דרך המלך, חגים, פסח ח׳Derekh HaMelekh, Holidays, Pesach 8
א׳שביעי של פסח (תר"צ)
1
ב׳וירא ישראל את היד וכו' ויאמינו וכו',
2
ג׳ונבין נא קושית אא"מ זצלל"ה, אמה אמונה שייכת עתה כיון שכבר ראו בעיניהם, וכן נבין את הוירא ישראל. רק פשוט על מכת מצרים קאי, האם דבר חדש ראו עתה. וכי כל המכות של פרעה במצרים קטנות היו עד שיראו בהם את ה ויאמינו בו, ומה ענין שירה בים דוקא ולא אמרו תיכף שירה בצאתם ממצרים.
3
ד׳אמנם איתא בזוה"ק ואתחנן החילוק בין מש"ר שכתוב בו כי טוב. ותרא אותו כי טוב. לדוד. המלך שכתוב בו טוב ראי. טוב ראי דא דאיהו חיזי לאסתכלא הכי הוה דוד וכו' טוב דאיהו חזי. משה כתוב טוב דאיהו ממש וכו' סליק למיה' גופא איש עכ"ל הק' ע"פ פשוט יכול להיות כמו שנודע ששאר הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה וראו ע"י דמיונם, לא דמיון פשוט רק דמיון הנביאים בחי' וביד הנביאים אדמה, לכן היה בה חידות, ומש"ר ראה בעצם הנבואה בחי' תמונת ה במראה ולא בחידות, והנה לא בענין הנביאים אנו מדברים שאין לנו השגה ודי לנו שנהי' יהודים פשוטים, רק כיון שכל ישראל אע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם. וכפי שדברנו כל ענין עבודה אמיתית ובפרט החסידות נצוץ של בני נביאים אשר בנו היא, לכן צריכים לדעת את נצוץ הנבואה הזה אשר בנו.
4
ה׳הנה לכאורה נראה שהראיה הפשוטה האנושית רק בעינים היא. מ"מ רואים שאף שגם לבהמה ג"כ עינים, אין ראיתה דומה לשל אדם. כי הבהמה כשרואה למשל בית, חצר ובאר. רואה את כל אחד לדבר בפני עצמו, והאדם רואה מכל אלו תמונה אחת עד שכאשר יחסר אחד מהם לא תהיה תמונה זו שקלט מזה שלמה, והתמונה האחת הזאת שרואה מכל הדברים הבודדים אלו לא מבחוץ באה לו שהביאו לו עיניו, רק מן עצמו היא, כיון שהוא יודע שלדידה צריכים כל אלה, וכל הדברים הפרטיים חלקים מדבר אחד הם, לכן מכל הדברים הפרטיים רואה תמונה אחת. בעיניו רואה דברים בודדים. ובמוחו רואה תמונה אחת דירה, כי כשהעינים רואות גם באדם זולתו רק אברים אברים, ובאמת רואה תמונה אחת אדם. וכן בכל עניני הראיה עיקר ראיתו בקרבו היא ומן עצמותו. לכן מי ששקוע תמיד בדברי העולם אז בכל דבר רואה תמונה אחת עצמית מדברי העולם שנקבעו בו, והעובד ה' כפי ששקוע בדברי העבודה והקדושה תמונה כזו רואה אף מכל דבר שמביאים לו עיניו. לא בלבד שרואה ענינים גופניים ומזכיר א"ע מהקדושה, רק התמונה שמצטיירת במוחו של כל רואה, תמונה קדושה היא אצלו.
5
ו׳האיש הגופני למשל, רואה ביו"ט תמונה אחת של מנוחה אכילה ושתיה, ורק שמזכיר א"ע שלכן צוה ה' לנוח לאכול ולשתות מפני דבר זה וזה, בפסח מיצ"מ, בסוכות ע"ש בסוכות הושבתי וכו'. התם שואל מה זאת, שאינו רואה תמונה אחת רק כבהמה דברים בודדים, והרשע שרואה תמונה אחת רק תמונה של "לכם" רואה וצריך לדעת ולהזכיר אל מה ירמוז, שואל וכו' לכם, אל מה תרמוז התמונה של הלכם שביו"ט. משא"כ החכם שראשית חכמה יראת ה' שואל מה וכו' אשר צוה ה' וכו' הוא רואה מיד תמונה של מצוה וקדושה, רק שואל מה המצוה ופרטי עניני הקדושה. וכן הוא הדבר בענין קדושה שבאה אל האיש ממרום, כי מה ענין באה או לא באה, הלא תמיד הקדושה חופפת על האיש הישראלי, רק ענין באה היא שתתגלה ותראה בקרבו היא. לכן לפי עצמותו נתגלה לו ורואה. כי כל מעט התרוממות וכל נצוץ טוב שמרגיש האיש הישראלי לפעמים בקרבו. מין התגלות נצוץ אור עליון שנראית בקרבו היא. ואף כשאינו יודע מה הוא מרגיש מין ראיה היא. ראיה של אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי. והתגלות ראיה זו היא ע"י האדם מדותיו דעתו ומחשבותיו ששקוע הוא בהם.
6
ז׳כמו למשל כשזורעים חטה צומחת חטה, שאף שכח אלקי שבצמיחה של חטה שוה לכח הצמיחה שבשאר צמחים ודשאים. מ"מ מתגלה הכח כפי הכלי וצורתו. ואפילו השכל שרואה האיש ומחדש בתורה, בכולם נמצא מין התגלות כפי עצמותו, ואף שנדמה לו לאיש שמתחיל בשכל לעיין ועובד בו וע"י שכלו גילה השכל והחדוש שבתורה, עיקר היא התגלות נצוץ אור התורה ע"י עצמותו וע"י רעיונותיו ששקוע בהם והשכל רק עוזר לו אם בעצמו קשה לו לראות, כמו אם רואהיאיש מרחוק. אז אם רחוק הוא הרבה ממנו עד שא"א לו להכירו מיד, מתחיל להעזר בשכלו לפי גודלו ולפי תנועותיו נראה שזה הוא. ואז גם עיניו מכירות כבר שכן הוא. ואלמלא ראהו מקודם כי אז לא התחיל להתחכך בשכלו. לכן כשמביטים בספר של צדיק. אין צריכים להשאר בשכל בלבד שאומר, רק כיון שזהו נצוץ קדושה שנתגלה לצדיק בתמונה זו, לכן ישתדל לבא עד התמונה של התגלות ואז ירגיש איזה פעולה בקרבו, ואם אינו מרגיש מאומה. סימן הוא שרק את השכל הבין ואת התמונה שהיא צורת קדושה שנתגלתה ע"י הצדיק לא ראה.
7
ח׳והפסוק מרמז ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וכו' מלאך ה' צבאות הוא, מה שאתה שומע דעת וחכמה מן הרב זהו רק בשפתיו ושפתי וכו' דעת, ואין זאת כל תורתו בלבד. וצריכים לבקש ולדרוש תורה האמיתית שבפנימיות דברי הדעת שבשפתיו, כי בדברי דעת אלו נתגלה נצוץ התורה כנ"ל. מפני שכל התגלות מתגלה בעוה"ז ע"י לבוש ואף המלאך מתלבש בלבוש עוה"ז. וכיון שהיא שקועה תמיד בתורה מתגלה התורה ע"י תמונה זו של רעיונותיו, ובעניני רעיונותיו. אם בדיני איסור והיתר. דיני ממונות. או בדברי קבלה וכו'. והגמרא אומרת אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, כי ביהושע כתוב שבא מלאך, ואמר אני שר צבא ה' עתה באתי. ודרשו חז"ל שהוכיחו על בטול תורה. מיד וילן יהושע בעמק. שלן בעומקה של הלכה. ויש להבין איך אפשר לומר שיהושע בטל מהתורה. הלא גם בק"ש יוצאים. אבל מתשובת יהושע רואים על מה הוכיחו מלאך ה' צבאות. שלן בעומקה של הלכה. לבוא אל עמקה לאור שנמצא בה, ע"י שלן בה ותמיד נמצא בה אז האור שבעומקה נתגלה. ושפתי כהן וכו' כנ"ל הדעת הוא רק בשפתים ויבקשו תורה מפיהו, אם הרב דומה למלאך ה' שדורש לא רק לפטור א"ע בתורה רק להיות לן בעמקה ושקוע הוא בה. עד שאור נצוץ התורה יכל להתגלות ע"י וע"י מחשבותיו אז "יבקשו" תורה מפיהו כנ"ל.
8
ט׳וזהו בכלל הרצון שיש לאיש הישראלי לתורה. ואם מבין משתוקק להעמיק יותר מפני שכבר התחילה התמונה להתגלות. ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. רק שהוא אינו רואה עוד אתה ורוצה להעזר בשכלו ללידה זו. תורה היא וללמוד אני צריך. כיון שאני מרגיש שאני צריך ללמוד. אז בטח תורה היא. חלק תורה נמצא בה, וזהו רצוני והצורך שאני מרגיש.
9
י׳היוצא לנו מדברינו שכל מין הרגשה טובה אף שאינו יודע בראיה והסתכלות ממשית מה הוא רואה מין ראיה היא, ראיה של אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, ופחד נפל עליו. היינו שמרגיש בראיית נפשו אף שאינו מכיר היטב את הראיה. כמו שיש לפעמים, באיש כשאומר מזמור לדוד גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. ובכונה ומחשבה חזקה רואה את דאגותיו ודאגות כלל ישראל מסביב בכל מקום. ומתחזק ואומר גם וכו' בגיא צלמות לא אירא רע כי "אתה" עמדי ומעמיק הרבה באתה עמדי. אז מרגיש את האתה עמדי שוכן בקרב לבו ועל לבו במוחו ועל מוחו. ולא תמיד יכול להרגיש כן בהרגשה ממשית אף אם רוצה להרגיש תמיד, רק לפעמים מוכשר הוא לזה, וכן הרגשות אחרות, כלם ראיות הן כנ"ל. וזה ענין אהבה יראה ושאר ענין עבודה התלויה בלב הישראלי. כלן צריכות לאיזה ראיה פנימית על איזה תמונה קדושה שתתגלה בו. כדי שתוכל היראה והאהבה להאחז בה לפי מצבו, למי ירא ואוהב. בחי' זה אלי ואנוהו. בכל ענין פאר שמפארים אותו בעבודה ביראה ואהבה וכו' צריכים שנוכל לאמר זה אלי. לא שיראוהו וישיגוהו כי ולא ישיגוהו משיגי הגוף, רק ראיה של התגלות נצוץ לאיזה מראה בקרבו כנ"ל.
10
י״אוכמו שיכול להיות שני בנ"א ששומעים שכל אחד. ואחד מבינו והשני אינו מבינו. וסבת הדבר הוא שלאחד יש במוחו כל דברים הפרטיים, ויכול לקבץ דברים וידיעות פרטיים שצריכים, עד כדי שתוכל תמונה וצורת השכל הזאת להתגלות עליהם. והשני אף אם הוא חכם, כשאין לו כל אותן הידיעות, או שאינו יכול לקבצם ולגדלם עתה במוחו. לעשות מהם עיסה אחת, שתוכל צורה ותמונה זו של שכל להצטייר עליה, אינו יודע. למשל מי שלומד מהרש"א צריך לדעת הדין בתורה ודעות הגמרא מה שזה אמר וזה אמר, בכל הענין הזה, ודעת רש"י וכל השקלא וטריא של התוספות, ואז מתגלה לו צורה אחת של שכל המהרש"א, ומי שאינו יודע כל אלה, או שיודע פרטים רק שאינו יכול לגבלם שיעשו עיסה אחת, לא תתגלה לו צורת דעת וסברת המהרש"א. כן אהבה יראה וכו' אמיתית שצריכה להתגלות איזה נצוץ קדושה, בחינת זה אלי ואנוהו כנ"ל, צריכים לדברים פרטיים. ולקבץ את הדברים הפרטיים לדבר אחד, שיוכל אותו הנצוץ להתגלות בו ואז יבא ליראה ואהבה.
11
י״בוזה שאומרים ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. צריכים מקודם ליחוד הלב. ראשית היחוד הוא שלא יהיה אחר בכל היום, ואחר בשעת התורה ותפלה, הן במחשבה הן בדבור ומעשה. וכן בכלל צריך הוא לעבוד תמיד לתכלית אחת. ואף בעת עבודתו לא תהיה סתם עשיה רק לתכלית אחת. למשל יקח לו מקודם מדה זו או זו לתקנה ולקדשה בקרבו. ואח"כ זו ואח"כ עבודה זו, לא שאומרים שלא יעסוק בטוב העולם, כי לא כל אחד יכול לעשות כן והרבה עשו כרשב"י וכו'. רק שבכולם תהיה תכלית ומחשבה אחת לעבודה.
12
י״גוהנה הפזור והעדר התכלית האחת בכל עניניו הוא פשוט, כמו כל הסבה מה שהיצה"ר בכלל מתגבר יותר. מפני שבא בראשונה ומקנן בלב האיש. לכן מי שאינו עושה לעצמו שעורים שיעמיק ויקבע במחשבתו שצריך הוא לקבוע תכלית בכ"ע, ותכלית זה וזה בעבודה, ורק כשבא לעשות איזה מעשה גופני רוצה לחשוב בו שעושה ,לשם עבודה. קשה שיפעל מה. כי עתה יש לו תכלית לשם גופו, ומחשבה טובה הוא רוצה רק להטיל עליה והיא מן יתרת, זרות. משא"כ כשעושה שעורים כנ"ל, ותכלית הקדושה נקבעת במוחו, אז כשבא לדבר מדברי העולם תכלית הקדושה קבועה בו, והמחשבה רעה היא עתה היתרת הזרות, ואף אם נכשל וכמתו באיזה דבר לשם גופו, מרגיש בקרבו מן חטא וחוב לעצמו, כיון שבאמת תכלית אחת דקדושה בו, ובכל עצמותו. וכשיש לו תכלית אמת דקדושה, ובכל עניניו אף מה שלא דברנו כאן, הכל מקובץ בו לתכלית אחת, והוא בכלל איש אחד לא מפוזר ומפורד, או יכול נצוץ מנצוצי הקדושה להתגלות בו לאיזה תמונה וראיה פנימית. אם בהתגלות בנפשו, או בבחינת אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. ואז יכול להשיג אהבה ויראה וכו' אמיתית.
13
י״דוזה רמז הר"מ בזוה"ק ואתחנן לענין עבודה בענין יחוד שמע ישראל, מאן דמיחד שמי' דקב"ה ושוי לבי ורעותיה בההיא יחודא דקאמרו, ויחבר כל שייפוי בההיא יחודא בההיא רעותא, למיהוי כלהו אחד וכו'. האיש צריך ליחד א"ע אבריו וגופו ברצון אחד של עבודה, עד שכל מעשיו תהיינה אברים לנשמה אחת ותכלית אחת אשר בהם. ואז חלק נצוץ אחדות ה' תתגלה בו, וע"י ראיה זו של בחי' זה אלי ואנוהו, יכול לבא אח"כ גם לאהבת וכו'.
14
ט״ווזהו ענין אמונה ג"כ. כי לכאורה אמונה היא בלא הרגשה שמאמין לבד, דבר שאינו מתגלה בגוף רק מאמין לבד. ובאמת האמונה היא ראשית אהבה יראה וכל עניני עבודה שמתגלה בגוף. כי באמונה אוחז האיש גם באור שלמעלה מן העולמות וההתלבשות. כי הוא מאמין באין סוף מה שלמעלה מכל עלמין, וכשמתחזק באמונתו למעלה, אז יכול אח"כ להמשיך חלקים מנצוצות שאחז בהם באמונתו, ולגלותם אח"כ במראת הנפש, וראיה פנימית, ואז מתגלה בו אהבה יראה וכו'. ואם לא נתחזק באמונתו ולא התדבק באורות שלמעלה ממנו. אין לו מה לגלות בקרבו. ולא אהבה יראה וכו' אמיתית, ואם האמין ולא גילה אח"כ בקרבו ע"י יראה ואהבה וכו' נשארה אמונתו למעלה ממנו. וגופו רחוק מהם, עד שיכול גופו ח"ו לעשות לרצות וכו' דברים שהם היפך אמונתו. ואיך יגלה את אמונתו בקרבו ע"י אחדות עצמותו כנ"ל. ויחוד אבריו ברצון הזה כנ"ל ברעיא מהימנא. זהו שלימות אמונה אהבה ויראה למיהוי כולהו חד.
15
ט״זהיוצא לנו מזה שכל נצוץ התגלות הוא ע"י עצם האיש. כפי הדברים ששקוע בהם. וכפי אחדות עצמותו, וגם בנביא שההתגלות שלו היתה הרבה יותר מכפי השגתנו, שאין לנו בכלל השגה בנביא ובנבואתו, מ"מ כדי שתתגלה המראה אליו שהוא יראה אותה בחי' במראה אליו אתודע. דייקא אליו, שהוא יראה, היתה התגלות בהתלבשות עצמו בחי' ביד הנביאים אדמה. בחי' נבואה אחת עולה לכמה נביאים. ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. עצמות הנביא שבו מתגלה הנבואה, להראות אליו במראה. זהו החילוק בין נביא לנביא. וזהו בשאר הנביאים והאספקלריא שאינה מאירה, כיון שהראיה היתה אליו. וזהו בחי' טוב ראי שהוא יראה, משא"כ במש"ר שסליק לגופא היינו גופא דמלכא. והתבטלות עצמותו עד שלא היתה אתודע אליו. על ידי עצמו רק לתמונת ה' יביט. כמו שהוא למעלה היתה. ולא בחידות ולבושים. ולא בטוב ראי. נמצא שגם לכל איש ישראל צריכה האמונה להתגלות בבחי' טוב ראי, האמונה שהיא התאחזות באור שלמעלה, ההתלבשות תתגלה בו למראה של נפש ע"י התלבשות עצמותו, ואז יכול להתעורר בו אהבה ויראה וכו'.
16
י״זואפשר זה רמז הפסוקים שאמר מש"ר והם לא יאמינו לי וכו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. לא שהרעיא מהימנא ח"ו קטרג על ישראל ואמר שלא יאמינו. רק כיון שמש"ר הוא למעלה מטוב ראי, התגלות שאינה מתגלית לראיה עצמית, למעלה מן במראה אליו אתודע, לא יוכל להמשיך להם אמונה שתתגלה אליהם במראה וראיה עצמית. כי יאמרו לא נראה אליך ה'. כיון שלך אין התגלות במראה. ויאמר ה' מה זה בידך וכו' לא לבד לראות הנפש, רק גם לראיה בפועל לעיני בשר תמשיך התגלותם ואמונתם. וכל הדין ודברים שהיה בין ישראל למש"ר היה, שחשבו שגדול הוא מהם הרבה. כיון שאינו בחי' טוב ראי, ואם המשיך להם לראיה ממשית הוא דבר שיוצא מדרכו, לכן כשמצאו א"ע בצרה חשבו שזאת היא הסבה. כיון שדבר שיוצא מן הדרך אינו תמידיות, לכן נשארים רחוקים בגופם ובעצמותם מה', לכן גם עתה שבאו לים אמר להם מש"ר התיצבו וראו את ישועת ה' וכו' שגם עתה לצורך ישראל תמשך אור האמונה לראיה. ויתקרבו עד שיזכו לישועה. וירא ישראל את וכו' ויאמינו וכו'. אמונתם נמשכה להם עתה למראה וראי' בשלמות יותר ממצרים. בבחי' ראתה שפחה וכו' אמונה של ראיה. ואז זכו לשירה לגלות גם בשירה ראיית נפשם שנתגלה מאור עליון שלמעלה מן ההתלבשות והראיה.
17