דרך המלך, תורה, ויחיDerekh HaMelekh, Torah, Vayechi
א׳פרשת ויחי תר"צ
1
ב׳ויחי יעקב. פרש"י ז"ל ולמה פרשה זו סתומה, אלא כיון שנפטר וכו', ד"א שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. ולמה נרמז זאת בסתימת הפרשה. אמנם איתא בזוה"ק פקודי (רמ"ד ב') אר"ש הא תנינן באינון היכלין דאינון קיימין לסדרא שבחא דקב"ה. בין סדורא דקיימא במלה ובין סדורא דקיימא ברעותא. בגין דאיתא סדורא דקיימא במלה ואית סדורא דקיימא ברעותא וכו' לאסתכלא לעילא לעילא וכו' וכמה דאהו סתים כך מילוי סתים. עכ"ל הק'.
2
ג׳והנה דברים נסתרים אלו יכולין להיות רמז גם לנו בענין עבודה. כי ראשית כל עבודת הישראלי היא לקיים את מצוות ד' ית' בעשיה. שניתנו לנו להיות סור מרע ועשה טוב. והגם שעבודה זו כבר די' לו לאדם על כל ימי חייו, והלואי שנקיים באלו ולא נהיה ח"ו כעבר שמרד באדוניו, אבל האם בקיום המצות מעשיות בלבד די לנו, ולמה אמר ד' והייתם לי סגולה. בעיני תינוק יכול כל דבר שטות להיות לו סגולה אוצר נחמד אבל לבר דעת רק דבר משובח ומצוק סגולה לו. לפניו ית' להיות סגולה לא די להיות במצב כזה אשר שאלת הנהר גינאי (חולין ז' ע"ב) תהיה נשאלת עליו בלא פתרון. ולאו דוקא נהר גינאי אלא גם צבא השמים נאמר בהם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ובמה שהם נצטוו הם עושים, ומה שנצטוינו אנו עושים, הם אינם יכולים למלא את רצונו במצוותינו אבל גם אנו לא נוכל לקיים את מצוותם. ומה סגולתנו לו ית'. הן אמת שזולת האדם אין לכל בריה בחירה ואין רבותא אם הם עושים רצון קונם ולנו יש בחירה ומ"מ עושים, אבל הרי זה דומה לאחד שיש לו ב' בנים אחד שוטה ר"ל והשני חכם גדול, ואת השוטה סוגר האב בחדרו שלא יצא החוצה ויזיק, והאם תספיק שלימותו של הבן החכם במה שאינו שובב בחוץ, ויושב תחת התנור כמו הבן השוטה, האם מספיק תירוצו של החכם שהשוטה א"א לו לרוץ כי סגור הוא והוא אף שיכול הוא מ"מ יושב בביתו. אבל במה חכם אתה, במה תהיה לי סגולה שאמר ד'.
3
ד׳אמנם בני אדם נולדים בעוה"ז. והצדיק נעשה ולא נולד. נעשה לא מן האדם דוקא ולא מן עוה"ז דוקא רק מן הטוב והקדושה שבכל העולמות. כ"ק חותני הה"צ הק' זצ"ל דרכו היה להראות את הפיוט של קודם שבועות וז"ל שם: טוב (נ"א טיט) עוה"ב שחסידים ממנו נצמחים. ועשיית צדיק דומה למלאכת צייר ופסל שלוקח חומר של עפר וטיט שמפוזר בעולם ועושה מהם צורת אדם ואף שחומר מצא ועשה אבל מ"מ עשייה מחדש היא, כי לא היה מתחילה דבר זה גוף וצורת אדם. כל איש ישראל צריך להיות הולך בדרך ד' ולתקן א"ע, אבל חוץ מזה צריך לצבור טוב וקדושה מכל העולמות ולברוא מהם מין בריה רוחנית, ואלמלי היה יכולת דבר רוחני להתגלות בעוה"ז בלא גוף היה גם זה הדבר מתגלה לעצמו, רק כיון שא"א. לכן מתגלה באדם אם בעצמו של האיש או לפעמים הרבה בני ישראל עובדים ועושים בריה כזו אשר נתגלה באדם אחד המוכשר יותר לזה.
4
ה׳המשכן, לא בלבד שהכתלים נתקדשו והיה מין עץ של קדושה. רק נתגלה בו במשכן קדושה לעילא מן עוה"ז, קדושה של כל העולמות ולעילא מן העולמות. מי הביא והמשיך קדושה זו על המשכן. ישראל. כי בכל איש ישראל יש קדושה של לעילא מן העולם. ומהאר"י הק' ז"ל איתא, שיש על כל איש ישראל אור מקיף אשר לא יוכל להיכנס בקרבו. וכיון שרק ניצוץ מקדושה זו חודר אל תוכו לכן אין הישראלי מרגיש בקרבו כ"כ את העילאיות את מה שהוא למעלה מן ההגבלה ואינו יכול למששו בקרבו. וכשכל ישראל קידשו את המשכן נמשך במקום הזה אור של לעילא מן העולם בשביל כל ישראל.
5
ו׳והאיש הזה שנתעבר בו הבריה אשר בראו רבים מישראל. נקרא "חסיד" ולא "צדיק". חסיד הוא שעושה לפנים משורת הדין, לא בשביל שהוא רוצה להיות מחמיר ע"ע בלבד. הן אמת שהוא מחמיר ע"ע והוא מדקדק במצוות אבל משום זה בלבד היה נקרא מהדר. בחי' מהדרין מן המהדרין. אבל חומרות של החסיד מפנימיותו באים. מפני שנתעבר בו מיץ בריה לא מה שנתגדל ונתעלה מן איש הזה של עוה"ז. רק מין קדושה מבוררת מכל העולמות. לכן אף מעשיו ומצוותיו אינם יכולים להיות מוגבלים בעוה"ז בלבד והוא מוכרח לעשות לפנים משורת הדין והרבה וגדול מחוקות המשפט אשר לפני כל העולם.
6
ז׳ומעתה אם רבים בונים בית. האם אין כולם נקראים בונים. צדיקים אין כולם נקראים וחסידים כולם נקראים. צדיק הוא איש שהולך בדרך נכוחה ואת עצמו מתקן ומקדש. לכן אף מי שסייעו לזה איזה שייכות לו להיקרא צדיק. הלא רק מסייע לדבר טוב הוא. מפני שעתה מאיש שנתגדל קאמרינן ואתה איש אחר והוא אחר. אבל חסיד כפי שאמרנו הוא לא איש שנתגדל רק שכולם בראו קדושה של כל אבי"ע. אך מפני שא"א לה להתגלות בלא גוף נתגלתה באחד א"כ הלא כולם חסידים הם. כי האם זהו דבר של עצמות האיש שנתגלה בו. האם עצמות גופו ונפשו היא. ירושלים לא נתחלקה לשבטים. אף שכל א"י קדושה היא. אבל ארץ קדושה היא והארץ נתקדשה ושייכת לאותו שבט שחלק הארץ שלו. משא"כ בירושלים ובבהמ"ק לא שהארץ לבד נתקדשה רק מין בריה של קדושה של למעלה מן העולם המשיכו ובראו בה כל איש ישראל ולכולם שייכת.
7
ח׳נחזור להנ"ל. חסיד הוא לפנים משורת הדין. ורבים מישראל מגלים זאת באיש אחד והוא חסיד לפנים משורת הדין מפני שהוא איש של כל העולמות. לא מוגבל בעוה"ז. לכן דעתו ורצונו ג"כ לא מוגבלים הם. הוא מביט בעולם ג"כ לא ראיה מוגבלת. הוא אינו יכול להביט בעולם כעל דבר נמוך רק כעל עצם גשמי. אך כמו שדברנו בשם הבעש"ט ז"ל כשאתה מביט בעולם אתה מביט בהקב"ה והוא מביט בך. וכמו שדיברנו (בשבת חנוכה) ממין ראיה זו איך שהבטה בעולם היא אצלו הסתכלות במחשבה ממחשבת ד' יוד, מפני שהחסיד הזה הוא כולו לפנים משורת הדין והצמצום וראייתו ג"כ לעילא מן הצמצום הוא. ומכש"כ כשבא לתורה, לא די לו פשט התורה בלבד וכן פשט הקבלה הוא מוכרח לראות בהכל ראיה בלתי מצומצמת ראיה של לפנים משורת הדין, ורצונו רצון בלתי מוגבל בעוה"ז הוא והוא אינו מסתפק. ואין רצונו נשתק לעולם כי רצונו גדול מהתגלות העולם הזה ותמיד הוא בתשוקין וכסופין להקב"ה. וכן גם בו יש עליות וירידות, כשנתגלה בו החסיד הוא רואה מביט ורוצה דרך כל העולם לא ראיה מצומצמת. וכשנעלם ממנו הוא איש לעצמו בראיה אנושית. והזוה"ק מרמז דאית סדורא דקיימא במילה, ואית סדורא דקיימא ברעותא בגין לאסתכלא לעילא לעילא, והוא רעותא שלמעלה מן הדיבור.
8
ט׳בנ"י היו בטוחים ואמרו על מש"ר קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ד' וכו' ושמענו ועשינו. בטוחים היו שישמעו ממש"ר. מפני שד' אמר למש"ר כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. וכן החסיד הנ"ל דעתו ורצונו של לפנים משורת הדין על כל סביביו פועל. מפני שגם דעתם ורצונם הם. אלא שאצלם אין הדבר בא לכלל התגלות כמו אצלו, וכמו שדיברנו מענין שכל הגוף משיג. רק כיון שבכל הגוף חלק [ההשגה] בו מעט הוא בא לידי התגלות רק במוח. ומי שיש לו חלק בחסיד כלומר מי שג"כ חסיד על ידו הוא. זהו מבין אותו. ויש אחר שהוא חכם יותר ממנו אך אינו מבינו ונדמה לו שמדבר דברים נגד השכל או דברים פשוטים. כי לא בהדיבורים ובשכל הדבורים היוצאים מפיו ונשמעים להשומעים נמצא כבר הכל מה שהוא מגלה מפנימיות דעתו ורצונו, רק בהאותיות בעצמם שנכנסים ונקלטים להשומעים נמצא זה הדעת והרצון הבלתי מוגבל לא של האדם רק של החסיד אשר בו.
9
י׳כי נודע מהאר"י הק' ז"ל, ששורש האותיות ממקום גבוה עד שאינם יכולים להצטמצם לשכל האדם. רק בגזירה וחוקה כך הוא. ואפשר שלכן מתחילים בתינוקות בלימוד האותיות. לא בתיבות שלימות כמו שרוצים עתה בחדרים "מתוקנים", כי מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ד' ית' אין שני לו ואל מי תדמיוני ואשוה וישראל עמו אין שני לו באומות וגם תינוק ישראל אין דומה לו. התינוק הישראלי אין לו שכל אבל לא מפני שהוא כבהמה רק כמו שאמר המדרש, יבאו טהורים היינו תינוקות ישראל ויעסקו בטהורים היינו בקרבנות. תינוק ישראל נשמת וקדושת ישראל שבו לא נצטמצמה ולא נמשכה עדיין לשכל אנושי, מפני שהתינוק בעצמו אינו מצומצם ולא נמשך עוד לגשם העולם. יבאו א"כ טהורים ויעסקו בטהורים. וכיון שבו נתגלה קדושה שלמעלה מן הדעת המצומצם. לכן לומדים עמו האותיות שהיא ג"כ קדושה שאינה יכולה להצטמצם בדעת האנושי.והגמרא אומרת בשבת (דף קג ע"א) אתי דרדקי דאמרי מילי וכו', ומה אמרו. אלא שגילו קצת רמזי האותיות אלף ב' אלף בינה וכו' ומי יכול לגלות רמזי האותיות, דרדקי. מפני ששרשם אותיות שלמעלה מן הדעת הוא בבחי' אגברו חמרי אדרדקי כי היכא דלימרא מילא. כיון שיי"ן בגימטריא סו"ד כנודע מגמרא.
10
י״אואגב יכול להיות שזה היה ויכוחו של מש"ר עם המלאכים שאמר מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. ופי' רש"י ז"ל מפני שהבל פה שאין בהם חטא הוא. ונבין נא הלא גם במקבלי התורה יש הבל פה שאין בהם חטא, של תנוקות של בית רבן. וכן הקושיא הנודעת האם לא ידעו המלאכים שעיקר רק ישראל יוכלו לקיים את התורה, ואורייתא וישראל חד. אכן חוץ מקיום התורה יש לימוד התורה, ובאמת לולא הצטמצמה התורה לכל עשיה והיתה נשארת כמו בחי' אותיות שהתשב"ר לומדים היו יכולים גם הם ללמדה. אבל כיון שנצטמצמה לשכל של עשיה אין הם יכולים ללמוד את עיקר התורה שנתקבלה. כי נודע שביום חופתו וביום שמחת לבו זה קבה"ת. שרק תורה זו היא בשלימות. וזה אמר מש"ר מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם שיאמרו הלא יש לכם תורה בשביל התשב"ר הבל שאין בהם חטא, תורה של אותיות. לכן כל התורה כן תהיה ונוכל גם אנחנו עכ"פ ללמדה, ואמר ד' למש"ר אחוז בכסא כבודי וכו', כי זהו כל כבודו ית' שנתלבשה תוה"ק אף למקומות הנמוכים ולשכל מצומצם ג"כ. וכפי שהיה נרשם אצלי על מסכת ברכות יש ראיה שעיקר היחוד ישראל והתורה היא ע"י שכל התורה שמעיין בה, כי ר' יהודה שאמר שאפילו מי שאינו טהור מברך לפניהם ולאחריהם ואמרו בגמרא שעשאום כהלכות דרך ארץ. ואסור לו ללמוד בשכל רק כהלכות ד"א, ומ"מ הברכות מותר לו לאמר אפילו בשמות, ורואים מזה שבלא השכל אינו מתייחד עם התורה כ"כ עד שאף שאינו טהור מותר ואילו הלימוד בשכל אסור.
11
י״בהיוצא לנו מזה שבאותיות יש קדושה יותר מאשר בהמאמר, ומה שא"א להתגלות במאמר ובתוכן המאמר נתגלה באותיות. לכן הזוה"ק שאמר שיש סדורא דקיימא במילה ויש סדורא דקיימא ברעותא, לא שאיש הזה אינו צריך לאמר בפיו רק שיותר מזה שנתגלה במילה נתגלה אצלו ברעותא. והרעותא נתגלה באותיות בהתורה שנתאוו לה המלאכים, וכל אות מתורה ותפילה שהוא מדבר חתיכת אש אצלו, וכמו שאיתא מהבעש"ט ז"ל שצריכים להתקשר באותיות התורה בבחי' שאל לך אות. והחסיד שאמרנו לכן הוא בחי' לפנים משורת הדין מפני שכל דעתו ורצונו אינם מוגבלים והוא קדושה מכל העולמות, ומי שיש לו חלק בו מבינו, לא רק את דבריו אלא יותר קולטים בעצמם מהאותיות אשר בדבריו מאשר מדבריו. ואף מי שאינו מבין את שכל דבריו ג"כ צריך לשמוע ולהשיג מהאותיות אשר בדבריו רצון טוב והתעוררות מפני התורה שבאותיות שלמלעלה מהשכל כנ"ל.
12
י״גונודע שכל אות בתורה מוכרח הקלף להקיפה. ואם נגעה באות אחרת פסולה מפני שאין הקלף מקיפה. מפני שיש אור יותר שאף באותיות א"א להתלבש ומוכרח להתלבש בהחלק בהקלף הנשאר. אבל גם הקלף המקיף יש איזה צמצום בו. כעין צמצום האות. כי צורת מקיף של א' אינו דומה לצורת מקיף של ב'. כי כשמקיף בדיוק את האות דומה להאות. לכן פרש"י ז"ל בריש ויקרא ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. ולמה לא נכתב בתורה את אשר התבונן מש"ר, אלא מה שאמר לישראל היה יכול עוד לכתוב בתיבה באות או לרמוז עכ"פ במקיף של אות. משא"כ מה שהתבונן מש"ר לעצמו לא היה יכול רק בקלף חלק. הפסק בין פרשה לפרשה. חלק בלא צמצום כעין אות.
13
י״דויעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ. את הסוף והקץ והגבול רצה לגרש. לגלות בבחי' גלות שלא יהיה כבר קץ וצמצום. ותורתו שנרמזה בהפסק בקלף חלק ילמדו כולם ולא יכנף עוד מוריך וממילא גם צרות לא יהיו. ונסתם ממנו. והרמז הוא שההפסקה של הפרשה נסתם. ונשאר גבול וצמצום כדי שיעבדו ויתקנו זאת בנ"י.
14
ט״ופרשת ויחי תרצ"א
15
ט״זאיתא בב"ר (וירא מ"ח) עה"פ והוא עומד עליהם. הכא את אמר והוא עומד עליהם ולהלן אמר נצבים עליו, אלא עד שלא יצא ידיהם נצבים עליו כיון שיצא ידיהם והוא עומד עליהם אימתו מוטלת עליהם מיכאל מירתת גבריאל מירתת. היינו קודם שקיים את המצוה של הכנסת אורחים לא היה א"א גדול מהם, רק הם נצבים עליו. כיון שעשה את המצוה עמד הוא עליהם למעלה מהם והמלאכים פחדו ממנו.
16
י״זורואים מזה שכל דבר שהאיש עושה לשם ד' אם כונתו רצויה לד' טוב הוא. כי כל המצוה של צדקה והכנסת אורחים בין אדם לחבירו היא להנות את חבירו, וכיון שהמלאכים באמת לא אכלו ורק נראים כמו שאוכלים לשמח את א"א א"כ למה נתעלה עוד ע"י המצוה זו, הא לא נעשית ולא הנאה את מישהו, אבל כוונת אברהם אבינו היתה לשם ד'. והשתדל בכוחו ובמעותיו לד', וכבר גדול הוא.
17
י״חומי שמתאפק מאיזה דבר הרשות לפעמים, אם לא תזיק לו מניעת הדבר לבריאותו, אף שאין זו תאוה, אז אם כוונתו לשם שמים כי חושב הוא בלבו מה אעשה לשם ד'. ונפשו חשקה לעשות, ועושה זאת שמתאפק עתה מדבר זה, מעשה טוב עשה. לשם ד' הוציא וביטל חלק גופו. ואפשר שלכן אמר א"א לד' אל נא תעבור מעל עבדך, דלכאורה אם נתעלה א"א במצוה זו כ"כ עד שעלה על המלאכים למה היה צריך לבקש מד' אל נא תעבור מעל עבדך אדרבה הלא נתקרב יותר לד' עי"ז, אבל אף שחשב שהם אנשים מ"מ נפשו של א"א הרגישה שמלאכים הם ואותם הלא אינו מהנה, וביקש מד' אתה אל תעבור מעל עבדך, כי עבדך אני ולך אני עובד בזה.
18
י״טנחזור להנ"ל. רק במצוה השיג א"א את גדלותו. וכן במלאכים אומר המדרש לקמן (פרשה נ') עד שלא עשו המלאכים את שליחותן קראן אנשים משעשו את שליחותן קראן מלאכים, כי הכל תלוי בעבודה. ואף בצדיקים הכי גדולים שיש להם מדרגות גדולות, עיקר גדלותם היא העבודה הגדולה שעובדים לד'. בלעם התפאר אשר מחזה ש' יחזה, הראיה היתה גדלותו, ולהבדיל במש"ר מכל גדלות נביאותו שמנה ד' עליו סיים ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, פתח בעבדות לא כן עבדי משה וסיים בעבדות, ורק בשביל זה כעיקר היה לכם לירא ממנו ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. מספרים מצדיקים שרצו מהשמים להביאם למדרגות, ומיאנו, ורצו לבוא אליהם בכח עצמם, כי גדלות המדריגות אצל הצדיקים היא ג"כ בשביל העבודה שיעבדו לבוא אליהן, וכשיבואו אליהן יוכלו לעבוד את ד' באופן יותר גדול עבודה יותר קרובה אל ד', לא כבן שפחה שעובד ג"כ למלך אבל עבודתו היא אחר הרחיים בהסתרת פנים. וזהו גם בכל איש ישראל. ישנם זמנים שהאיש מרגיש בקרבו יותר רוח טהרה וקדושה. אם בשבת ויו"ט, או בחול באיזה שעה וזמן מרומם שבאה עליו אתערותא דלעילא. אז אם שמח הוא בזה מפני שיוכל יותר לעבוד את ד' ובאמת מוסיף הוא בעבודה, סימן יפה לו. משא"כ אם שמח הוא על הגדלות לבד ולא מן העבודה שיוסיף ואינו מוסיף עבודה, אז זה רק ראיה ח"ו בחי' אשר מחזה שדי יחזה.
19
כ׳ואפשר זה ענין האמור בפסיקתא: זכור את יום השבת לקדשו. הכא כתיב זכור ולהלן כתיב שמור. ר"י ר"א בשם רשב"ל למלך ששלח את בנו אצל חנוני ומסר לו איסר ונתן לו צלוחית. שיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר. תלש בשערו וצרם באזנו ונתן לו פעם שניה ואמר לו הזהר שלא לאבד את אלו כשם שאבדת את הראשונות. כך ע"י שאבדו ישראל את זכור במדבר נתן להם שמור. לכך נאמר זכור ושמור, עכ"ל הק'. אשר ע"פ פשוט תמוה למה נתן להם הקב"ה אח"כ שמור ולא זכור כבראשונה. כמו במשל שהמלך נתן שוב לבנו איסר כמו שנתן לו מקודם. אבל זכור הוא לזכור מעשה שכבר היה. ושמור אף שג"כ ענין זכירה הוא מ"מ נאמר גם על עשיה, כמשה"כ ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, לא אמר וזכרו רק ושמרו שהיא לעשות צדקה ומשפט. האיש בזה לבד שמרגיש את קדושת השבת ואינו עושה ופועל מאומה רק בחי' זכור היא שזוכר ששבת היום וד' שבת בו. ועוד יכול ליפול בזה כמו במדבר כי היא ראיה בלא עבודה. והתיקון לזה היא השמור בעבודה.
20
כ״אזהו יסוד כולם. העבודה. אף יסוד נבואת הנביאים. העבודה ביטול עצמותו לד' היא וככל שמוסר א"ע יותר לעבודה יותר מבטל א"ע לד'. לכן יכול להיות שני ב"א שנכשלים ח"ו בפגם אחר ומ"מ אחד נענש יותר בדבר מזולתו. כי זה קיבל ע"ע לעבוד את ד' ומסר א"ע לעבודה בכ"ע אף בדבר הזה. ונשמר בדבר רק שנכשל. אם מפני התרשלות המחשבה כמו שכבר דיברנו בזה או מפני סיבה אחרת. והשני אף שג"כ לא עשה במזיד רק בשוגג אבל לא קיבל ולא מסר א"ע לעבודה ונענש יותר. וזה איך לא אשא להם פנים והם מדקדקים עד כזית ועד כביעא, אם כ"כ מוסרים ומבטלים א"ע לד' בעבודה עד שמדקדקים כ"כ לכן אף אם ח"ו יש עליהם איזה פגם ד' נושא להם פנים.
21
כ״באבל גם חוץ מזה מה שע"י העבודה מבטל א"ע גדולה העבודה על הכל אף על הראיה. כי ד' ית' הוא אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. מלך בו"ד מולך רק מפני שהמליכוהו בנ"א ולולי בני מדינתו לא היה מלך. א"כ מלכותו אינה בו בעצם רק דבר שחוץ ממנו דבר הנקנה. משא"כ הוא ית' מלך אף בטרם כל יציר נברא. והחילוק הוא רק שלעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא. ר"ל שאחר הבריאה גם נקרא מלך, ומקודם היה ג"כ מלך רק שלא היה נקרא מלך כי הקוראים לא היו. נמצא שמלכותו ית' אינה דבר מחוצה לו דבר שנקנה ע"י זולתו, רק דבר שבו בעצם עצם אלקות של קודם ההשתלשלות, כי גם קודם שנשתלשל ונתגלה העולם היה מלך. וכשאיש ישראל עובד אותו ית' ומגלה את מלכותו על עצמו אז לא דבר שחוץ ממנו ולא מדה של צמצום הוא מגלה רק חלק עצמותו ית' מגלה בזה.
22
כ״גבמצוות ישנם חוקים בלא טעם, וגם המשפטים איתא מהאר"י ז"ל שג"כ לא בשביל טעמם שאנו מבינים בהם צריכים אנו לעשותם רק בשביל גזירת המלך, ובתורה אדרבה כל מה שמתאמץ יותר להבין יותר משובח, כי המצוות נקראות אברי דמלכא כנודע והתורה בחי' חכמה כי אורייתא מחכמה נפקא. ומקור התורה למעלה מן מקור המצוות שהתורה בחכמה והמצוות באברים. ולפי הנ"ל. המצוות שעושה מפני שגזירת המלך הן מגיע ע"י להבחי' שלמעלה מן ההשתלשלות והבחי' אברי דמלכא בעצמן מתגלה לו, אך אינו מבינם מפני שלא נשתלשלו אליו והבחי' אשר מלך בטרם כל יציר נברא שלמעלה מן השתלשלות אליו נגלתה. משא"כ התורה. אף שמקורה למעלה מן המצות בחי' חכמה, אבל לא עצם התורה וחכמה של מעלה נמשך לו רק בחי' נובלת חכמה של מעלה תורה כמו שאיתא במדרש, היינו השתלשלות מן התורה מה שיכל להצטמצם עד שהוא יבין אותה.
23
כ״דהמצוות אין צריכים להבין. כיון שאברין דמלכא מה שלמעלה מן העולם של אשר מלך בטרם כל יציר נברא נתגלה לו ואיך יבינו בשכלו שהוא משכל העולם. וכשעושה מצוה הרבה קדושה יש בו יותר ממה שמבין. והתורה אף שמקורה למעלה מן המצות אבל רק נובלת ממנה והשתלשלות נמשך לו. ואם אינו מבין אין בו אור. כיון שלמעלה מן ההשתלשלות אין נמשך לו רק ע"י ההשתלשלות ורק הנובלת. משא"כ מי שלומד תורה לשמה לשם ד'. כיון שגם זאת עבודה אצלו ובא עמה עד לבחי' אשר מלך בטרם כל יציר נברא למעלה מן ההשתלשלות. וכיון שהוא עוסק עתה בעבודה של תורה שהיא בחי' חכמה אז בא לעצם החכמה ולא לנובלת בלבד. וב' המעלות לו. מקורה למעלה ממקור המצוות וגם לא בהשתלשלות ונובלת רק בעצם. והמשנה מרמזת (אבות פ"ו) כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. לא למעלת התורה בלבד רק להרבה דברים גם למעלות התורה גם למעלות המצוה וכו'. ומגלין לו רזי תורה. לא מה שהוא משיג בשכל האנושי בלבד רק גם סודות שלא עלה משכל האנושי מגלים לו. כיון שבא אל עצם החכמה כנ"ל.
24
כ״הנמצא שעיקר התורה היא שיש עמה עבודה. לכן כל מה שמתיגע ומוציא כוחו בתורה יותר מתגלין לו רזי תורה, כיון שבא יותר אל האשר מלך בטרם כל יציר נברא. ועיקר התורה היא שתהיו עמלים בתורה, וכמו שאיתא מהאר"י ז"ל שכשלמד אף פשט התורה היה מתיגע כ"כ עד שזיעה כיסתה אותו. ובנ"י בקבה"ת שהתגלה ד' להם כ"כ עד שראו את אלוקותו ית' ויראו את אלקי ישראל. ידעו שא"א שישארו תמיד במצב גדול כזה. וגם כי מתחילה אמר ד' להם וקדשתם היום ומחר ולא נצטוו על הפרישה לתמיד, רק הבינו שהראה להם את המצב אשר הם יכולים לבא אליו כדי שיוכלו לבא אליו. וכמו שאיתא בשל"ה ז"ל על הגמרא מלמדין אותו כל התורה כולה קודם שנולד. ולמה מלמדין אותו אם בא מלאך וסטרו ע"פ ומשכחהו. ואמר בקדשו. כדי שיוכל לבא אל התורה בעוה"ז ואלמלא למדוהו מקודם לא היה יכול לבא לה אח"כ. כן ידעו בנ"י שרק מש"ר יוכל להישאר בואתה פה עמוד עמדי ויהיה תמיד במצב של קבה"ת. אך הם נתקדשו עתה ונתעלו כדי שמצב הזה יהיה תכליתם לבא אליו. וחשבו שתמיד עבודתם תהיה ע"י אתדל"ע כמו שהיתה ההתגלות עתה ע"י ד'. ואם תהיה בלא עבודתם הרי לא יגיעו אל עצם הקדושה ורק לנובלת ממנה כנ"ל לכן אמרו הן הראנו וכו' רק הראנו באתדל"ע בלא עבודתנו. היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את 'האדם רק ד' המדבר. ועתה למה נמות וכו' אם יוספים אנחנו רק לשמוע וכו' כי ניפול רק לנובלת וכו'. לכן קרב אתה ושמע ושמענו ועשינו. שבהתגלות גדולה כזו בטלות כל פעולותינו ועשיותנו אבל כשנשמע רק ממך אז גם אנחנו נוכל לעשות.
25
כ״והיוצא לנו מדברינו שהעבודה מעלתה שיכולים לבא אל עצם הקדושה שבה אבל מקורה היא רק בחי' אברין והתורה מקורה יותר גדול אך באים דרכה רק אל הנובלת. משא"כ בתורה שהיא בעבודה באים אל שניהם אל מצב עליון של בחי' חכמה ואל העצם. לא נובלת בלבד. וזה בחי' אברהם חסד יצחק גבורה בחי' עבודה של עשה ול"ת כנודע. ויעקב הוא בחי' תורה. שההורה שהיא בעבודה היא העיקר ובו ביעקב זכה מש"ר להיות בחי' דעת דעת התורה. כנודע שיעקב מלבר ומשה מלגאו. וע"י האבות זכינו אנו לעבודה ולתורה ויקרא בהם שמי ושם אבותי או"י.
26
כ״זיעקב אבינו לא מת וכו' מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים וכו' (תענית ה' ע"ב). כי יש פשט רמז דרוש סוד כנודע, וכנ"ל, הפשט לבד רק נובלת תורה היא. וככל שאיש ישראל עולה עולה אל העצם ומגלה את בחי' יעקב אבינו שהוא העצם התורה שאחר העבודה. מקרא אני דורש, כבר אני בדרוש א"כ את צורת יעקב העצם אני מגלה, כי מה זרעו בחיים אף הוא בחיים באופן כשזרעו מגלים את עצמותו הוא נתגלה. וכשאני בחי' דרוש נתגלה צורת יעקב אבינו.
27