דרך המלך, תורה, וישלחDerekh HaMelekh, Torah, Vayishlach

א׳וישלח תרפ"ט

ב׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וכו'. אמנם איתא בספה"ק עה"פ כל עמה נאנחים מבקשים לחם וכו'. שלכן הם נאנחים וצריכים לבקש את הלחם ואין הלחם מחזר אחריהם מפני שנתנו מחמדיהם באוכל. ולא בסוד הנעלם באוכל. והם פוגמים בסוד וקדושת הלחם. ע"ד ע"ה אסור לאכול בשר עכ"ל הק'. לא שאין האיש צריך לאכול רק על שאת מחמדיהם נתנו באוכל. האיש צריך לאכול רק מפני ההכרח, מפני שא"א לו לחיות בלא אכילה אבל לא שיחמד ויתאוה לה. אדרבה כשבא לאכול יחשוב כמה מאושר הי' אם בראו ד' שלא יצטרך לאכול לשתות וכו'. ואפי' איש הישראל שכבר מכוון כוונות אכילה. ואכילתו עבודה היא, אם אין כונתו באכילה שהוא אוכל מפני ההכרח שכן בראו ד'. א"א לו לכוין ולעבוד את ד' באכילתו. כבר דברנו על הפ' בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית, זהו לבושו של עשו שהוא נכנס ומתלבש בהם. החמודות אשר אתה בבית. התאוות. לא של איסור דוקא, רק גם תאוות ביתיות כגון אכילה ושתי' של היתר בגדי עשו הם.

ג׳אבל גם בעניני תאוות חילוק יש. והפסוק מרמז כאן נתנו מחמדיהם, נתנו, זה יותר גרע מחמדת האיש שרוצה דבר ברצון חלש אז רק רוצה. ועוד הדבר בידו להתגבר על תאותו למשול עלי' לשברה ולתקנה. אבל מי שיש לו תאוה חזקה עד שכולו נמסר בידי תאותו זהו בחי' נתנו מחמדיהם. כמו הנותן שכבר אין הדבר נמצא בידו, נתנו מחמדיהם עד שכבר קשה שיתגברו ישברו ויתקנוה. וזה הוא הכי רע ר"ל, את כל רצונו נותן להתאוה ולא רצונו בלבד רק גם כל עצמותו. בחי' טבעתי ביון מצולה. כולו ח"ו נטבע. כ"כ נטבע ונתון כולו בידי התאוות ר"ל עד שגם דעתו ומחשבתו שקועים בהם. אינו חושב ולא רואה תכלית ודבר אחר בעולם זולת התאוות גופניות.

ד׳והנה הסבה היא פשוטה, מי שיש לו רצון ותכלית חזק אשר מקיף וממלא את כל חייו, אז שאר הרצונות הם אצלו רק חצוניים. שאינם צודים את נפשו ואינם יכולים להניע אותו מדרכו ותכליתו, ומי שאין נפשו שקועה באיזה תשוקה ואין לו תכלית בכל חייו. אז כל רצון בזוי ושפל מוליך אותו שניתן ונמסר לתאוותו בחי' נתנו מחמדיהם. משל לילד כיון שאין לו שום תשוקה ותכלית שיקיף את כל חייו ומעשיו אז כל רצון אצלו אם אינו ממלא אותו נוגע לו עד נפשו ובוכה על כל דבר. והגדול כיון ששקוע הוא ברצון או לכבוד או לממון או פשוט בפרנסה אין רצונות הקלושות צודות תיכף את כל נפשו. לכן מי שיש לו רצון תשוקה ותכלית לד', אז אף אם רוצה לפעמים איזה דבר מדברי העולם, רק רוצה הוא. ולא שיהי' נתון ומסור בידי התאוה, משא"כ מי שאין לו תשוקה דרך ותכלית בכל חייו לד' אז כל תלאה קטנה ורצון בזוי צודה את כל נפשו ונמסר כולו אלי' עד שקשה לו להתגבר ולצאת ממנה. כלומד ההתגברות על תאוות תליי' איך התקרב האיש אלי' ונכנס בה מתחילה. אם מקודם הי' לו רק רצון אפשר להתגבר עלי'. ואם הוא בחי' נתנו מחמדיהם באוכל קשה שיתגבר אח"כ עליהם, וזה תלוי אם יש לו תשוקה חזקה ותכלית לד' כנ"ל.

ה׳וזה החילוק בין רצון לתשוקה ותאוה, רצון אינו לוקח את כל נפשו ברצון, ותשוקה לוקחת ומלבשת את נפשו. לכן על רצון ד' דבריאת העולם, רצון נאמר, עלה ברצונו הפשוט וכדומה, ולא שהשתוקק. כי הלשון תשוקה היה משמע שכל אלקותו הי' מוקף בתשוקת העולם ומתלבש בעולם, ובאמת חוץ מן ממלא כל עלמין עיקר אלקותו ית' הוא סובב ומקיף כל עלמין שהוא למעלה מכל העולמות. לא שאומרים אנו בזה שרק חלק ממכ"ע רצה בבריאת העולם, ולא בחי' העתיקות שהוא בחי' סובב ומקיף כל עלמין. זהו א"א לומר, כי אין פירוד והרכבה ח"ו בו ית', הרצון הוא גם במקיף רק שאינו בחי' נתנו מחמדיהם רק בחי' רצון, היינו שרצונו ית' בבחי' מקיף הוא שיתלבש בחי' הממלא. היינו לא התלבשות בחי' תפיסה שהוא נתפס במקום הזה כהתלבשות האיש רק בחי' מלא כל הארץ כבודו. כנודע. נמצא שלכן רק רצה נאמר ולא תשוקה, מפני שהעולם אחיזתו רק כממלא כל עלמין. לכן בתפלת הצדיקים נאמר שהקב"ה מתאוה לתפלתן של הצדיקים. בזה כבר נאמר תאוה, כיון שהצדיקים אפי' בשעה שמתפללים על צרכי עולם תכלית תפילתם היא צרכי שמים לא צרכי עולם והתפלה עולה גם עד בחי' סובב כל עלמין יכול להיות גם בחי' תשוקה ותאוה.

ו׳נחזור להנ"ל האיש ישראל צריך להשתוקק לא לרצות בלבד, ואם אינו נמסר כולו בתשוקה לד' יכולה כל תאוה בזוי' לחול על נפשו לצודדה ולמשכה אל אחד הבורות ח"ו. ובאמת התשוקה של ישראל. לא לבד רצון להתקרב היא רק התשוקה בעצמה התקרבות היא, כי בלא שום סבה הוא משתוקק. וכ"כ למה. מפני שד' אמר ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל ד' שוכן, וחלק אלקות שבתוכם משתוקק לעלות ולהתקרב אל מקורו. ותמיד הוא משתוקק, רק אנו אינם מרגישים תמיד. היינו כשהאיש רחוק מנפשו ונשמתו מפני שטמונה היא תחת תל האשפה ושטותי העולם אשר בקרבו אינו מרגיש אז את תשוקת חלק האלקות שבו. וכשמגביר את נפשו ומסיר את המחצלת של קנים מרגיש הוא אז את תשוקתו. וזה הכל בתשוקה ולא ברצון.

ז׳אבל גם ברצון לא כל רצון שוה, כי רצון האמיתי א"א להיות אם לא הרגיש מקודם תשוקה. כלומר התשוקה היא, שהאיש מרגיש התפעלות והתלהבות התשוקה ורצון עד שכל עצמו מתבטל. אם מעט ואם הרבה. הכל כפי חוזק תשוקתו. עד שא"א לו לשכח ממנה מפני גודל ההתרגשות. והרצון הוא שג"כ רוצה אבל לא בהתרגשות והתפעלות. רק רוצה. ויכול גם לשכח ממנו מפני שאינו מרגיש שום התפעלות בקרבו שלא יניחנו לשכוח. וברצון זה ישנם ב' מינים. הרצון האמיתי ג"כ מן התשוקה באה, והרי זה כמו מי שהי' לו שמחה ושמח ורקד בהרגשת השמחה בפועל. ואז גם אחר עבור השמחה איזה שבועות או ימים אחדים שמח עדיין. לא שיש לו שמחה בפועל כמו אז. רק השמחה שבכח שמאז משפיעה שמחה גם אחרי'. והרי זה כמו אם אור בחדר אחד. גם בהחדר השני פג החושך אף שאינו מאיר כ"כ כמו בחדר הא' מפני שאין עצם האור עומד ולא מגיע שמה. אבל מן האור שבחדר נמשך הארה עד למקום החושך. השמחה בפועל פעלה להאיר גם במקום החשוך מהשמחה.

ח׳התשוקה שבפועל אור היא ומאירה גם למקום ומצב חשוך כשאין לו הרגשות ההשתוקקות בפועל. ומי שלא הרגיש תשוקה גם רצון אין לו. ורצונו שרוצה כי כל איש ישראל כאשר נשאלהו אם רוצה להתקרב לד' יענה שרוצה. אבל אין זה רצון. והרי זה רק כמו מי שמימיו לא שמח שמחה בפועל ושמע שחבירו שמח שמחה בפועל עושה חתונה וכו', ורוצה גם הוא לשמוח. שאין זו שמחה אפי' בכח ולא בפועל רק רצון לשמוח כחבירו הוא, הוא שמע שיש תשוקה ורצון לד' ורוצה גם הוא לרצות אבל שום אור הארה והרגשה אין כאן.

ט׳וזהו החילוק. רצון אמיתי אפי' אם אינו תשוקה עכ"פ רצון מתשוקה הוא. ורצון בלא תשוקה גם רצון אינו רק רצון לרצון. בחי' החפץ אחפוץ. שאפי' חפץ לחפוץ אין לו לד' במות המת. יכול אין זה כלום לא אור לא הארה ולא הרגשה. ורק מי שהרגיש תשוקה יכול לרצות, התשוקה חודרת בכל חייו מחשבתו רצונו ומעשיו. אפי' בשעה שאינו משתוקק רצון מתשוקה יש לו עכ"פ, והרי זה כמו הלב ששולח חיות לכל האברים ע"י גידים וצנורות דקים שיש כ"כ דקים בהם עד שגם אינם נראים מקטנותם. ותשוקה עם רצון זה כשנמצאים בכל חייו א"א לו כבר להתמכר ולהמסר לתאוות באופן של נתנו מחמדיהם באוכל שיהי' כולו בידיהם. תשוקה ותכלית יש לו בכל חייו שכל נפשו משועבד לה. ואפי' בשעה שאין לו תשוקה אהו"י בפועל עכ"פ רצון שהוא בחי' גידי התשוקה והזכירה ממנה. והיא משעבדת את כל נפשו לד' עד שלא תוכל כל תאוה בזוי' להניעו ולהמשיכו אל אחד הבורות.

י׳רצון יראיו יעשה לא תשוקתם בלבד רק גם כרצונם יעשה וכו'. כי שומר ד' את כל אוהביו. בחי' זכור ושמור שגם שמור הוא זכירה שד' זוכר ברצונו את האהבה והתשוקה בפועל שהי' לאיש הזה. לכן גם רצונו אינו כרצון אחר גם זה מין תשוקה ואהבה היא. וכרצון יראיו יעשה.

י״אאבל מה יעשה האיש מעתה. כל אחד מצדיק א"ע שאף אם אין לו תשוקה אהבה ויראה בהרגשות הלב בפועל ממש, עכ"פ רצון יש לו ורצון הזה מקשרו בד'. אבל כנ"ל מוכרח הדבר להתחיל בתשוקה נגלית, ואם אין לו תשוקה נגלית כפעם בפעם גם רצונו אין רצון, והוא רק כשמחת העני שלא ראה שמחה מימיו שרק רוצה לשמוח כחברו העשיר השמח. ומה יעשה אם אין עוד לבו ברשותו שיוכל להבעיר תבערה באש של מעלה בתשוקה אהבה ויראה לד', ולפ"ז גם רצון לא יהי' לו.

י״באבל הידיעה זו בעצמה שידע האיש שרצון בלא תשוקה אינו כלום, ג"כ מועלת. כי בכלל כל איש ישראל באם ידע את מצבו הנמוך באמת. כי אז א"א הי' שלא תתגבר נפשו על כל עצמות הגופנית שלו. להתקרב לד' וכל עיקר הסיבה על גודל התרשלותו היא מפני שמצדיק א"ע תמיד, בכל פעם מוצא לו זכות הלא יש לי זכות זה וזה וכדומה. ויש לפעמים שהיצה"ר כשרואה שהאיש אינו יכול להצדיק א"ע כבר, וכבר מתחיל להתבונן בעצמו איפה אני. במה אני מבלה את חיי לריק ודחקתי א"ע מד', ובטח תשתוקק נפשו לד' וישוב, אז מניחו היצה"ר לעשות איזה מצוות כהוגן או להתפלל ולהתנהג איזה ימים כראוי. לא לטובתו רק כדי שישוב ויצדיק א"ע וישאר שוב ברשותו של היצה"ר ח"ו. והי' אם איש מבין הוא ישראל הזה. ואומר כיון שכבר התחלתי לעשות מצוות להתפלל ולהתנהג כראוי. תהי' בהסכמת היצה"ר. אבל מ"מ הלא התפללתי אז אאחוז במצוה ועבודה גם תמיד ולא אשוב לידי היצה"ר עוד, אז הוא בבחי' וידו אוחזת בעקב עשו. ועשו צועק הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח ועתה לקח גם את ברכתי, הגם שידע עשו שתיכף כשנולד קראו שמו יעקב אף טרם שלקח בכורתו. אבל כך דרכו של יעקב הוא אוחז בעקב עשו. ובמצוה שרוצה עשו לרמס אותו ולשפו עקב. אוחז בעקב עשו זה. וע"י לוקח את הבכורה ואת הברכה את הקדושה ואת העבודה כי העבודה היתה אז בבכורים. ואם אין האיש יודע לאחוז בעקב עשו ומן המצוה זו שיניחו עשו לעשות כהוגן מתחיל שוב להצדיק א"ע ועשו דורך אותו ח"ו במצוה. עליו אמר הפסוק ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וכו' ותשלך דברי אחריך. גם המצוות אחריך היית משליך.

י״גוכן בעת רצון כל זמן שיכול האיש להצדיק א"ע. ולאמר הלא רצון עכ"פ יש לי. לא הי' כולו אפי' פעם אחת בתשוקה. משא"כ כשיודע את מצבו שלא די שאינו עובד את ד' ואינו מתקרב אליו, אלא גם רצון אין לו. וכל כך אין לו בעצמו ממשלה ע"ע וכ"כ הוא נתון בידי זרים עד שא"א לו לרצות. אז א"א שנפשו לא תתפרץ בתשוקה והשתוקקות רבש"ע מתי אזכה לחזות בנועם ד'. והתשוקה הזו מין פדיון שבוים היא. כי מי שאין לו רצון היינו שלא היתה לו תשוקה רוצה להשתוקק ואינו יכול, סימן הוא שכולו נתון הוא בידי זרים ר"ל. כי הרצון בא מעצמיות הנפש בחי' כתר שלמעלה מן חכמה ובינה הוא. וכשאין לו רצון סימן הוא שגם נפשו בידי זרים. וכשמכיר א"ע ותשוקה מתפרצת ממנו בחי' פדיון שבוים הוא שעצם נפשו נפדה מידי זרים. וישראל אחרי שנפדו לגמרי ממצרים היינו אחר שספרו ז' שבועות אמרו רצוננו לראות מלכנו ורק אז יכלו לאמר זאת, הרצון בעצמו שיש לנו. כבר לראות למלכנו הוא.

י״דהיוצא לנו מדברינו שהעיקר ההרגשה שנדע ונרגיש את ההתרוממות אלקות אשר בנו מן האבות, וההתרוממות זו היא התשוקה שמחיה ומאירה גם את מקום החשוך ע"י הרצון. וזהו בחי' פנים ואחור, וגם בבחי' אחור במקום החשוך כשאין התשוקה. ג"כ הבחי' פנים והתשוקה מאירה להרצון. ותמיד גם בעת הנפילה. למעלה הוא דבוק ע"י הרצון והתשוקה.

ט״ווהנה עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי וכו'. וא"כ עתה שהי' עדיין יצחק חי לא הי' צריך לצאת לקראת יעקב בד' מאות איש. אלא שחשב הלא יצחק ברכו והי' כאשר תריד ופרקת וכו' וחשב כיון שהי' יעקב ובניו אצל לבן בטח כבר נפל ממדריגתו ואז גם בחייו של אביו יוכל לשלוט בו. כי כן אמר לו אביו והי' כאשר תריד וכו'. לכן שלח יעקב מלאכים לפניו וכו' ואחר עד עתה. שלח לו מן בחי' לפניו בחי' פנים ובחי' אחוריים ואחר עד עתה. ואשלחה וכו'. שתדע שגם בעת הנפילה ד' עמי ואני גם בני ואנשי מרגישים את התרוממות ד'. ואין בנו שום נפילה ושום בחי' כאשר תריד. ויחץ את העם וכו' לשני מחנות. ויאמר אם יבא וכו' והי' המחנה הנשאר לפליטה. ב' מחנות עשה. תשוקה ורצון לגדלות ונפילה לפנים ואחוריים. ואם יכה עשו באחוריים אז הבחי' פנים שנשאר לפליטה יציל גם את הבחי' אחוריים כנ"ל כי ישפיע לבחי' אחוריים.

ט״זוע"ז התפלל יעקב אבינו קטנתי מכל החסדים וכו'. אף אם גרם החטא ובני בנפילה הלא קטנתי וכו' כבר לקחו קטנות המשכתי והארתי, ואין בכלל נפילה בהם, ע"י הב' מחנות שעשיתי כנ"ל. וע"ז ברכו המלאך לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, לא שיעקר יעקב וכו’ (ברכות י"ג). שניהם יהיו עקריים ואור של ישראל. וגם מי שיהי' בחי' יעקב יקבל מישראל ויהי' תמיד עם ד'.

י״זוישלח תר"ץ

י״חוישלח יעקב וכו' עם לבן גרת"י וכו'. פרש"י ותרי"ג מצות שמרתי. להבין האם ימצא בשביל זה חן בעיני עשו. ויירא וכו' קטנתי מכל החסדים וכו'. נתמעטו זכיותי. וא"כ למה ביקש ואתה אמרת היטב וכו' הלא נתמעטו זכיותיו. ואם כי ד' אמר לו ושמתי וכו' כחול וכו' א"כ למה אמר מקודם נתמעטו זכיותי.

י״טאמנם איתא מתלמידי הבעש"ט זצ"ל עה"פ אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה, ר"ל שהוא מיסר את הקב"ה כביכול שינהג עם בניו ברחמים וחמלה עכ"ל הק'.

כ׳כי הקב"ה מתאוה לתפלתם של ישראל. למה הקב"ה מתאוה לתפלתם. אהבתו שאוהב אותם עוררה בו רצון פשוט להתפשט ולהמשך אליהם. וכל ההסתר שברא ד' היתה מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתם של ישראל ורוצה שעי"ז יתפללו אליו. רק כיון שכבר הדין נברא אז בזמן שישראל חוטאים ח"ו יש כח ביד המקטריגים לקטרג שישתמשו עם הדין להענישם ח"ו, ולולא שנברא הדין לטובה מחמת אהבת ד' לישראל שרוצה לשמוע תפלתם ורוצה להתפשט ולהמשך עליהם, לא היו יכולים המקטריגים להשתמש עם דין אף בעת החטא. כי לא הי' הדין נברא ונמצא בעולם כלל. והצדיקים הגדולים רועי ישראל ומליציו טוענים להקב"ה האם לכוונה זו בראת את הדין. ואיך משתמשים בדבר שבראת לאהבת ישראל, להרע להם ח"ו.

כ״אוכל איש ישראל כשח"ו יסורים באים עליו אפי' ע"י חטא. אם רק מתעורר ע"י היסורים להתפלל לה' מעומק הלב והנפש ולהתקרב אליו ידע שראשית ותכלית ההסתר נתגלה בו. היינו שהקב"ה מתאוה לתפלתן כנ"ל. ורצון עליון זה מעוררתו שיתפעל ויעבוד ויתקרב אליו. ואז כשמסתכל האיש על ראשית ותכלית זה של ההסתר שנתגלה בו מפני שהקב"ה מתאוה יאמר, אם את רצונך אני ממלא בזה ואם למענך אני מתיסר מפני שמתאוה אתה לתפילתי אז למענך אני סובל הכל, והש"י עונה לו כנגדו, אתה סובל למעני ואני אסבול למענך וגם את החטא אסבול, בחי' נושא עון, כמו שאיתא בספ"ק שהקב"ה נושא את העון ע"ע כביכול ואומר אשר הרעותי ובראתי לו יצה"ר. ואם ח"ו אינו מתעורר לעבודה ולתורה ולתפלה ע"י היסורים. יתאונן ע"ז בעצמו. למה כ"כ נתרחק מד' עד שלא ירגיש את ראשית ההסתר ורצון ד' של בחי' הקב"ה מתאוה לתפלתן של ישראל. וזאת יכאב לו יותר מכל היסורים, בחי' נתנני ד' בידי לא אוכל קום ח"ו, כי לולא שמסרו ד' בידי המקטריגים ולא נתרחק ממנו ית', אז גם ביסוריו הי' מרגיש את אהבת ד' ורצונו שיתפלל ויתקרב והי' מתעורר להתפלל ולהתקרב.

כ״בוהנה ענין שהקב"ה מתאוה לתפלתן של הצדיקים וישראל הוא שיעוררו בחי' מ"נ, וזה גם ענין תפלת ישראל והצדיקים שמתפללים גם על צרכי ישראל צרכי עוה"ז, כי האור שד' משפיע נתגלה בכל עולם כפי אותו העולם שבא בו, בבריאה יותר רוחני וביצירה כבר נתגשמה מעט ובעוה"ז כבר נעשה ממנו עולם כזה. וכיון שכנסת ישראל שהיא בחי' מלכות שלית לה מגרמה כלום רק מה שד' משפיע בה ע"י המדות משתוקקת שישפיע ד' בה. וחלקים של בחי' כנסת ישראל נמצאת גם בכל איש ישראל ומשתוקקת בו שישפיע ד' לה מאורו. ובעוה"ז האור נתגלה בדברים וצרכי עוה"ז כנ"ל. לכן הם מתפללים גם על צרכי עוה"ז.

כ״גתשוקה פנימית הוא בהאיש ישראל להאור הפנימי שבדברי עוה"ז ותשוקה הפנימית זו שבקרבם ובתפלתם בחי' עליות מ"נ ואתעדל"ת היא שמעורר את האדל"ע. לכן היסורים שאיש פשוט מרגיש אותם לישראל. העובד מרגיש אותם לרצון ותשוקה להתפלל. כי כל רצון ותשוקה שבאדם אם הוא מרגיש שתשוקתו נתמלאה לו אז נעשה לו מזה עונג והנאה. משא"כ כשאינו מרגיש שנתמלאה לו מצטער ממנה. כמו מי שרעב. אם מתחיל לאכול אף שלא שבע עוד ועודו מרגיש את רעבונו אז בשעה שאוכל נהנה. ולולא שהי' רעב ורצה לאכול לא הי' נהנה, משא"כ כשרעב ואין לו לאכול מצטער. כן הצדיק כשד' משפיע לו טוב עוה"ז יודע הוא שזהו אור עליון שנתלבש בצרכי עוה"ז וכאשר ח"ו חסר לו או לאחר מישראל דבר ומתפלל עליו ועליהם יודע הוא שזהו חוסר אור עליון הוא, ובתפלתו זו שמתעורר מחוסר הזה מרגיש שנתקרב כבר בשעה זו ע"י תפלתו זאת, ואור עליון מתחיל להאיר בו אז נעשה לו מזה עונג והוא תענוג התפלה. משא"כ מי שאינו יודע ומרגיש שזהו חוסר אור עליון ודומה לו שרק מחסורו אשר יחסרו לו ואינו מתקרב ואינו מרגיש התקרבות והתמלאות תשוקתו זו. אז מן רצונו זה ותשוקת נפשו הפנימית תשוקה בלתי נודעת לו נעשית רק יסורים שמצטער עליהם. לכן בים שכוונת ד' היתה כדי שיתפללו ישראל אליו ולא ח"ו להרע להם, אבל ישראל כיון שלא עמדו בנסיון ויאמרו אל משה המבלי אין קברים וכו' אמר להם משה ואתם תחרישון. מוטב שלא תדברו מאומה והוא התחיל להתפלל. ויאמר ד' מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. כיון שבנ"י לא עמדו בנסיון לכן אין הזמן להאריך בתפלה כי יכול מן הסתר זה של הקב"ה מתאוה וכו' להתהוות הסתר ודין ח"ו.

כ״דוהנה רצון הזה שבתוך לב הישראל שהוא בחי' תשוקת הכנס"י אל דודה שמתגלה גם בצורך גופני, לא בצורך גופני לבד מתגלה כי ישנם צדיקים שכלם מלאים תשוקין וכסופים נגלים להקב"ה בחי' נפשי חולת אהבתך, רק כיון שבחי' כנ"י והתשוקה מתפשטת בכל איש ישראל כפי מצבו אם מעט ואם הרבה ואפי' בחלק גופו לכן גם בעניני גופו מתגלה. ובכל דבר שבאיש ישראל מתגלה תשוקה זו ובפרט ברצונו לתורה רצון הבחי' כנ"י שבו לתורה היא. וזה רמז הגמ' מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים, כי המשנה אומרת הוי עז כנמר אף שעזות פנים לגיהנם. אבל זהו החילוק בין עז בלבד לעזות פנים. באמת הנסיונות שעומד בהם כל איש ישראל והמניעות שיש לו לכ"א בעניניו שמונעים אותו להתקשר בד' ובתורה א"א להבין בשכל איך הוא עומד בהם ומתגבר עליהם, וגם הוא בעצמו לא בשביל השכל שמבין שצריך להיות יהודי עומד בהן. רק ע"י תשוקה הפנימית שבו שהוא תשוקת הכנסת ישראל שכוחה למעלה מכל כחי הגוף ומניעותיו. וזהו עזותו וכח גבורתו של איזה גבור הכובש את יצרו, ומי שהוא רך לענין התגברות זו סימן הוא שלא עורר בקרבו את רצון ותשוקה זו. ורק בשכל רוצה הוא להיות יהודי עובד את ד', וכיון שלא נתגלה בו כח זה שגדול מכחי הגוף אף העולם לכן מרכין הוא א"ע לפני מניעות גופו ושל העולם. וזהו עזות ישראל הוי עז כנמר שיש בקרבו כח גבורה שגדול מכל העולם ואינו כורע לפניו, אף שבפניו אינו ניכר בו שום עזות אדרבה רך הוא בטבעו ורחמן ועניו בפני כל האדם מ"מ בקרבו נמצא כח עז של ענין עבודה, לא יחת מפני כל ולא יכרע לפני כל. משא"כ העזות־פנים שבפניו ניכר עזותו. לא שבקרבו פנימה נמצא עזות מכח עליון שבו, אך בטבעו הוא עזות פנים עד שניכר בפניו עזותו כמו שכל טבעו ניכרת בו, זה לא טוב. הוי שפל רוח בפני כל אדם בהפנים שלך שיש לך ככל אדם תהי' שפל לא עזות פנים, אבל בעצמותך ובקרבך פנימה תהי' עז כנמר. עזות כזו שגדול מכל כח גופני עד שיוכל בכח הזה להשליך את כל עצמו וגופו אל האש לפני ד' בעת הנסיון. ומי שאינו עומד בנסיוני גופו יצרו ומניעות העולם, הסיבה היא מפני שלא גילה בקרבו את כח תשוקה עזה זו בחי' כי עזה כמות אהבה.

כ״הוזהו עיקר מעניני העבודה להגביר את תשוקתו ועזותו זו, ותמיד יתגלה בו כח פנימי זה וכח הזה גדול הרבה מכל כחי הגוף ומכל המניעות והנסיעות. מפני שרצון הזה התשוקה הפנימית שתתפשט קדושתו ית' היא, ומי משתוקק הבחי' כנסת ישראל שהיא בחי' מלכות דלית לה מגרמה כלום, ורק לית לה אבל היא בעצמה נמצאת כי באם כל עצמותה לא היתה נמצא לא הי' מי שישתוקק, וכנודע מספ"ק שיש ב' בחי' בנין במלכות. ומציאת גוף עצמותה מחכמה היא כנודע שאבא יסד ברתא ורק הארה משאר ספירות צריכה לקבל. וע"פ פשוט הוא כיון שעלה ברצונו הפשוט להתגלות ולמלוך לכן במחשבה זו כבר גוף המלכות נבראת, ואיך נתגלה המלכות שמים, ע"י אור עבודה שממשיכים ע"י הספירות ומדות.

כ״ונמצא שע"י המחשבה להמליך אותו ית' כבר נתגלה גוף של בחי' מלכות, וכבר יש מי שישתוקק, ואיש הישראל במדה שגילה בקרבו את הבחי' גוף המלכות במדה זו מרגיש את התשוקה וכח העז כנמר, שגדול מכל כחי הגוף והעולם. ולגלות את בחי' גוף המלכות תלוי עד כמה משקיע את מחשבתו בקדושה כנ"ל אבא יסד ברתא הן בתורה ותפלה לשם שמים שיתגלה מלכותו וקדושתו ית' עליו והן פשוט במחשבה שחושב ומתפלל לד' זכינו כדי שתשרה שכינתך עלינו. ואפי' אם אין מחשבה זו בתשוקה גדולה כ"כ, ג"כ מגלה היא חלק מן בחי' גוף המלכות ומתחיל להשתוקק.

כ״זנחזור לעניננו, העובד את ד' יודע שגם טוב עוה"ז הכל הוא אור אלקי שנשפע, רק שבעוה"ז נתלבש בדברי עוה"ז וכשח"ו נחסר לו יודע שאור אלקי נחסר לו ונעשה לו מזה תשוקה ורצון להתפלל.

כ״חוישלח יעקב וכו' עם לבן גרת"י ותרי"ג מצות שמרתי ויהי לי שור וחמור וכו'. התרי"ג מצוות ואור העליון היו לי לעשירות. אור עליון נתלבש בהם. וא"כ לא תוכל לי. וכן בתפלתו אמר יעקב אבינו קטנתי מכל החסדים וכו' ועתה הייתי לשני מחנות וכו'. יודע אני שכל הטוב של עוה"ז לא טוב בעצמו הוא רק קטנות והמעטה מכל החסדים ומכל האמת וכו' מכל האור שד' משפיע. ובאמת לא הי' צריך יעקב אבינו לירא, כי אין שייך אצלו הסתר כי גם ההסתר נעשה אצלו רק רצון להתפלל מפני שיודע שהכל התגלות או המעטת האור הוא, רק כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים, על הנשים והילדים ירא אולי אינם עוד במצב כזה שמכל הסתר יתהוו מהם רצון להתפלל ותשוקה עלאה. אבל אתה אמרת וכו' ושמתי את זרעך וכו' א"כ למעני אתה צריך להושיע גם אותם.