דרך המלך, חגים, חנוכה ד׳Derekh HaMelekh, Holidays, Chanukkah 4
א׳פר' מקץ שבת חנוכה תרצ"א
1
ב׳איתא בבראשית רבה ל"ט. עה"פ אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף ואם דלת היא וכו'. אם מעמיד דברים כחומה נבנה עלי' טירת כסף. ואם דלת היא וכו' אם דל הוא במצוות ומע"ט נצור עלי' לוח ארז. מה הצורה הזו [שעל הלוח ארז] אינו אלא לשעה [כי נטשטש מהר] כך אין אני מתקיים עליו אלא לשעה עכ"ל הק'.
2
ג׳המדרש מתחיל אם מעמיד דברים כחומה היינו שיהי' חזק בכל דבר כחומה. ואת ההיפך מזה אומר המדרש ואם דל הוא במצוות, ולא אמר ואם קל הוא ומתרופף. כי המדרש מלמדנו בזה שדלות ישראל במצוות לא מפני שאינם רוצים לעשות ח"ו. רוצה הוא רק שאינו חזק כחומה ומתרופף מפני כל מניעה.
3
ד׳וזה הוא עיקר הכל אם מעמיד דברים כחומה ואומר לעצמו בכל דבר שבקדושה כך מוכרח להיות וכן מוכרח אני לעשות בלא שום תרון, ובכלל אם להיסוג אחור מכל מניעה א"א להיות יהודי אף יום אחד ח"ו. אם רע לו ח"ו יש לו נסיון עוני, ואם טוב לו נסיון עושר שעוד קשה הוא מן נסיון העוני כמו שאיתא באלשיך הק'. ובתוך כך ימיו ושנותיו עוברים בהבל וריק אף שמלא הוא רצונות טובים. ולא עוד אלא שמי שעובד באמת את ד' רואה א"ע תמיד כחייב. ומי שאינו עובד ומבלה את ימיו בתרוצים של מניעות אינו עושה מאומה ועוד צדיק הוא בעיניו תמיד. הטעם הוא פשוט העובד מעמיד דברים כחומה ויודע שצריך שלא להשגיח על כל מניעה, לכן גם על שאר הדברים שצריך האיש ישראל לעשות דברים עוד יותר גדולים יש לו תרעומת ע"ע ולמה לא עשיתי אותם. כי בכל תרוץ ובכל מניעה לא יצדיק א"ע לכן תמיד הוא בעיניו כחייב, משא"כ מי שאינו עובד שסיבת התרשלותו היא מן המניעות והחרוצים אשר יעמיד היצה"ר נגדו והוא יחת מפני כל עלה נדף, תמיד צדיק הוא בעיניו, ומה הי' לו לעשות בזה היתה לו מניעה זו ובזה זו וכו'. וכל זה הוא מפני שאינו מעמיד דברים כחומה.
4
ה׳כלומר הדבר שחמור בעיני האדם וחוב גדול עליו, כמו הדברים שחיות האדם תלוי' בהם. פרנסתו למשל. אז לא יחת מכל מניעה קלה, ורק הדברים שאינם כ"כ חמורים בעיניו ואינם כ"כ לחוב עליו אז אם אפשר לו עושה אותם ואם יש לו איזה מניעה מונע א"ע. אם יודע האיש במוחו לבו ודמו שמוכרח הוא לעשות את התורה ומצוות כי הם חיינו. אז לא יחת מכל מניעה, משא"כ מי שהן ולאו ורפיא בידי', אם הי' אפשר לו הי' עושה ואם לאו לאו אז כל מניעה קלה תפריעהו, והיצה"ר עושה את שלו ומעמיד לו מניעות דמיוניות שאין להם יסוד ולא אמיתיות והוא מבלה את שנותיו בהבל וריק ועודו צדיק בעיניו כנ"ל. והגמ' (קדושין מ') אומרת עבר ושנה נעשה לו כהיתר, כי כנ"ל היצה"ר מפתה לאיש לאמר שלא שלבו רע ח"ו לעבור עבירה או למנוע ממצוה. אלא רק מפני סיבה ומניעה זו וזו. אבל אחר שעבר את העבירה או לא עשה את המצוה ח"ו וגם רשעים מלאים חרטות רואה הוא כבר שכל זה מעשה יצה"ר ולא הי' צריך למנוע מפני מניעה קלה זו, א"כ למה שונה בחטאו שוב מפני איזה סיבה ומניעה כיון שכבר יודע הוא שהמניעה שוא ושקר היא. ואז רואה גם בעצמו שגם בפעם הראשונה שנמנע לא מפני הסיבה רק מפני שנעשה לו כהיתר ואין הדבר חוב חמור בעיניו שלא יחת מפני כל. ואיש הישראל צריך לקבוע מחשבה כגון זו במוחו ולבו, ויחשוב כפעם בפעם. הנה ד' ית' אין סוף ואין תכלית לעילא מכל שמהן וגם מלאכי מעלה שואלים עליו אי' מקום כבודו אוהב אותי כמו שאה"כ אהבתי אתכם אמר ה', ומגודל אהבתו ית' אלינו השתוקק ליתן לנו את תורתו כדי שאנחנו ישראל נתגדל ונתקדש כמו שאמר המדרש קהלת התורה בשביל ישראל, וכמה צריך אני להתקשר בתורה וכמה צריך אני לקבוע את התורה בלבי ואת לבי בתורה כיתד שלא תמוט עד שכל מניעה לא תפריעני. ובאמת אם היתה זאת מניעה באמת לא היתה באה לנגדי כי ה' ית' סיבת כל סבה והי' מסבב למנוע סיבה זו ממני כי אין ה' ית' שולח יצה"ר ולא מניעה יותר מכח האדם. כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו מפני שיכול ללחום גם נגד יצר גדול, והקטן ממנו יצרו ג"כ קטן. כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואיך אתרץ א"ע לאמר סיבה ומניעה זו ימנעני, סימן הוא שנעשה לי כהיתר. ואיך אקל כ"כ את ראשי ח"ו נגד רצון ה' ודבר קדשו.
5
ו׳כל התרוצים והערמות של המניעות ישנן ביותר באדם שעובד מיראת העונש. מי שירא מן המלך רק שלא יענשהו אז מבקש לו תרוץ לתרץ א"ע ולהפטר מעונשו. וכ"כ מתרגל בבקשות התרוצים עד שיותר דורש ומבקש אותם מאשר לבקש מצוות ואיך לקיים באמת רצון המלך. משא"כ מי שעומד לפני המלך ורק אימת המלך כבודו וגדלו מפילים עליו יראה ופחד לבו רחוק מכל תרוץ ומכל ערמה לרמות א"ע ואת זולתו. מתפחד ומשתוקק הוא לעבדו. אדרבה לפעמים אף כשבאה לו מניעה אשר מונעתו באמת כגון מחלה וכדומה ח"ו ג"כ לא ירגע בה. יצטער ויאמר בלבו הן אמת שגם את המשוגע אין להעניש על מעשי תעתועיו כי לו התירוץ והמניעה האמיתית שמשוגע הוא ר"ל, אבל האם טוב לו בזה, האם אין זאת המרירות היותר גרוע על שיש לו המניעה הזאת שמשוגע הוא.
6
ז׳ואפשר זה רמז הפסוקים בפ' נצבים. פן יש בכם איש וכו' והי' בשמעו את דברי האלה וכו' שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה וכו' לא יאבה וכו'. אשר ע"פ פשוט קשה להבין. למה כתוב את דברי האלה, ולא את האלה בלבד. וכן והי' בשמעו וכו' שמשמע מפני שישמע לכן יאמר בלבו אדרבה כיון שישמע צריך שלא יתברך בלבבו, ואם לא ירא מן האלה מה יוסיפו דברי האלה שאח"כ לא יאבה ה' סלוח לו וכו' הא גם מקודם שמע ומ"מ התברך בלבבו וכו'. ומהו למען ספות הרוה וכו'. אבל כבר דברנו ואפשר ראיתי באיזה ספר שהא שאמרה הגמ’ (יומא פה:) אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין וכו' שלפעמים היצה"ר מפתה לאדם לאמר שכיון שאת היצ''ט מרגיש בקרבו רק מעט ואת היצה"ר מרגיש הרבה, לכן יחטא ואחר החטא שכבר עזבוהו התאוה כי מלא אותה גם הרשעים מלאים חרטות, ואז ירגיש יותר את היצ"ט בחרטתו ויתגבר יותר, וזה אחטא כדי ואשוב. ואומרת הגמ' שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כי זה ממעשה היצה"ר. וכנ"ל רק מי שיראתו מפני העונש בלבד הוא יכול לאמר כן ולא ירא לעבור העבירה כי חושב שלא יענשוהו מפני שיש לו תרוץ שכוונתו לבא לתשובה, אבל מי שיראתו מפני המלך בעצמו. ואין דעתו שקוע בבקשת תרוצים ירתע ויפחד לאמר ואיך ארים יד במלך ח"ו לחטא נגדו. וזה פן יש בכם וכו' והי' בשמעו את דברי האלה הזאת דייק דברי האלה שמדבר לא מן התרחקות מה' בלבד רק דברי האלה בעונשים, ואז והתברך וכו' שלום וכו' כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה וכו'. א"כ שרק בעונשים מיראים אותו שלום יהי' לו. כי יש לו תרוץ שמה שהולך בשרירות לבו הוא רק למען ספות הרוה את הצמאה שלא יהי' צמא ומתאוה רק שבע ואז יתחרט כנ"ל. אבל לא יאבה ה' סלוח לו. רק תרוץ היצה"ר הוא וה' לא יקבלו וגם מעונש לא ימנע ר"ל.
7
ח׳נחזור להנ"ל, המדרש אומר אם כחומה אם מעמיד דברים כחומה אז גם ה' ישרה עליו תמיד, ואם קל ומתרופף הוא שעי"ז בא להיות דל במצות או כלוח ארז וכו' כך אין אני מתקיים עליו אלא לשעה. ואפשר שזהו החילוק בין התגלות אלקות אשר בדברים גופנים להתגלות אשר בדברי קדושה בתורה מצות ובמוח ולב איש הישראלי, שאף שגם בדברים גופנים וגם באבן נמצא ניצוץ כח אלקי מ"מ שונה הוא מהכח אלקי אשר בדברים קדושים, שנראה רק לכח ולא לקדושה גרידה כמו בדברים קדושים וכמו המחשבות והרצונות לה' שבלב ומוח הישראל. פשוט הוא מפני שבדברים גופנים בהסתר הוא ורק ניצוץ קטן. ובקדושה ביותר התגלות הוא. אבל לפ"ז הי' צריך להיות שגם בדברים גופניים ככל אשר יגדל כן תתגדל התגלות קדושתו. אם אין כחו מן הסט"א והשלש קליפות הטמאות לגמרי כמו בהמות טמאות, ולמה זה כח השור ג"כ רק כח גופני הוא ואין קדושתו ניכרת יותר מאשר בשה הלא חלק כח אלקי יותר נמצא בו מאשר בשה והגם שכח בהמה טהורה מקליפת נוגה היא אבל הלא קליפת נוגה ממוצעת ורשות היא וירדה מן הקדושה רק באשר שיותר רחוקה ויותר מצומצמת קדושתה היא, והשה שכחו פחות מהשור הי' צריך להיות יותר גופני והשור שכחו וחלק אלקותו בו יותר הי' צריך להכיר בו קדושה יותר ולא כח גופני לבד, הגם שכבר דברנו מענין זה אבל לפי המדרש הנ"ל אפשר להבין הענין מעט.
8
ט׳אבל כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו. וכל דבר שנמצא בעולם חלק הכבוד־ שמים שצריך להתגלות ממנו זה הוא עצמות חיותו, כי לזה בראו ה' ורצונו שיתקיים. לכן המלאכים בעולם הנשמות שרק הנשמה ועצם של הדבר נראה. איתא במדרש שהקב"ה ברא כת מלאכים ואומרים שירה ואח"כ מתבטלים. המלאכים הם וגופם מעולם אחד. ומהו עצמותם השירה שיאמרו, לכן טרם שאומרים שירה ואח"כ אינם נראים. הנשמה . והגוף נראים וקיימים בשעה שעצמותם קיים ומה עצמותם כבוד שמים שיאמרו שירה ואח"כ שוב מתבטלים. ואין מלאך אחד עושה ב' שליחויות. כי לכבודו בראו ה' שיעשה שליחות זו וזאת היא חיותו וקיומו ואין לו חיות לשליחות אחרת. ואפשר זה ענין המדרש , וישלח (ע"ח). ויאמר שלחני כי עלה השחר זה מיכאל וגבריאל שהן שרים של מעלה דכולא מתחלפין ואינון לא מתחלפין. שהמדרש בא לתרץ על שרו של עשו שאמר שלחני וכו' ולא מתבטל בנהר דינור ככל המלאכים כנ"ל. ומסיים זה מיכאל וגבריאל. ועיין במפרשי המדרש שכל השרים אף שרו של עשו אינן מתחלפין. ולמה אין השרים מתחלפין. ולהנ"ל כיון שהאומה שעלי' ברא ה' את המלאך קיימת. אז גם המלאך הזה קיים. כי ה' בראו לכבודו אשר יגיע לו ע"י שישגיח על אומה זו וכל עוד שקיימת האומה וצריכים להשגיח עלי' וזהו כבודו ית' לא נגמר עוד חיות המלאך וקיים.
9
י׳וזה שאמר המדרש ששמות החדשים ושמות המלאכים עלו עמהן מבבל (ב"ר פ' מ"ח). ולמה לא קראו גם מקודם להם שמות. אשר לפי שכל הפשוט אז בא"י בבית ראשון שהי' להם נביאים ואורים ותומים יותר היו צריכים שמות המלאכים להתגלות להם. כי איתא בבית־אהרן שככל שהאור ממדרגה יותר גדולה. יותר יכול להאיר למדרגות היותר נמוכין ע"ש. ומספ"ק נראה עוד שלפעמים האור היותר גדול דוקא במקומות היותר נמוכין מתגלה יותר. מפני שלמעלה שאין כ"כ התלבשות א"א שיתגלה וירד האור כ"כ לשם ומאיר הארה בלבד מרחוק. משא"כ למטה שהוא בהתלבשות יותר גדולה יכול האור לרדת יותר מפני שמתלבש יותר. ובמצוה גופנית של צמר בציצית ועור של בהמה בתפילין מתלבש אור שאין האדם אף המלאך יכול להשיגו. ולמש"ר אמר ה' כי לא יראני האדם, וישעי' ויחזקאל אמרו ואראה את ה', (יבמות מט:) מפני שמש"ר ראה באספקלריא המאירה בלא התלבשות וישעי' ויחזקאל ראו באספקלריא שאינה מאירה וביותר התלבשות ונמשך גם אור העצם להם. ואפשר זה רמז הגמ’ (נדרים לח) נ' שערי בינה נבראו בעולם וכלם נתנו למשה חוץ מאחד. שכיון שכלן נתנו למשה והי' במדרגה גדולה וראה בלא התלבשות ובלא חידות לכן לא ניתן לו האחד. היינו ותחסרהו מעט
10
י״אכנראה חסר כאן המשך הענין מאלקים, משא"כ אילו היי רק במדרגות שאר הנביאים שלא ניתנו לו כלן והיה רואה בהתלבשות הי' רואה גם האחד.
11
י״בוהנה הי"ב חדשים י"ב צרופי הוי' הם. שמתחילים בניסן בצירוף ישר יהו"ה. ובכל חודש צרוף אחר כנודע. היינו שכולם רק צימצום של הוי' בצירוף ישר הם, שמאיר בכלם, והם כלים להוי' בצירוף ישר. לכן קודם שגלו והיו במדרגה יותר גדולה לא הי' נמשך כ"כ שם הוי' לכל חדש עד שיתלבש בו ויהי' נמצא לעצמו רק החודש הא' הוי' ביושר היה מאיר מרחוק לכל החדשים, וכולם היו נקראים ע"ש הראשון, השני השלישי ממה הוא שני שלישי מן חודש הראשון. רק הוא [החודש הראשון] יש, ואין דבר אחר ולא חדש אחר לעצמו שיקרא בשם. וגם חודש הא' שהוא עיקר מציאת החודש לא הי' שייך לקרא בשם כיון שאין אחר לו. כמו שכבר דברנו שאדה"ר לא הי' צריך להקרא בשם פרטי רק אדם. מפני שלא הי' אחר בעולם. רק כשנבראו עוד אנשים והי' צריכים להבחין בין זה לזה נקראו חוה קין הבל וכו'. משא"כ בבבל שירדו ליותר התלבשות ירד החודש הא' הוי' ביושר יותר להכלים עד שבכל אחד יש מציאות שהוי' מתלבש בו, וכיון שכ"א לעצמו שייך לקרוא שם לכ"א.
12
י״גוכן הוא בענין המלאכים. כי כנ"ל כל המלאכים מתחלפין חוץ מן השרים מפני שקיום המלאך ג"כ רק כבוד ה' הוא, וכבודו ית' הוא השירה אשר יאמר או השליחות וכשגמר בטל שוב, חוץ מן השרים שכיון שרצון ה' להושיע אומה זו אז כל זמן שרצונו ית' להושיעם עוד לא נגמר כבוד שמים וקיום המלאך. אבל בעיקר רצון ה' להושיעם קיים והוא מתלבש במלאך ובישועה פרטיית וזה נשמתו וקיומו של המלאך. לא ברצון ה' כשהוא לעצמו מדברים עתה. כי רצונו ית' אין סוף הוא ואין לדבר ממנו ולקראותו בשם, רק הרצון שכבר נתגלה ומתצמצם לישועה לאומה זו זה קיים תמיד. לכן קודם שגלו, רק רצון הזה ראו שהאיר ונתגלה בכל פעם במלאך פרטי, ולא הי' שייך לקרוא את מלאך הפרטי בשם וכמו שענה המלאך שר של עשו אף שאינו מתחלף. למה זה תשאל לשמי. כנ"ל שאין הוא עצמותו אשר בשם לעצמו יקרא. רק הארה מרצון ה' להושיע את עשו והאומה אדום. משא"כ אח"כ שירדו. ובאו להתלבשות יותר אז רצון ה' לישועה נתלבש יותר בהמלאך עד שנקרא בשם לעצמו. וכמו שמות החדשים כן גם שמות המלאכים עלו מבבל.
13
י״דהיוצא לנו מדברינו, שכל דבר שבעולם הכבוד שמים שצריך להתגלות בו זהו חיותו, ובמלאכים שאין סדר [טבעי] אצלם ורק העצם נראה אצלם. נבראו באותו יום שצריך כבוד ה' להתגלות על ידם ואח"כ מתחלפין, משא"כ דבר מדברי עוה"ז עולם הגופים עולם של סדר הטבע. גוף הדבר נראה אף טרם שכבוד ה' נראה. אבל רק בכח נראה ולא בפועל. למשל האיש רואה טיט כח ה' רק של בחי' גוף וכח נראה בו, ואח"כ עושים מזה לבנים ושוב רק כח הוא, ואח"כ עושים מזה בית המדרש אשר כלם רואים שרק קדושת ה' נראה בה עד שאף בכתלים קדושה נמצאת. משל לגרעין של פרי שיש בו הפרי אבל רק בכח ולא בפועל, ומי שאינו יודע שואל למה זה מר ולמה אין התפוח נראה בו. ומי שיודע יודע שהפרי נמצא בו אבל רק בכח ואח"כ תתראה גם בפועל לתפוח יפה ומתוק. הטיט והלבנה מציאות רק בכח הם לכן אין הקדושה נראית עדיין בה רק כח גופני של הסתר הוא ואח"כ תתגלה בפועל בקדושה. באם הי' זאת בעולם המלאכים שאין סדר טבעי ולא גופני כי אז לא היה טיט ולבנה רק בית המדרש הי' נברא בשעה שהיו צריכים אותו. אבל בעוה"ז בריאה בכח נראה מקודם. העור של בהמה רק מציאות בכח הוא וכן כל דבר שבעולם רק גרעין הוא שצריכים לגלות ממנו קדושה.
14
ט״ווהאיש ישראל כיון שהבחירה בו בעצמו אם יבחר לעשות עתה מצוה או לא. לכן לא רק בשעה שהדבר בפועל ועושה מצוה ולומד תורה הקדושה נראית בו אלא גם בגופו ובעניני גופו. שבכל העולם רק מציאות שבכח נראה בהם כמו בגרעין. בו בהאיש ישראל יכולה קדושה להראות בו. בכל העולם התכלית היינו חלק של הכבוד שמים שיתגלה בו הוא חוץ ממנו ואינו תלוי בבחירתו. לכן רק בבא הסדר והשעה שיתגלה מתגלה בו. ומקודם רק בכח היא שאין הקדושה בפועל נראה בו. משא"כ האיש ישראל שבחירתו בו. ובו תלוי חלק הכבוד שמים שיתגלה בשעה שיבחר. א"כ לא סר חלק הכבוד שמים ממנו. וגם בדברים שבכל העולם נראה רק מציאות של כח גופני לבד. בו יכול להראות בפועל ובקדושה. וכיון שזהו ע"י הבחירה שבו לכן תלוי עד כמה הוא מגלה את בחירתו בקרבו. ואף בזמן שלא באה מצוה לידו הבחירה תהי' גלוי'. אם מעמיד דברים כחומה אז ה' מתקיים עליו תמיד, ואם לאו רק לשעה.
15
ט״זזהו כל החילוק. גם בכל העולם ד' נראה אבל נראה רק לשעה בעת שכבוד שמים נראה בו, לכן תמיד רק בכח היא ורק גופני והסתר כמו גרעין מר נראה בו. והאיש ישראל צריך שד' יראה בו תמיד ואז התגלות של קדושה היא. והכל תלוי אם מעמיד דברים כחומה ואינו מתרופף. הוא צריך להחליט בדעתו אני יהודי ועבד ד' וכל בחירתי אשר בי שאני עומד עתה לבחור אם לעבוד את ד'. בי זה כבר מוחלט. וחוץ שאני יהודי מן דורי דורות ומן האבות הקדושים גם אני בעצמי מסרתי ואני מוסר בכל יום את נפשי וגופי לד' וכל בחירתי היא רק איך ובאיזה אופן אתקרב אליו. איך אכבוש את יצרי ואתדבק בתורה ומצות. איך אוסיף תורה אתפלל ואעבוד כראוי. ובמחשבות כאלו הולך תמיד. וזה הוא התגלות הבחירה תמיד. ואין בחירתו ח"ו אם לעשות או שלא לעשות. אשר ברגע זו כבר ההסתר אצלו וגם ד' הי' מתקיים עליו רק לשעה ורק גופניות נראה בו. אך מעמיד דברים כחומה ותמיד הוא עבד ד' אף בשעה שאינו עושה. ובחירתו רק אם להוסיף ואיך להוסיף מצות תורה ועבודה. ואז גם גופו וגופניותו קודש. כי האם גם בהמה פשוטה לא נתחלפה לקודש בקדושת הגוף בקרבן והאם הכהן שאכלה לא היתה אכילתה קדושה לד'. והכל נעשה מן האיש הפשוט הראובן והשמעון ולפעמים אף איש חוטא שגילה את בחירתו ואומר אני רוצה לשוב לד' והפריש חטאת. או אני רוצה להתקרב לד' והפריש שלמים ונעשה הבהמה קודש וגם הכהן האוכלו לא אכילה גופנית רק קדושה נעשית.
16
י״זהיוצא לנו מדברינו. שההשראה שהיא רק לשעה נראית כגופנית טרם שנתגלה והיא בחי' גרעין. וההשראה שהיא תמידית נראית בקדושתה. ושתראה באיש ישראל בקדושתה אף בדברים גופנים צריך האיש להיות בחי' אם מעמיד דברים כחומה בהחלט ותמיד, וראשית הכל היא שידע האיש ישראל שאינו יכול לפטור א"ע בעשי' בלבד שיעשה את המצות, רק שיעשה ויתקן א"ע. כי מי שחושב שדי לו מה שיעשה את המצות, אז אינו צריך לבחור תמיד רק בעת שבאה מצוה לידו. ואם אין עתה מצוה לפניו הכל נשתתק בו. וגם בשעה שעושה מצוה יש לפעמים שאף שעושה אותם מ"מ אינו בוחר עתה כגון המצוות שמורגל בהם. וכמו שאמרו חז"ל שצריכים להכיר טובה להראש שכורע במודים מעצמו. וכיון שחושב שרק לעשות אותם צריך ותו לא אין שייך לבחור להניח תפילין וכו' כיון שכבר עושה מעצמו. משא"כ מי שיודע שהפסוק אומר והתקדשתם והייתם קדושים. וכמו שאיתא במדרש קהלת שהתורה בשביל ישראל. וכמו שאיתא בהרמב"ם ז"ל שתכלית התורה היא לבא לובו תדבקון, הה העיקר אצלו לעשות את עצמו. ואז אף אם אין מצוה לפניו אבל הוא בעצמו נמצא לפניו. ועם עצמו צריך הוא לעשות תמיד ואין לו רגע שיהי' לו מנוחה מעבודת עצמו. ותמיד צריך הוא לבחור וה' שורה בו תמיד לא לשעה ובכח לבד. והרמז הוא. מצוה רק בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלי מן היצה"ר. ותורה בין בעידנא דעסיק בין בעידנא דלא עסיק בה וכו'. כי כבר דברנו שנקרא קבה"ת ולא קבלת המצוות אף שעיקר התורה מלאה מצוות ופירושן. מפני שהמצוות מי שיודע אותם כבר אינו צריך לקבלן וכשלמד את הקיצור ש"ע כבר יודע הוא איך לקיימן. משא"כ בתיבת תורה הרמז הוא כמו שאיתא בזוה"ק ששמה תורה שמורה את דרך ה', ומי שיודע שאת עצמו צריך הוא לעשות ולקדש אז יודע שתמיד צריך הוא למורה הדרך ותמיד הוא מקבל את התורה. לכן מצוה מי שכל עסקו בה היא רק לקיים את המצוה רק בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלי מיצה"ר כי היא רק לשעה ובשעה שאינו מגלה את הקדושה היא אצלו רק בכח וגופניות. ותורה מי שמבקש מורה הדרך כי רוצה הוא לתקן א"ע ותמיד גם בשעה שאין מצוה לפניו עובד עם עצמו ובוחר. אם חומה הוא. אז גם בעידנא דלא עסיק בה מצלי כי גם או אין אצלו בכח רק בפועל והכל קדושה אצלו גם הגופניות.
17
י״חואפשר זה הענין בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. כי הגמ' אומרת שתבלין ב' וג' מינים מצטרפין הן לשיעור הוצאת שבת והן לאסור את הקדרה. ואמר חזקיה במיני מתיקה שנו שראוין למתק את הקדרה. והנה מצוה אחת מהתורה אם יעשה אותה בלבד ולא את השאר ח"ו לא יועילו לו נגד היצה"ר רק כולן יחד מצטרפות להיות תורה לעמוד נגד יצרו וזה בראתי לו תורה תבלין כמו תבלין באם ראוים למתק מצטרפין. וכן אם תורתו ומצותיו לא עשיות גרידא הן רק למתק ולתקן א"ע הן אז מצטרפות להצילו מן היצה"ר.
18
י״טהיוצא לנו מדברינו אם חומה היא אז ההשראה תמידית והיא השראת קדושה. ואם הוא מתרופף ח"ו אז ההשראה רק לשעה והיא השראה של כח לבד, כמו כל דברי העולם שהוא בהסתר. ויהי מקץ. ובא המדרש לפרש את הלשון מקץ קץ שם לחושך. מה הוא החושך היצה"ר שכל זמן שהיצה"ר בעולם אופל וצלמות וכו' נעקר היצה"ר וכו'. מזה בא החושך והיצה"ר מן הקץ והזמן. ההשראה שהיא תמידית בהתגלות קדושה היא ואין חושך ולא יצה"ר, אך ההשראה שהיא בזמן וקץ שאז בזמן הזה קצו כשיעשה מן הטיט לבנה ובהמ"ד בנתיים שורה החושך מקום הפנוי והיצה"ר. וזה הי' ענין של יוסף שאמר בעוד שלושת ימים וכו'. כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך וכו', ולא התפלל וקוה לה' שתיכף עתה ברגע זו יושיעהו רק בעוד ג' ימים ע"י שר המשקים לכן שלט החושך וההסתר והדין בנתיים שישב עוד שנתים ימים.
19
כ׳וזה ענין כבתה זקוק לה. המנורה במקדש פעלה לקדש ולהאיר את לבות ישראל. וכן הנר חנוכה כנודע. לכן אמר ר"ה כבתה זקוק לה, לא שתהי' ההארה רק לשעה רק כל הזמן יאיר. ואם כבתה יתקנה וידליקנה שוב. ורב אומר לא די בזה לבד רק צריכים לעשות שלא תכבה. כלומר אנו מדברים ברמז הנר חנוכה ונודע שהדינים שאמרו חז"ל בפשט התורה הי' מפני שראו כך ברמז וסוד הענין, ולפי מצבנו בעבודה אמר רב אסור להשתמש לאורה, כי כנ"ל עיקר התיקון שלא יהי' אור רק לשעה כמו כל דברים הגופניים אלא שידע האיש שלא די לו בעשי' לבד רק שיעשה ויקדש א"ע, ואסור להשתמש בנר חנוכה תשמיש של חול רק כל מקום שאור חנוכה מגיע יהפך לתשמיש דקדושה, וכשיהפך א"ע ותשמישיו לקדושה לא יכבה האור קדושה הבא מנ"ח.
20
כ״אאבל ר' חסדא רואים שאמר אין זקוק לה ומ"מ אומר מותר להשתמש לאורה. ואפשר ע"ד הדרוש, כי איתא בגיטין ל"ו א', שר"ח לא חתם את כל שמו רק סמך בלבד. ונבין נא למה סמך, בטח בכל האמוראים ענין יש בציור חתימתם שאמרה שם הגמרא ואנו שבר"ח קאים נבין נא למה סמך. ואם כי בשמו יש ס' היה צריך לחתום ח' שהוא ראש שמו. אבל הגמ' אומרת על אות ס' התורה נקנית בסימנים (שבת ק"ד ע"א), ואפשר רמז לנו ר"ח איך לעשות סימנים כי אפשר לשכוח גם את הסימן, אבל משל לאחד שנסע לא"י והי' בהרבה עיירות ואצל הרבה אנשים ורצה לזכור את איש אחד ואת ביתו שידע לספר בחז"ל כאשר ישוב, וראה בבית הזה מגדנות ועשה לו סימן מגדנות, אבל מה יועיל לו הסימן הזה כי יכל לשכוח. משא"כ אם אוכל מן המגדנות ונהנה מהם ועושה לו בהם סימן יזכר, כי לא מן המגדנות שנמצאו שם עושה לו סימן רק מן הרושם שנעשה ונשאר בו. וכן הראה ר"ח שאות ס' שהיא סימנים לתורה צריכים לעשות בשמו ובעצמו הרושם והפעולה שעשתה התורה בו מזה צריכים לעשות סימנים, והסימנים שנזכרו בגמ' כגון יע"ל קג"ם וכדומה הכל עניני הפעולות שתקנו הענינים בהאמוראים היא. וכיון שר"ח כבר הי' כן שעשה סימן בשמו והתורה פעלה עליו לא הי' צריך לאמר לעצמו אסור להשתמש לאורה. כי כבר תיקן א"ע בה, אבל לעולם והיינו בשביל העולם] אם כבתה אין זקוק אז צריכים לומר אסור להשתמש לאורה, ואם זקוק לה אין צריכים לאסור להשתמש לאורה. ומובנת בזה קושית התוס' מנא לי' לרבא וכו' כי אם כבתה זקוק לה בטח גם מותר להשתמש. ואנו פוסקים אסור להשתמש לאורה שצריכים לפעול בנ"ח לקדש א"ע.
21