דרך המלך, חגים, חנוכה ג׳Derekh HaMelekh, Holidays, Chanukkah 3
א׳פ' מקץ שבת ב' דחנוכה תרצ"ג
1
ב׳ויהי מקץ. ואיתא במדרש קץ שם לחושך, שכ"ז שהיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם נעקר יצה"ר מן העולם וכו'. ונבין, מה מלמדנו בזה המדרש. וכן נבין ענין חנוכה ומותר ואסור להשתמש לאורה.
2
ג׳אמנם איתא בזוה"ק יתרו פ"ג עה"פ וידבר אלקים וכו' אנכי. שמפרש כל תיבה שבפסוק. האלה כל אינון טעמין כל אינון רזין כל אינון סתרין גזרין ועונשין, לאמור למהוי ירותא לכלא דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה וכו' דאי תימא לגלאה מה דלא אצטריך לגלאה לכל ב"נ. כתיב אנכי ד' אלקיך כמה דאנא טמירא וסתים כך יהיו דברים הללו טמירין וסתימין בלבך. עכ"ל הק'. כמו שהוא ית' טמיר ונעלם כך יהיו דברים הללו טמירין וסתימין, כי זאת היא תורה. להמשיך את האנכי. והא דכתיב לאמור. מפרש זוה"ק לא לאמר בפה רק שיהי' ירושה שהאיש ישראל ידע זאת מעצמו בירושה. תורה צוה וכו' מורשה.
3
ד׳המצוות ודיני' יכולים ללמוד. אבל התורה א"א ללמוד. מה היא התורה בעצמה א"א לבאר ולאמור. כי אף מה היא הנפש א"א לומר ורק מפעולתי' שממלא את כל הגוף וכו' כן היא בתורה. לכן קבלת התורה היא בב' דברים בנתינה וקבלה שנותנים לו ממרום ואח"כ הלימוד ללמוד מה נתנו לו ומה קיבל בעצמו. והרי זה כמו שכבר דברנו בהמאמרים בענין תלמידי הנביאים שלמדם הנביא איך לעבוד את ד' ולזכות להשראת הנבואה. למדם גם איך להוציא את ניצוץ הנביאות שבהם ולגלותו מפני שהי' בראשיתו קטן ובטורח סגי. רק זהו החילוק, את הנביאות הרגיש הנביא מקודם ושמע את קול ד'. כמו בשמואל הנביא ששמע בראשונה את קול ד' ואחייב. למד מעלי הכהן מה שמע, ובתורה כתיב מקודם ולמדה את בנ"י שימה בפיהם מקודם לימוד ואח"כ שימה ונתינה.
4
ה׳כלומר. איתא בזוה"ק בהרבה מקומות ששורש התורה למעלה מיניקת הנבואה כי התורה בת"ת ונבואה בנצח והוד, ונבין נא האם לימוד התורה של כל אחד גדול מנבואת הנביא שדבר ד' דיבר בו. אבל הגמרא אומרת שלכן למש"ר נאמר כי לא יראני האדם וישעי' אמר ואראה את ד'. מפני שמש"ר ראה באספקלריא המאירה וישעי' שאינה מאירה. היינו שבראי' לא כ"כ ברורה ומאירה יכולים לראות אור משורש יותר גדול. וכיון שאמרנו שיש בחי' נתינה. היינו האור שנתנו לו ממרום, ולימוד שידע האיש מה נתנו לו. ולימוד של כל איש התורה לימודו פחות יותר לכן יכול להגיע לנתינה יותר גדולה. לתורה שהיא בחי' ת"ת. והנביא שלימודו וידיעתו שידע מה נתנו לו ושורש האור שמופיע בו היתה הרבה הרבה יותר גדולה מידיעת איש הפשוט שרק נביא הי' יכול לזכות לה. ולעומת ראיית וידיעת האיש היתה אספקלריא הרבה יותר מאירה, לכן רק בנצח והוד ראה. ושניהם צדקו יחדיו, שורש התורה גדול יותר מנבואה, אבל ראיית הנביא הרבה הרבה יותר גדולה.
5
ו׳וזהו גם ענין חילוק הנ"ל בין תורה לנבואה. הנבואה היתה מקודם הנתינה ואח"כ הלימוד כמו בשמואל הנביא ובמש"ר מתחילת נבואתו ששמע קול ד' וחשב שזהו קולו של אביו, ובתורה מקודם ולמדה ואח"כ שימה בפיהם. כלומר גם בתורה מקודם היא הנתינה, רק כיון שנתינה גבוהה אצלו והידיעה והלימוד מעט לכן אינו מרגיש את הנתינה מקודם רק את הלימוד ואח"כ מתחיל להרגיש אף את הנתינה והמאור שבה, והנבואה שהלימוד והידיעה הרבה יותר עד שראה ממש אור ד' ושמע קול אלקים מדבר אליו, לכן הרגישה גם מקודם.
6
ז׳וגם התורה ראשיתה בנתינה וקבלה, משה קיבל תורה, וגם כל אחד מקבל בשבועות התורה. כי עיקר התורה היא לקבל את הבחי' אנכי וזה א"א בלימוד רק בנתינה וקבלה. רק שאינו מרגישה מקודם רק בלימוד. ולמדה ואח"כ שימה בפיהם. והלאמר הנ"ל בקבה"ת מפרש זוה"ק שג"כ נתינה וירושה היא ומ"מ כתיב על הנתינה וירושה של בחי' אנכי הלשון לאמור. כנ"ל מפני שהאיש רק אחר ה"ולמדה" מרגישה. ומי שרוצה להרגישה מקודם לא ילמוד ולא יעשה רק מקודם ללמוד ומעט מעט ירגישה. כי זאת עיקרה של תורה האנכי. וכל קנאת המלאכים ע"ז היתה על שאמר ד' לקבל התורה. לא ללמוד רק לקבל וכמו שאמרו חמדה גנוזה וכו' לתנה וכו'. בנתינה.
7
ח׳ומה שאומר הזוה"ק שהתורה היא בירושה. אף שהמשנה אומרת והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. אלא זהו החילוק ללמוד תורה שאינה ירושה, הלימוד שנדע מה נתן ד' בלבנו אינו בירושה. אבל הנתינה בעצמה והבחי' אנכי בירושה, תורה וכו' מורשה, אדרבה א"א לדברה רק בירושה. ואנו מתפללים אבינו אב הרחמן רחם נא עלינו ותן בלבנו וכו', ולמה צריכים לעורר כ"כ רחמים ע"ז אדרבה הלא זהו עיקר רצונו ית' שרוצה ודורש מאתנו. אלא. תמיד הוא ית' נותן הארת האנכי בנו בתורה רק זהו החילוק. אם הנתינה בבחי' השוכן אתם בתוך טמאתם שגם אז שוכן אתם. היא בהסתר שאין האהבה מתגלה בבחי' תפארת של התורה. הנתינה בנו מתגלה. ולא כל הו"ק. ואין האיש מרגיש מה יש בקרבו, משא"כ כשהיא באהבה שהיא בחי' התגלות המדות בבחי' תפארת שבו אז מרגיש הוא יותר מהנתינה שבו. לכן מתפללים אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו וכו' תמיד אתה נותן בנו תורה של ירושה אבל הלא אנו רוצים שגם אנו נדע מזה וחלק תורה הב'. הלימוד שנרגיש את הנתינה, תועיל לנו יותר. רחם נא עלינו וכו' באהבה ואז ותן בלבנו בינה להבין וכו' ללמוד, ע"י שתהי' ברחמים ואהבה נבין ונדע ונלמוד יותר לדעת מה בקרבנו.
8
ט׳וזהו גם ענין היסורים ששולחים ח"ו לאיש הישראלי. חוץ מזה שממרקין ק"ו משן ועין כמו שאומרת הגמרא. עוד פועלת בזה שכאשר נתעורר האיש אף בתחילתו כשרק מתחיל להרגיש את כאבו ר"ל עוד טרם מתחיל לשוב. אז הרגשת הכאב בעצמו והרחמנות על עצמו ומכש"כ מי שמרחם על ישראל זולתו. הרחמנות פועלת לעורר רחמים בחלק האנכי בחי' תפארת שבקרבו, ונעשה התגלות המדות עד שהוא מרג' יותר את חלק הנתינה דקדושה בקרבו ומתעורר לשוב. והתעוררות התשובה לא ממנו בלבד באה. רק גם מהתעוררות שנתעורר חלק הקדושה אשר בקרבו באהבה ורחמים אליו. אף שהתחיל עוד בהתרגשותו הפשוטה על כאבו. ומכש"כ אח"כ כשמתעורר לשוב התעוררות דקדושה שמעורר בחי' אהבת ד' אליו יותר.
9
י׳והאיש ישראל בהתפללו על ההסתר אף הגופני צריך להתפלל גם ע"ז. שמן ההסתר נעשה הסתר בכל דברים. עד שאינו יודע ומרגיש מהקדושה אשר בקרבו. וזהו הענין שאיתא בספ"ק שכ"א צריך לעורר רחמנות על נפשו איך נפלה מאיגרא רמה ממקור מחצבתה לבירא עמיקתא. ואיך בכלל הוא בנמיכיות. היינו חוץ שמתעורר סתם לשוב צריך גם לעורר ברחמנות ע"ע. והתעוררות הרחמנות מעוררת רחמנות בחלק האנכי דקדושה בחלק התורה של בחי' נתינה שבו ולא יהיה עוד הסתר רק התגלות המדות שבבחי' תפארת שבו, וידע יותר וירגישה.
10
י״אנחזור להנ"ל. החילוק בין תורה לנבואה. אף שאומר זוה"ק שהתורה למע' מנבואה, רק שורש התורה ובחי' הנתינה שבה, אבל הידיעה ולימוד האיש נמוכה הרבה יותר. לכן מתחילה לימוד ואח"כ שימה בפיהם אף שבאמת מתחילה היא שימה. וכל עבודתנו היא שעכ"פ בהלימוד ועבודה נדע מעט את הקדושה אשר בקרבנו. וזהו ענין לימוד הקבלה והחסידות. כי המדרש אומר שז' הצדיקים המשיכו השכינה לארץ וז' הרשעים להיפך. העלוה עד לרקיע הז', היינו שעבודת הצדיקים היא להמשיך השכינה לארץ. והרשב"י ושאר המקובלים והבעש"ט עם תלמידיו ז"ל שבכל דור המשיכו הקדושה יותר לארץ, ואת האיש קדשו יותר בעבודה, עד שיכולת יותר ביד האיש ישראל לדעת מחלק תורה הנתינה שבקרבו. כי כנ"ל זהו הדבר שאינו מרגישה ויודעה מפני ששורשה יותר עליון לא נצח והוד בלבד רק ת"ת, וגם שהאיש לא נתקדש כנביא וכשממשיכים יותר את שורש הקדושה והאיש נתקדש יותר, יותר יכול לדעת גם מחללו הנתינה שבו.
11
י״בואפשר זהו ענין פלוגתת ת"ק ור' שמעון ב"י בבכורות דף ל', הבא לקבל דברי חברות, אז אם ראינוהו שגם ע"ע נהג בצנעה כן, אז מקבלין אותו ואח"כ לומדין אותו, ואם לאו אומר הת"ק מלמדין אותו ואח"כ מקבלין אותו. ורשב"י אומר בין כך ובין כך מקבלין אותו והוא לומד כדרכו והולך. שענין לקבל דברי חברות הוא בחי' נתינה וקבלה לחלק הקדושה יותר גבוה, לכן אם נהג כן מעצמו אז סימן הוא שהוא מרגיש כבר חלק הקדושה שבו, אז מקבלין אותו גם קודם הלימוד, כעין בחי' נבואה. ואם לאו, מקודם מלמדין ואח"כ מקבלין אותו, מתחילה ולמדה ואח"כ שימה בפיהם. ורשב"י מחבר הזוה"ק שהוריד את הקדושה יותר לארץ עד שיקל יותר גם לאיש פשוט לדעת להכיר את הקדושה שבו. אומר שגם בזה מקבלין אותו והוא לומד כדרכו והולך. כיון שלא אחר הלימוד דוקא רק גם מתחילתו יתחיל להרגיש מחלק הנתינה וקבלה שבו.
12
י״גובזה אפשר להבין מעט לענין עבודה הא שאיתא בס"י, ובפרט בפ"ד, שהז' מידות הם מאותיות בג"ד כפר"ת שיש בהם דגש ורפה קשה ורך. וכנודע שז' אותיות אלו אף כשהם לעצמן באה בהם גם דגש. כי ענין הדגש שהיא קשה אינה כהקשה שבדיבור. שנאמר שדגוש ג"כ בחי' דיבר האיש וכו' אתנו קשות, כי גם באמירה שהיא רפה יכולה לבוא הדגש בהאותיות. וגם בהדיבור שהיא קשה יכולה להיות רפה באותיות. זהו קשה בהדיבור היינו בהתוכן בהדעת ורוח המדבר שהוא בכעס, שמדבר דברים קשים כגידין. או אפילו כשהדבורים כשלעצמם אינם כ"כ קשים רוח המדבר וסגנונו קשה היא. משא"כ הדגש וקשה שבאותיות אינו מורה על תוכנו ורוחו רק על ברור הדברים שמבררו ומוציאו יותר בדיבורו. ורש"י ז"ל אומר שהדגש היא כאות כפולה. ומובן בזה יותר. הא נודע שריבוי הצמצום הוא הסתר ודין, והלא כל הבריאה היתה בצמצום ואלמלא הצמצום לא היה כל הבריאה, וכאשר נחרב איזה עיר או מקום ח"ו אומרים ששרה שם דין וצמצום ואדרבה היה צ"ל שנסתלק משם הדין וצמצום ולכן לא נתקיים המקום יותר. אבל כנ"ל ב' בחינות בצמצום. צמצום באור המידות היא דין. וצמצום בכלים שהיא בחינת דגש וקשה בהאותיות אדרבה היא ברור יותר. למשל אילו ברא ד' סתם עולם. לא היה פרטיות העולם וגדלות ד' כ"כ נתגלה. וכשנפרטים לבריות פרטיות כ"כ נתגלה ונתברר יותר דברי ד' בבריאת העולם. מלכות היא ג"כ דין אלא שהיא דינא רפיא. ואדרבה כל המלצתנו היא במלכות. משא"כ בחי' גבורה היא דין קשה, להנ"ל ב' בחינות הן. קשה וצמצום הקודם שהיא בהדיבור שנוגע גם ברוח ואור המידות דין קשה היא. משא"כ דין וצמצום שלמטה רק באותיות, דינא רפיא היא ואדרבה עוד מברר המדות ומגלותן. ומלכות נקראת מראה שכל חיזון בה מתחזין.
13
י״דויכולים להבין בזה איזה רמז ברש"י ז"ל מתחילה עלה במחשבה וכו’ (בראשית א') שע"פ פשט למה עלה לברא בכ"כ דין עד שלא יתקיים. וכן הא אי' במד' על השם ש'ד'י שאמר לעולמו די כי אלמלא אמר די היו נמתחים והולכין. משמע שמעצמן היו נמתחין והא מעצמן לא היו יכולים להתקיים, ואם אחר ששיתף מדה"ר היו נמתחין א"כ למה שיתף כ"כ רחמים יותר מהצורך עד שיהיו נמתחין ויצטרך הוא ית' לומר די. אבל כמו אותיות בכתב התגלות פרטיות הדיבור. כך המחשבה התגלות פרטיות החכמה לציורים היינו כשמדברים מן מחשבה להגבילה מן החכמה, אז הכוונה על התגלות פרטיותה עם ציוריה וגווניה. ולפי הנ"ל ב' הבחינות ישנם בבריאת די, התגלות הבריאה מן אין ליש והתגלות לפרטיות. מין שכלול העולם שאיתא הרבה במדרש בראשית. והיא צמצום שבכלים, ובזה ד' מחדש בכי"ת מעשי בראשית. כשבורא דבר. למשל בוסר של פרי. אז מתחיל אח"כ השכלול התגלות הפרטיות בחינת צמצום מלכות. וכשנגמר השכלול נגמר זמן שהיותן בארץ. כי מעשי ד' נצחיים ותמיד בורא מחדש. לא שברא מכבר ותו לא ושוב בורא ד'. וגם כל עת היות הפרי זו בעצמה על הארץ מחדשה מחדש. וזהו מפני שצמצום הב' של השכלול והפרטיות ג"כ בגבול. משא"כ אילו הי' זה בלא גבול לא היה השכלול נפסק והי' נתגלה ליותר פרטיות (ויותר) ולא הי' הבריאה התמידית שד' מחדש בכי"ת.
14
ט״ווזה מתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדה"ד. מחשבה היא אותיות הדעת כנ"ל. א"כ הדין שבמחשבה היא בחינת דגש באותיות שהיא הבירור יותר. ראה שאין העולם מתקיים היינו העולם שעלה ברצונו שיברא אותו תמיד. מתחילה וכו' לברא שיברא תמיד. וזאת לא יתקיים לכן שיתפה למדה"ר והיו רק עולמות אלו נמתחין והולכין ליותר ויותר פרטיות והתגלות, שיתפה למדה"ר לבחי' רחמים שבאותיות ונגמר מתיחותן וד' מחדש בכי"ת מע"ב.
15
ט״זוזהו שהדגש ורפה בג"ד כפר"ת הם בחי' המדות. והדגש הקשה מדות הרעות אינם רעות בהחלט רק כהקשה שבאותיות ואם מדגישה ומוציאה להתגלות יותר אדרבה מזה יכול לעורר התגלות קדושה שבו, והרפה אף שהוא יותר טוב כשאינו מתעורר למדות רעות. מ"מ לגדלות קשה שיבא. ומובן בזה הא שהפי' מר"ס גאון ז"ל על הס"י אומר דגוש קשות שמהם הדברים החזקים כגון חיים שלוה עושר וכו' כנ"ל שאין זה קשה כדיבור קשה ודין רק התגלות יותר. למשל החסידים שותים י"ש. אף שרק את רתיחת הדמים מעורר. אבל הרפוי' ובלא התעוררות לגמרי אין דבר טוב יוצא ממנה וההתעוררות אף שמתחלת מן הגופנית יכולים לעורר בזה את נפש הקדושה לעבודה וכנ"ל ביסורים. ומי שנופל ח"ו בדכאות רוח זה לא טוב. וע"ז צריכים התחזקות וכן בכל המדות.
16
י״זוהמדרש אומר שכ"ז שהיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם. זהו עיקר היצה"ר האופל. עיקר מצות הדלקת המנורה מתחלת בהעלותך ופרש"י ע"ש שהלהב עולה. זהו העיקר ז' קני המנורה ז' המדות שהלהב יעלה. והיונים שרצו להביא את ישראל לידי דמיי' ונפילה. בצרות ודעות כוזבות, אמרו כתבו וכו' שאין לכם חלק וכו' לכם דייקא של כ"א בקרבו שלא ירגישה לכן טמאו כל השמנים. ונעשה נס. ונר חנוכה מלהיב שוב את לבות ישראל. אפילו אם הוא למטה מעשרה שהיא הגבול שלא ירדה השכינה לשם למטה מעשרה. מ"מ מן להב והתרגשות גופנית יכולים לבא להתרגשות דקדושה. ובלבד שיהי' אסור להשתמש לאורה. כי אם חושב שהלהב הגופני לבד די לו ורק לצרכו ח"ו לא טוב, כנ"ל מי שמשתכר בהי"ש וכן התעוררות שאר המדות לעצמו בלבד. רק לבחי' ישראל מאירין למי שאמר והי' העולם.
17
י״חוענין הזה שיזכור האיש שהתעוררות והתלהבות מדות הוא רק למצוה וזהו בחי' אסור להשתמש לאורה יכול להיות גם ענין הפלוגתא בין ר"ה לרב (שבת כ"א.) אם מותר או אסור להשתמש לאורה. כי צריכים לעיין הא שפרש"י בגמרא על אסור להשתמש לאורה שיהי' ניכר שהוא נר מצוה, הא גם בלא זה ניכר בזה שמקומו בחוץ או בחלון. אבל חוץ מזה מקשה הפנ"י למה אמר רש"י שיהי' ניכר ולא משום הקדש דומיא דמנורה. ומתרץ כיון שכבתה אין זקוק לה לכן רואים שאינו דומה למנורה לגמרי. ויש לשאול הלא תוס' ד"ה שבנר ושבקערה דף מ"ד ע"א מקשים מן הברייתא בנר ושמן של חנוכה אחר חנוכה עושה לה מדורה לעצמה, ולמה נוי סוכה מותרין ביו"ט האחרון של חג, ומתרץ הר"י ז"ל כיון שהיא לפרסומי ניסא משום חביבותא דנם מקצה אותו לגמרי עי"ש. ופשוט שלא משום מוקצה דשבת נגעה בה. כי בחול לא שייך מוקצה וו, ורק כמין הקדש הוא שהוקצהו להקדש דמצוה ובשביל זה אסור גם אחר החנוכה. וא"כ ליאסר גם להשתמש לאורה בשביל זה. וא"ל הא קול מראה וריח אין בו משום מעילה. כי כתבו התוס' בסוף סוכה שרק שאינו מועל אבל איסור יש בדבר. והא דאמרה הגמרא אשה בוררת חטים לאור שמחת בית השואבה. רק שהיא יכולה ולא בוררת כי אסור להנות מאור הזה. א"כ גם בנ"ח יאסר להשתמש לאורה כמו שאסור אחר חנוכה משום הקצה למצוה. וא"ל שלרש"י טעם אחר על הברייתא שמביאים התוס'. לא של הר"י. וביותר קשה לתוס' איך אמר ר"ה שמותר להשתמש לאורה. לכן ע"כ צריכים לומר כיון שמעצמו לא היו החכמים אוסרים אחר החנוכה ורק משום שהאיש מקצה מדעתו. אז רק לזה היינו שיקחהו אח"כ לתשמישו מקצהו אבל לאסור להשתמש גם לאורה בשעה שמדליקו למצוה אינו מקצה ולכן מותר לר"ה.
18
י״טואפשר פלוגתתם במדרשים המביאים התוס' בדף כ"ב ב' ד"ה וכי לאורה. אם קאי על הכהנים או על הקב"ה. ע"ש. כי לעולם בסיום הברייתא אין פלוגתא שעדות היא וכו' שהשכינה שורה בישראל. והפלוגתא היא בהס"ד אם סוברים העולם שהמנורה צרכי הכהנים ובאה התורה למנוע מטעות הזה ולאמור שלא לאהרן רק עדות וכו'. או שגם העולם יודעים שלא לאהרן אלא לד' ורק קשה וכי לאורה וכו', ומתרץ עדות היא וכו'. לכן רב סבר כהמדרשים שהס"ד שקאי על הכהנים. היינו שהעולם סבר שהמנורה לכהנים והמצוה להאיר לכהנים. א"כ אף שמצוה ומקצהו לנר חנוכה מ"מ לאורה אינו מקצהו לאסור כיון שכל מצוותו זכר לנס המנורה וגם המנורה לאור בני האדם היינו הכהנים היתה. כן הוא סברת העולם. וכמו במנורה שהוציאה התורה מטעות הזה בתיבות עדות כדי לדעת שרק לד' היא ולא לאור בני אדם גם כאן אסרו החכמים להשתמש לאורה. וכשאסרו וכבר מקצה מדעתו באמת אסור, וזה שיהי' ניכר שהיא נר מצוה ולא לאור האדם. ובזה בעצמו שעומד על מקום אחר רק שהיא מצוה ניכר שלא כדי להאיר לכהנים צוה ד' המצוה, כצדקה שהיא מצוה כדי להנאות העניים. ור"ה סבר כהמדרשים שהס"ד שלא יעלה על דעת בנ"א שהיא לאדם, ואין צריכים להוציא זאת מדעתם. לכן כיון שגם כשסוברים שהוא נר כולו מצוה ומ"מ אין מקצים האורה אין צריכים לאסרה. ומותר להשתמש לאורה. ובזה אפשר לתרץ קושית המהרש"א למה אמר ר"ה בין בחול וכו' להורות שמותר להשתמש לאורה הא גם מעצמנו היו יודעין כמו שאמרו התוס' ששום איש לא יחמיר. וכנ"ל רק על רב אמרו התוס' כן מפני שסבר כהמדרשים שהס"ד היא לכהנים ולא יחמיר לאסור להשתמש לאורה. אבל לר"ה שסבר כהמדרשים שהס"ד היא ג"כ על ד' מן הסברא היו יכולים לאסור ואשמעינן ר"ה שאע"פ שסוברים שהוא לד' מ"מ לאורה אין מקצים.
19