דרך המלך, חגים, פסח ז׳Derekh HaMelekh, Holidays, Pesach 7
א׳שביעי של פסח
1
ב׳אז ישיר משה וכו' לד' ויאמרו לאמר וכו',
2
ג׳כי איתא בזוה"ק סוף פ' נח, אמר ר' חייא אשתמע דכלא במילא דפומא תלייא דהא כיון דאתבלבל מיד ויפץ ד' אותם משם, אבל בזמנא דאתי מה כתיב כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד' וכו' עכ"ל הק'. היינו שגם בעמים אלו הכל תלוי בדבור. ורק אחר שבלבל את לשונם ויפץ, ולעתיד כדי שיקרא כלם בשם ד' גם כל השפה שלהם צריכה להיות ברורה. ומכש"כ ישראל שבדיבורי תורה ותפילה שלהם את כל העולמות ממלאים בקדושה שצריך כל דבוריהם להיות בקדושה.
3
ד׳כי בפתח אליהו אומרים מלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה. שורש הדיבור באדם בבחי' מלכות היא כנסת ישראל. וקיום איש הישראלי הוא ודברת בם. עד שגם אוה"ע הרגישו ואמרו על מש"ר שאין כחו אלא בפה. ולא הדיבור שמדבר לד' בלבד. רק כששני חברים מדברים ביניהם דברים טובים או דברי חסידות דבורים הללו כבר ממלאים קדושה את העולמות. והגמרא אומרת ב' ת"ח המקשיבים זל"ז בהלכה הקב"ה שומע לקולם (שבת סג). הדיבור של ישראל נשמת ישראל הוא. וכמו שחיות הקדושה מתפשטת בכל העולם גם בגשמיי עד שגם הסט"א מקבלת חיות מניצוץ הקדושה בבחי' ומלכותו בכל משלה. כן גם הדיבור בחי' מלכות גם בדבורי רשות מתפשט. ומי שדבורי רשות שלו נשמרים, ראשית שלא יחטא בהם בפועל שקר לה"ר חנופה לצנות וכו' וגם שלא ידבר דברים בטלים. אינו פוגם את הבחי' מלכות וכשבא לתורה ותפילה דבוריו דבורי קודש הם. דברי אלקים חיים הם ופועל ומייחד יחודים בהם.
4
ה׳ובגמרא ריש פסחים איתא בב' תלמידים שישבו קמי הלל וכו' חד אמר מפני מה אין מוסקין בטהרה וח"א מפני מה מוסקין בטומאה. ואמר הלל על זה שדיבר רק מטהרה מובטחני בזה שמורה הוראות בישראל (פסחים ג), שלפי שכל אנושי להיות מורה הוראות בישראל צריכים שכל חריף ולמה הבטיח שמורה הוראות יהיה רק בגלל דיבורו. אף שיכול להיות שחברו שכלו יותר חריף מאשר לו. אבל בידיד נפש אומרים. הדור נאה זיו העולם וכו' בהראות לה נועם זיוך וכו'. צריכים לראות גם בעולם את נועם ד', את ההדור נאה זיו העולם. צדיקים גדולים ראו ממש בעיני הבשר שלהם את אור ד' בעולם. אבל גם כל איש ישראלי צריך עכ"פ בדעתו לראות כן. וזו היא התחלה לראיה עליונה ג"כ, מי שחושב שהעולם עולם לעצמו והוא איש לעצמו. וכשלומד בשכלו ודיבורו לומד. מחיצה של ברזל עומדת בינו לבין אלקיו. צריך הוא לדעת, ולא בידיעה לבד. רק שיתמיד במחשבתו זו להגות בה לדמותה ולפשטה במוחו ולבו, שהוא ית' הנמצא היחידי ומלכותו מתפשטת בכל העולם, רק שלבושים גסים מלבישים ומכסים את קדושתו ית' עד שיש שהאיש חושב שהעולם ח"ו עולם לעצמו והוא איש לעצמו, ובאמת הכל הארת אלקותו ית' וכן הוא בלהודות הוראות בישראל, לא האיש יכול להורות, בין באיסור והיתר בין בלהודות להם דרכי ד' בחסידות וכו'. אף המלמד תינוקות רק ע"י שכינה המדברת מתוך גרונו יכול ללמד. אם שאינו בכ"כ התגלות כמו במש"ר ולא כמו בנביאים אף לא כהצדיקים אשר מלפנים, מ"מ ניצוץ דבר ד' בו. הכל התפשטות הארת ד' ית' היא בעולם. גם הלימוד הוא ית' לומד ומתלבש בדיבורו של האיש שהוא בחי' מלכות שמתפשט בו. לכן התלמיד ששמר את דיבורו שלא יפגמו". ד' מלמד על ידו והיה מובטח הלל בו שיהיה מורה הוראה. משא"כ מי שאינו שומר את לשונו. ולא ילמד ד' על ידו אף אם חכם הוא איך יוכל לבדו להורות תורת ד' לעם ד'. ולא המלמד לזולתו לבד. רק הרי כל איש ישראל צריך לעבוד את ד' בדברי פיו בתורה ותפילה. וצריך לקדש את פיו בכל דבוריו של כל היום כדי שניצוץ בחי' מלכות פה עילאה יתפשט בו וזה שאמר הגה"ק הנ"ל שאף העמים לעתיד כדי שיקראו כלם בשם ד' אהפוך אל העמים שפה ברורה ובדור הפלגה אחר שבלבל לשונם מיד ויפץ ד' אותם. כי הכל במילא דפומא תליא. וזהו הענין בתורה שבכתב ושבע"פ. בזוה"ק ויקהל דף ר"י איתא שלכן תורה שבעל פה נקראת על פה ובכתב לא נקראת על כתב רק בכתב. מפני שכתב היא בינה. ותורה חכמה מתגלה בהכתב בעצמו. משא"כ תורה שבע"פ מתגלה על רתיכין תתאין שמלכות שוכנת עליהן שהן למטה ממלכות לכן נקראת על פה לא בפה. ע"ש. לא בענין הקבלה שלמעלה מהשגתינו רוצים אנו לדבר בזה. רק לענין עבודה לפי הנ"ל. אופן התגלות תורה שבכתב היא התגלות יותר תתאה וגמורה, לא בחי' על בלבד, שהדבר שנתגלה למטה ממנה והיא עליה, רק בתוך הדבר ממש. לכן הגם שבדבר שנתגלה התגלות ממש הוא. מ"מ רק בדבר הזה בהאותיות לא למטה מהן. ושבע"פ התגלותה יותר ערומה לא התגלות ממש. עד שהיא התגלות של בחי' על. ולא שהדבר שנתגלה בי יתהפך לעצם קדושה, לכן יכולה להתגלות גם על רתיכין תתאין שלמטה מבחי' מלכות בבחי' ומשם יפרד, והיא עליהן למעלה מתגלה. וכמו שגם האיש רואה החילוק. שבכתב הדיו והקלף במקום הזה ממש נעשים אות קדושה משא"כ בדיבור, וחוץ מזה שתורה שבכתב ושבע"פ זו צריכה לזו. וזל"ז, מפני שהתורה שבע"פ מפרשת ומגלה את התורה שבכתב. גם ב' אופני התגלותן הללו צריכות זל''ז.
5
ו׳בפ' משפטים בקבה"ת איתא ויכתב משה וכו' ספר הברית וכו' ופרש"י מבראשית עד קבה"ת, ונבין נא למה הצדיקים מן אברהם אבינו עד קבה"ת לא כתבו זאת, ובפרט הענינים והמצות שקיימו אותם כמילה וגיד הנשה, גם מש"ר למה המתין בזה עד קבה"ת אבל מקודם אופן ההתגלות היה בעל פה. בדבר ד' שמים נעשו. ואף שכל דברי העולם בחי' המשכה מאותיות התורה. כי באורייתא ברא קב"ה עלמא. מ"מ כיון שבדיבור היה היינו על פה ההתגלות היתה שהם נראין גשמים, ועליהם תגלו אותיות התורה. וגם במצות שקודם קבלת התורה. למשל בזוה"ק איתא שיעקב אבינו כיון סוד התפילין במקלות. והאם מי שיעשה גם עתה או אפילו מלפנים בזמן יעקב אבינו אם זולתו עשה כזאת יצא ידי חובת תפילין. האם עכ"פ לאיזה מעשה טובה תחשב עשיתו זו, מפני שאז ההתגלות היתה בחי' על, המקלות היו מקלות פשוטות ורק עליהם מלמעלה נתגלה המצוה ורק יעקב אבינו שהיה למעלה קיים בזה תפילין, וכל איש שהוא למטה כשיעשה זאת ישאר במקלות לבד. משא"כ התורה כשנתגלה אח"כ בכתב נעשה התגלות גמורה. לא על רק בכתב עד שהרצועות של עור שכשהן לעצמן אינן יותר טובות מן המקלות. מ"מ הן בעצמן נתהפכו להיות קדושות וכל איש אפילו הנמוך מקיים בהן המצוה. ורק בקבה"ת בהתגלות האופן של התורה שבכתב אז מבראשית עד קבה"ת שהיתה ע"ע רק בע"פ כתב מש"ר ונעשה כל העולם קדושה נגלית, ג"כ בשביל זה לכ"א כפי מצבו. קודם שחטאו וגם עתה מי שנתעלה מהחטא רואה על כל דברי העולם את ההדור נאה זיו העולם, וכל איש ישראל רואה עכ"פ בזה שדברים פשוטים מן העולם יכולים להעשות מצוה קדושה בפועל.
6
ז׳והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות וכו' שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת. כנראה שדוקא מפני שהמכתב מכתב אלקים הוא. את שניהם צריכים, את המכתב וגם את התלמוד תורה. שאין לך ב"ח אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. ואז יכול להיות חרות מיצה"ר חירות ממה"מ. לא אתכפיא בלבד רק גם חירות. ע"י הלימוד בפה נמשך האור גם למקומות הנמוכים וע"י המכתב נעשה התגלות לא בחי' על בלבד והוא ישאר אתכפיא רק שגם הוא יתהפך לקדושה ויהיה חירות. והוא תכלית עבודת איש הישראלי שצריכים לבוא לה. אין כונתינו שכ"א יבא לבחי' מאן מנכון דמהפכין מחשוכא לנהורא וכו' (א. ד) להפוך הרע לטוב. שזהו רק בצדיקים גמורים, אבל עכ"פ כ"א צריך לעבוד שחלק הטוב שבו לא יהיה אתכפיא וטמון בקרבו. עד שיצטרך לכפותו בע"כ לעשות הטוב, רק מעצמו יתעורר הטוב שבו למצוה כמו שחלק הרע שבו מתעורר לגשם ותאות של היתר. הן גם הנפש של קדושה כשרוצה להתגלות ולהתעורר צריכה לכחות הגוף שעליהם תתגלה, כי בלעדם אין לה במה לגלות בעוה"ז. וכחות הגוף מגושמות, מ"מ ע"י ב' בחי' התגלות התורות. ע"י על פה ואז גם על כחות שלמטה שורה הקדושה, והכתב מועיל שגם הם יתקדשו לא על בלבד. עד שגם בכחות הגוף ישתוקק לקדושת ד' ולעבודה.
7
ח׳ובאמת נמצא רצון הזה לאיש הישראלי, ואף אם אינו מרגיש תשוקה לתפילין ושאר מצות, מ"מ כאשר ח"ו ע"י אונס יעבור על אחת מהן כמה יכאב לבו עליהן כאב ממש. ובאמת גמרא היא בפרק הרואה, שחביבה תורה לישראל כיום שנתנה תדע וכו' וערב אחד לא קרא דומה לו כמו שלא קרא מעולם. היינו שהראיה שחביבה תורה מביאה הגמרא מן הפעם שלא קרא, כנ"ל אף שאינו מרגיש כ"כ תשוקה וחביבות לקרות עכ"פ כאב מרגיש מן החוסר. הענין הוא אפשר ג"כ כנ"ל, שבקרבו פעל רק בחי' קודם קבה"ת שהמשיך על עצמו וכחותיו אור התורה והמצות. ולכן אף שכואב לו על חוסר מצוה גם כאב הלב הגשמיי, כיון שגם על כחותיו רובץ אור התורה ומצוות ומרגיש עליהן את החוסר. מ"מ שעם כחות אלו ישתוקק ועמהן ירגיש טעם. צריכים גם בחי' מכתב אלקים שגם הם יתהפכו לקדושה ואת זאת עוד לא תיקן. וצריך האיש בשתיהן לעבוד, להפשיט את קדושת התורה גם על דברים פשוטים, והוא בדבורי קדושה בפה, וכנ"ל לא בדבורי קדושה לבד רק גם בכל דבוריו שיהיו קודש, והוא התפשטות בחי' מלכות, וגם בחי' כתיבה ומכתב, מכתב אלקים חרות חירות, והיא עבודה בפועל ובכה כמו החילוק בין דיבור לעשיה שהיא עבודה ומעשה בפועל, אבל רק עבודה ככתיבת הלוחות בחי' אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית (שבת קה). עבודה שאת נפשו מוציא בה.
8
ט׳היוצא לנו מזה שבדבור פועלים המשכה גם למטה, וזה בשירה פעלו. ראתה שפחה וכו'. אף שאח"כ נשארה שפחה כמו מקודם, מפני שהיתה אמירה בלא כתיבה. בקבה"ת פעלו לפסקה זוהמתן (שבת קמו). והשירה היא ראשית לקבה"ת עד שלא את דברי הקדושה בלבד קדשו בזה רק גם כל הדיבורים של איש הישראלי. אז ישיר וכו' לד' ויאמרו לאמר אשירה לד' כל שיאמרו ישראל לאמר תהיה זאת אמירה ושירה לד'.
9
