דרך המלך, חגים, פסח ב׳Derekh HaMelekh, Holidays, Pesach 2
א׳ליל ב' פסח (תר"צ)
1
ב׳מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מה, ע"ש שלא הספיק וכו'.
2
ג׳ונודעת קושית ספה"ק הא ניחא למצה של כל ימי הפסח, ולמה עוד קודם יציאתם נצטוו לאכול מצה עם הקרבן פסח. וכן נבין בכלל, ע"ש שהבצק לא נחמץ צריכים לאכול מצה עד שגם כל היו"ט נקרא חג המצות, והאם מי שיושב בבית האסורים ויצא בחפזון עד שבהחפזו ישבר כלי יעשה זכר לשבירת הכלי עד שכל שמחתו יקרא ע"ש שבירת הכלי. וכן הלשון מצה זו ולא סתם מצה שאנו אוכלין וכו', כי בשלמא במרור שכל ימי הפסח אם רוצה מי לאכול מרור אינו מצוה, שואלים מרור זה שעל זה לבד שאלתנו. אבל מצה שכל ימי החג מצוה שבעת ימים תאכל מצות. למה שואלין דוקא על מצה זו ולא על מצה של כל שאר ימי החג.
3
ד׳אבל כבר דברנו שחילוק יש בין מי שמקיים מצוה בלא קבלה מקודם למי שמקיימה אחר קבלה, כי אם מקיים מצוה בלא קבלה אז עתה יפה המצוה הזאת בעיניו וקיימה, ויכול להיות שיבא למצוה אחרת ולא תיטב בעיניו ולא יקיימה ח"ו. משא"כ המקבל ע"ע את דבר ה', לא דבר מצוה זו או זו קיבל, רק את ממשלת ה' עליו קיבל, שלא הוא בעצמו ימשול ע"ע, ולא כרצון שלו יעשה, רק ה' ימשול עליו, וכפי רצון וממשלת ה' עליו יעשה. היינו לא מצוה פרטיות קיבל, רק את עצם המצוה. את ה' ית' קיבל, כל אשר דבר ה' נעשה. לא כבני עשו וישמעאל ששאלו מה כתיב בה, ואף מה שרצו לקיים רק מצות פרטיות אשר ייטיבו בעיניהם, אלא את ה' ית' בעצמו קבלו, וכל אשר דיבר נעשה, לא אנו שולטים ע"ע רק ה' מושל. לכן קודם כל מצוה אומרים ותרי"ג מצות התלוים בה, כי א"א לקיים מצוה אחת פרטית, כיון שכונתו לא במצוה זו או זו רק בעצם המצוה, ולמעלה אין פירוד בין מצוה זו או זו וכל התורה כלולה בו ית'. ובמשל גופני, אבר האדם כשהוא נפרד ח"ו רק אבר לעצמו הוא משא"כ כשדבוק בכל הגוף יש בו חיות כל הגוף ונקרא ע"ש כל הגוף, כן המצות נקראות אברי דמלכא כנודע וכשמקיימין אותן כונתנו לקבל בהם, להשיג בהם את מלכא עלאה.
4
ה׳וזה הכל ע"י קבלת התורה, שלא דבר זה וזה . רק כביכול את עצם המצוה מקבלים ומבטלים את עצמינו אליו ית'. לכן אף המצות ששמענו קודם קבה"ת נשנו ונאמרו בקבה"ת, כמו שבת שבמרה נצטוו ונאמרו בעשרת הדברות. וגם זה שקודם קבה"ת נצטוו עלי' היא. מפני שאצלו יח' עבר עתיד הוה שוה, הקדים ולקח מצוה זו מן קבה"ת שיקבלו מצוה זו מן המצות, ולולי שבחרו אח"כ וקבלו את התורה גם מצוה זו שנצטוו מקודם לא נשארה לנו ח"ו, זולת האבות שהיו מרכבה וקדושת ה' שכן עליהם גם קודם קבה"ת, יכלו לקיים את התורה גם מקודם, כי גם אז לא המצות לבדן קבלו רק אותו ית'. לכן כמו שהתורה אף מי שיודע אותה מ"מ חייב לחזור עליה וללמדה תמיד, כן גם הקבלה שהיא ענין לעצמו צריכים לחזור אחריה. ובכל יום ובפרט בשעת ק"ש של שחרית צריך האיש הישראלי לכוון. אני בא עתה לקבל עלי עול מ"ש, רבש"ע מכניע ומבטל אני את כל עצמי גופי ונשמתי אליך, ואז יאמר שמע ישראל וכו' ה' אחד ואין רשות אחר זולתו. כי ביטל את עצמו לה' ואינו אחר ח"ו. וזה ענין מארי דקבלה שנאחזים בגופא דמלכא כמו שאיתא בזוה"ק. כי לא בלימוד הקבלה בלבדה יכולים להיות ממארי דקבלה. רק כנ"ל שיקבל ע"ע אותו ית'. וכיון שנאחז בגופא דמלכא וכל עצמותו נכנס ביותר פנימיות. אז אף בשכלו לא די לו לבוש התורה רק צריך להכנס גם בשכלו ביותר פנימיות, לראות בצרופי השמות ובשיעור קומה של מעלה.
5
ו׳היוצא לנו מדברינו שעיקר התורה היא בקבלה הקודמת, וראשית הקבלה היתה בקבלת התורה בסיני. וגם המצוות שנתן ה' לנו קודם קבה"ת זהו מפני שצפה ה' שיקבלו את התורה בהר סיני, והקדים ולקח מצוה זו ממצוותיהם. וזאת היא השאלה בשלמא מצה של כל ימי החג כתוב בתורה ע"ש שלא הספיק וכו'. אבל מצה זו שאוכלים בלילה זו כמו שאכלו בנ"י קודם צאתם וקודם שלא הספיק , ע"ש מה, והתירוץ הוא ג"כ ע"ש שלא הספיק וכו' כיון שכל המצות שצוה ה' קודם קבה"ת ג"כ מקבה"ת הן, ובקבה"ת שהיתה אחר יצ"מ צוה ה' לאכול מצה ע"ש שלא הספיק וכו' בשעת היציאה. לכן הקדים קודם יצ"מ ונתן להם מצוה של קבה"ת. וגם מצה זו ע"ש שלא הספיק כנ"ל.
6
ז׳אדרבה בספ"ק מקשים הלא הבצק שהוציאו ממצרים אפו בסוכות. ושהה זמן רב איך לא נחמץ, ואומרים שעמלו בה בכל הזמן, וחוץ מדבריהם ז"ל אפשר אדרבה זה היה מעשה נס שעשה ה' שלא יחמץ. ולא תאמר שכל מצות מצה רק מקרה היא שהבצק לא נחמץ, רק רצון ה' הוא כמו כל המצוות. וכמו שאיתא בזוה"ק ומהאר"י ז"ל סודות המצה. ורצה ליתן מצוה זו בין המצוות ויקבלו הם אותה. וכיון שלא היה אפשר להם לקיים שמירת המצות כהלכתה מפני יציאתם, לכן עשה ה' נס שלא יחמץ, נס שלא כדרך הטבע. וזה מצה זו וכו' כנ"ל. והתירוץ הוא. ע"ז בעצמו על שם הנס שלא הספיק וכו' ורואים שלא בלבד בכל ימי הפסח צריכים לאכול מצה מפני הדבר שאירע שלא נחמץ, כיון שגם זה מעשה נס היתה. והנס היה מפני שזה מצוה ורצון ה' ככל התורה ומצוות. וא"כ אי חילוק בין אחר יציאתם לקודם יציאתם. וגם עתה צריכים לאכול מצה ולקיים המצוה העתידה בקבה"ת.
7
ח׳עוד אפשר. כי ע"פ פשוט למה אומרים בנתינת הטעם גם את סוף הפסוק וגם צדה לא עשו להם, שאין זה שייך לטעם על אכילת מצה. אבל רש"י ז"ל פי' בפסוק על וגם צדה לא עשו להם. מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו וכו'. נמצא כיון שע"פ פשוט רק מפני שיצאו בחפזון לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. ובאם הכינו להם צדה כי אז החמיץ, כי היו עושים את הבצק זמן רב קודם יציאתם. ורק כיון שהאמינו ולא הכינו צדה. אז הבצק שהיה להם לא הספי' להחמיץ, וכל זה שלא הספיק בצקם וכו' הי' מפני אמונת ישראל. ורואים בזה דבר חדש כל המצות נמשכו מלמעלה למטה, וכאן ממטה למעלה, מאמונת ישראל נעשה מצוה ועלה למעלה ונקבע בתורה וברצון ה'. ולא עוד אלא שחז"ל אמרו שהקב"ה מקיים או התורה (ירושלמי ר"ה ז) היינו באופן רוחני. ומאמונת ישראל נעשה מצוה שה' מקיים אותה, כביכול אנו נתננו לו מצוה. ואין זה דומה לכל הפסח שנעשה מגאולת ישראל. כי הגאולה ג"כ לא אנחנו עשינו רק ה' גאל אותנו ואנחנו רק יצאנו. אבל את המצוה לעשות יום טוב ביום זה לא אנחנו עשינו רק ה' נתן. משא"כ במצה אנחנו האמנו בה'. ואמונתנו זו נקבע למצוה. מה גדול כח ישראל שאמונתו לעבודתו עולה ונקבע בתורה וברצון ה' למצוה. וזה שקבע בעל ההגדה לאמר וגם צדה לא עשו להם בנתינת טעם על מצה זו וכו' ע"ש מה, כי זה הוא עיקר יסוד המצוה. מאמונת ישראל נעשה מצוה.
8
ט׳וזהו רמז שאלת החכם מה העדות וכו' אשר צוה ה' אלקינו אתכם. אשר לכאורה קשה מה שאלתו, אם רק שואל בכלל מה היום מיומים מה חכמתו, ולמה אינו שוא' כהתם מה זאת, ואם יודע שה' צוה רק ששואל למה צוה ה', הלא גם את כל התורה אנו מקיימין רק מפני שכן רצה ה' וחוקה חקקתי גזירה גזרתי. אבל כנ"ל גם הרשע הרגיש איך שכל המצוה זו מאתנו עלתה, ושואל מה העבודה הזאת לכם, כי על החודש הזה לכם דרשו חז"ל מסורה לכם, וכאן ששואל מה וכו' לכם, מסורה בידכם (ירושלמי שם) שאתם יכולים לעשות מצוה, אבל חוץ מחטאו שאמר לכם ולא לו, עוד אינו מרגיש גם הלאה שאמונת ישראל עלתה גם למעלה, רק טועה לאמר שישראל בעצמם עשו להם מנהג לאכול מצה לזכר על הנס ועל אמונתם. משא"כ החכם שואל מה וכו' אשר צוה ה' אלוקינו אתכם, על כל המצות אינו שואל, כי כך רצה ה', אבל על מצוה זו שמן אמונת ישראל הוא שואל איך עוד עלתה אמונתכם לרצון לה' שה' יצוה אתכם. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח. לא טעם ותשובה של שכל. רק תמה אתה על גדלות ישראל זו. כך הוא הדבר. וגם אחר הפסח אסור לאכול דבר כדי שטעם הבשר ישאר בפיו. ואף שזה רק בשר ורק טעם אכילה בפיו. מ"מ אכילת ישראל זו שןןכלו לשם ה' נעשה עצם קודש עד שכאשר נשאר בפה, עצם קדוש נשאר בפה.
9
י׳ואפשר שלכן ע"פ רוב אומרים על ה' נותן התורה. וכשאומרים הערב נא בברכת התורה אומרים המלמד תורה וכו' כי נודע שלכן חטאה חוה בהוסיפה נגיעה. ובכל מקום אומרים עשו משמרת למשמרתי. יען כי אף המשמרת למשמרת שמוסיף הישראל אינו מנהג ועשי' ריקנית רק נעשה ג"כ מצוה. לכן אם מרגיש איש הישראל בקרבו התעוררות קדושה ומגודל התעוררותו יראתו מהירותו מוסיף משמרת למשמרת. אז ההוספה שלו מצוה עם חיות קדושה היא, והיא מצוה שלימה, משא"כ חוה שלא מפני הרגשתה הוסיפה. רק מפני פיתוי הנחש, והיתה מצוה ריקנית בלא נפש ובלא חיות שלט הסט"א עליה. והנה החילוק בין נותן למלמד הוא. הנותן אין מגיע לו מאומה. ולהמלמד מגיע גם לו תועלת כי ומתלמידי יותר מכלם (תענית ז), לכן מאחר שאומרים הערב נא שנרגיש ערבות והתעוררות בתורה ומצוה, ועי"ז נוכל להוסיף תורה ומצות, כי יהיה בהן קדושה וחיות הנפש, והתוספות שנוסיף יעשו מצות ויקבעו גם למעלה ברצון ה' ותורה, אז יהי' הקב"ה בחי' מלמד תורה. שנוסיף כח בפמליא של מעלה כביכול. בחי' ומתלמידי וכו'. והבן.
10