שלימה ושם עיקר הולדת אור חדש. ונודע שמלכות פה [כמו שאומרים בפתח אליהו] והוא דיבור. וכן הוא באדם. בלבו עולה לפעמים התעוררות מדה אחת וכשמוציאה בפה, אזי כולן גם ההפכיות עולות ומתגברות זע"ז כנ"ל, וכמו שרואה האדם בלמודו שעולה בו איזה סברא וכשמוציאה בפה עולה לו קושיא ע"ז ומשניהם יוצא חידוש אמיתי למעלה מכל ההפכיות. או שעולה לו קושיא ובדברו עולה לו תירוץ היפך הקושיא. כי נודע מהבעש"ט ז"ל. על הפ' נפשי יצאה בדברו שבהדיבור הנפש יוצאת. לכן אף אם במחשבה לבדה רק מחשבה אחת יוצאת. הנה כשמדברה כל נפשו יוצאת וגם ההיפך יוצא, וע"י התגברותן זע"ז בטלה עצמות צורת היש שלעצמן ופנימיות הנפש של השכל עולה בתולדה חדשה.
13
י״דוזה רמז המדרש האבות תקנו ג' תפלות, ולמה תקנו ג' תפלות, כדי שיהא האדם מוסיף בתפלה ותורה. כי הנה אנו אומרים אלקי אברהם יצחק ויעקב. מפני שהם קבעו בנו אהבה יראה ותפארת וצריכים להביא את מדותיהם אשר בנו אל הדיבור ואז יכול להוסיף בקדושה, לא שבשחרית יגלה רק אהבה בלבד ובמנחה יראה בלבד וכו' אלא כל תפלה צריכה להיות כלולה מג', רק כשבאו לתקן את התפלות בעולם ובזמן קבעו חסד דאברהם בזמן של חסד בעולם שהוא בוקר דאברהם כנודע וכו'. והאיש ישראל בעצמו אומר בכל תפלה אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. וזה גם ענין המחשבות זרות בתפלה, שבאמת רק שזאת בחי' ההתגברות היא. רק כשאינו מביא את התעוררות נפשו לדברי התפלה ודיבוריו ריקניים אז נעשה מן ההתגברות של קדושה התגברות והפכיות ריקנית, ומן היצה"ר שהוא טוב נעשה יצה"ר שהוא רע.
14
ט״ווהנה ענין חוקה נודע שהוא דבר בלא שכל, ורש"י ז"ל פי' מלשון חוקה חקקתי גזירה גזרתי וכו', שהוא מלשון חוק ולא יעבור. ובאמת דא ודא אחת היא, כי הדבר שהאב מצוה לבנו רק בשביל השכל יכול הבן לחקור אחר שכל ומצות אביו אם אמנם ראוי יעשה או ישאל את אביו עליו, אבל הדבר שמצווה רק מפני החוקה מפני שכן רוצה האב בנפשו למעלה מן השכל, אז חוק ולא יעבור הוא. לכן גם דברי המשפט בתורה, היינו דבר שנדמה לנו שבשכל הם ג"כ חוקות הן. כן רצה ד' למעלה מהשכל, רק שזאת החוקה נשתלשלה לשכל שלנו ופרה אדומה לא נשתלשלה לשכל וגם באמירתה לנו נשארה חוקה. ורמז ד', שכל חידוש שמחדש איש ישראל ואומרה בשכל, לא מן השכל לבד מחדשה רק מפנימיות נפשו שלמעלה מהשכל ורק שבדיבוריו מורידה לשכל. כי דיבור הוא לשון קשה כחוקה בלא שכל, ואמירה היא רכה. בשכל. ונודע מזוה"ק שזה וזאת עולם הנגלה בשכל.
15
ט״זזאת חוקת התורה אשר צוה ד' לאמר. זאת שהיא לאמר אמירה רכה בשכל גם היא חוקת התורה תהיה אצלך, ורק פרה אדומה דבר אל בנ"י גם כשאתה מדברה תשאר חוקה ודיבור. ורמזה התורה זאת בטהרת הפרה. כי לא די טהרה מטומאה לבד רק גם טהרה ועליה מכל צמצום הכלים, ופנימיות הנפש מלשון חוקה תתגלה כשמחדשים דברי תורה. וזו היא הכנה לפסח ולהאור שמתגלה בליל פסח למעלה מכל הצמצום.
16
י״זפרה תרח"צ
17
י״חנשלח ע"י כ"ק מרן אדמו"ר הקדוש הי"ד זי"ע מווארשא לא"י לידי החסיד המופ' הר"ר ראובן גשייד ז"ל. נמסר ע"י בנו הרה"ח ד' נחמן ז"ל.
18
י״טזאת חוקת החורה אשר צוה ד' לאמר. ונודע דיוק ספה"ק למה לא נאמר חקת הפרה רק התורה. ומהו עתה עבודתנו בזה. כי חוץ מזה שקריאת הפרשה מטהרת בטח גם רמז עבודתנו לנו בה.
19
כ׳אמנם איתא במד"ר מגילת אסתר פ"ז, כך ישראל הם פרופירא [לבוש מלכות יקר] שהקב"ה מתפאר בהן הה"ד ישראל אשר בך אתפאר, והן נמכרים אוי לו למוכר ואוי לו ללוקח עכ"ל המדרש.
20
כ״אהן מתענים אנו ישראל ביסורים קשים ומרים, וד' ירחם ויושיענו ולע"ע רואים שעוד משנאינו ולוחצנו נשאו ראש. אבל המדרש אומר אוי לו למוכר ואוי לו ללוקח, לא אשרי להם ולא טוב להם רק אוי להם. כי ישראל אינן לעצמן רק פורפירא דמלכא אכן הלבוש אינו לעצמו ולא נראה לעצמו רק כפי המתלבש בו ומדתו. גם יסורינו אינם לעצמם רק כי עליך הורגנו כל היום. לא בהריגה בפעם אחת לבד ח"ו, רק כל היום היסורים שסובלים בכל יום הכל בחי' כי עליך הורגנו הכל למען שמו יתברך. אף זמני עליתנו וירידתנו בכלל בזמני של קידוש שמו ית' וח"ו להיפך הם, כששמו ית' מתקדש אנו עולים וכן להיפך. ופלא זו רואים כי אף שמדותיהם הטובות של אומות העולם הם רק להתפאר כמו שנודע עה"פ וחסד לאומים חטאת שכל חסד שעושין לגרמייהו הוא דעבדין. מ"מ ניצוץ הקטן הזה של קדושה היה בהם שירצו להתפאר עכ"פ בהן במדות הטובות. ועתה שיש מן האומות שכ"כ ירדו עד שאין רוצים אפילו להתפאר במדות טובות, וכל כך נתבערו ונתגשמו עד שאדרבה כל רשעות יותר פאר להם ובכל נבלה יותר מתהללים, היינו שמתחילה הי' בחי' מי לא יראך מלך הגוים. שאף הם יראוהו, רק שלא יראוהו בלב שלם רק עכ"פ להתפאר, ועתה כ"כ נתחלל שמו ית' אצלם עד שאומרים ננתקה וכו' וממאנים במדותיו הקדושות אף להתפאר בהם. אז גם ישראל יורדים יותר לשפל המדרגה, ויותר מתענים. ואנו צועקים ומתחננים אל שכינה הקדושה התנערי מעפר קומי, קומי מעפר ואו לבשי בגדי תפארתך עמי, ואז גם את עם ישראל שהם פורפירא שלך תגביה ותתנער מעפר. כי אין אנו לעצמנו, בצרת השכינה ח"ו גם אנו יורדים. ובישועת ד' גם אנו נושעים.
21
כ״בישראל הם פורפירא דמלכא לבוש המלכות, כי יש לבוש המסתיר הכל, כמו שאה"כ אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. ויש לבוש המסתיר מה שצריך להסתיר ומגלה מה שצריך לגלות כלבוש כל אדם. ויש לבוש מלכות שעוד מוסיף כבוד ותפארת להמלך המתלבש בו. לא שח"ו נתוסף כבוד לו ית' ותפארת מזולתו. כי ישראל נאחזין בגופא דמלכא, ותפארת היא בחי' גופא כמו שאומרים בפתח אליהו, והוא ית' מתלבש בפורפירא דיליה היינו בישראל שהוא תפארתו, תפארת שלו. ואין אנחנו ח"ו דבר נפרד. ישראל אשר בך אתפאר, שע"י ישראל נתוסף תפארתו, כהמלך המתלבש בלבוש מלכות שלא שהלבוש מכסה רק מגלה ומוסיף תפארת והוד מלכותו.
22
כ״גלכן איש הישראלי חוץ מזה שצריך לעבוד את ד'. צריך גם להתפאר ביופי וטוהר של מעלה, לא בענין עבודה עילאה ותפארת של מעלה מדברים אנו כי היא למעלה מהשגתנו, רק פשוט לכל איש. כי מי שבא דבר עבירה לידו וניצל ממנה נוטל שכר כעושה מצוה כמ"ש בגמרא. וממילא מי שבאה לו מחשבה רעה ורצון רע והרחיקם מקרבו ג"כ נוטל שכר, אבל האם אין כל אחד מרגיש חילוק גדול בין ב' ימים כאלו. ביום אחד נסע בדרך ופגע בבית המרזח [קרעטשמע] והיו שם המון שכורים ושמע ניבול פה אף ראה מעשים מגונים מהם. עד שגם כשיצא משם מחשבות של השמועות והמעשים שראה ושמע היו מתגלגלות במוחו אבל רחקן כלן. הן עבודה קשה היה לו לרחקן אבל התגבר ורחקן. ואחר איזה ימים פגע להבדיל בביהמ"ד או בית החסידים שהיו שם לומדי תורה וחסידים אברכים ובחורי חמד עובדי ד' אשר לכלם העולם אין והבל, ורק קדושת ד' ותורתו היא תכליתם ותשוקתם ובזה עובדים כל היום וכל הלילה, אף כשמשיחים זה עם זה רק בתורה וחסידות מגמתם ושיחתם, וכשבא הוא שמה היה נדמה לו כאילו גם הוא נתעלה מן עוה"ז והגיע אל ג"ע התחתון ותחת כנפי השכינה קבע את מקומו. ושכח מן כל מסחרו וישב עמהם ולמד תורה בכל כך מתיקות עד שאת כל התורה רצה לבלוע, למד גמרא זוהר ספרי חסידות ואח"כ התפלל מנחה ומעריב. לא היא המנחה ומעריב של כל השנה. רק בטח בג"ע מתפללים כן. הן גם ביום שהיה בבית המרזח שדחה את יצרו ולא עשה אף לא הרהר בעבירה עבד את ד' ויגיע לו שכר בשביל זה. אבל מרחק יש בין ב' הימים, אז היה הוא נמוך ויצה"ר מגושם היה לו ועבודתו היתה בשאול תחתית, ועתה מרגיש טוהר ויופי עליון גם במקום שהוא נמצא, וגם בקרבו מרגיש מין טוהר ותפארת של מעלה.
23
כ״דולא לבד למי שבא למקום נמוך ולהבדיל למקום קדוש ישנם ב' בחי' עבודה, רק בכל איש ובכל מקום וזמן. גם בשעה שיצה"ר מתגבר על האיש בשטותים תאוות ומחשבות נמוכות צריך הוא לעבוד את ד' לירא ממנו ית' ולגרש את כל הרע מקרבו. אבל צריך הוא גם להגביה את עצמו שיראה בתפארת עליון. לא שיראה א"ע רק כחיה ובהמה חתיכות גשם רק שיש לו גם דעת שידע שצריך להרחיק את כל זה, אך יראה א"ע גבוה בתפארת ישראל וקדושת ד' והיא פורפירא דמלכא. כמו שהאיש מרגיש א"ע בזמנים טובים בחול ומכש"כ בשבתות וימים טובים. והרגשה זו אף אם אינה תמידית אם רק לפעמים היא מועלת הרבה לקדש את האיש ולרחקו מכל גשם יותר מכמה תוכחות. רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' שלכאורה מה השאלה, הלא את דרך התורה צריך שיבור, והתורה כבר אמרה הכל בדיוק, מה יעשה, וכמה יעשה, כמה צדקה יתן ויותר מחומש לא יתן. אבל השאלה היא איזוהי דרך ישרה. כי יכול האיש ללכת בדרך התורה ומ"מ אין דרכו ישרה רק מלאה בורות שוחות ומערות יצה"ר גרוע ועבודה נמוכה. גם הגנב שהולך לגנוב ומזכיר עצמו בד' ובתורה שנאמר לא תגנוב מקיים התורה ושכר יגיע לו, אבל אין זה דרך ישרה. איזהו דרך ישרה וכו' כל שהוא תפארת לעושיה שירגיש העושה עכ"פ כלשהו, היינו עכ"פ מעט תפארת בדרכו ובו בעצמו. הן כל דרך איש ישר בעיניו. והאיש המשוקע הרבה ברע ח"ו יכול לטעות גם על מילוי תאוותיו שזהו התפארת לו. אבל ותפארת לו מן האדם בתורת אדם, אדם המעלה. אתם קרוין אדם. כל שהוא תפארת כזה ירגיש. זאת היא דרך הישרה לו.
24
כ״הוגם בתפיסת האיש תלוי מה הוא תופס א"ע בתור ישראל. מי שתופס א"ע בתור סוחר בעל מלאכה. רק גם מתפלל ועוסק לפעמים בתורה אז לא ירגיש בקרבו כ"ש תפארת אפילו בשעת לימודו ועבודתו כיון שהוא בעצמותו בשפל המדרגה, רק שגם לומד. משא"כ מי שעכ"פ יודע שאיש ישראלי הוא מלאך קדוש בעוה"ז וצריך להיות עיקרו בתורה ועבודה, אבל כיון שד' בראו לאכול ולשתות ולעבוד על פרנסה, לכן מוכרח לאכול לשתות ולעבוד על פרנסה והכל יהיה בדרך התורה, אז כיון שהוא עם מחשבתו תופסים א"ע לבריה עילאה, לכן כשלומד ועובד את ד' יכול להרגיש לפעמים כל שהוא תפארת. ולא את הטוב בלבד ירגיש בשעה שיש לו כל שהוא תפארת, רק גם את הרע בשעה שהוא נמוך ירגיש וידוה לו על זה, כי יתרון האור מן החושך, כי יש לפעמים שאת הגדלות והתפארת לא ירגיש ולהיפך את העזיבה והכאב מן שפלותו ירגיש ועי"ז יתעורר. וריב"ל אומר בכל יום בת קול וכו' אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, מי שמשפיל א"ע ח"ו ואינו עוסק בתורה, היינו לא שאינו לומד בלבד רק גם שאינו עוסק שכל עסקו יהא בתורה, הן בכל דבר אינו מרגיש חסרונו ואין לבו כואב לו. אבל ע"ז ידוה לבו מה שרואה א"ע לנזוף, אוי להם לבריות וכו' בזה אוי גם לו. למי שאינו עוסק בתורה שמרגיש עצמו נזוף, לא שרק ישאר באוי וכאב בלבד. רק שמזה יקום לעסוק בתורה שכל עסקו יהא בתורה. עד שגם יתעלה להרגיש גם בחי' כ"ש תפארת.
25
כ״ווזה הכלל צריך איש הישראלי לזכור. שכל כאב אשר יש לו מנמוכיותו אשר רואה בקרבו. לא יסתפק באנחה לבדה או בכאב לב לבד רק יעורר בקרבו התרגשות ומרירות יתירה על זה. ובבית אהרן איתא על והסנה בוער באש. שהתורה נצחית ומרמזת לנו, שגם מן סנה שהוא קוץ יכולים להוציא אש ע"ש. ואפילו מי שהוא יבש ונמוך מן זה בעצמו שרואה א"ע לנמוך יכול להוציא אש ומזה להתלהב.
26
כ״זלעולם לא בבחי' תפארת לבד רק בכל עבודות המדות ישנן ב' הבחינות כנ"ל. א', מי שנשאר בנמוכיותו ונמשכה לו היראה שלא יגנוב ולא יעשה מעשים מגונים, ויותר עילאה שעולה לירא את ד' בדברים יותר עילאים, ומרגיש את אור היראה וגם את עצמו למעלה מן הנמוכיות במקום הקדושה. ואפשר שלכן בחי' עבודה זו נקראת בשם תפארת, מפני שחסד וגבורה הם גם בחי' גדפין לבר מגופא, ובהקדמת זוה"ק איתא שגם גרים אחיזתם בבחי' גדפין. משא"כ תפארת היא גופא. וישראל נאחזין בגופא דמלכא. ולהנ"ל בענין עבודה לפי מצבנו הקטן, כשנמשך האור לחוץ נמשך לכל אחד כפי מצבו, וגם הגרים נאחזין בהון. וכשהוא איש נמוך אז נמשכת היראה גם למקום נמוכיותו שירא לגנוב. וכן אהבה, לכן ישנן ב' בחינות יראה ואהבה תתאית ועילאית. כמו שאיתא בהקדמה זוה"ק. משא"כ תפארת היא בחי' גופא ולא נמשכת לבר, ורק ישראל נאחזין בה. ורק מי שעולה למעלה מתדבק בה, היינו כשעולה לבחי' גופא אז גם היראה ואהבה לא נמשכת אל נמוכיותו רק הוא הרגיש אותן במעלתן כל אחד לפי מצבו יראה ואהבה של מעלה וטוהר ויופי. זאת אומרת בחי' יראה ואהבה על ידיהן לבדם יכולה להיות בבחי' שמרגיש אותה כפי שהיא כמקבל לבד, במצבו למטה. משא"כ כשיש לו יראה ואהבה ע"י תפארת אז מרגיש היראה ואהבה גם בבחי' הנותן בבחי' גופא. כי שמש ומגן הוי' אלקים, היינו כמו שהשמש נתונה במגן ונרתק, כך הם בחינות השמות הוי' ואלקים, הוי' הוא בחי' שמש המאיר ואלקים מקבל, והוי' היא בחי' תפארת כנודע היינו שמגיע אל בחי' הנותן. ובחי' אלקים היא בחי' מקבל ותלוי כ"א לפי מצבו עד שגם הנמוך יכול להשיג אהבה ויראה בנמוכיותו שלא לגנוב, משא"כ בחי' ת"ת לא יוכל לקבל שם, ורק מי שעולה ישיג כ"ש תפארת כנ"ל.
27
כ״חויכולים להבין בזה מעט את הגמרא נדרים פרק ד' ואמר ר' יוחנן בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה עכ"ל הגמרא, ונבין נא למה היה משכח, הא גם העובר כשמלמדין אותו כל התורה אלמלא בא מלאך וסטרו על פיו לא היה משכח, ומש"ר משכח, ועוד למה היו צריכים ליתן לו התורה במתנה היו יכולים לעשות שלא ישכח. אבל כנראה הלימוד שלמד לא נקרא מתנה, רק מה שנתנו לו בלא לימוד, כי באם גם לימוד הוא משום מתנה מה דרשו מתיבת ויתן שמתחילה שכח מה שלמד, ואח"כ ניתנה לו במתנה. והנה איתא בגמרא בבא בתרא דף ע"א החילוק בין מוכר לנותן שהנותן בעין יפה הוא נותן לכן אפילו מה שלא פירש בשטר נתן, ומוכר לא בעין יפה מוכר לכן רק מה שפירש מכר ולא יותר, ואפילו לר"ע שאומר שגם המוכר בעין יפה מוכר מ"מ אינו כנותן שיתן יותר ממה שכתב. וע"ש בהרשב"ם. וניחא בזה המדרש סדר תשא פ' מ"ו שאמר הקב"ה למש"ר אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו בהן אלא עשרת הדברות ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהן הלכות מדרש ואגדות ע"ש. וכבר דברנו מזה ולמה בלוחות הראשונות לא היו ובלוחות השניים היו, ולפי הנ"ל מפני שבלוחות הראשונות היו במתנה ויתן אל משה וכל הנותן בעין יפה נותן אף יותר ממה שכתב לכן אף שלא נכתב בהם הלכות מדרש וכו' נתן להם, משא"כ בלוחות השניים שלא היו בחי' מתנה ולא נכתב בהם ויתן לכן היו צריכים שיפורש בהם הכל, וזהו כנ"ל כי לוחות הראשונות היו בחי' תפארת כנודע וכמו שהבאנו את התקוני זוהר תנ"ו [כמדומני בפרשת דכור דהאי שתא] והיא בחי' תפארת שהיא בחינת נותן, אז נתגלה בחינת הנותן והעין יפה שלו יפה דייקי בחי' תפארת כנ"ל, משא"כ לוחות שניים שהיו בחי' לבנה מקבל לא נתגלה כ"כ בחי' הנותן והעין יפה שלו, לכן הוצרכו לפרש הכל.
28
כ״טהיוצא לנו מזה שבבחי' מקבל לבד יכולה להיות המשכה גם למטה לנמכיותו. גם האהבה והיראה תהא בנמוכיותו עד שאפילו גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא. משא"כ כשעולה לבחי' תפארת שאוחז בבחי' גופא דמלכא. אז גם האהבה והיראה היא בטהרה ויופי של מעלה. וזה זאת חוקת התורה לא פרה לבד רק גם התורה. כי את כל עבודתנו בתורה צריכים לטהר בזה, אשר צוה ד' לאמר. שנעלה אל בחינת סטרא דיליה אליו יתברך הנותן והמצווה.
29