דרך המלך, חגים, פסח ה׳Derekh HaMelekh, Holidays, Pesach 5
א׳שבת חוה"מ
1
ב׳ויאמר משה וכו' ואחה לא הודעתני את אשר תשלח עמי.
2
ג׳ופרש"י והמלאך שאמרת לי איני חפץ בו. ואיתא בספרי כ"ק אא"מ מרן אדמו"ר זצוקללה"ה, ולמה לא אמר מקודם שאינו חפץ בו, רק אחר החטא. וכן נבין למה קוראין זאת בשבת חוה"מ.
3
ד׳אמנם איתא בזוה"ק פ' וירא קי"ב ע"ב, ובו תדבק וכו' בגין כך אתדבק אברהם במהימנותא כד נחית למצרים וכד אזיל לארעא דפלשתים לב"נ דבעא לנחתא גו גובא עמיקא דחיל דלא יכיל לסלקא מגו גובא, מה עביד קשר חד קשרא דחבל לעילא מן גובא, אמר הואיל דקשירנא קשרא דא מכאן והלאה אעיל תמן, כך אברהם בשעתא דבעא לנחתא למצרים עד לא ייחות תמן קשר קשרא דמהימנותא בקדמיתא לאתתקפא בה ולבתר נחית עכלה"ק. המהימנותא הוא הקשר שמקשר את ישראל למעלה ויכולים להתקשר בו בחוזק גם לימי הרע ואברהם אבינו התקשר כה גם לימים אשר ירד לגובא, למצרים מקום הנמוך, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, כשהוא בבחי' בוקר מוחין דגדלות יכול גם להגיד לשיר שירות ותשבחות בהתלהבות והתפעלות, וכן להתבונן בגדלות ד' ולהגיד גם לאחרים מה גדלו מעשיך ד' ואיך מתקשרים בו ית', משא"כ כשהוא בלילות בקטנות, אז הוא בחי' ואמונתך קשור באמונה בלבד שנתקשר בה בבוקר בלהגיד, ותלוי עד כמה התקשר בבוקר בלהגיד וכמה חוזק החבל ובכמה קשרים אתקשר.
4
ה׳כי כמו שאהבת האב והבן טבעית היא מפני שעצם הבן מעצמות האב הוא ונשמתו משורש נשמת האב, ומ"מ יש שמוסיפים במעשיהם אהבה על אהבתם עד שיש אב שאוהב בן מבניו יותר. ויש גם שמגרעים במעשיהם את אהבתם, כן גם אהבת ישראל וגם אמונתם בו ית' טבעית היא מפני שאורייתא ישראל וקב"ה חד. מ"מ יש שמוסיפים אהבה ואמונה ויש ח"ו להיפך. וזה שאומר הרמב"ם ז"ל שתכלית התורה היא לבוא אל ובו תדבק. ההתדבקות טבעית היא מפני שהם חד רק צריכים להוסיף אהבה והתקשרות. ובתורה יכולים להוסיף מפני שהיא אחת עם ד' ועם ישראל. והנה יש לנו התורה שבכתב שנתנה ד' שעליה אין להוסיף ולא לגרוע. ויש גם שבע"פ שאף שגם היא ניתנה למשה מסיני ואף שתלמיד ותיק עתיד לחדש וכו’ (ויקרא רבה כב) מ"מ התלמיד מחדש. מפני שזהו גם בהתקשרות ישראל עם ד'. הוא ית' מתקשר לנו וגם אנו מתקשרים לו ית'. עד שכל דבר טוב שהאיש ישראל מקבל ע"ע לעבוד בו את ד' היא חלק תורה שבע"פ שלו שהוא חד והוא מתקשר והוא מוסיף אמונה על אמונתו. והיא עיקר נשמתו וחלק התקשרות שבא בגללה לעוה"ז.
5
ו׳ומובן בזה שרשב"י שאמר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' התורה מה תהא עליה (ברכות לה), וגם כשראה בנ"א חורשין אמר מניחין חיי עולם וכו’ (שבת לג) אמר שבק"ש שחרית וערבית יצא והגית בו יומם ולילה (מנחות צ"ט). אבל רשב"י פעל ועבד הרבה לתקן את הבחי' מלכות כנסת ישראל עד שכל התקוני זוה"ק היא לתקן אותה, כנודע מהאר"י ז"ל. ובזוה"ק אחרי נ"ט ע"ב ובעוד מקומות כשנשק רפב"י את רשב"י אמר זכינא לנשקא שכינתא, שהיא כנס"י, לכן כשסבר שבק"ש שחרית וערבית יצא, א"כ כל מה שלומד בכל היום תוספת היא שמוסיף מעצמו והוא תורה שבע"פ מלכות כנס"י והתקשרותה בדודה, ובשביל זה החמיר יותר בתלמוד תורה ואמר אפשר אדם חורש וכו' מפני שהיא בחי' תורה שהאיש מוסיף, וחמורים דברי סופרים יותר מיינה של תורה (ע"ז לה). ומובן בזה מעט למה אח"כ כשראה לאחד שנושא ב' בדי הדס וראה איך ישראל מחבבין את המצות נתפייס. ואפשר גם הוא חורש בשעת חרישה וכו' ומה הועיל בב' בדי הדס. אבל כנ"ל העיקר היה אצלו שאיש הישראל יוסיף מעצמו תיקון מלכות והתקשרות שאיש הישראלי מוסיף, וראה איך כולם מוסיפים זה בתורתו זה בתפילתו וזה בבדי הדס מוסיפים. כי נשמת ישראל נכספה לד' ואינה מוצאת מרגוע בלתי שתוסיף מה.
6
ז׳ומאוד צריך האיש הישראלי להזהר בזה, הגמרא אומרת מאן דסייר נכסיה בכל יומי משכח אסחרי (חולין קה). וכמה צריכים לסייר א"ע בכל עת ובכל שעה לראות מה אני עושה לשם ד' בורא שמים וארץ מקור הקדושה ואדון נשמתי, הן מתפעל ועושה מצות אני, אבל אם אני איני קם ברצון אהבה וכו' וגם לעשות מעצמי מגודל אהבה ורצון אז האנכיות שלי אין. ודומה אני בזה להר סיני שגם עליו שרתה הקדושה אבל רק ממרום. והוא עצמו רק עפר היה ועפר נשאר, ובמשוך היובל המה יעלו בהר. ולא עבודה וקדושה כזאת ד' דורש מאתנו. עבודה קדושה שגם אנו נוסיף ורק כזאת נקראת התקשרות. התורה מתחלקת לכמה ניצוצות. אפשר שגם זאת רמז ד' בכפית ההר. ולא בכפיות אחרות ובפרט באש שכ"כ יראו ממנה. הוא ית' רמז הם כופין אתכם. אבל אם רק בכפיה תשארו ורק מה שנצטויתם בלבד תעשו ולא יותר אז רק כמו ההר תשארו.
7
ח׳כל הג"ע וכל השארת הנפש של האיש בזה תלוי, כי אם הוא אינו קם ורק ממרום ממשיכים עליו קדושה. איזה נפש תשאר ומי הוא אשר יכנס לג"ע, אם אין איש ולא עצמות רק השראה ממרום כבהר סיני. וזהו ענין הנ"ל שחמורים ד"ס מד"ת. וז"ל הגמרא עירובין כ"א ע"ב. בני הזהר בד"ס יותר מבדברי תורה, שד"ת יש בהן עשה ול"ת. וד"ס כל העובר על ד"ס חייב מיתה. ולמה באמת כך, אבל כנ"ל ה־ובו תדבק בתורה, ב' בחינות בו. תורה שבכתב ושבע"פ. שבכתב התדבקותו ית'. שהוא מתדבק בנו. ושבע"פ שאנו מתדבקים בו ית'. והוא ית' לעילא מכל שמהן ורק ע"י התורה נמשך בנו ומחוץ לתורה אם צדקת מה תתן לו. לכן גם הפגם שפוגמים לפי ערך התורה הוא. היינו לפי ערך ההמשכה שנמשך בתורה, בעשה ול"ת או ח"ו של עונש מיתה הכל לפי השתלשלות בתורה ולא יותר, משא"כ דברי סופרים שהוא התקשרות עצמית כ"א מישראל לד', שאין זה צמצום והעלמה. אז כל פגם בעצמותו וחיותו פוגע וח"ו חייב מיתה. וזו המעשה שמביאה הגמרא בר"ע שהיה חבוש בבה"א ורצה למסור נפשו מבלי לאכול בלא נט"י, ואמר מוטב שאמות מיתת עצמי (עירובין כא) ולא אעבור על דברי חבריי, והתוס' אומרים שבבית האסורים במקום סכנה היה פטור מנט"י כמו ביוצא למלחמה רק מחמיר על עצמו היה. ורואין עד היכן הדברים מגיעים בזה, לא על ד"ס בלבד רצה למסור נפשו רק גם על החומרא שהחמיר על עצמו רצה למסור נפשו. ולכאורה תמיה גדולה הוא, ומה שאלו תלמידיו כשהוציאוהו להריגה והאריך באחד, רבינו עד כאן, אם כבר ראו שאפילו על נט"י ורק על החומרא שהוסיף הוא בעצמו לו רצה למסור נפשו, הן לפי דברי המהרש"א ז"ל שאלוהו על תלמוד תורה, כי נתפס על שהקהיל קהילות לתלמוד בשעת הגזרה, ושאלוהו למה מסר נפשו ללמד תורה, אבל גם זו מצוה דאורייתא. וראו כבר שגם על חומרת עצמו וכו'. אבל כנ"ל חמורים ד"ס וכו' ואף חומרא שהאיש מקבל ע"ע זו היא חיותו, וחשבו שרק ע"ז מסר נפשו שלא ישאר בלא חיות הקדושה והתקשרות, משא"כ על דברי תורה רק על אותם שמחויבים למסור מוסרים ולא יותר, והשיב ר"ע כל ימי וכו' גם בזה במסירת נפש יש לי תורה שבע"פ שאני מקבל מעצמי, וכל ימי וכו' אמרתי מתי וכו' תשוקה שלו היתה וגם זאת חיותו.
8
ט׳נחזור להנ"ל קודם שירד א"א למצרים התקשר יותר באמונה ומשל וכו' ומש"ר אמר אל ד' וכו' ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. קודם החטא היה יכולה להיות הנהגה גם במלאך. משא"כ עתה היה צריך להתקשרות יתירה, וע"י הבקשה בעצמה זכה ללוחות שניות. כי בקשה זו כבר בחי' התקשרות ישראל תשוקת בחי' מלכות כנסת ישראל, ולוחות השניות היו בצניעות אין לך יפה מן הצניעות בחי' תפלת שמונה עשרה בלחש מפני שהיא בחי' היחוד. יו"ט היא קדושה. וחוה"מ שניהם בו. חול ומועד שמתקשר בהם גם על ימי החול, ויו"ט ישראל מקדשין. ויש בהם יו"ט שני של גליות שלנו, רק חומרא שלנו היא, ושבת קביעא וקיימא שהיא התקשרות של ד' לישראל, ובשבת חוה"מ נעשה יחוד הזה גם על ימי החול וקוראין פרשה זו עם קבלת לוחות השניות.
9
י׳בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
10
י״אונודע הדיוק בס"ק למה אמר מתחילה מצה ואח"כ מרור, כי מרור מרמז על השעבוד ע"ש שמררו, ומצה על הגאולה. ואפשר כי איתא בגמרא פסחים ל"ט ואמר שמואל ב"נ אר"י למה נמשלו מצרים לחזרת ומרור, לומר לך מה חזרת זו תחילתו רך וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה. ונבין נא מה נפ"מ אם תחילתן היתה רכה, הלא רק את עניינו אנו רוצים בזה להזכיר ולהגיד ואם גם מתחילתן היה קשה היה יותר קשה לנו.
11
י״בואפשר כי נודע הקושיא ממדרשים על שלא השלימו את זמן הגלות במצרים, וחוץ מתרוציהם הקדושים אפשר, הגמרא אומרת מפני מה החמירה התורה בגנב יותר מבגזלן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה (ב"ק מ"ט), היינו כיון שלא ירא מד' כמו מאיש הקנס הוא שחטאו כפל וכשגנב דבר אחד הוא כגזלן שגזל ב' דברים, ומשלם ב'. נמצא כשפרעה רימה את ישראל בפה רך ותלה מלבן בצוארו כמו שאיתא במדרש (שמות רבה א), ומפני ד' לא ירא גם חטאו כפל וכפי שאיתא בפרקי דר"א בפ"ח שישראל היו רט"ו שנים במצרים, מחצית מן ת"ל שנה שאיתא בפסוק. ולהנ"ל הרט"ו נחשבו כפל, וזה פי' הגמרא למה נמשלו המצרים בחזרת ומרור וכו' תחילתן רכה וסופן קשה, כי זהו הועיל לגאולתן. מצה ומרור שגם המרור סימן הגאולה היא.
12
י״גוע"פ רוב כל הגזרות רעות שגוזרים ח"ו שונאי ישראל על ישראל תחילתן רכה ומיפים את הדבר, אם ע"י שתולים מלבן בצוארו של פרעה ואומרים שאין כוונתם להרע לישראל רק שכלם יעבדו ולא ירפו, או שרוצים לאסור את השחיטה מטעם רך הלבב של צער בעלי חיים וכדומה, הענין אפשר, שאיתא מהבעש"ט זצ"ל שכשאיש רוצה ח"ו לעבור עבירה ובא מורא בלבבו אפשר רואהו אדם, וסותם החלונות, אפשר מביט אדם בחור המפתח וסותמו, הוא בחי' מציץ מן החרכים שד' מביט עליו מבין החרכים ונפשו יראה, אבל יראתו זו מתלבשת ביראת האדם שלא יראהו.
13
י״דוהגמרא אומרת הלואי שתהיה מורא שמים כמורא לפני בו"ד תדע וכו' שלא יראני אדם (ברכות כח), כי מקשים בספ"ק איך שייך לצוות על דבר שבלב כאהבה או יראה. בשלמא על עשיה שייך לצוות עשה כך וכך, משא"כ על יראה ואהבה דבר שבלב, ומה יעשה אם אין בו ח"ו אהו"י. אבל כנ"ל באמת יש בכל איש אהו"י לד' רק שמתלבשת באו"י מגושמת יראה מאדם ואהבה לדברים נמוכים, ויכולים לצוותו שיפשוט את מלבושיהן ויוציאן לד', שתהא יר"ש עליכם כמורא לפני בו"ד, כי יראה לפני בו"ד יש לכם א"כ יכולים לצוות אתכם על יראת ד'. והנה הפסוק אומר מי לא יראך מלך הגוים. שגם אוה"ע יראים את ד', רק כנ"ל שהיראה נתלבשה ביראה נמוכה, לכן כשח"ו באין לגזור על ישראל וניצוץ יראת ד' והבושה מלפניו ית' שבהם מעורר אותם, אבל כיון שמלובש הניצוץ בלבוש גשמיי נדמה להם שלפני אנשים לא יאה הדבר ומכסים את זדון לבם במטפחת של גנבה מצוירת בציורים של ערמה, ולא יזכרו שד' רואה אם לעקל או לעקלקלות.
14
ט״וובפסח צריך להיות יציאת מצרים בכל דבר. שיוציא האיש את חלקי נפשו ממלבושים הגשמיים ויהיו כלם לד'. כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים. וזה שפרש"י על העבד שנרצע באזנו אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב וכו', ולפ"ז למה גם בשאר העבירות לא ירצעו אוזן ששמעה לא תגזול לא תאכל טריפה וכו'. אבל התורה נצחית ולא לדור דעה בלבד נתנה התורה והמצוה של ורצע ומ"מ אומרים אוזן ששמעה, מפני שבפנימיות הנפש שומעת ויכול להיות שהאיש לבו אטום ואינו שומע בקרבו את הקול מהר סיני, משא"כ מי שהלך לגנוב ויש לו יראה בפני בעל הבית, והיא יראת ד' כנ"ל רק שנתלבשה בו יראה לפני האיש, ולמה אינו מפשיט את יראת ד' מלבושו. וזה אוזן ששמעה וכו', כי גנב ולא גזל שזה החילוק בין גנב לגזלן וכו' ומ"מ הלך וגנב תרצע. ובפסח הכרוז יוצא כי לי בנ"י עבדים וכו' לצאת משעבוד פרעה, ומן הסט"א שלו של פה רך שתהא היראה מתלבשת ביראת איש. וקל יותר להאיש בפסח להוציא את נפשו מהתלבשות בדברים גשמיים. לי בנ"י עבדים ולד' יעבדו בנפשותם. ולא עבדים לעבדים לדברים גשמיים. וזה רמז המדרש על הפ' כי תשא את ראש בנ"י וכו' חייבים לי ישראל. ולא פירש מה חייבים ולהנ"ל לי חייבים. כל מדות קדושות יש להם רק שנתלבשו לדברים אחרים. וחייבים שהכל יהיה לי. בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. בצאתי ממצרים יכולים לתקן הלי, כי לי בנ"י עבדים.
15
