דרך המלך, חגים, ראש השנהDerekh HaMelekh, Holidays, Rosh Hashanah

א׳ראש השנה (תרפ"ו)

ב׳איתא בגמרא, ראש השנה (כט, ע"ב) יום טוב של ר"ה שחל בשבת וכו' אבל לא במדינה. ואמרו בגמ' מנה"מ וכו' כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה וכו', כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול. ונבין נא למה צותה התורה להזכיר בשבת את התרועה. וכן אנו מזכירים אותה בתפילתנו האם מצווים אנו בסוכות שחל להיות בשבת להזכיר את האתרוג וכו', וגם כמדומני שראיתי באיזה ספר שמקשה הלא פקוח נפש דוחה שבת והתקיעה היא לכפר עלינו למען נזכר לחיים, ואיך דוחים אותה מספק.

ג׳אמנם הפסוק אומר, הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי, שהסליחה היא כמו רפואה. מה הרפואה היא רק לאדם חי שנחלש לבד ולא שמת ח"ו, כן סליחה היא רק כל זמן שנפשו של האדם קיימת. משא"כ אם ח"ו כבר עזבה את חיות הקדושה שלה אין תרופה לה עד עת שיהיה תחיית המתים. ולא על מי שכבר איבד את כל נפשו כונתי. כי מי מכל איש ישראל אשר ישן שינת עולם. ולא יקום ויתנודד כשבגדיו כבר נשרפים. וחצי גופו כבר נכוה ח"ו. רק כונתי על כל ניצוץ וניצוץ מנשמת ישראל. כי תשובה היא להשיב את כל נפשו נפש הישראלי בבחי' שובה ישראל. את הישראל שלך שוב לה' ולא יחסר אף ניצוץ ממך. וכל שטות שעושה אף בלא חטא רק שכ"כ נכנס ונשקע בשטותיו עד שאבד בה חלק וניצוץ מנפשו לגמרי ח"ו, אז אין תשובתו שלימה. כי על כל ניצוץ מנשמתו נאמר הסולח וגו' הרופא, אם עוד הניצוץ חי בקדושה יש לו רפואה וסליחה. משא"כ ח"ו כנ"ל.

ד׳כי האיש הישראלי צריך להיות כמו שאמרו בגמ’ (קידושין מ' ע"ב) למה הצדיקים נמשלים לאילן שכולו עומד במקום טהרה. מחצה על מחצה ושתי רשויות. טהרה ולהיפך, זה אין בנמצא. רק טהרה בלבד יש. ובזה הישראלי נמצא כולו אף בגופו. אליהו אמר לבנ"י (מלכים א' י"ח) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד' וגו' ואם הבעל וגו' אשר קשה לי תמיד איך העמיד את ב' הדרכים בחדא מתקלא. ובפרט לאותם שעבדו ע"ז. אבל אליהו אמר להם. מי שחושב שיש שתי סעיפים וב' דרכים. אף אם אינו עובד ע"ז ג"כ ניצוץ שתי רשויות הוא. ויכול להיות שגם זה רמזו לנו חז"ל, כי נודע שלא היה מקום פנוי לעמידת העולם. כי היה רק קדושה. ואיפה יעמדו עולמות אלו ובפרט עולם גשמי כזה. ועשה ד' מקום פנוי ע"י שסילק את האור לצדדין והמקום הזה שנעשה בו ההסתר נקרא טהירו, וכ"כ גדול ההסתר עד שכל עוה"ז יכול להמצא בו. נמצא שאף העולם החומרי אינו ח"ו דבר מעצמו רק מתת אלקים היא. ד' עשה הטהירא וההסתר. והישראלי צריך שלא לכנס בחשבונות. רק כה יאמר הלא גם ההסתר מתת אלקים הוא וצריך אני לדעת איך להתנהג במתנה שנתן לי המלך מלכו של עולם. שלא לפגמה ושלא להשתמש בה רק לצורך המלך. וכלי של מלך לא ישתמש בו הדיוט לצרכיו. ובפרט לצורך דברים נמוכים ח"ו. וזהו הרמז למה צדיקים נמשלים בעוה"ז לאילן שעומד במקום טהרה שתמיד במחשבתם איך שהעוה"ז עומד במקום טהרה עלאה של בריאת העולם. וכל עצמות הגופניות מתת אלקים היא אשר צריכים להזהר בהם ולעבוד את ד' במתנה שנתן להם. ומחשבות אלו חוץ ממה שפועלים על עצמם להתאזר ולהתחזק בעבודה, עוד פועלים כי ע"י שבמחשבתם שאין דבר רק קדושה אז מחשבתם מועלת שגורמים עי"ז להכניס את כל עצמותם וכל חומריות העולם ששייך להם לקדושה. ולא יהיה מן סט"א ח"ו אף שם מק' נוגה ח"ו, וכמו שמפורש בהקדמת הזוה"ק י"ב ב' וכד יודע בר נש דכלא חד ולא ישוי פרודא. אפי' ההיא סט"א יסתלק מעל עלמא, עכ"ל הק'. וממילא אף שח"ו נכשלים בדבר שטות וחומר רק חולה הנפש מיקרי ניצוץ נפשם, ולא מיתת הנפש. מפני שגם את כל חומר העולם שלהם הכניסו ג"כ לקדושה. משא"כ מי שאינו בבחי' זו של נמשלים בעוה"ז במקום טהרה. אף שאינו בבחי' להיפך. שאמרו חז"ל הרשעים נמשלים לאילן שכלו עומד במקום טומאה ר"ל, ולא נשתקע בהרע, רק שבדעתו סובר שהחומריות הוא דבר בפני עצמו ולא מתת אלקים ויכול להתנהג בו כמו עם דבר נמוך. אז חוץ מזה מה שמתנהג עם החומריות כתאותו, לא כמו הצדיקים שמתנהגים עמהם כמו עם מתת אלקים. אלא כיון שהוא חושבה לדבר בפני עצמו א"כ ח"ו שתי רשויות הוא. צד קדושה מד' ית'. וח"ו צד להיפך ח"ו. שאינו מד'. וכנ"ל שהפוסח על ב' סעיפים. הוא לאו דוקא מי שבחר לו את סעיף הלא טוב לבדו, רק כל מי שנדמה לו שיש ב' סעיפים. והוא האדם נמצא ביני וביני. בין הטוב והרע. זהו ח"ו ניצוץ ע"ז שמערב דבר זר לעולם. וממילא אם ח"ו נכשל בדבר תאוה אז חלק וניצוץ נשמתו ח"ו מתה, ולא חולה בבחי' הסולח הרופא. והישראלי צריך להיות בבחי' אילן שכולו עומד במקום טהרה, וכנ"ל פועל במחשבתו שמכניס כל חומריות העולם ששייך לו לקדושה.

ה׳והנה אנו מדברים כאן וכן במקום אחר, איך שמחשבת ודעת ישראל פועל שיהיה כן. למשל כאן שמכניס את העולם השייך לו לקדושה. ואם להיפך חושב אז פועל להיפך וכו'. וצריכים להבין איך פועל הדעת. ובאם יחשוב האדם על יום שהוא לילה וכו' האם נפעל בדעתו. הגם שבאמת אצל הצדיקים הגדולים כן הוא וכמו שאיתא בפרד"ס באיזה גוונים צריכים לאמר את השמות במחשבה. כפי הפעולות והישועות שרוצים להמשיך, אבל ע"ז אנו דנים למה הם פועלים במחשבתם. איזה מחשבה פועלת. ואיזה מחשבה נשארת מחשבה גרידא. אמנם מחשבה שתפעל. צריכה המחשבה בעצמה להיות עצם נברא. כמו מלאך נשמה וגוף קדוש. לא שהאדם לבדו נמצא והוא חושב, רק הנשמה בעצמה היא דבר הנמצאת. כי באמת מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית. כל עיקר התגלות הבריאה היא מה שפיזר ד' ניצוצות מחכמתו ית'. למשל האדם כשמכיר דבר זולתו לא את זולתו בלבד מכיר אלא אף את עצמו מכיר עי"ז שנתגלה הבעל מכיר. למשל וכעין דוגמא לזה יכולים לראות בירח ושמש, הירח יש לה עצם וברק. אבל לא הירח ולא הברק נתגלה לנו, רק אם הוא הירח עומד ממול השמש להשיג אורו, ואז אף שלנו מאיר אור השמש מ"מ נתגלה עתה עי"ז הבעל מכיר. הירח עם הברק. וכשמתרחקת מן השמש ואינה משגת את זולתו, היינו אור השמש, אז גם כל עצמותה נעלמת. אם חפץ האדם לדעת אם חכם הוא אזי צריך הוא להשיג שכל זולתו, ואם חפץ לדעת אם בעל רחמים הוא, יוכל לדעת אם מרגיש בצער זולתו. ואם לא ישיג את זולתו גם א"ע לא ישיג, אבל לא החכמה או הרחמנות בלבד נתגלה, רק הבעל חכמה, ועצם הנפש הבעלת רחמנות נתגלה, וכמו שאיתא בפרד"ס על כתר שהיא עצם בעל החכמה וכו'.

ו׳והנה כל הכרה היא אסיפת דברים זולתיים. כשיודע דבר אז נמצא עתה במוחו דבר זר. השכל שלא היה בו טרם השיג והבין. אבל איני מדבר עתה משכל בלבד. רק מן ההכרה. והכרה כוללת בתוכה ידיעה והרגשה. ויש מדרגות בהכרה. האדם הכרתו ממדריגה גבוהה בחי' דעת וחכמה. אבל גם לבהמה יש הכרה רק שהיא ממדריגה נמוכה. ואף להצומח, רק שהכרתו היא בחי' תרדמה ושינה. כי למשל מקיבת האדם ושאר בעלי חיים יש הכרה שבבוא אליה דבר מאכל תתעורר לעכלו, רק שהיא הכרה בלא ידיעה, כן אף הצומח הוא בעל הכרה זו, וכיון שהכרתה ממדריגה נמוכה בלא שום דעה. לכן אוספת בקרבה רק דברים פחותים בלתי בעלי דעה רק גשם בלבד. ובהמה שהכרתה ממדריגה יותר גבוה לכן אוספת בקרבה יותר רוחניות. בחי' רוח. והאדם שהכרתו בדעת ג"כ לכן אוסף דברים יותר רוחניים. וגם באדם יש מדרגות בהכרתו. ולפיהן אוסף בקרבו דברים רוחניים. והמדרש מרמז. כל מעשה בראשית לדעתן נבראו. ששאל ד' לכל אחד את דעתו איך להבראות. נמצא שדעתן קדמה לבריאתן ולפי דעתן נבראה עצמותן של כ"א. ולפי דברינו הנ"ל. לפי דעתן והכרתן עצם כזה נאסף אליהם.

ז׳היוצא לנו מדברינו שהדבר הניכר הוא גוף ויסוד להעצם ובעל המכיר אשר על ידו נתגלה. וכשאינו מכיר את זולתו. היינו את הדבר הניכר. אז גם עצמותו אינו מתגלה. וכנ"ל. לא שהחכמה היא כל עצם הדבר. רק כולם בחכמה עשית. החכמה שהיא דבוקה אל העצם היא ראשית ההתגלות. וכשהיא מתגלה גם העצם נגלה. והיא נתגלה ע"יגופה, ע"י דבר המכיר.

ח׳לכן מי שכל הכרתו. היינו הרגשה ודעת שלו, מכיר רק דברים נפסדים דברים גשמיים ודברי עולם אז כל עצמותו נפסד ואינו נשאר לחיי עוה"ב. כיון שכל עצמותו נתגלה כשהכיר את זולתו. וכשזולתו נפסד גם עצמותו נעלם ונפסד. משא"כ הישראלי שהכרתו בקדושה. נמצא שהקדושה הוא הלבוש והגוף של נפשו. אז נפשו קיימת לעד. כמו הלבוש והגוף שלהם שקיימים. וזה שאיתא בזוה"ק (ג' רכ"ב) שבעולם העליון הנשמה מתלבשת בלבושין שנעשו לה בעוה"ז ממצות כנ"ל בלא לבושין וגוף כלומר בלא דברים שנכרים נרגשים ונודעים. א"א שהנשמה בעצמה תתקיים. ורק בהמצות שהכרתו לא בלבד בעשיתה אלא שהכרתה גם עצמותה נתגלה וקיימת לעד לעוה"ב. כי הלבוש צריך להיות כפי העולם. בעוה"ז עולם העשיה צריך גם הלבוש להיות של עשיה, ע"י הכרתנו של דרמוטא שיש בנו. משא"כ בעוה"ב הלבוש הוא יותר זך. רק מהכרתנו של הדעת והרגשת הנפש שהרגשנו במצוות ותורה. לכן האיש הישראלי שבורא את עצמותו ע"י הכרה שבקדושה. נמצא שההכרה היא עצם קדוש. נמצא לעצמו. גוף קדוש ועצם קדוש בו. והעצם הזה והידיעה הזאת ביכולתה לפעול, והן המה כל המחשבות הגדולות שפועלות. שדברנו מקודם. אבל יש כמה פעמים שאף שהאיש יודע דבר שבקדושה. מ"מ לא הוליד עתה את עצמותו בזה. רק שמקודם הוליד חלק עצמותו ע"י ידיעה של דברים נפסדים. והבעל המכיר הזה שהוליד מקודם. יודע עתה את הדבר שבקדושה, וא"כ הידיעה היא רק גוף קדוש בלא נשמה ועצם קדוש. ואין הידיעה פועלת. כי אינו עצם קדוש נמצא לעצמו.

ט׳לכן הקפידו חז"ל תמיד על הראשית בהאיש הישראלי, תינוק היודע לדבר אביו מלמדו תורה, ובכל יום ראשית דבורו יהי' תורה, ראשית חכמה יראת ד'. כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו'. כדי שהעצם שלו יברא מקדושה ויהיה בריה רוחנית שלימה. גוף ונשמה קדושה, ולא יברא עצם נמוך ובעצם הזה יחשוב דברי תורה אשר אין לה קיום ח"ו. ולא בלבד מה שצריך להקדים את הקדושה, אלא אף בהכרת הקדושה בעצמה מרגיש האיש הישראלי בעצמו את ב' בחי' ההכרה, לפעמים מרגיש שנעשה לאיש אחר וכמו מלאך נתוסף בו. ומרגיש הוא איך שנתעלה ונתרומם מן הגוף. יש לו עונג עליון ומשתוקק ומתלהב לעלות השמימה אל ד'. והכרה זו יכול להשיג אף אחר דף גמרא של מודה במקצת. או המחליף פרה בחמור. ולהיפך. לפעמים אף אם מעיין בכל ספרי מוסר נשאר כמקדם כאבן שאין לו הופכין. קבוע בגשמיותו בלי שום הרגשת עליה. סיבת הדבר שבאמת לא נולד בו עתה עצמותו. העצם הקדוש. רק עם העצם שהוליד א"ע מקודם בדברים נבזים יודע. והדברים קדושים הם לבוש בלא עצם ונפש. אין לציין ולאמר הדבר אשר בה תלוי שתי ההכרות. כי תלוי בהכל. אם מקרב עצמו לתורה ולמצות בכל נפשו כיהודי. אז מוליד חלקי עצמותו עי"ז. ואם לאו הוא מבחי' הב' כנ"ל.

י׳נחזור לענינינו, שהאיש הישראלי אף כשהוא בקדושה אל יהיה בחי' שתי הסעיפים והוא נמצא ביניהם. רק כולו עומד במקום טהרה. ועי"ז פועל שכל חומריותו לא יהיה אף מבחי' קליפת נוגה רק כולו מקדושה. ואף אם ח"ו נכשל לפעמים. מ"מ תמיד הוא תחת כנפי השכינה. ויכולים לפעול זאת במחשבה רק אם באמת נברא בקרבו מלאך ע"י ידיעתו והכרתו. משא"כ מי שנשאר בכבדות ובעצלות לא יפעל מאומה וח"ו הוא בחי' שתי סעיפים שהחומריות הוא חומריות מקליפת נוגה ויש עוד גרוע מזה ח"ו.

י״אנחזור להנ"ל. כל מעשה בראשית לדעתן נבראו. שכפי דעתן כן כל עצם גופו. והדעת עם הדבר הנרגש הם גוף ונשמה שתלויים זה בזה. לכן האיש הישראלי צריך לדקדק על עצמו. שיהיה מבחי' נקיי הדעת. שיהיה דעתו וכל הכרתו נקיים וטהורים. כי כל עצמותו וגופו תלוים בזה. כי כמו שהאדם הגרוע. מכל דבר אף מדבר טוב מרגיש הרגשה לא טובהי כן צריך הישראלי להשיג הכרה טובה מכל דבר. ואם רואה איזה דבר לא טוב יצטער עליה. א"כ הרגיש הרגשה של צער מן הדבר לא טוב. שהיא הרגשה טובה. וזהו חומר התשובה. כי מכל חטא נשאר רושם לא טוב בגוף. וכ"ז שלא נמחק הרושם לא נגמרה תשובתו לגמרי. וע"ז הם הסגופים למחוק את רושם החטא מן הגוף. אבל הבעש"ט ז"ל גילה לנו את דרכו בקודש ע"י שמירת הדעת מההרגשה וההכרה. והדרך הזה יותר בטוח הוא. אבל לא קל הוא מן הראשון. בטוח הוא. כי לפי הנ"ל מה יועילו לו סגופיו אם אינו מרגיש בהם באמת צער על חטאיו. כי העיקר הוא אם הכרתו טובה. אז לדעתן נבראו. וכל גופו נברא מחדש, כמו שאנו רואים שמי שלומד תורה איזה שנים כל גופו נשתנה עד שחכמת אדם תאיר פניו. וכל כונת הסגופים ג"כ עיקרם הרגשת הצער היא. אבל לא קל שיתהפך הדעת וההרגשה תיכף בחוטא עד שבאמת יצטער מכל התנהגותו הלא טובה ואף אם רואה בכלל דבר לא טוב אף לא חטא של עצמו. רק הרע בעצמו מוליד הכרה זו של צער. ועי"ז נולד מחדש הבעל מכיר בחי' רוח חדש אתן בקרבכם. נמצא שע"י התשובה וההכרה של תשובה נולד עצם חדש של קדושה. וכפי הנ"ל. כל עצם שנולד ע"י ההכרה מוכרח לגוף ולמלבוש. היינו הדבר המכיר. ובלעדה אין לההתגלות שלו קיום. כמו שכל עצם הלבנה אינה מתגלה רק כשמכרת את זולתה אור השמש. לכן בהאיך אנפין יקום קדם מלכא בתשובתו. אם גופה מעבירה הוא. כי ע"י עבירה שהכיר ונצטער נולד עצמותו מחדש. והרי זה דומה לאדם שבא למלך לבקש על נפשו וכיון ששמע שצריכים לגהץ א"ע לפני המלך ניקה וטיהר את ראשו כחל ופירכס. וגופו השאיר כשהוא מגואל ומסואב עד שא"א לעמוד נגדו מן הריח רע שנודף ממנו, ואם יפרוש את גוף ולבוש העשיה של התשובה איך תתקיים.

י״בלכן צוה לתקוע בשופר שהוא גנוחי גנח וילולי ילל, ובו יקבצו כל האנחות שהאיש ישראל נאנח בכל השנה. נפרדים הן מן גופם וחטאם. ונתלבשו בלבוש עשיה של תקיעת שופר: איודישער קרעכן איז אין הימעל זעהר טייער, אם בא מפנימיות הלב. רק שצריכים להשליך ממנו את הגוף המוציאו, אם יסודים או חטא, ובתקיעות שופר נאספים כל גניחות של כל השנה, גניחות טהורות בלא גופם, רק בגוף של מצות התקיעה. וזה הכל אם גם עתה גונח ומילל על כל מעשיו, לא דוקא החטאים אלא השטוחים והנמיכיות.

י״גוהפסוק מרמז. תקעו בחודש וכו' בכסה וכו' ודרשו חז"ל איזהו חג שהחדש נתכסה זה ר"ה. שזה קצת טעם ורמז לתקיעת שופר. ראה נא למה נעלמה הלבנה, מפני שנתפרשה מן הגוף שלה. אור השמש. לכן כשתשובתכם אנחתכם, תתפרש מן מעשה עבירות ג"כ תתבטל, ע"ז תקעו בשופר לאסוף ולקיים את כל צערכם שנצטערתם על כל הרע שנמצא בעולם וח"ו גם בכם. ובלבוש קדוש יעלו לפני אדון כל להמשיך לכם קדושה וישועה. אבל זה הכל בחול בימי המעשה אז גם התשובה צריכה להתלבש בלבוש עשיה כדי שתתקיים. משא"כ בשבת שהיא בחי' עוה"ב, בחי' מחשבה, אז די בזכרון תרועה. שתתלבש בזכרון ובמחשבה. אבל עכ"פ צריך להיות זכרון תרועה ולא כתיב זכרון תקיעה, כי התרועה היא המוחי גנח והילולי ילל. זאת תהיה בלבנו ובמחשבתנו ועי"ז תמשך ישועתנו. והבן.

י״דראש השנה

ט״והיום הרת עולם וכו' אם כבנים רחמנו וכו' ואם כעבדים וכו'. למה לא כתוב תיבת אנחנו, כי לפי פשוט היה צריך לכתוב אם כבנים אנחנו וכו'.

ט״זאבל איתא בשער הגלגולים. שהאדם צריך לעסוק בעוה"ז בסתרי תורה בסוד עירוב. שהוא מלשין ערבון. שנותנים "האנד־געלד" דמי קדימה כשקונים דבר מה. כי עיקר לימוד זה הוא בעוה"ב. ומי לומד שם. מי שנתן ערבון בעוה"ז, לקנות את סתרי תורה. עכ"ל.

י״זכי ד' ית' נתן את התורה לעמו ישראל. אבל התורה קדמה לעולם. וכשנבראו ישראל כבר היתה התורה נמצאת. נמצא שלא זו בלבד שנתן את התורה לישראל, אלא גם נתן את ישראל לתורה. כי כל דבר נמצא צריך לעבוד את ד'. אנחנו ישראל, מלאכים, שרפים חיות ואופני הקודש כולם עובדים את ד', ואף התורה עובדת אותו ית'. ישראל עובד את ד' בתורה. והתורה עובדת את ד' בישראל, בזה שמגלה את עצמה לישראל, אבל עבודת שנינו. היינו של ישראל והתורה, שאנחנו עובדים עם התורה והתורה עובדת עמנו. צריכה להיות בחי' קנין. כמו שאומרת המשנה (אבות ב. ז) קנה לו ד"ת וכו'. ובכל קנין צריכים ליתן זה לזה. ומה צריכים אנחנו לתת לתורה־את עצמנו. לא שאנו עומדים מחוצה לה ומביטים בתורה, רק שאת כל עצמותנו אנו נותנים לתורה, ואת כל נשמתנו אנו מכניסים בתורה. והעני בדעת שעומד בחוץ ורק מסתכל בתורה בעין שכלו בלבד תורתו נקראת ח"ו בחי' ספרים החיצונים, שהוא חוץ ממנה, והאיש הזה אינו מרגיש שום התפעלות והתלהבות של הקדושה והתורה, כי ההתלהבות וההתפעלות של הקדושה היא בחי' תענוג ג"ע ולהתענג בתענוג ג"ע צריכים להיות בג"ע ולא לעמוד חוץ ממנו. ובמה נותנים אנו את עצמנו לתורה, במה זוכים להיכנס בסתרי היכליה פנימה, בלימוד סתרי תורה כנ"ל בשם שער הגלגולים. שלימוד זה הוא בסוד ערבון. להיכנס לג"ע ללמוד שם כל סתרי אורייתא.

י״חומהו לימוד סתרי תורה. לא קבלה ורמזים בלבד. כי איך הם סתרי תורה אם כבר נדפסים בספרים קדושים לעיני כל. אבל לימוד סתרי אורייתא הוא המגלה בלימודו את נשמתו המוסתרת עתה. נפש הבהמית שבאדם מתגלה ופעולותיה נראות, אך הנשמה מוסתרת לא היא נראית בהתגלות ולא פעולותיה נראות. ומי שלומד בנשמתו ומגלה אותה. זהו לימוד סתרי אורייתא. בסוד ערבון. אף שלומד דיני מודה במקצת או שור שנגח את הפרה. ואף בתפלה עם כוונותיה וסודותיה איתא מהבעש"ט ז"ל. הן אמת שהכוונות והשמות הם מפתחות לשערי מעלה. אבל מה עושה הגנב שאין לו מפתח האם אינו פותח. ובמה הוא פותח בעבודה מוסתרת ובמס"נ שמוסר את נפשו עליה. איננו אומרים שאין צריכים ללמוד קבלה או הכוונות. כי כפי שנודע מהזוה"ק ומהאר"י ז"ל הם בחי' מחצדי חקלא שמקרבות הגאולה. אבל אין האיש פטור בלימוד זה עם דעתו בלבד. ויכול הוא ללמוד קבלה ולא ללמוד סתרי תורה. וכן אף מי שלא הגיע בדעתו לירד בעמקות הקבלה ולומד רק פשט התורה אינו יכול להיפטר ולאמר שמוחו אינו סובל את סתרי תורה. כי אף במודה במקצת כנ"ל ג"כ יכולים ללמוד את סתרי תורה. ע"י שמגלה את נשמתו המוסתרת והטמונה בקרבו.

י״טנחזור לעניננו. שכמו שיש עבודת ישראל לד' כן יש עבודת התורה לד'. וגם העבודה הזאת תלויה בישראל שימסור לה את נפשו בסוד ערבון. והאיש הישראלי צריך לעשות לעצמו חשבון הנפש הזה. ואף שעל עצמו אינו חס אם על עצמו היצה"ר מפתנו לאמור מה אני ומה עבודתי שתגרום כ"כ למעלה. וכל תנועה ומחשבה והרהור תבנה או תחריב עולמות. אבל מה אענה לעבודת התורה שאני מונע את עבודתה עבודת ד'. וזוהי מדת עניוות. כי באמת צריכים להיות שניהם באדם. עניוות וגיאות. הישראלי צריך להיות שפל רוח מאד. ומ"מ ויגבה לבו בדרכי ד'. ויחשוב בלבו איך שכל מעשיו חשובים לעילא עד שכל תנועה קלה פועלת במרום ואף מה שלא כתוב בפירוש בתורה. ואף בדברי הרשות. הריהו בונה או מחריב עולמות.

כ׳והיצה"ר עושה את שלו, אם יכול להביאו לידי גסות מביאו. ואם לאו מפתהו למה תרמה את עצמך. הלא ברגע הקודם אמרת בלבך שאתה אפס ואין. ואיך אתה מתגאה לאמור שכל מה שלמעלה. ממך הוא. ממך כל התיקונים ממך כל הצירופים וכו'. וא"כ ח"ו עשה מה שתעשה ואל תדקדק אחריך כי גם בשמים אין מדקדקין כ"כ אחריך. אבל לפי מה שדיברנו שניהם אמת. האדם יכול לחשוב לעצמו שהוא באמת אין ואפס ואם יאמר לו יצרו דא"כ עבודתך לא תעשה רושם. יענהו. הן אמת שעבודה שלי אינה עושה רושם אבל עבודת התורה שעובדת עמי. ואני החומר שלה לעבוד את ד'. זה עושה רושם, וא"כ בין כך ובין כך צריך אני לשמור את כל תנועותי ומחשבותי שיהיו לד'. הצמר כשהוא לעצמו אין חילוק אם יש לו קשרים וכמה קשרים. וכאשר נעשה חומר לבנ"י לעשות בו מצוה אזי כל קשר וגריל שלו עושה רושם. אם כך נעשה כשרה הציצית ובונה עולמות. ואם לאו ח"ו פסולה ומחריב עולמות. לכן גם האיש הישראלי אף אם הוא עניו ויודע שהוא אפס ואין. מ"מ צריך לשמור את עצמו מכל דבר במחשבה דיבור ומעשה שלו שיהיה לד' כנ"ל.

כ״אוזה מרמזת לנו המשנה (אבות ד. י) הוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. מה ענין שפל רוח לבטלת מן התורה. ולא עוד אלא שהמשנה כותבת ו' שמוסיף על ענין ראשון. ואם בטלת וכו'. שנראה איך שדבר אחד הוא ממש. וביותר קשה על העונש שמאיימים בו את המבטל מתורה. שהרבה בטלים יש לו. הלא גם הוא בזה חפץ. כי מבטל הוא מעצמו מתורה. אבל להנ"ל מרמזת לנו המשנה הוי שפבןח בפני כל אדם. את חלק האדם שלך תוכל לבטל ולומר שאתה אפס ואין. ועבודתך מה היא ואם צדקת מה תתן לו, אבל מ"מ עבודתך תעבוד מפני עבודת התורה. משא"כ ואם בטלת מן התורה. אם מרגיש אתה בלבך עניוות גם ביחס לתורה ואתה מבטל עבודתה, באמרך ומה עבודת התורה חשובה עמי שפל ונבזה. אז זה הכלל תדע שהרבה בטלים יש לך. באם אין לך ביטול אחד שמבטל אותך בעצמך בלבד, רק יש לך הרבה בטלים שאתה מבטל בלבך אותך ואף את התורה, אז העניוות הזאת כנגדך היא ולא לטובתך, ואף ביטול שלך עצת היצה"ר הוא. אבל אם עמלת בתורה ואיך לך רק ביטול אחד שלך בלבד. אזי זהו ביטול ועניוות היצ"ט, ויש לך שכר הרבה.

כ״בנחזור לעניננו, שהשגת התורה היא בחי' קנין, כמאחז"ל קנה לו דברי תורה. וכפי מה שהאדם נותן לתורה כן התורה נותנת לו. ואם האדם נותן א"ע כולו לתורה זוכה לתורה של עוה"ב. שהתורה ניתנת לו ומוסרת לו צפונותיה בבחי' קנה לו ד"ת קנה לו חיי עוה"ב, שיש לו כבר עתה חיי עוה"ב מלבד מה ששמור לו לאח"כ. כי עוה"ב הוא צדיקים יושבים וכו' ונהנים מזיו השכינה וגם עתה כבר רואה הוא בסתרי תורה, ומה היא סתרי תורה. הא־ל מסתתר. שהסתתר בתורה בבחי' פקודי ד'. שהתורה נקראת פקודי מלשון פקדון שנפקד ונטמן בה ד' ית', וזאת היא הסתרי תורה שהתורה נותנת ומלמדת אותנו.

כ״גאבל מקודם צריכים אנחנו ללמוד סתרי תורה עם התורה. היינו ליתן א"ע לה וכפי שדיברנו לבוא לנתינת עצמו לתורה יכולים ע"י שמגלים בראשונה בתורה את נשמתנו המוסתרת. אבל מה היא הנתינה בעצמה שאנו נותנים א"ע להתורה אשר עי"ז התורה מגלה לנו את סתריה, היינו את הפקודי ד', כי למסור את נפשו בפועל הלא כל איש ישראל מוכן כפי הדין על איזה מצוה ובאיזה אופן שצריכים ומ"מ לא כולם רואים את הא־ל מסתתר שבתורה. ובפרט כי אנו מדברים במסי"נ בעבודה. שבחיינו נמסור את עצמנו לד' בעבודה. אבל לפי הנ"ל הוא ע"ד הפשוט כמו שדיברנו. כי מי שעובד בבחי' עבודתו של עצמו, קשה שלא תהיה בה שום פניה אם גשמית או רוחנית, היינו שיהיה לו ג"ע או שיתקרב לקדושה ויתענג ממנה. מפני שעבודתו עבודת עצמו הוא עובד. שהיא ישותו. אבל מי שמגלה את נשמתו בעבודה ובתורה. אז מגודל ההתלהבות לתורה ומפני שנשמתו שנתגלתה רואה את אור וגדלות התורה. היא מתבטלת לקדושת התורה ואין כוונתה לעבוד בשביל עבודתה רק בשביל עבודת התורה. ההתבטלות לפני התורה גדולה כ"כ עד שמוסר את כל נשמתו עליה ואינו מוצא א"ע מוכשר וחשוב להיות ראוי לעבוד את ד'. מה אני לעבוד את ד'. אני הנני רק החומר שתעבוד התורה עמי את ד' ית'. ואיש כזה יש לו יצ"ט גדול, התורה בעצמה היא היצ"ט שלו. כי היא חפצה לעבוד את ד'. ומה היא עבודתה לגלות לאיש ישראל את הפקודי ד' בכל מצוה וחלק התורה, והרצון הזה של התורה מעורר רצון פנימי באיש הישראלי שיתן ערבון להתורה כנ"ל ושיעבוד את ד' וילמוד תורה באופן הנ"ל, כלומר שיניח להתורה שתעבוד את ד'.

כ״דוהגמרא מרמזת שאמר ד' בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין (קדושין ל). אשר לכאורה קשה להבין הלא היצה"ר מפתה גם נגד התורה. ומה תועיל לו התורה אם אין היצה"ר מניח אותו לבוא אל התורה. אבל להנ"ל בראתי לו תורה תבלין. שמהתורה שופע יצ"ט ללבו של אדם. ואנו מבקשים ע"כ תורה הקדושה התחנני בבקשה שיהיה לישראל כ"ט ולא תהיה להם שום מניעה, כדי שתוכלי את לעבוד את ד' עמהם. אבל מתי צריכה התורה לעבוד עמהם את ד'. כשבנ"י הם בחי' בנים ואז רצון האב להתגלות ולהתראות עם הבן, והראיה הזו צריכה התורה לעשות שעבודתה היא שמגלית את הפקודי ד', את הא־ל מסתתר. לנו. משא"כ אם הם בחי' עבדים, שאין אז תשוקת ד' להתגלות לנו ח"ו, ונעשה ח"ו בחי' ואנכי הסתר אסתיר, ואז התורה ח"ו נפגמה כי אינה עובדת את ד'.

כ״הוד' אמר למש"ר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבנ"י וכו' אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וכו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו' [שמות י"ט). אשר לכאורה קשה להבין מה ואתם. בשלמא אם עיקר הדיבור לא היה להם לישראל, אז אומרים אח"כ כשהדיבור הוא אליהם ואתם משא"כ כשכל הדיבור בעבורם מהו ואתם. אבל להנ"ל. רמז ד' לישראל, אם שמוע תשמעו בקולי אז ושמרתם את בריתי. אתם שומרים את התורה שתהיה שלמה ולא תיפגם בעבודתה, כי התורה נקראת ברית. מלשון אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי שנדרש על התורה. אבל זה הכל אם והייתם לי סגולה מכל העמים. כפרש"י אוצר חביב. שתהיו חביבים לי כבחי' הבן החביב שתשוקת אביו להתגלות אליו ולהתראות עמו. ולא שתהיה זאת עבודת התורה בעצמה ורק היא תתעלה עי"ז, רק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים גם אתם תתקדשו עי"ז.

כ״וואיך נעשים בחי' בן ולא עבד. הכל חוזר לראשון, וכמו שאיתא בזוה"ק ובת"ז הק' כהאי ברא דמשתדל בתר אבוי ואמוי ומבקש למנדע יתיה. סימן של הבן הוא כשרוצה ומשתוקק לראות את אביו, והרצון הזה מעורר רצון באביו להתגלות לו, ומאין בא רצון פנימי של הבן לראות את אביו מפני שהבן ממוח האב כנודע, לכן כל עצמותו משתוקקת לאביו.

כ״זוהנה בר"ה היתה בריאת העולם. אבל חד אמר בניסן נברא העולם, וחד אמר בתשרי נברא העולם (ר"ה י..יא). ואיתא בתוספות כ"ז. ד"ה כמאן מצלינן שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי בניסן היה הלידה בפועל ובתשרי רק במחשבה בחי' הריון. בחי' היום הרת עולם. נמצא דבר"ה נתגלתה המחשבה, ומה היתה המחשבה. ישראל שעלו במחשבה. לכן לפי"ז בר"ה נתגלתה מחשבתו ית'. דהיינו עם ישראל האדוקים במחשבה זו. ולכן אז היא עת התעוררות בכל איש ישראל לחפש בגנזי דמלכא ולמצוא את אבינו המלך, ועי"ז אנו בחי' בן, וממילא רצון ד' להתראות אלינו ע"י התורה ותפילה, והתורה מקבלת את החוב שלה לעבוד את ד', שהיא לגלות את הא־ל מסתתר לישראל. והתורה מוכרחת לבקש רחמים בעדנו כנ"ל תורה הקדושה התחנני בבקשה. כדי שתוכל לעבוד את ד' אשר לכך נוצרה, כי אנו עתה בחי' בן כנ"ל.

כ״חנמצא שמי שהוא בחי' בן זוכה בדין כיון שהתורה מבקשת בעדו. ובר"ה יש לנו היכולת להיעשות בחי' בן מפני שהיא זמן התגלות המחשבה של האב עם הבן האדוק בו, ולכן ע"ז בעצמו הוא דין. אם אנו בחי' בן או ח"ו בחי' עבד.

כ״טוזהו היום הרת עולם יען שאז המחשבה נתגלתה בבחי' הריון. לכן היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים. ומהו המשפט. אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, שקשה לזכות בדין מפני שאין התורה מבקשת כנ"ל. אבל עינינו לך תלויות שאתה תוציא כאור משפטינו וכו'. ועוד יכול להיות אף אם אנו היינו עד עתה בחי' עבדים ולא השתדלנו לחפש בגנזי דמלכא ולראות את המלך. אבל לא אבדנו מכל ח"ו את עינינו לראות אותך רק עינינו לך לראות אותך תלויות כי בינונים תלויים ועומדים עד יוה"כ (ר"ה טז). וזה עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו. שלע"ע תושיענו עם כ"ט על חשבון הזה ונוכל לעבוד אותך מתוך כ"ט ולראותך, ונהיה בחי' בן. וק"ל.

ל׳ראש השנה

ל״אקולי שמעת וכו'.

ל״בונבין נא אם הפשט על העבר בלבד ששמע ד', למה כתיב על העבר לשון קול ועל תפילה זו שמבקשים לעתיד רוחתי שועתי, ולא ג"כ קול. וכן הא שאיתא בספה"ק, הא דבשבת של ר"ה אין תוקעין משום גזרה, אבל השופר הוא לזכותנו במשפט ובמה נזכה בשבת בלא שופר.

ל״גאיתא במדרש עה"פ (יואל ב) וד' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו וכו' וד' נתן קולו לפני חילו בר"ה. כי רב מאד מחנהו אלו ישראל וכו'. בבריאת העולם היה דיבור. בדבר ד' שמים נעשו. ובקבה"ת חוץ מהדיבור וידבר אלקים וכו' היה ג"כ קול, ועיקר היראה השיגו ישראל מהקול. כמו שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ד' אלקינו וכו'. והיא השלימה את בריאת העולם. כי אי יראת ד' אין ואי לא לא (שבת לא). לכן בר"ה שצריכים לשוב לד'. ומי ששב רק שבשעה שיהיה בבהמ"ד בתורה ותפילה רק אז בלבד יעבוד את ד', לא עשה ולא כלום. כי עיקר התשובה היא באותו מקום ובאותו זמן, היינו שגם כשנהיה בעולם בכל השנה נהיה עבדי ד' ונלך בדרכיו, לכן ביום בריאת העולם וד' נתן קולו לפני חילו קול של קבה"ת. ויראה נתוסף לנו שנירא את ד' יותר. ולא בשעה זו בלבד. רק גם איך שנהיה בעולם נירא אותו ית' ונעבדהו. ור"ה לא יום תשובה בלבד הוא רק גם יום היראה. שמוסיפים עתה כ"כ עד שגם בכל השנה תתפשט יראה זו של ר"ה. וד' נתן קולו לפני חילו זה ר"ה אבל לא יראה מעונש שמאיים עלינו ח"ו בעונשים ובגלל זה נפחדהו. כי אנו צריכים להיות בטוחים בד' שיוציא לצדק דיננו. וע"ז מתעטפים לבנים וכו' כדאיתא בש"ע א"ח. רק יראה של קבה"ת, יראה מזה שהוא ית' מתגלה יותר לנו

ל״דאדה"ר וחוה כששמעו את קול ד' בגן החביאו א"ע. וכן רצו ישראל לעשות בקבה"ת וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ואמר להם מש"ר כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ופרש"י להרים אתכם. בקבה"ת נעשו ישראל בנים למקום, והאב כשמטיל אימה על הבנים לא לרחקם ח"ו כונתו. רק גם להרים אותם אליו. וגם הבנים ביראתם לא יתרחקו ולא יטמינו א"ע רק עוד יותר יתקרבו ויכניסו א"ע תחת כנפי אביהם. ואפילו כשיראים מחטאיהם ג"כ יתקרבו וישליכו א"ע לפני אביהם. לאמר חטאנו עזור נא לכבס אותנו. הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני (תהלים נ"א). אבל לא ע"י יסורים וחליים רעים.

ל״הכשבאים ימים הנוראים. שכל הבריאה מן התולעת אשר מתחת לארץ ועד המלאכים אשר בשמים יחפזון. והאיש ישראל כלו מזדעזע מאימה ואינו יודע על מה לצעוק. אם על צרותיו המרובים שאינו רואה מבוא איך ימשך הדבר הלאה, או על עזיבת נפשו, ואיך יצעק על מצב גופו ודאגותיו אם עברה השנה הזאת ואינו רואה מה עשה בה. ובמה עבד את ד'. ואלו הביט בנפשו עתה איך תוארה מן מחשבותיו רצונותיו ומעשיו של כל השנה היה נופל על פניו ארצה. אבל הגמרא (ברכות ג') אומרת א"ר יצחק ב"ש משמיה דרב ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי וכו' והגליתים לבין אוה"ע. היינו שעל שניהם יחד ד' שואג. על עונותיהם ועל שגלו שהיא צרותיהם. כי שני דברים הללו מצירים כביכול למעלה. ועל שניהם ד' שאג ישאג. וגם איש הישראלי. רק כשנטרד בצרכיו. או בשעה שכאבי גופניותו חזקים מרגיש רק את כאביו הגופנים. אבל כשנותן לב למצב נפשו בעוה"ז. ימיו קצרים שבעים ושמונים שנה. ועולם הנשמות הוא הנצח שלו. וכל הנצחיות תלויה באותם ימים הקצרים של עוה"ז. בשעה אחת של עוה"ז תלויות כמה מאות שנים של עולם הנצחי, ומה עשה בשעה זו או זו, ומה יהיה באותן מאות שנים אלו למעלה, אף בכל יום הזה אף בשבוע גם בשנה זו ובכל שנותיו איך תיקן איך טיהר א"ע בהם, ממש ימרט את שערות ראשו.

ל״ווכשימי ראש השנה באים. בא האיש בלב מלא דאגה משניהם. מגופו ומנפשו, רק שזה החילוק שבצרת נפשו הוא הגורם על שהתנהג כך. הן אמת שהטרדות הדאגות וצרות ישראל הם גורמים הרבה להתרחקותנו. אבל מ"מ ד' ית' אינו מנסה את האיש יותר מכפי יכולת האיש לעמוד בהם. ומי שחושב שצדיק הוא ומבקש לו תרוצים והצטדקאות על כל מעשיו. עליו אומר הפסוק הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, ובימים אלו צועק האיש ביותר לד' אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני, וכיון שהאיש ישראל רוצה באמת לעבוד את ד' א"כ מה חסר לו.שמעתה יעבוד את ד', ב' דברים חסרים לו, ישועה מן צרותיו, וגם תוספת יראת ד' שיתחזק יותר בעבודה. לא יראה מאיום. כדרך שמאיימים ח"ו את הגזלנים והרוצחים השפלים השואפים באמת לגזול ולרצוח. כי אין רצוננו ח"ו להרע, וכל שמץ התרחקות ח"ו נוגע לנפשנו, וגם אין לנו כח לאיום יותר קשה. רק תוספת יראה מאהבה. וזהו אפשר רמז הגמרא שהקב"ה שואג כארי דוקא. פשוט מפני שקולו גדול. אבל גם להנ"ל. כי הפסוק אומר הישאג אריה ביער וטרף אין לו, היינו שהאריה אינו שואג לטרוף ולבצע את כעסו. רק בשעה שכבר יש לו טרף משמחת גבורתו אחר ששכך כעסו שואג. והנה הגמרא (קדושין ל"א. ע"ב) שואלת מזמור לאסף קינה לאסף מבעי ליה. ומשני ששפך חמתו על עצים ואבנים. היינו ששכך כעסו בעצמו כביכול שהחריב את ביתו. לכן בג' משמורות הלילה הקב"ה שואג כארי. והשל"ה הק' מביא סימן אריה שאג מי לא יירא. ר"ת אריה. אלול ר"ה יוה"כ הושענא רבא. ומדרש הנ"ל. וד' נתן קולו לפני חילו זה ר"ה. הן יראה נתוסף בימים אלו משאגת ד' במרום. אבל לא יראה של כעס ואיום ח"ו רק כאריה שכבר שכך כעסו ואצלו ית' שכך חמתו כביכול בעצמו כדי שלא להרע לישראל.

ל״זיראה של אהבה האיש ישראל משיג בקרבו בימים אלו. ובמה נתלבש קול ד' בימים אלו. בקול ישראל, בתפלתו. וד' נתן קולו וכו' בר"ה, כי רב מאד מחנהו אלו ישראל. שבקול ישראל קול ד' נשמע. ובימים אלו האיש צועק יותר בתפילותיו. וכל דברי קדושה הם ברעש. וזה הדיוק שעל כל משמר אומרת הגמרא הקב"ה שואג. ובשעה שהתפלל רבי יוסי (ברכות ג') וכן הא שאמר לו אליהו ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות וכו' אף שג"כ אותן הדברים אומר הקב"ה כמו בג' משמורות, מ"מ לא אמרו שישאג כנ"ל, מפני שבשעת התפלה שישראל צועקים בתפילה וקול ד' בהם נתלבש. והרי הוא כמו כל דברים רוחניים שמתעלמים כשמתלבשים בלבוש, והאיש ישראל בקולו בתפלתו. ובפרט בימים אלו שד' נתן קולו בר"ה ע"י ישראל. נתוסף לו יראה, כי הוא ית' ישאג כאריה בו, ואריה שאג מי לא יירא. והסימן אם פעלה תפלתו במרום אם אצלו פעלה לעורר אותו ביראת ד'.

ל״חוהנה כשבאנו עתה לשוב לתקן את פגמנו ולכבס אותנו לטהר לפני ד'. צריכים לדעת לתקן את שורש הפגם, כדי שנוכל לתקן. שלא נפגום יותר ח"ו ושמעתה נהיה עבדים ובנים תמימים לד' ית'. ושורש כל הפגמים הוא מחטא עץ הדעת טוב ורע, ובפרט שלפי דעה אחת במדרש, הדין בר"ה נקבע מפני שיצא אדה"ר אז בדימוס בפטור. לא שכל אחד יתקן את כל הפגם של עץ הדעת כוונתנו. שזה יהיה רק לעתיד, אבל החלק שמתקן האיש בקרבו צריך לתקן בשורש אותו החלק, כמו מי שיש לו מדה רעה של כעס והסבה היא בגלל ששותה הרבה משקאות המשכרים אז אף אם לא מסיר את כל כעסו מעליו מ"מ צריך לתקן את שורש פגמו. ולא במדת כעסו יתחיל. רק במדה המגונה של שתייתו יתחיל. כן צריכים להסתכל בשורש כל הפגמים. שהוא עץ הדעת טו"ר. וצריכים להבין, בשלמא ידיעת הרע רואים אשר פעל עץ הדעת, אבל ידיעת הטוב מה פעל. כלומר איזה ידיעה טובה פעל עץ הדעת, ואם הפשט עץ הדעת טו"ר כפשוטו לבד להבחין בין טוב לרע. האם לא ידע קודם שאכל להבחין בין טוב לרע. לפי ענין עבודה אפשר, כי איתא בספרי כ"ק אא"מ הק' זצוקללה"ה (בשם רבינו הק' מוה"ר רבי מנחם מנדל מרמינוב זצללה"ה) על וישלח אברהם את ידו, שכיון שבאמת רצון ד' היה שלא ישחטהו לכן לא רצתה היד לשחטו, והוצרך א"א לשלחה בע"כ מפני שהוא שמע מד' לשחטו ע"ש. והנה זאת היא מדרגה גדולה מאד מפני שאברהם אבינו שמע בפירוש שד' צוה לשחטו ומ"מ תרגיש היד להיפך, את שהוא באמת רצון ד'. אבל כשאינו שומע את ההיפך ואבריו מרגישים את רצון ד', מדרגה זו יש לכל ישראל, רק לאחד יותר ולאחד פחות. כי איתא מהאר"י זצ"ל שמי שבאה לו בכיה בלא סבה בימים אלו סימן הוא שדנין אותו במרום, היינו שלבו הרגיש עתה מה נעשה בשמים. אבל זהו רק בדבר מועט כזה, וגם בדבר שנוגע לו ולדינו בחי' לב יודע מרת נפשו, וכדי שירגיש יותר את אשר נעשה במרום ואת רצון ד' תלוי כבר בתיקון עצמותו והתקרבותו לד'.

ל״טוהתחלת עבודת הרגשה זו אינה בדבר שאינו יודע אם מצוה היא, או בכלל כשאין דעתו עמו, שבשעה זו ירגיש שרצון ד' הוא. רק יתחיל בדבר שיודע שמצוה היא, יודע הוא שצריך עתה להתפלל אבל לא בלבד שלא תהיה תפילתו קבע וכחוב להתפטר ממנה. וגם לא יתפלל מפני שיודע בלבד שצריך להתפלל. אך גם ירגיש תשוקה להתפלל ותשוקה זו היא הרגשת רצון ד'. וכן בכל המצות. וזה עץ הדעת טו"ר. גם הדעת טוב פגם הוא. שאינו מרגיש מאומה את רצון ד'. רק מפני הדעת בלבד עושה. האב עם בנו כ"א עושה לשם השני לא רק מפני שמבין בלבד שצריך לעשות. רק שעושים מעצמם מאהבתם ומהתקשרותם זל"ז, ואם עושים רק ע"י ידיעה סימן התרחקות הוא.

מ׳והנה כל עשיה שעושה האיש מתוך רצונו וכוונתו. אז העשיה היא לבוש שהוא כולו עם כונתו ורצונו מתלבשים בה עד שהלבוש עצם ממנו הוא. וכמו הגוף שהוא לבוש הנפש ולא דבר נפרד ממנה, רק חלק הנפש שנתגשם עד שנעשה גוף. כן גם הוא פנימיותו רצונו ומחשבתו נתרקמו ונתגשמו עד שנעשה מהם עשיה זו. משא"כ כשאינו עושה מפנימיותו רק מפני שמבין לבד. אז לבוש העשיה נפרד ממנו כמו מלבוש נפרד שמלבישים לגופו.

מ״אוהנה אומרים בפתח אליהו ולבושין תקינת להון, שכל העולמות לבושים שהארת ד' מתלבשת בהון. רק שהיא בחי' לבושיה מניה וביה כהדין קמצא. כנודע. חוץ מזה שלמעלה אין שייך פירוד והרכבה גם לשכל פשוט הוא כנ"ל, מפני שהוא ית' בדעתו ורצונו הפשוט ברא את העולמות, א"כ בעשיית העולמות נתלבשה הארתו ית' בלא פרוד רק מניה וביה. והעשיה היא התגלות הארתו ית' דעתו ורצונו. וכיון שהלבושים תלוים במעשה ישראל ועבודתם ולבושים דלבישת בצפרא לא לבישת ברמשא כנודע (תיקוני זוהר כ"א). לכן אם איש הישראלי עושה התורה ומצות מפני שרצון ד' ואור קדושתו אשר בקרבו מושך אותו, ועשיתו זו לבוש נפשו לבוש שאינו נפרד. גם במרום לא נעשה פגם כלבושין רק לבושיה מניה וביה כעין גוף כנ"ל. משא"כ כשעושה רק בחי' עץ הדעת טוב. מפני שיודע לבד. אז עשיה שלו את המצות כלבוש נפרד. לא כגוף. קודם חטא עץ הדעת היה רק גופם לבושם. ואח"כ שרק בשכל עשו, הוצרכו ללבוש נפרד, וגם למעלה נגע בלבושין הפגם.

מ״בובזה אפשר להבין רמז הגמרא ברכות פרק אין עומדין (לב, א) עה"פ ועתה הניחה לי, אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו רבש"ע אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם. כי מש"ר אמר אז אם אין פניך הולכים וכו' לא מחילת עון וישארו רחוקים רק שלא יענישם בלבד. רק שיתקרבו שוב לד' כמו מקודם וידור ד' בכל לב ונפש ישראל כמו שהיה. וע"ז כביכול תפס וכו' בבגדו. שבאם לא יהיו שוב מלאים קדושה וכל מעשיהם יהיה מהתעוררות קדושה אשר בהם. ח"ו מגיע הפגם גם בבחי' לבושין של מעלה.

מ״גלכן עתה בר"ה כשבאנו לכבס את עצמינו. לא כדי להתפטר בלבד. רק גם לתקן הפגם של עץ הדעת טוב ג"כ באנו, והכל יעשה מקרבנו ומקדושתו ית' אשר בנו. אשר זאת היא הפשטות ותמימות ישראל, לא בחכמות ולא בעץ הדעת טו"ר, רק קדושת ד' אשר בקרבנו עושה, אז וד' נתן קולו וכו' בר"ה, ואיך נשמע קולו, כי רב מאד מחנהו אלו ישראל. בתוך ישראל קול ד' נשמע. לא בסתר לבם לבד, רק הצעקות וקולות של ישראל בתפילה ושופר קול ד' הוא. וזה שמתפללים קולי שמעת, הקול שלי בטח שמעת כיון שקולך הוא וכך הוא הדין השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך (ברכות יג, א) רק מתפללים אל תעלם גם לרוחתי לשועתי, גם הדיבורים שאני מדבר מצרכי צרכי הגוף והנפש שזה שלי, ג"כ תשמע.

מ״דלכן ברה"ש שחל בחול ישנם התקיעות שהם קול לבד בלא דיבור, קול ד', להעלות גם דבורי התפילה לד', בבחי' קולי שמעת הקול לבד לכן אל תעלם אזנך גם לרוחתי לשועתי. אבל בשבת שהכל קודש גם הדיבור, ודבר דבר וכו' מפני שהדבור ג"כ קודש, לכן גם הדיבור בלבד של ישראל ג"כ דבר ד' הוא, כלומר אין תוקעין פשוט כמו שאומרת הגמרא שלא יעביר ד' אמות ברה"ר. ולכן במקדש שאין שם שבות תוקעין, אבל גם עתה אנו זוכים לפני ד' בלא התקיעות מפני שגם הדיבור דבר ד', וד' שומע אותנו ומזכה אותנו.

מ״המן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה.

מ״וכי איתא מתלמידי הבעש"ט ז"ל, על הפסוק מלאה הארץ קנינך שאנו אומרים לד' ית', שבכל דבר מן העולם יכולים לקנות את ד' עכלה"ק. וזהו אצל כל איש ישראל, רק כל אחד לפי מצבו קונה את ד' ע"י דברי העולם, למשל האדם שהוא רעב ובאכילתו שבה אליו נפשו. אז אם יתבונן האדם אף מעט. מה היא פעולת התבואה והמאכל בעולם, ולמה נמצאת, אין לה שום תכלית אחר רק להשיב את נפשו או נפש שאר אדם, ורואה בזה את מפעלות ד' ית', איך שברא כל דבר בחכמה, וזוכר את טובת ד' אשר עליו שברא בריאות רק בשבילו כדי שיכנס לסעודה מיד כדאיתא במדרש. וכשהאדם אוכל לשם ד', אז באכילה עצמה ובחלק הקדושה אשר במאכל שבא עתה בקרבו נתוסף לו קדושה ובפרט מי שיודע לכוון כוונות אכילה. כי כל אחד לפי מצבו יכול למצא בספ"ק כוונות על כל דבר אף בדרך הפשוט. ואין קושי עבודת הכוונות, הכוונות עצמם. כי כמו בפשט, יש למוד לפני הלמדן, ואף לפני ילד שמתחיל גמרא כן בענין הכוונות רק כל הקושי להאדם הוא שיהיה דעתו ולבו קשור תמיד לקדושה.

מ״זומי שמרגיל את עצמו כך מוסיף בכל דבר אכילה קדושה, וכמו שאמר רבא לר"נ (ב"ק עב) והאי דלא אמינא לך באורתא. דלא אכלנא בשרא דתורא, וע"י שאכל בשר שור נתוסף לו קדושה ודעת התורה שלא היה לו בערב. כי באמת יש הרבה בחינות בקדושה שצריך האדם להשיג ולקבל בכל עת ועונה, אבל יען שהאדם הוא בגוף ונמצא בעולם עשיה. לכן מוכרח לקבל זאת ע"י גוף. ע"י הלחם וכדומה, ולא דוקא ע"י אכילה, רק כל שאר דבר. (היתר חסר וחבל על דאבדין).

מ״חעלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר זמרו אלקים זמרו.

מ״טאיתא בזוה"ק תרומה קכ"ח ע"ב על הפסוקים. לך אמר לבי, צור לבבי. וטוב לב, מטוב לבי. כולהו בקב"ה קאמר (היינו שכל האמור בפסוקים אלו בקב"ה אמר) אוף הכא אשר ידבנו לבו, מניה תקחו את תרומתי, דהא תמן אשתכח, ולא באתר אחרא, ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה. כד חמינן דרעותא דההוא ב"נ למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה. ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא וכו' ע"ש.

נ׳הזוה"ק אומר שאת ד' אלקי ישראל אין סוף ואין תכלית יכולים למצוא בלב הישראלי, והסימן שד' שוכן באיש הזה הוא אם רצונו של האיש הזה לרדוף ולהשיג את הקב"ה בלבו ונפשו. ומי הוא איש הישראלי שלא יהיה רצונו ותשוקתו חזקים אל הקב"ה, כי אם מה רוצה הישראלי, האם להיות מוטרד בשוק עם האברים וכל פסולת רוצה. או לשבת בבהמ"ד ושטיבל בתורה ותפילה לפני ד'. וכן האם רוצה בחורבן בית ד' חילול שם ד' ושם ישראל. או כל תשוקתו יומם ולילה הוא שיתגדל ויתקדש שמיה רבה. ושם ישראל המוסרים עצמם על קדושת שמו ית' סוף כל סוף לא יסתכן ולא יתבזה כ"כ עוד. כל חיי ישראל מלאים תשוקה זו, והרבה אנשים ישנם שנלאו מרוב התשוקה והתקוה לזה. וחושב אני שהרבה אנשים ישנם שאינם יכולים לעורר א"ע בתפילה ועבודה לא מפני שנמוכים הם. רק מפני שנלאו ונחלה נפשם והיא שוכבת וקשה לה לקום בתפילה והתעוררות.

נ״איש מי שכל תשוקתו היתה שמיד יאיר ד' את הודו בארץ וגם ישראל יושעו, ובכל יום ויום אומר היום או מחר בטח כבר יושיע ד' א"ע כביכול ואותנו. וישנם אנשים שיודעים שהארת פנים זו היא בחי' הגאולה, והקץ נסתר, והוא ית' הוא היודע מתי לגאלנו, אבל מקוה הוא שעכ"פ בגלות נושע ולא יתרבו כ"כ צרותינו עד שיקשה כ"כ לנו לעבוד אותו ית'. ולא זו בלבד אלא שהלב והמוח נעשים מטומטמים, ומקוה שד' יאיר את עיניהם ולבם של ישראל בקדושתו וכ"א יראה לפי מצבו את ההדור נאה. ומקוה איש זה לבוא אל בחי' זו וזה אל בחי' אחרת, אבל הכל נסתר ותשוקתו לא באה ולפעמים נדמה לו שעוד נופל הוא מכפי שהיה בימים הראשונים, ודומה האיש הזה למי שרץ בתשוקה רבה לבוא אל איזה מקום ונפגע בכותל, שככל שתשוקתו יותר גדולה יותר נופל ומתרוצץ הוא ר"ל. נפשי חולת אהבתך. אנא א־ל רפא נא לה וכו' אז תתחזק ותתרפא וכו'. שע"פ פשוטו הוא שכ"כ אהבתה רבה עד שקשה לה לנשאה. ונחלה. ובחולי זו לא נחלשה האהבה, רק עוד מתגברת ומבקש רפא וכו' בהראות. ובזה תתחזק וכו'. אבל זאת היא לצדיקים שכ"כ לבם בוער לד' עד שחולת אהבה הם. ולכל איש פשוט כמה שתהיה אהבתו. מכיון שאינו הולך הלאה ואינו עולה בה לכן נחלה מזה. אנא וכו' בהראות לה נועם זיוך. שבשעה שמרגשת מעט מנועם זיוך ומתעוררת בתשוקה אז תתחזק וכו' גם זאת מהבקשה רפא נא לה שתתחזק נפשי, כי היא עיקר מחלתה שנפלה וקשה לה להתחזק. וזה הסימן באיש. אם כשמרגיש עצמו בנפילה ואינו יכול לעורר א"ע. דואג ומיצר לו ולפעמים אף בוכה מי יודע אם אין זאת מפני שהשליך ד' אותי מעל פניו, סימן הוא שאין זאת השלכה ח"ו רק חולת אהבה כנ"ל מפני שאינו עולה אל אשר חשב. ואם ח"ו אינו דואג ולא מיצר לו או שמסתפק באנחה משפה ולחוץ ח"ו סימן התרחקות הוא.

נ״באיתא בזוה"ק ומובא בר"ח שעה"ק פ"א. לית קדושא לעילא אלא אי אית קדושה לתתא. (ג צג) עכלה"ק. א"כ לא את עצמנו לבד צריכים אנו לקדש בתשובתנו רק גם את העולמות אף העליונים. לכן זה החילוק בין תשובה מחטאים בלבד לבין תשובה יתירה לקדש א"ע ואת העולמות. ר"א ב"ד שביקש שמים וארץ בקשו עלי רחמים (ע"ז יז) לא רצו, מפני שזה היה טרם ששב. היינו בראשית תשובתו שעוד היה צריך לנקות עצמו מהחטאים ולא יגיע טובה להם, ואמרו שצריכים לבקש ע"ע. כיון שמתשובתו לא יגיע להם. משא"כ כשאיש ישראל מרבה בתשובה לקדש עצמו שכל העולמות מתוספים בקדושה עי"ז. כולם עוזרים לו. להאיש קשה להבין איך אפשר לו להוסיף קדושה גם בעולמות העליונים. אבל הדבר הוא להיפך. האיש ישראל עיקרו ושרשו במרום. וכל מעשיו פועלים במרום ושם במקום קדושה שאין רע אין קשה כ"כ להרבות קדושה. ובכל מצוה שעושה ובדברי קדושה שמדבר נתמלאו עולמות העליונים בקדושה. רק את עוה"ז הגשמי קשה לקדש. אבל לא שהאיש בן חורין מלקדש גם את עוה"ז. ודי לו הקדושה שמוסיף במרום, כי כשמקדשים את שמו ית' אין אומרים קדוש לעילא לבד רק גם לתתא. את הכל ברא ד' לעבדו. והפסוק אומר כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחנך וכו' והיה מחנך קדוש. בב' דברים צריכם לעבדו ית', באחרי ד' אלקיכם תלכון. שאנו נלך אחריו ית', וגם שד' הולך אצלנו מתהלך בקרב מחנך. ואז כשגם הלתתא מתקדש והיה מחנך קדוש. כי כמו שא"א לשום נברא להשיג אותו ית' כך א"א להשיג במה לעבדו ית'. לכן אל יאמר האיש רק בדברים עליונים אפשר לעבדו ולקדשו. ולא בדברי עוה"ז. כי רק מי שחושב שהכל ח"ו שכל אומר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, והאיש ישראל שיודע שהוא ית' לית מחשבה תפיסה ביה כלל יודע שא"א להשיג ולהבחין במה לעבדו ובמה לא. ובכל דבר צריכים לעבדו, ולפעמים עבודה שנראה אצל האיש כרחוקה או שהוא במצב שפל עתה ורחוק. יכולה לעלות ולהעלות את האיש יותר משאר העבודות. בכל דבר ובכל זמן בכל דבר עבודה שבא לידו צריך הוא לעבוד את ד'.

נ״גלמשל לפעמים חושב האיש מה טוב היה באם היה לנו קרבנות. בהם לא הייתי משגיח על כל מצב, ותמיד הייתי מתחזק כ"כ לעבוד בהם את ד' בכל כוחי ויותר מכוחי ואת כל נפשי הייתי מגלה, היש לשער קרבן ריח ניחוח לד'. והן אמת שצריך כאו"א לדאוג מאד על החורבן ועל ההסתר הנורא, אבל בגלל זה לא יתרשל מעבודתו, כי אם באמת רוצה הוא לעבוד את ד' יש לו עבודה שהיא עוד גדולה מן הקרבנות והיא התפילה כמו שאומרת הגמרא ברכות (פרק ה') גדולה תפילה מן הקרבנות. ואדרבה בזה יחזק האיש עצמו בתפילה. ויצייר בעיניו ויחשוב איך הייתי עומד על קרבני. הכהן עומד בבגדיו והלויים בשירתם ואש ד' יורדת מלמעלה ומעלה את הקרבן לריח ניחוח לד'. ועתה כשאני עומד בתפילה שזיכה ד' אותי ברחמיו שהיא גדולה מן הקרבנות איך ובאיזה אופן צריך אני לעמוד בתפילה.

נ״דומי שחושב זאת, שאין לנו השגה גם בעבודה. ובכל דבר שד' מזמין לו צריך לעבוד. אז גם אינו נופל כ"כ כשנראה לו שלא הגיע אל אשר השתוקק להגיע. כי מי יודע מה דורשים ממנו במרום. ואפשר עבודה זו שנראה לו נמוכה דוקא עולה למרום. יותר מעבודה אשר קוה לה. משל למלך שצריך לשלוח שליח למערת פריצים גנבים ושבורים. הן אמת שמי שהולך לשם מעצמו בלא שליחות המלך שאיש גרוע הוא. אבל מי שמיצר לו ע"ז שמוכרח להמצא שמה. ורק משום כבודו של מלך נמצא שם ועובד את עבודת המלך שם בתמימות ולב שלם. הן אמת שמוחין גדולים אינם עולים במערת הגנבים ושבורים. אבל אם עבודתו שלימה שמוסר עצמו למקום הזה לשם המלך. מה גדולה עבודתו עד שלפעמים אפשר עוד יותר גדולה מעבודת השרים היושבים בהיכלי טוהר רואי פני המלך.

נ״הודוד המלך ביקש. שמרה נפשי כי חסיד אני. ודורשת הגמרא (ברכות ד') לא חסיד אני וכו' ואני ידי מלוכלכות בדם וכו'. והלא כל איש ישראל אומר תהילים ואיך אומרים כי חסיד אני ואין ידינו מלוכלכות וכו'. אבל האיש ישראל שמשתוקק לעבוד את ד' בתורה מצות שירות ותשבחות כל היום ובע"כ מושכין אותו אל הרחוב אל החנות וכו' צועק אל ד' שמרה נפשי כי חסיד אני. כל עצמי מלוכלך אבל לא מעצמי ומרצוני הלכתי שמה רק מפני ששלחתני לעבוד עבודתך שמה. אבל שמרה נפשי. המקומות מסוכנים לנפש ושמור נא אתה אותה.

נ״ונחזור לזוה"ק הנ"ל אשר ידבנו לבו מני' תקחו את תרומתי דהא תמן אשתכח ולא באתר אחרא. המלאכים שרפים חיות ואופני הקודש שואלים איה מקום כבודו. ואיפה מקום הא"ס וא"ת. בלב איש הישראלי, והאיש הישראלי עומד לפני לבו כלפני ארון הקודש מסוגר וצועק ובוכה למה פנלך תסתיר תשכח עניינו ולחצנו. שכחה שייכת לדבר שהיה וכבר עבר ואיך אומרים תשכח עניינו ולחצנו, האם כבר חלפו עניינו ולחצנו. הלא כמעט אין לנו רגע מנוחה. אבל בעונש ח"ו כתוב ואנכי הסתר אסתיר ב' פעמים, וזה ח"ו רע. כי האיש שנותן לב שד' בקרבו ומוסתר ממנו, אז אף אם ההסתר אצלו ח"ו מטמטום הלב ונמיכיות הוא, מ"מ כשמסתכל הרבה בזה יתעורר בו כאב לב ויצעק ע"ז ואז סוף כל סוף יפתחו לו שערי לבו ואור ד' יופיע עליו. וממילא אל העונש לא יגיע כי ישוב מקודם. אבל מי שההסתר נסתר ממנו. שדעתו טרופה ומסובכת בשטותים ואינו נותן לב לאשר נסתר ממנו אינו צועק ואינו שם לב ואינו פותח שערי לבו וח"ו גם יענש. לכן ואנכי הסתר אסתיר זהו עונש שח"ו יסתירו את ההסתר שלא יראה שנסתר ממנו. אבל למה פניך תסתיר תשכח עניינו ולחצנו. הלא אנו כואב לנו ומתיסרים על זה שנסתר מאתנו. ואם כי אין הכאב תמידי אצלינו, זהו רק מפני הטרדות והצרות, ולמה תשכח עניינו ולחצנו שיש לנו לפעמים. היינו יסורים פנימיים מזה, ולמה תסתיר הלא היה לנו יסורים וצעקנו ע"ז.

נ״זוזהו אפשר רמז התקיעות לפי מצבנו ע"פ המשל הנודע מספר הקדוש אמרי אלימלך. למלך שהיה לו בן וכו' וגירש את בנו, אבל אמר המלך א"א לי להיות רחוק מבני אף יום. ואם יראני בני אין זה גלות. לכן במקום אשר תגרשו את בני עשו לי חדר בצד חדרו מכוסה שלא יראני. והיו שניהם בגלות האב והבן. והמלך ראה את כל אשר נעשה לבנו ואת צערו ויצטער גם הוא. אבל את צערו הסתיר ואת קול בכיתו העלים שלא ישמע בנו ויראהו. כי הכל לטובה. וגם האב כביכול גם הבן מוכרחים לסבול. הן בשעה שהיה הבן מוטרד לא הרגיש מאומה. אבל כאשר נפש מטרדותיו ודעתו ולבו היו צלולים היו הרבה זמנים אשר אמר אל לבו. מה זאת שאת רוח אבי אני מרגיש כאן כאלו היה בקרבתי, והביט אל ימין ואל שמאל ולא יראהו. ויתגברו געגועיו ותשוקתו אל אביו וישאף עמוק נשמתו אל קרבו. רוח אבי אהה, רוח אבי אהה ויאנח. אבי אבי מי יתן ואראך מי יתן ואשק אותך. וירא אביו את תשוקת בנו וצערו וכביכול הוסיף להשתוקק ולהצטער גם הוא, אבל התאפק כי כן מוכרח להיות ועוד לא הגיע העת להתודע. פעם נתיסר הבן מלך ימים רבים וצרות רבות עד בלתי נשוא, וכששב אל חדרו נפל לארץ מגודל עיפתו והנה מרגיש שוב את רוח אביו והתחיל לבכות הרבה ולצעק אבי אבי איך תראה ברעתי, האם ח"ו כלו רחמיך, אבי אבי הלא מרגיש אני שקרוב אתה אלי, ואיך תתאפק מבלי התראות אלי, וכ"כ צעק ובכה עד שלא היה אביו יכול להתאפק וגם הוא התחיל לבכות. ושמע הב"מ את קולו וידע את מקום חביון אביו ורץ אליו. ויחבקהו וינשקהו וישיבהו אביו אליו.

נ״חוהנמשל מובן מאליו. נתגרשנו בגלות, אבל אדוננו אבינו מלכנו אינו יכול להיות בלעדנו וגם הוא כביכול בגלות עמנו מבלי שנראהו, ואיפה נסתר. בלבנו, כנ"ל בזוה"ק. דהא תמן אשתכח ולא באתר אחרא. והן האיש הישראלי מרגיש את קרבת אביו אבל לא ידע איפה הוא. ד' ית' רואה בצערינו וכביכול מצטער עמנו והוא גלות השכינה ואינה מתגלית לישראל כי עוד לא הגיע הקץ.

נ״טוהאיש מבקש שמע ד' קולי וחנני וענני. חנני בזה שתענני ואשמע את קולך וארון אליך ואחז בך כביכול ולא ארפה אותך. והקול שופר קול ד' הוא עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר. וזה הכל כשהאיש כ"כ צועק ובוכה עד שנכמרו רחמי האב וגם הוא צועק ובוכה עמנו. עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר. לכן זמרו אלקים זמרו. כי בטח עי"ז נושע כיון שאת קול ד' בשופר אנו שומעים ובזה לנו יתגלה ויתחבר ויושיענו.

ס׳ראש השנה תרפ"ו

ס״אאשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון.

ס״בומקשה במדרש (ויקרא רבה כט), וכי אוה"ע אינם יודעים להריע כמה קרנות יש להם וכו' אלא שיודעים לפתות את בוראם בתרועה. ונבין במה מתורצת הקושיא, כי הקושיא הדרא לדוכתא כמה קרנות יש להם ולמה אינם יודעים לפתות את בוראם בתרועה. ומה בהלת השטן השתא ודאי אתי משיח, במה בטוח שודאי אתי השתא

ס״גאמנם איתא בתקונים תקון ה', בראשית ב' ראשית נקודה בהיכלי' והאי נקודה איהי מחשבה סתימא, אדהכי הא אליהו וכו' ואמר ר"ש ר"ש והא ב' פתיחא איהי א"כ במאי איהי מחשבה סתימא וכו' כגונא דא ם' בקדמיתא איהי מ"ם סתימא וכד איתפשט קו דהיא ו' מן המדה איהי אתפתחת ואתעבידת ב' וכו' עי"ש.

ס״דובענין עבודה לפי מצבנו יכול להיות. כי כ"ק אא"מ זצלל"ה אמר שאינו ירא כ"כ מעונש גיהנם רק מהבושה לפני המשיח עכ"ל הק'. וכזה צריכה להיות אמונתנו במשיח האם רבותא היא להאמין במשיח, כל איש כשצר לו מאמין בישועה שמבטיחים לו ובפרט כשנביאינו הבטיחו לנו. אבל ואחכה לו בכל יום שיבא, צריך להיות שגם הבושה מלפניו נגד עיני תמיד, אני בטוח בכל רגע שיבא ומאד אני בוש לפניו, אשר הבושה זו גרועה מכל הגיהנם. ומהו הבושה לפניו יותר מן כל הצדיקים, הבושה היא שהפרענו ועצרנו ביאתו והוא מעונה על ידינו בבחי' והוא מחולל מפשעינו. וענין משיח נודע שחוץ מזה שיבא להושיע את ישראל עיקר ביאתו היא לעשות התגלות אלקות ומלאה הארץ דעה את ד'.

ס״הוזה ענין חכמה סתימא. כי חכמה המוזכרת בספרי קבלה. אין הפשט על חכמה זו שאנו קוראים חכמה ושכל, רק ראשית האצילות כשעוד הוא בלא לבוש בחי' כח מה והלבוש מתחיל מבינה עד שאפי' תורה זו המצויה עתה בידינו רק נובלת חכמה זו היא כנודע ממדרש נובלת חכמה תורה. והחכמה זו נמצאת בכל המציאות רק שהיא בחי' חכמה סתימא. ומי סותם בעדה הו' כנודע שו' הוא גוף ומדות, כן היא החכמה עצם האצילות נמצאת בכל דבר, רק אנחנו עם גופנו והמדות שלנו סותמים בעדה ונעשה סתימא ונעשה ם. וכד אתפשט, כשאתה נוטל את עצמך הצידה נעשה ב' ונתגלה לך החכמה בכל המציאות. וזה הסוד בחכמה יבנה בית, לצורך החכמה שתתגלה אתה צריך לבנות בית ב' שלא יהיה מם סתימא.

ס״ואמנם השגת החכמה סתימא זו אינה כמו חכמה ושכל שיש בה פרוד. משכיל ומושכל, המשכיל משיג את המושכל. וזה הוא מפני שהחכמה כבר נתלבשה בלבוש ובלבוש אל הפירוד, חלק ממנה בלבוש האדם נעשה ממנה משכיל, ובהשכל נעשה ממנה מושכל. משא"כ החכמה סתימא כיון שאין עליה לבוש אינה בחי' פרוד. וההשגה יכולה להיות רק בהתאחדות ע"י שהאדם מגלה מקודם את החכמה סתימא אשר בו, ומייחד את שניהם. והכל באופן הנ"ל ע"י שיקח את הו' הסותמת שיקח את עצמותו ומדותיו הצדה.

ס״זלכן ענין טהרת המדות שונה וחמורה היא מכל העבודה. כי בכל דברי עבודה נאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שגם הלא לשמה טוב הוא אף שאינו כמו הלשמה, וכן בענין תשובה אף שתשובה מיראה שהיא לעצמו שלא יענש, אינה כמו תשובה מאהבה מ"מ לחטא אינה נחשבת ועוד בכוחה להפוך את הזדונות לשגגות. משא"כ בטהרת המדות אמרו חז"ל וחסד לאומים חטאת שכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. ולמה חטאת היא, הלא עכ"פ חסד עושין ויהיה כמו לא לשמה, אבל כנ"ל כל ענין עבודת המדות היא שתתפשט הו' ויעביר את עצמותו ומדותיו ותתגלה החכמה סתימא. ואם לגרמי' עביד א"כ מוסיף הוא סתימא על סתימתו וחטא על פשע. לכן תקון המדות צריך להיות מפני עצם הטוב בלא לבוש שנמצא בהם, ואף כשמהנה את העני ושמח הוא ע"ז לא תהיה שמחתו על ההנאה הפשוטה של העני. כי סוף כל סוף גם העני איש הוא שהנאותיו גופניים הם ואפשר לפעמים הוא נהנה מדבר לא טוב. רק שמחתו תהיה על כי בהנאה זו מתלבש עצם החכמה סתימא, ואז ע"י ביטול העצמות וטהרת המדות מתפשט הו' ונתגלה החכמה ונעשה מן מ' סתימא ב' ראשית. בראשית ברא אלקים. התגלות אלקות והמשכת המשיח.

ס״חאבל מי יאמר זכיתי. מי יוכל לאמר שהעביר כל עצמותו הצדה שאף המדות שמתקן לא יהיה בשביל שום דבר רק לגלות החכמה סתימא. לכן הבושה זו נגד המשיח צריך כל איש ישראל לזכור וליבוש תמיד. ובפרט קודם התקיעות שאז היא התעוררות המשיח בבחי' יתקע בשופר גדול. צריך ליבוש ולדמות בנפשו שעומד הוא עתה לדין ושואלין אותו למה סכותה בגופך ולא נתת לאור ד' שיתגלה, ולמה עצרת ביאת המשיח, השכינה המשיח וישראל סבלו יסורים וגלות כ"כ על ידך. ואם כה יבכה ויאנח מגודל הבושה להמשיח, גורם שיבהל השטן ויאמר השתא ודאי אתי משיח. ומשפטינו יצא כאורה לטוב.

ס״טוענין התגלות ותקיעת שופר יכול להיות באופן אחר ג"כ. כי איתא בגמ’ (שבת י"ב) אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת וכו'. עי"ש. ומ"מ בחלום אנו רואים שיודעים מחשבות האיש כי כל החלום מחשבה הוא, ויש מלאך בעל החלום. והתוס' מתמי' הלא מחשבות כל אדם יודעים. וע"פ פשוט יכול להיות כי המלאכים נבראו להיות ממוצעים להוריד ישועות מעולמות עליונים לישראל ולהעלות תפלת ישראל מעשיה למעלה, וזה הכל בתפלת עשיה שמדברים. משא"כ מחשבות התפלה ומחשבות עבודה שהיא בחי' אצילות או בריאה למעלה מן המלאכים שהם ביצירה, אין הם יודעים. לכן אל ישאל בלשון ארמי כי מה ששואל הוא תפלת עשיה אשר המלאכים צריכים להעלותם והם אינם מכירים בלשון ארמי. ומן מחשבות האיש א"א להם לשער מה דיבר כי מחשבה זו לעילא מן מצבם היא. ועי"ז תפלה זו נשארה למטה שאינה עולה. וזה הכל מחשבה של תפלה או עבודה. משא"כ מחשבות גרידות של בני אדם שאינה למעלה מן מלאכים זאת הם יודעים. ובפרט בשינה שאין האדם במצב כמו בעת הקיצו אז יודעים מחשבותיו.

ע׳נמצא שמחשבות עבודה אין מלאה"ש יודעים. משא"כ מחשבות פשוטות יודעים וזאת יכול להיות רמז התקיעות. ונוכל להבין ע"פ משל. והגם שהמשל הוא מענין משל של כ"ק אא"מ זצוקל"ה שנמשכה ממשל של המגיד הגדול זצ"ל. מ"מ נמשילה לפי מצבינו כדי שגם אנו נאחז בתורתם ובתפלתם.

ע״אהיה מלך גדול שמלך על כמה מדינות. קרובות ורחוקות. אבל מדינה אחת היתה ביניהם רחוקה מאד שאנשיה היו פראים וכל מה שנמצא היה עוד במצב הפראי המאכלים גסים המלבושים שקים וסמרטוטים. וכל מנהגיה ותהלוכותיה פראי היה וכל תהלוכותה והנהגתה עם אנשיה היה מסוכן. עד שמאנו כל השרים ללכת שמה להנהיג את המדינה. ויהי היום הוא היום שימנה המלך את השרים על כל המדינות. נפקד מקום מדינה ההיא כי אין איש שיאות לקבל על שכמו נטל העבודה הזאת. אז אמר המלך לבנו כולם שרים זרים הם לכן ממאנים הם בעבודה יתירה בשבילי. אבל אתה באשר אתה בני אל תסרב לעשות זאת בשבילי ואל תעשה קרחה במלכותי ואל תאבד מדינה זו מחסרון מנהיג. טוב ענה בן המלך. שמח אני בעבודתי יען כי למענך היא. רק זאת אני מבקש מן המלך עכ"פ תעזרני בכל שאבקשך ואף אם יהיה נחוץ לי לבקש אותך שתבא בעצמך אלי ג"כ תאות. ויבטיח לו המלך ככל אשר שאל. ובן המלך נסע שמה. הן אמת שבראשונה סבל הרבה מכל גסותיה של המדינה ממאכליה וכו' וכל תהלוכותיה. כי איך יערב לב"מ שרגיל בתפנוקי המלך לאכול פת קיבר, והמפונק שנתאמן עלי תולע איך ילבש שק וכדומה. אבל סוף כל סוף התרגל בהם וינהג את המדינה הכבדה לטובת המלך. וכפעם בפעם שאל מאת המלך ככל אשר צריך לטובת הנהגת המדינה. והרבה פעמים כשהתקוממו בני המדינה נגדו או רק כשהתגעגע למלך כתב למלך שיבא אליו. ואז נכנע כל שונאיו. אבל אורך זמן שהותו במדינה השכיחוהו מעט מעט את לשון המלך והיה נאלץ לכתוב למלך בלשון מדינה זו שהתרגל בה. וזה הרע לו הרבה כי בני המדינה חפשו במכתביו ששלח למלך וקלקלו ומחקו שם כרצונם. וביותר הפריעו את ראיית הב"מ עם אביו, וכל הזמנים שיעד הב"מ לאביו ובקשו שיבא מחקו. ואם נודעו שסוף כל סוף יבא המלך אז ליום המוגבל סיבכו את הבן מלך במלחמות במקומות אחרים כדי שלא יתראה עם אביו. וכך' עבר זמן זמנים והב"מ את אביו לא ראה.

ע״בוהנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הב"מ את אביו ויתלקדו מאד געגועי הבן לאביו. ימים הרבה לא אכל. את הנהגת המדינה כמעט עזב מגודל צערו. כי הוא לא ידע מה הם עושים במכתביו ולא ידע מה זה ועל מה זה כמה פעמים כבר ביקש לאביו שיבא ואינו שומר את הבטחתו. והציק לו הדבר עד שנחלה מגודל צערו, אז נזכר בן המלך כי בין הדברים שנתן לו המלך צידה לדרך נתן לו גם פעמון סכנה (געוואלד גלאק) אשר אם ח"ו יהיה בסכנה גדולה לא יחכה עד שישלח מכתב למלך שיבא רק יפעם בזה וימהר המלך לבא. והנה האם יש סכנה גדולה מזו. כי האם אפשר לי לחכות עוד שלא אראה את אבי. ויקח את הפעמון הגדול ויפעם, ונעשה רעש גדול בכל חצר המלך על סכנת בה"מ והמלך מהר ויבא למקום בנו לשאלהו על הסכנה. אז בכה בה"מ. אתה שואלני על הסכנה האם יש יותר סכנה מזה שאתה נתרחק ממני, אתה יודע שירדתי למדינה רחוקה זו רחוקה מגופי ורחוקה מתכונת נפשי הכל בשבילך וכל תקותי היתה שעוד אזכה להתראות אתך יותר מכפי ישבי בחצר המלך. שם לא הייתי בסכנה והיה די לי אם רק בימים טובים ראיתיך אבל כאן תבוא אלי יותר פעמים תכופות כי בכל רגע ח"ו סכנה מרחפת עלי ראשי. והיה כדאי בעצמי לקבל עלי הסכנה הכל כדי שאזכה להיות יותר קרוב אליך, ולסוף עזבתני זה כמה. וכל ההענקה שאתה מעניק לי פה היא שאתה מצוה לבני המדינה שיכלכלוני. אבל האם באתי הנה לאכול. האם היה חסר לי בביתך מאכלי מלכים. כמה סבלתי בראשונה עד שהורגלתי לאכול את המאכלים הגסים. והכל למענך עשיתי ולבסוף עזבתני וכל אשרו ושכרו של בן מלך היא חתיכת פת. איך נפלתי משמים. ויבך בכי גדול. הן אמת שגופי מושחת מן מאכליהם וממלחמותיהם אבל לא מזה נחליתי ולא ע"ז אני בוכה. רק על דא ודאי קא בכינא על שנתרחקת ממני.

ע״גאז סיפר המלך לבנו איך שכל מכתביו נשחתו. באשר כי יודעים בני המדינה את תוכן מכתביו כי בלשונם כתב. וכמה פעמים הייתי אצלך אף שלא מצאתי במכתבך שום בקשה שאבא אבל גם אני מתגעגע אליך. אבל כשבאתי לא מצאתיך בביתך. לכן התחיל המלך לדבר עם בנו שוב בלשונו כדי שלא יבינו העומדים עליו ויתקשרו שוב כמקדם ויעדו זמנים שיתראו יחד באיזה אופן ומקום, והב"מ שב לעבודתו שמח וטוב לב.

ע״דויהי כי ארכו לו שם הימים ויתרגל הב"מ להשתכר מעט ולהרדם. ויקר מקרה שכשהיה המלך אצלו היה שכור נים ולא נים תיר ולא תיר, ואף שאמרו כמדומני מהבעש"ט ז"ל שיין קשה פחד מפיגו, ומאימת אביו עמד ודיבר עמו כיאות אבל לא היה יכול לצמצם את רעיונו לדבר בלשון אביו, רק בלשון בני המדינה שהתרגל כבר, ושוב שמעו שונאיו את הזמנים שיעדו להתראות והתחילו שוב לשחק בו ולמשכהו למקומות אחרים ולסבכהו במלחמות בעתים הללו כדי שלא יתראה עם המלך.

ע״ההנמשל מובן מאליו. המלך מלכי המלכים שלח את נשמות ישראל בבחי' בני בכורי ישראל לעוה"ז שהיא באמת מקום סכנה לנשמה, וקבלנו זאת עלינו לטובתו ית' לעשות התגלות אלקות בארץ. והנה בראשונה היה התגלות אלקות, וכל עיקר עבודתינו היתה בחי' מחשבה שאין שום מלאך ומקטרג יודע מזה כנ"ל וכפי שהמשכנו את אלקותו ית' נמשך אלינו ולא היה יכול זר להתערב בתוכם. אבל מגודל שהייתנו פה שכחנו מעט מעט מעבודה בחי' אצילות, וכל עיקר עבודתינו ותפלתנו היא בפה, לכן הרבה תפלות נפגמים והרבה ח"ו נופלים ביד הסט"א אם אינם כהוגן, ואף התפלה שזכתה לעלות יש עליה מקטרגים והפריע הרבה ראייתנו עם אבינו. ואף כשד' בעצמו בא מגעגועו כביכול אלינו אמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, האדם מסובך אז בדאגות וטרדות גשמיות. אשר המקטריגים ושלוחי הע' שרים של מעלה מסבכים אותנו.

ע״ואבל באמתחותינו נמצא פעמון (געוואלד גלאק) הוא השופר שד' צוה לנו שבכל מלחמה ובכל צרה שלא תבא נתקע בשופר. ונעשה רעש גדול בכל העולמות והמ' בעצמו בא אלינו ומתגלה אלינו. ואין אנו מסתפקים בשופר בעצמו רק אז אנו בוכים הלב מתמוגג כמעט מבכי, והנשמה וכל רוחנו ונפשנו מתגלים ומספרים לד' אלי אלי למה עזבתני. כל תקותנו שירדנו לעוה"ז היתה שתתראה אתנו יותר ולא יהיה די בחודש וביום השבת שנפתח השער לעליות הנשמות בג"ע, כי שם בחצר המלך ישבנו בטוחים מסכנה, ועתה יודע אתה שבמקום סכנה אנחנו ולבסוף עזבתנו ואין אנו זוכים להתגלות רק דרך כמה מסכים והסתרת פנים. עד כמה ירדנו עד שהטוב אשר תגמלנו היא ליתן לנו אוכל. אבל האם לאכול ירדנו פה. כלום חסר לנו בבית המלך אוכל ומאכל נשמות ולבושי ג"ע. ורק בשבילך ירדנו פה ועתה רחוק מישועתי דברי שאגתי אקרא יומם וכו'. אבל כל זה אוכל לסבול. רק זאת א"א לי לסבול בשום אופן מה שהמלך נעדר ונתרחק ממני התרחקות בבית ובחוץ. בבית בקרבנו כ"כ טמטום הלב ח"ו. כ"כ יבשות בלי שום הרגשה ובלי שום אור עד שח"ו היא בחי' על כי אין אלקי בקרבי, ובחוץ מה מאד שפל ערכנו מה נורא הגלות המר עד שאוה"ע שואלים איה אלקיכם. למה עזב אתכם במקום סכנה כזה לבדכם. אברהם אבינו כשראה גלות של ת' שנים כבר נפלה עליו אימה וחשיכה גדולה ועתה מה מאד גדלה האימה החשיכה והגלמדות במקום סכנה כזה.

ע״זוד' אומר אדרבה לא שמעתי מכם בקשה זו, כי התפלות נפגמו בידי המקטריגים וכשחפצתי אני להתראות ולהתקרב אליכם באתי ואין איש קראתי ואין עונה. שסבכו אתכם במלחמות של פרנסה וכדומה. הלב והמוח היו טרודים אז ולא מצאתי אתכם. וכדי שלא יוכלו המקטריגים לשלוט בתפילתנו כמו עד עתה. הנשמה מספרת עם ד' בלשון המלך לשון אצילות בחי' מחשבה ומתקשרת עם דודה. ומיעדת זמנים ומקומות להתגלות אלקות הכל בלשון הזה וכנ"ל אין המלאכים והמקטרגים יודעים מחשבת העבודה.

ע״חוזה שמרמז הפסוק אשרי העם יודעי תרועה שיודעים לפתות את בוראם בתרועה שיודעים שלא די התקיעה בעצמה כי התקיעה היא להמשיך אותו ית' וצריכים לפתותו אז, ובמה מפתים. ד' באור פניך יהלכון שילכו באורך ותמיד יהיו עמך.

ע״טוזה הכל אם הנשמה וכל רוח ונפש נעורה ועובדת במחשבת הלב והמוח ומשעבדת הכל לד'. ואז היא מחשבת עבודה שהיא לעילא מן המלאכים, ואין הם יודעים מהיחודים שאנו מיחדים את ה' עתה בתקיעות. אבל אם האדם הוא עתה בחי' שינה ומחשבת שינה המלאכים יודעים. א"כ מה הועלנו בתקיעתנו הלא ישובו לפגם ולקלקל את יחודינו כמו בשאר התפלות של השנה שעברה ח"ו. וזה שאומר הרמב"ם על התקיעות עורו ישינים הקיצו מתרדמתכם, כדי שלא יבינו המלאכים ותוכלו להתיחד עם ד' בחי' באור פניך יהלכון כנ"ל.

פ׳ראש השנה ליל ב' (תר"צ)

פ״אאשרי העם יודעי תרועה.

פ״בואמרו חז"ל שיודעים לפתות את בוראם בתרועה. ונבין נא מה ענין תקיעת שופר להתעוררנו, ומה לפתות את בוראם בתרועה.

פ״גאמנם איתא במדרש שיר השירים פ"ב עה"פ אני חבצלת השרון אמרה כנסת ישראל. רבש"ע בשעה שאת מעמיק עיניך בי אני מרטבת מע"ט כשושנה ואומרת שירה. הה"ד ש"ה ממעמקים קראתיך ה' עכ"ל הק'. עיקר בריאת כל הנמצאים היא שיאמרו שירה ויגלו מגדלות ה'. וכל אחד מהנבראים אומר שירה כידוע מפרק שירה. ומגלה ניצוץ מגדלותו ית'. והאיש ישראל שקדושת ה' נמצא בו יותר, הוא העיקר ששר שירת ה' אשר כל הברואים גם המלאכים מצפים לשמוע את שירתו שמפאר את ה' ית' ומגלה את גדלותו וקדושתו. ולא לאחרים בלבד, לספר למי שאינו יודע הוא שירתו, רק גם לו לעצמו.

פ״דוהאיש ישראל שמשתוקק לה', ובגודל תשוקתו לומד תורה ועושה מצוה, הכל הוא מפני שחלק גדלות ה' בקרבו ודוחקת אותו לצאת ולהתגלות דרך מוחו בשכל התורה או דרך איבריו בעשית מצוות, ובתורתו ועשיית מצוותיו מרגיש התרוממות הנפש והתקרבות לה' מן ההתפארות וחלק שירה שיוצאה עתה על ידו, אבל שירתו זו שיוצאה דרך השכל היא רק בחינת מציץ מן החרכים. נפשו מצומצמת וטמונה בגופו. ורק דרך שכל האנושי שלו מציצה ומסתכלת בקדושתו. וכיון שרק דרך לבוש שכל האנושי מסתכלת. לכן יכולה להסתכל בכבודו ית' ג"כ רק דרך לבוש ושכל של מודה במקצת וכדומה, לבוש אנושי, זה לוה וזה מלוה וכו', שבהם מתלבש כבוד של מעלה. אבל לפעמים בעת מוחין דגדלות יש שכל נפש הישראל מתגלה מחוץ ללבושי' ואז מסתכלת גם בקדושת ה' ית' חוץ מלבושי העשיה. ואומר האיש שירה ומפאר את גדלות ה' לפי מצבו. לא שמדבר מן מודה במקצת ושאר עניני האדם בלבד שבהם מלובש ניצוץ גדלותו, רק שמדבר מן הוד מלכותו בעצמו. בשירה. לא שמספר נפלאות חדשות שלא ידע מקודם, כי כל איש ישראל כשמאמין בה', מאמין שה' ית' הוא כל יכול, וכל הנסים והנפלאות שראה מה' אינם חדשים אצלו. כי כבר האמין מקודם שה' יכול לעשות כל אלה.

פ״הוכמו שבים אמרו שירה. האם לא ידעו כולם שסוס ורוכבו רמה בים ומה ספרו והוסיפו בזה. ואם רק להודות לה' אמרו השירה. היה די להם בפסוק אחד עזי וזמרת י־ה ויהי לי לישועה וכדומה. אבל כעין משל גופני שאינו דומה לגמרי הוא, לאב כאשר טוב לבו ושמח לפעמים. מתפעל יותר מן מעלות בנו. אף שלא ראה עתה מעלות יתירות מאשר ראה בו מקודם. רק מקודם לא היה בשמחה והיתה נפשו מצומצמת בקרבו והביטה נפשו רק ע"י סדק, ע"י שכלו. והיתה ראייתו מצומצמת שגם מה שראה לא ראה היטב. ולא את עצם המעלות ראה, רק מן רשימה מסדר המעלות של בנו ראה, כמו מי שרואה רשימה מן בית יפה שאינו מתפעל ממנה כמו מי שרואה את עצם הבית. ועתה בטוב לבו ובשמחתו שיש לו התרחבות הנפש. רואה הוא בכל נפשו ורואה את עצם המעלות ומתפעל מן הראיה השלימה שראה עתה. ואף שבפרטיות דיבוריו אינו מספר עתה מעלות יתירות. מפני שהדבורים אינם יכולים להכיל בקרבם רק רשימה, מעלה זו וזו וכו' מ"מ ברוח פיו שלו היוצא בדבוריו נמצא הרבה יותר מגדלות בנו עד שמי ששומע מאביו עתה איך שמספר בהתפעלות והתפלאות. מוקיר את הבן יותר אף שכבר שמע מאביו את סדר רשימות מעלות בנו. מפני שאביו רואה עתה יותר ומספר יותר ברוחו מאשר יכולים הדבורים להכיל בקרבם.

פ״ווכעין זה הוא ענין שירה שאחר הנס, גם מקודם ידע שה' כל יכול. ואינו מספר חדשות. כי גם מקודם האמין וידע שה' ית' יכול כל אלה ועוד יותר כנ"ל. רק שמתחילה שהיתה נפשו מצומצמת היתה ראייתו מצומצמת דרך סדק וראה רק רשימה של הדברים. ועתה מגודל שמחת הנס התרחבה נפשו, וכיון שיצאו מגדר הצמצום לקדושה נגלית זכו להשראת השכינה וראו ראיה יותר שלימה בכל נפשם עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בנבואה ועי"ז אמרו שירה. כלומר את ראייתם זו מגדלותו ית' גילו בשירה. אף שבפרטיות דבריהם אין מוצאים חדשות יותר מאשר כבר ספרה התורה מכל נסי ה' להם בפרעה ובחילו, עד שגם עתה מי שאומר את שירת אז ישיר בכוונה בשמחה ובהתקדשות והתייחבות הנפש מעוררת בו ראיה חדשה שא"א לו לבאר בדיבור ולהבינה בשכל. מפני שראיה זו עתה היא ראיה יתירה מראיה של מציץ מן החרכים דרך סדק השכל וכדומה.

פ״זהיוצא לנו מדברינו שצריך איש הישראל להשתדל שהמצוות שעושה לא יהיו יבשות רק כמו שאומר המדרש מרטבת מע"ט, ובמה מרטיבין אותן, ברוח השירה שנמצא בו ודוחק ונתגלה בהן. וכשנפשו מתרחבת יותר אז אומר שירה בפועל. לכן צריך איש הישראל להרגיל את עצמו בהתעוררות הנפש שתצא מצמצומי גופו ולא תהיה ישנה וטמונה. והתעוררות והתגלות נפשו צריכה להיות בכל קצה מקצוות הנפש שיגיע לידו. בו יאחז ויוציאנה. כלומר העיקר צריך להתעורר שתתעורר ותתלהב מגדלות ה' ותתפלל אליו ית' משוך עבדך אל רצונך לחזות בנועם ה'. אבל אם מוציא עתה בקרבו התעוררות להתפלל על אחד מצרכיו. ואז אם ירצה להשקיט את התעוררות זו ולהתעורר דוקא תיכף מקדושתו כנ"ל. גם זה וזה לא יעלה בידו. להתעורר מקדושתו אין נפשו מוכשרה עתה. ואת ההתעוררות להתפלל על צרכיו ישכך. לכן מוטב שיאחז בקצה הזה של הנפש שמצא עתה היינו בהתעוררות צרכי נפשו שנתעוררה נפשו להתפלל לד'. ויתפלל את תפלתו מקירות לבו ובהשתפכות הנפש. וכיון שנפשו מדברת עתה בגילוי הלב לד', אז מרוב שיחה והשתפכותה יעלה להתעוררות אמיתית על דברי קדושה להתלהב מגדלותו ית' בשירה וזמרה לד'. וזה שאיתא בתיקוני זוהר (ל') על אותם שצועקים הב הב. כי להתחיל יכול גם בתפלה על צרכיו אבל יבוא מזה לתפלה ושירה אמיתית. משא"כ אם גם ההב השני היא על צרכיו זה לא טוב. כי נשאר הוא רק בתפלות והתעוררות צרכיו בלבד. הב אחד יכול להיות על צרכיו ולא הב הב, כנ"ל שלא להשקיט את התעוררות התפלה על צרכיו עד שיתעורר לתפלה אמיתית רק יתפלל בהתעוררות והשתפכות בתפלה על צרכיו ומזה יבוא לתפלה אמיתית.

פ״חואפשר זה רמז הפסוקים (תהלים ל"ט) אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכו' "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני בעוד רשע" היינו מלאך הרע והמתבל "לנגדי". כי דומה לי שחוטא אני אם אתפלל על כאבי הגופנים ורוצה אני לשתוק מתפלתי זו ולהמתין עד שתתעורר בקרבי תפילה והתעוררות אמיתית. אז "נאלמתי דומיה" "החשתי מטוב" מתפילה טובה החשתי ולא נתעוררתי וגם "כאבי" התפילה שיכולתי להתפלל מכאבי שנתעוררתי בה "נעקר" ונשחת ממני מפני ששתקתי. לכן כל עוד "חם לבי בקרבי" כל עוד "בהגיגי" ובמחשבתי "תבער אש" לא אשתוק רק "דברתי בלשוני" הגם שדברתי אז צרכי הודיעני ד' קיצי וכו' וע"ז היה חם לבי, מ"מ כיון שלא שקטתי רק דברתי בלשוני זאת, נתעוררה נפשי עתה רק לצרכי שמים "ועתה מה קויתי ד'", ועתה. אף שהתחלתי מקודם לדבר בצרכי, מ"מ ועתה אינני מקוה ומתפלל עוד על צרכי רק לד', תוחלתי לך היא.

פ״טוהנה כל ענין עבודה זו לפעול התגלות הנפש בשירה ולהיות מרטבת מע"ט. והמניעות שיש לאיש ישראל בזה וכובד וטמטום הלב שיש לו עד שאפילו גם את המצוות עושה ביבשות ורקות ח"ו. עד שצריך עצות ותחבולות להתעורר זאת היא מלחמה שנוגעת עד למדום. כמו שנודע מזוה"ק שעיקר שרה הבחי' מלכות כנסת ישראל למעלה, ולפעמים ח"ו מתגברים החיצונים ר"ל עלי' ונשארה נאלמה בחי' נאלמתי דומיה בחי' דום י־ה. וע"י שאיש הישראל מעורר את נפשו בזה שתתפעל ותתעורר בשירת ד' מחזק בזה את הבחי' מלכות שתשוב לשיר לד', ומעוררת בזה את דודה להתיחד עמה כנודע. ועיקר התגלות הנפש לשירה נגלית היא ע"י שמחה, שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא, ע"י השמחה אשא ואעלה את נפשי מן לבושיה, אליך ד'. ותראה את קדושתו יותר מראיה של מציץ מן החרכים דרך סדק השכל לבד. וזה שאומר המדרש אמרה כנסת ישראל רבש"ע בשעה שאתה מעמיק עיניך בי וכו' ואומרת שירה שיר המעלות ממעמקים קראתיך ד'.

צ׳עיקר הישראלי וכל הקץ וגאולה הרוחנית והגופנית תלוי בזה שיראה את גדלות ד' וקדושתו. ויגלה אותו הן בתורה ומצות והן בשירה לד', וזאת היא גם התקרבות כנסת ישראל עם דודה למעלה. וכל התעוררות הנפש מצמצומה לשירה היא בשמחה כנ"ל. שזאת היתה ע"פ פשוט התעוררות השירה אחר הניסים. ואיך נהיה בשמחה אם ישראל כ"כ שקוע ביסורים יסורי הכלל ויסורי הפרט. ואומרת. בשעה שאת מעמיק עיניך בי וכו' ש"ה ממעמקים, אף אם לא זכינו עוד לצאת מן מעמקי ושאול הגלות, עכ"פ העמק את עיניך עינא פקיחא והשגחתך בי במעמקים שאני נמצא. והושיענו בגלות. הלא גם בגיהנם נתבצר מקום לבני קרח, ולמה לנו לא, די שבית קדשינו חרב ואין לנו כהן ולא מזבח לכפר. ולא מקום אשר עין בעין נראה די, מגורשים ומדולדלים בגולה אחר גולה ומדחי אל דחי. עוד ממררים את חיינו ביסורים שונים. ונראה כאילו ח"ו רוצים בכונה לשבות מאתנו כל ניצוץ של שמחה. ולהשפיל ולדכאות את נפש הישראל, ואיך נשמח ואיך נגלה ונעורר בנו רוח השירה וראיית הנפש והתקרבות לכבודו ית'. והאם שפלות זו רק לנו מזקת. הלא גם מונעת מאתנו שמחה ואת מצותינו ותורתנו מונעת מרטיבת השירה. ושוללת כל התרוממות רוח השירה מאתנו והעדר שירת מלכות למעלה ויחודה בדודה. אם כן גם למעלה כביכול נוגע הפגם. המלאך אמר להקב"ה בשעת החורבן אני אבכה ואתה לא תבכה. רק המלאך יכול לבכות ולא יבכה די. אבל איש ישראל כשבוכה ומיצר לו אפילו על דאגותיו הפרטיים כל העולמות בוכים עמו אף השכינה כביכול בוכה כנגדו. ובאמת גם האיש שבוכה ומתאנח על דאגותיו. לא על דאגותיו בלבד דואג רק נפשו בקרבו תזעק על שרוחה שפלה ומצומצמת, וא"א לו להרגיש במוחין דגדלות ובהתרוממות הנפש את אור ד'. ומתפללים למה פניך תסתיר, גם פניך נסתר מן העולם. אין התגלות כבוד שמים ואין הסתכלות ישראל למעלה. כי שחה לעפר נפשנו. מפני שנפשינו ורוחנו שחה לעפר. ונעדרה השמחה מאתנו. קומה עזרתה לנו. כביכול לשנינו.

צ״אויכול להיות שזה רמז תקיעת שופר. ונבין ע"פ משל. למלך גדול וחכם שכל רצון מלכותו היה כדי להאיר בחכמתו להעמיס אשר תחתיו. אבל כיון שהוא היה חכם גדול מאוד והעמים אשר תחתיו היו פראים ולא יכלו להבין את גודל חכמתו לא רצו לשמוע את דבריו, ועוד היו דברי חכמת המלך בעיניהם לשחוק מפני קוצר דעתם וגודל טפשותם. ולהמלך היה בן והבן היה חכם לא כהמלך. אבל הרבה מחכמת אביו הבין. וישלחהו המלך אל המדינות. שהוא. כיון שמצב חכמתו קטנה הרבה מן חכמת אביו יוכל להמשיל משלים ולהלביש את חכמת אביו במצב דעת האנשים. וגם הם יוכלו להכיר מעט את חכמת המלך ולקבל את עול מלכותו ברצון. אבל גם להבן לא עלה הדבר בניקל. תמיד התקוטטו עמו ופעמים גם יסדוהו ולא נתנו לו לדבר, גם להמשיל משלים ולהבינם גודל חכמת המלך גם לפי דעתם. והוא כיון שידע שזהו כל רצונו של אביו. לא הביט על כל זה ועבד את שלו עם כל יסוריו ועוניו. והדבר עלה יפה כי מעט מעט נתוספו אוהבי המלך שהכירו בחכמתו. אבל ברבות הימים שתמיד היה לבדו רחוק מן המלך בין שונאים שממררים את חייו גחלה על דעתו ונפל במרה שחורה ובעצבות. וכיון שדעתו נחלשה לא היה יכול עוד ללמד אותם דעת המלך. וכיון שלא יכול בשער לפתוח את פיו בחכמת אביו. נתבזה יותר בעיני העם. ואפילו מי שנשא את פניו מקודם על שהוא שליח ובן המלך וחכמת אביו בפיו. עתה שהלך חשכים ואין נוגה לו. לא דעת ולא חכמה. ג"כ ביזוהו ושחקו בו כאשר ישחקו כמשוגע ר"ל. והב"מ בראותו כל אלה שלא די שאת העם לא יוכל ללמד ואת גדלות וחכמת המלך לא יודיע לזולתו. אלא שגם הוא בעצמו דעתו נאבד ממנו ר"ל. ואם יעבור עוד איזה זמן ח"ו כולו יתאבד. התאנח ובכה ומה יעשה. לשוב אל המלך א"א לו כי המלך צוהו שלא תראה פני בלתי כאשר תלמד אותם חכמה. וגם הם כאשר יראוהו שבורח מהם באופן זה יהרגוהו על הדרך. ובאם היה יכול להביא את אביו למקומו שהוא נמצא בו היה יותר טוב. כי אז יראה אביו את מצבו המר ואז או שילקחהו שוב לביתו עד אשר תתחזק דעתו. או שכיון שכל חולשת רעתו באה מן המרה שחורה שלו. כי אז אך בראותו את אביו וישמח באביו ישוב אליו רוחו ויתחזק דעתו. ויוכל שוב להבין חכמת אביו כמו מקודם. וילמד גם להעם את חכמתו. אבל איך יביא את אביו אליו. הן אמת שאמר לו אביו שכאשר יתן לו ידיעה שיבא אליו יבא. אבל רק כאשר יגלה שם הרבה חכמה ואת גדלות המלך יכירו. ואז אמר המלך תקראני ואבוא שמה לג את מלכותי באהבה וברצון. ואם ירמה את המלך ויקראהו ויחשב המלך כי לגדלהו קורא אותו. ויבוא ויראה כי כדי בזיון וקצף, אדרבה הם השונאים מתריעים על נצחונם גם בן המלך שבא ללמד להם חכמה נתהפך לשוטה ומשוגע ר"ל. עוד יוסיף חמה למה רימיתני להביאני עד הלום. הדאגה גברה על בה"מ ועי"ז רוחו נדכא ודעתו נתקלקלה עוד יותר. ויהי בראות הבן שח"ו אבדה ממנו כל תקוה, אמר אקרא את אבי והיה כי יבא אבכה ואפיים אותו, ראה נא אבי שלא היה לי שום עצה אחרת, גם דעתי כבר נתקלקלה וגם אני בעצמי בסכנה ח"ו, לכן אם באמת הבן כ"כ יודע לפייס את אביו, אז לא די שלא יחרה לו על שקראהו. אלא שעוד יחזקהו וישמחהו וישיב אליו רוחו ודעתו, ושוב יוכל ללמד דעת המלך משא"כ אם גם עתה מתרשל בנו מלפייס את אביו. וגם לזה כבר אין לו דעת להכיר מה עשה ורימה את המלך עוד מוסיף חמת המלך גם על זה, לא די שלא עמדת בנסיון ללמד להם דעת כאשר עשית בראשונה אלא עוד העזת לרמותני.

צ״בוהנמשל הוא ד' ית' ברא את העולם בגין דישתמודעין ליה. אבל כיון שחכמתו ית' למעלה מכל השגה ולמעלה מכל העולם. לא יכלו בני האדם להבינה ועוד עבדו ע"ז ר"ל, ולקח ד' את ישראל שהוא ימשיך את חכמתו וגדלותו ית' בלבוש עוה"ז. בתורה של עוה"ז. והוא ילמדם דעת אלקים. משה קבל תורה שהוא גרם להמשיך את התורה בלבוש העולם, ולא עוד אלא שנשתלחו מהיכל המלך לד' כנפות הארץ, ואמרו בגמ' לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוסף עליהם גרים (פסחים פז), ולולי זאת היו מקבלים את עונשם בא"י על חטאיהם. אבל רק כדי שיתוספו עליהם גרים וילמדו אותם דעת ד' עד שתמלא הארץ דעה את ד' נשלחו, וישראל הלכו בגולה עם אור ד' והתורה להאיר לכל העולם ויקבלו כולם את עול מלכותו ית' עליהם, אבל לא בקל עולה הדבר להם, מתקוטטים ומענים את ישראל בכל מיני יסורים. כי גם מה שהמקטריגים מעוררים קטרוג | ודין ח"ו על ישראל למעלה. ומה שאוה"ע מענים אותם למטה הכל ענין אחד הוא, הסט"א והחושך אינם נותנים להם לפשט את אור ד' בעולם ועל זה מדכאים אותם, רבש"ע כי עליך הורגנו כל היום. וע"י היסורים נפש הישראל נדכאה וחסרה שמחה, ואז גם הדעת אלקים שבישראל נתקלקל. וברבות הצרות והשפלות לא די שאין לנו הכח י ללמד להעולם דעת וגדלות ד' ולהראותם כי ד' ית' לפניהם ומלכותו בכל משלה. אלא גם מאתנו ח"ו נסתר. וחוץ מזה שישנם כמה מישראל שח"ו יוצאים חוץ לשיטה מחוסר דעת ד'. אלא גם לאותם שאוחזים א"ע במס"נ בקדושתו ג"כ אין להם אותו דעת עליון שצריך להיות לאיש הישראל. ויוכל לפארו ולקדשו בשירה וזמרה. ומה יהיה, כל עצמנו ותכליתנו היא לגלות קדושת ד' לנו ולכל העולם. ועוד ח"ו הסט"א מתריעה על נצחונה. חושך בעולם. וגם הישראל הבן מלך דעתו נפגמה. הן אמת שאמר הקב"ה וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ותקעתם בחצוצרות על עולתיכם. מפני שהשופר הוא קריאת נצחון לד' שיבוא כביכול כי גילנו את קדושתו. גם לעתיד יתקע בשופר גדול וגם בכל שמחה מועד ור"ח שהיתה התגלות קדושה יתירה תקענו. וזה ענין תקיעת שופר בר"ה ג"כ. אבל איך נתקע עתה בידענו שלא בלבד שלא למדנו לאחרים דעת ד'. אלא גם אנחנו נפגמנו. אבל האם יש לנו עצה אחרת. כבר נשקענו עד צוארנו ביסודי הגוף והנפש. וכיון שהדעת והשמחה ח"ו נעדרה. כל עצם גופנו וקדושתנו בסכנה ח"ו.

צ״גאשרי העם יודעי תרועה ואומרת הגמ' שיודעים לפתות את בוראם בתרועה. שצריכים לדעת שלא דיה התרועה לבדה. כי אין אנו ראויים לה. רק מפני שאין לנו עצה אחרת. וצריכים לפתות את ד' בשעה שתוקעים. ראה ד' והביטה את גודל צרותנו שלא היתה לנו עצה אחרת ונאלצנו לקראותך אלינו. מן המיצר קראתי י־ה וכו'. לא מתוך שמחה והתגלות אלוקות שגלינו, רק מן המיצר. עננו אתה שנהיה במרחב. ואז כל נפש ישראל בהתקרב ד' אליה בתקיעות משגת קדושה ושמחה. לב חדש ורוח חדש אתן בקרבכם שנוכל לעבוד את ד' בשמחה מתוך הרחבה. ולגלות לנו ולכל העולם את קדושתו ית' ונזכה לגאולה השלימה בב"א.

צ״דר"ה ליל א' תרצ"א

צ״התקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו וכו'.

צ״וודרשו חז"ל איזה חג שהחודש מתכסה בו זה ר"ה. ונבין נא, מה שייכת כיסוי החג לתקיעת שופר שדוקא מפני שהחודש מתכסה בו לכן צריכים לתקוע. וכן ענין הדין. ובהקדמת ת"ז איתא שהדין בר"ה ושלשה ספרים בו נפתחים הוא מנהר דינור וביה טובלין נשמתין בהאי נהר דינור מזוהמתן. משמע מזה שהדין בר"ה לא דין בלבד הוא רק גם טובלין ומטהרים בו. ונבין נא הענין.

צ״זאמנם איתא (בנחמיה ח') ביום ר"ה. היום קדש הוא לד' אלקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו. כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. עכ"ל הפ'. היינו אף שבכו על חטאם. אמר להם אל תתאבלו ואל תבכו. עיקר ר"ה הוא לבכות ולשוב על החטאים. מהאר"י זצ"ל איתא שמי שאינו בוכה בימים אלו סימן הוא שנפשו נפגמת. אבל גם הבכיה צריכה להיות לא באבלות ח"ו. אל תתאבלו ואל תבכו. הבכיה לא תהיה באבילות רק בשמחה. האבלות באה מיאוש ומאבדה וצער שאינו חוזר ח"ו. והשמחה באה מהתחזקות, אף שיש לדאוג על החטא ועל השפלות ובוכים עליהם הרבה והלב נשבר ומתפחד מאימת הדין מ"מ לובשים לבנים ומתעטפים לבנים בתקותינו שאנו נתחזק מעתה לעבוד את ד' בכל לבבנו וגופנו. וד' יקבל את תשובתנו וימחל ויסלח לנו.

צ״חובהקדמת ת"ז איתא עה"פ כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. ולית צפור אלא שכינתא דאיהו מתתרכא מאתרהא. שמן חורבן בהמ"ק ירדה השכינה בחי' מלכות למקומות הרחוקים, כן איש נודד ממקומו. דא משה. ד"א מאן דאיהו איש צדיק דאזיל נע ונד מאתריה בשכינתא. שמשה רבינו וגם הצדיק נודדים עם השכינה ממקום קדושתם ושורשם למעלה. ובדרך נדידתם מתקרבים לכל איש ישראל אף הנמוכים. לרוחם ולבם. להאיר להם ולהעלותם. אבל לא כ"א יורד ונודד יחד עם השכינה. על כולם אומר התיקוני זוה"ק הלאה נאמר שלח תשלח את האם דלית גדפי דלהון שלמין דפרחין בהון, אבל על מארי קבלה נאמר לא תקח את האם על הבנים, הם מנדרין עמה יחד. ועיין בכסא מלך שמביא את זוה"ק פרשת אחרי שמחלק בין מארי קבלה למארי רזי תורה שהם למעלה ממארי קבלה. ורק הם מנדרין עמה יחד והשאר רחוקים מהשכינה. ע"ש.

צ״טנמצא שעתה אחר החורבן כל הנפילה היא מהנדידה הזאת, השכינה נודדת מאתרה וגם אנו. וגם בדרך הנדידה רחוקים מהשכינה. המארי רזי תורה קרובים עם השכינה. אין בהם הסתר וחטא, ונדידתם מביא רק תועלת להאיר לאיש ישראל גם בנמיכיותו. והשאר שהם בחי' שלח תשלח את האם עוד לפעמים נכשלים מפני ההסתר. לכן כל עבודת איש הישראל היא שיתקרב אל השכינה מלכות ויהיה מהבחי' מארי רזי תורה, לפי מצבו. וכנודע שמלכות היא בתי בראי שאין עצבות שם רק עוז וחדוה, כדאיתא במהרש"א בגמרא (חגיגה ה' ע"ב) לכן התשובה צריכה להיות בשמחה. הן שפל אני ורחוק מד' ומי יודע אם אוכל לשוב על כל פגמי אבל ד' אל טוב וסלח. אף שכבר הבטחתי הרבה פעמים ובתוך כך ימי עוברים בשפלות. ואם לפני עשר שנים למשל שהיו שנותי מרובים עם עוד שנים חדשים שבועות וימים אין מספר ולא עשיתי איך אספיק עתה לעשות ככל אשר עלי לעשות, מ"מ אתאזר בכל כחי ואתחזק מעתה. חיות חסר לי. התרחקות והסתרת פנים היה לי ונפלתי ועתה אתקרב לד'. וד' יקרבני ויאיר את לבי ומוחי ואעבדהו מעתה עבודה תמה ושלימה.

ק׳כל ענין החטא בזמן הזה הוא מן ההעדר והתרחקות. מן השלח תשלח את האם שנתרחקנו מהשכינה הק'. את יצרא דע"ז בטלו אנשי כנה"ג. לא בעובד ע"ז ממש בלבד בטלו. רק גם הע"ז שבכל חטא בטלו. כי מי שיודע את רבונו ואין נפשו ולבו רחוקים מד' וקדושה. וחוטא ח"ו. זאת היא ח"ו ניצוץ ע"ז וזאת בטלו אנשי כנה"ג. והאיש ישראל עתה בשעה שמרגיש איזה ניצוץ קדושה בקרבו לא יחטא ח"ו, ובפרט באם היה עתה כ"כ התגלות כמו מלפנים בבהמ"ק ובנביאים כי אז כל ישראל היו כמלאכי אלקים גם בגופם. רק בשעה שנעזב נודד הוא ממקומו מקום הקדושה ואינו מרזי תורה לא שלמין ליה גדפוי דפרחו בהו ונשאר הוא נעזב בגלות. נעזב עם נפשו וצרות הנפש ונעזב בגוף ודאגות גופניות. מזה בא כל החטא ח"ו ועל כל אלה צועק האיש ישראל אלי אלי למה עזבתני. מכל דברי תפילותיו וצעקותיו עולה תפלה זו למה עזבתני. אף כשמתפלל על דאגות וצרכי גופו שחסרים לו ח"ו. הכל רק צעקה זו היא. למה עזבתני בכלל.

100

ק״אכשהאיש חולה ח"ו במחלה של חום ומרגיש כאב הראש וצועק על זה. האם רק על כאב ראשו בלבד צועק. על כל מחלתו צועק רק עתה שהרגיש כאב ראשו צועק עליו ועל כל מחלתו כוונת צעקתו. כן האיש ישראל יודע שכל נפילות נפשו וגופו ויסוריהם כולם מהעזיבה היא שנעזב מדי. כי בכלל אף מי שצעקתו על חטאיו אם שב רק על חטא זה או זה בלבד הוא בחי' חציף עלי מאן דמפרש חטאי'. שדומה לו שבכל עניניו צדיק הוא רק פגם זה ווה ולא יותר. ותשובת האיש ישראל אף כששב על חטאים אלו ואלו צריכה להיות על כל העזיבה. ושבסיבתה פגם בזה וזה. ואז כשמרגיש את העזיבה בכלל גם תפלתו על חוסר צרכי גופו גם על צרכי נפשו כולן תפלה אחת הן. כולן תשובה שמשתוקק לשוב ולהתקרב לקדושה. בכולם צועק השיבנו ד' אליך שלא אהיה נעזב ממך.

101

ק״בודוד המלך שתיקן את התהלים גם לנו. מתפלל בתפלה זו של אלי אלי וכו' על הכל ביחד. ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שהיא תפלה על צרכי שמים. שד' ית' שהוא יושב על תהלות ותשבחות של ישראל והן הנה הכסא הכבוד שלו עתה נעזבים ונפגמים וכביכול אין הכסא שלם. וגם על צרכי האדם מתפלל בבת אחת חרפת אדם ובזוי עם כל רואי ילעיגו לי וכו'. ושוב חוזר לתפלה רוחנית הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. על כל מדרגות הנפש עד היחידה מתפלל שלא תפול בידי הסט"א ח"ו. כל התפלות. צרכי הנפש והגוף תפלה אחת כולם מן העזיבה הם. וצועק אלי אלי למה עזבתני.

102

ק״גוכל העזיבה היא רק לאותם שאינם בחי' מארי רזי תורה. כי הרזי תורה אף בגלות ואף בירידתם קרובים נשמתם להשכינה. והאיש ישראל צריך להתקרב שיהיה ממארי רזי תורה. ואף מי שאינו מבני עליה גם כן לפי מצבו ומדרגתו. כי ד' ית' הוא יושב תהלות ישראל והן הכסא כבוד שלו. ניצוץ קדושת ד' מתנוצץ בהם. והם מגלים אותו. לכן איתא בהקדמת ת"ז הק' שישראל אותיות שיר אל . זהו ישראל. גדלות ד' וקדושתו מתגלה על ידיהם בעולם ע"י שמתנוצץ בהם והם מגלים אותה וכמו שאומרים תתעורר חבצלת השרון לשיר בקול נעים והוא בחי' כנסת ישראל.

103

ק״דוזהו החילוק. גם השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אבל רק מספרים ומגידים. כמו שאחד מספר איזה מעשה שיודע. רק כיון שיש מי שאינו יודע מספרה לצורך השומע. וישראל הוא שיר אל. לא מעשה שהיה באיזה זמן ולא לאחרים בלבד מספר רק גם כשיושב בחדרי חדרים אומר תהלות ותשבחות לד'. מפני שאין מעשה לבד רק הוא בעצמו. זהו עצמותו תהלות ד'. עתה התנוצץ בו קדושה ונפשו מתפעלת ומגלה אותה. וגם לעצמה מגלה אותה. מתחילה היה בו רק ניצוץ וכשמדבר ואומר תהלות ד' מתגלה ומתרחב בקרבו עד שכל גופו מתפעל ובטל אליה ונכלל בקדושת ד' שנתגלתה. ואם יש שומע וגם הוא מתפעל מתעורר ונכלל בקדושה זו יותר טוב. ואם אין. הלב שומע ומתפעל הוא בעצמו ולעצמו גילה. אבל בין כך ובין כך קדושה נתוספה על ידו בעולם. למשל יש אחד שמספר מעשה שיש אור גדול. ויש מי שמביא את האור בעצמו עד שכ"א מתפעל מאורו.

104

ק״ההשמים רק מספרים שיש אל גדול ונורא. וכיון שרק מספרים ורק פעולה מפעולת ד' מראים. שהפעולה רק מספרת ומראה שיש א־ל גדול, לכן אף שכולם רואים את השמים ואת ספוריהם מ"מ ישנם חוטאים שאינם נכנעים ח"ו לד' ואינם עובדים אותו. ואיש הישראל לא מעשה מספר שיש אור. רק את האור בעצמו וקדושת אלוקותו מגלים. ניצוץ קדושה הנוצץ בו. והוא מוציאה מרחיבה ומגלה אותה. והמלאכים אומרים רק קדוש קדוש קדוש. לא פעולה של ד' שעשה כך וכך או שיכול לעשות, אין הם מדברים משום פעולה בשירתם רק על עצם ד' ית' הם אומרים מה שהוא הוא. וכן הישראל אומר נקדישך כנועם וכו' או כתר יתנו לך ואומרים קדוש, או כשאומרים ברכו את ד' המבורך במה יהיה מבורך ומה תהילתו. לא פעולה מספרים עתה רק עצם גדלותו יוצא עתה על ידינו ורק מה שהוא הוא אומרים. שהוא קדוש והוא מבורך, וג' פעמים אומרים תיבה ושבח הזה ג' פעמים קדוש, כי כשמספרים רק גדלותו ע"י הפעולות. אז כשרוצים להוסיף עוד שבח צריכים לספר עוד מעשה אחרת שיש בה גדלות ופלא אחר, משא"כ אם לא פעולות רק עצם קדושה. לא מעשה שיש אור מספרים רק את האור בעצמו מביאים אז בדבור הזה בעצמו כשכופלים שוב אור ועוד יותר אור ועוד יותר נתגלה בכל פעם. ואף כשהאיש ישראל אומר האל הגדול הגבור והנורא שהם תוארי הפעולות אין הכונה שמפעולות הגבורות והנצח יודעים ומשערים שהוא ית' נמצא, רק כיון שאנו בעשיה ואלקותו ית' נתגלה בעשיה ע"י מדותיו ית' [גדולה גבורה ות"ת] ימין ושמאל ואמצע, לכן אומרים האל הגדול וכו' ועיקר הכוונה היא לבחי' הא"ס שנתגלה במדות אלו. להאנת אשר מלגאו. להאיהו שקיא דאילנא.

105

ק״ווכל מעשי איש ועבודתו לד' מין תהלות ד' הוא. למה רוצה ללמוד שור שנגח את הפרה או ענין אחר שאינו נוגע לו ורק לשם למוד התורה הוא לומד. לגדלות ד' ולקדושתו הוא משתוקק להרחיב ולגלות. והאיש ישראל בכל עבודה צריך להשתדל שיתעורר ויתפעל. ובכל התעוררות צריך להשתדל שלא תהיה התעוררותו מהפעולה לבד רק מן האנת מלגאו. לא ששומע שיש אור וקדושה ומתפעל ומתענג רק ניצוץ קדושה מתלהב בו. לא מבעי בשעה שאומר כתר קדושה וברכו שמדבר רק מד' אלא גם כשמספר תהלות ד' ומעשיו כונתו להא"ס שנתגלה במעשים ומדות אלו. ד' ית' הוא אל מסתתר והוא בחי' בן המחפש בגנזי דמלכא, מה הוא מחפש את המלך בעצמו הוא מבקש. ומכש"כ כשבא לקדוש וברוך כנ"ל שאינו מדבר פעולות ומעשים רק מה הוא ית'.

106

ק״זולאיש ישראל שהוא בחי' מחשבה ואצילות שאיהו וחיוהי חד בהון יש יחוד יותר עליון יחוד של ק"ש. וכשבא האיש ישראל לק"ש שאומר ד' אחד שאחדותו הוא כמו שאומרים בפתח אליהו חד ולא בחושבן אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא על כל סתימין, אז שום דיבור אינו יכול לאמר. גם קדוש אינו אומר רק אחד, ודי. וזה הרמז בהקדמת ת"ז קול דק"ש דבור דצלותא. בצלותא מגלה את אחדותו ע"י דבורים עובדות ופעולות ובא להאנת מלגאו. ובק"ש שאומר אחד א"א להרחיב בדבורים גם את הדבור קדוש א"א לאמר. הדבור מהעולם הוא ולכל עם יש לו דיבור ולשון שלו. והוא כי אמר אחד שאין עוד מלבדו אין עולם ואף א"ע מסר עתה במס"נ ובמה יוציא וירחיב את הקדושה שהתנוצץ עתה בו. רק הקדושה כמו שהיא והנפש כמו שהיא וקורא בקול שמע וכו' ד' ומאריך באחד קול דק"ש כמו שאיתא בת"ז הנ"ל. והוא בחי' רזי תורה. להסוד בא שאין לגלותו בדבור אף לא באמירת קדוש.

107

ק״חנחזור לענינינו. התשובה שהאיש ישראל שב. לא תהי' על חטא זה וזה בלבד כי זאת היא בחי' חציף עלי מאן דמפרש חטאי' כנ"ל, רק שישוב על העזיבה שלו ועל החשכות בכלל אשר בסיבתה פגם בזה וזה. אנו מבקשים מד' השיבנו. וד' אומר שובה אלי. והאמת הוא ששניהם צדקו. העיקר לא חרטה על דבר זה וזה בלבד רק לשוב בכל עצמותנו לד'. רוצים אנו להיות יהודים מעתה קרובים אל ד'. אבל א"א לנו בעצמנו זאת רק שד' יעזור לנו כשנתחיל אנחנו לשוב. וצועקים א־לי א־לי למה עזבתני מעת חורבן ביהמ"ק.

108

ק״טגם בכל השנה האיש ישראל שב, אבל אז האיש בעולם של עובדות ופעולות שקוע ורק כל פעולה פגם וחטא לעצמו מרגיש שעשה ועליהם שב, משא"כ בבוא ר"ה שד' יבא במשפט על כל נעלם. על הנעלם דייקא. לא על המעשים הנגלים לבד רק גם על עצם נפשו. וכמו שמשמע מגמ' ר"ה שאנו אומרים אדם נידון בר"ה. והפסוק ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו שמשמע שהדין בכל יום ורגע. רק עיוני בעלמא הוא וכפרש"י שם בודק במעשיו. כנ"ל. בכל השנה רק במעשיו בודקים וגם האיש רק על מעשיו הפרטיים שב, משא"כ בר"ה הדין על האדם בעצמו. ואז עצם האיש נתגלה גם לו לעצמו ובקרבו. ורואה ומרגיש את עזיבתו וחשכתו. לא את מעשה גרוע זה וזה בלבד רואה. רק את עצמו כי נעזב הוא ושב כולו לד'.

109

ק״יוזה שאיתא בת"ז בהקדמה שדינא דר"ה מנהר דינור וביה טובלין נשמתין מזוהמתן. לא דין של כעס ח"ו הוא רק טהרה. ולא כיבוס של כתם זה ופגם זה בלבד. רק ביה טובלין נשמתין כל הנשמה ביה טובלין. וגם ע"פ פשוט כנ"ל עצמותו נתגלה לו. בכל השנה רק מעשים פרטיים ראה ועתה רואה את עצמו נעזב. לא בעניני הנפש בלבד רק גם בעניני גופו, כ"כ נעזב ומושלך הוא ח"ו עד שצר לו בגופו ונשמתו ח"ו בחי' ואנכי הסתר אסתיר וכו' ומצאוהו וכו' ח"ו, ובוכה מקירות לבו איפה אני ולמה כ"כ נתתי א"ע לרדת שחת בכל השנה. ומגודל התמרמרותו משתוקק להתקרב ולרוץ לד' נלכה נרדפה בכל לבו ונפשו. ומגודל מרירות ותשוקה יכול לבוא להתקרבות זו שיהיה בחי' רזי תורה. שכ"כ יתקרב לקדושה. עד שלא יוכל הפה לדבר. בחי' קול דק"ש.

110

קי״אתקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. איזה חג שהחודש מתכסה בו זה ר"ה. הלבנה כנודע היא בחי' מלכות שכינה [כנסת ישראל] והיא מתכסה כנ"ל בחי' שלח תשלח את האם, זאת צריכים לדעת מקודם. ואם נדע ונרגיש עזיבה זו אז נבוא אל בחי' קול דק"ש באמת שהיא קול השופר מס"נ שגם הדיבור בטל. וד' אמר תקעו לפני בשופר של איל כדי וכו' ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם לפני, ע"י שהקול יצא משופר של איל יגרום זאת עליה למס"נ ולק"ש באמת. להיות ממארי רזי תורה שנתקרב לד' ויאיר לבנו גופנו ונפשנו באורו וקדושתו ית'.

111

קי״בר"ה ליל ב' תרצ"א

112

קי״גמן המצר קראתי י־ה וכו' קולי שמעת וכו'.

113

קי״דכי איתא בזוה"ק האזינו עה"פ התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה. דא היא רזא עילאה דאמר הקב"ה וכו' כמה דקב"ה לא אנשי שמיה דהא הוא כלא. כך קדב"ה לא אנשי לון לישראל דאינון אחידן בשמיה ממש. עכ"ל הק'.

114

קי״ההזכירה שד' זוכר אותנו לא זכירה שזוכרים דבר זולתו היא. רק כמו שזוכר את שמו דהוא כלא. כי הוא ושמו חד. היינו כמו שזוכר את עצמו כן זוכר את ישראל. והזכירה בעצמה יחוד הוא שמתיחדים ישראל בו ית' על ידה. בישראל ד' זוכר כמו שזוכר בעצמו מפני שמיוחדים בשמו ממש. וע"י הזכירה נתחזק הקשר והיחוד הזה. וביום הכפורים שאז היא שלימות היחוד. מתפללים יעלה זכרוננו מערב. ויבא ועודנו מבוקר ויראה הדרתנו עד ערב. איזה הדרתנו יראה. ד' נקרא הדור נאה. וכשעולה זכרוננו זכירה של עצמותו ית'. ויבא ועודנו שנתועדנו הוא ית' עמנו. אז ויבא הדרתנו שההדור נאה זיו העולם יראה עלינו. ד' ית' נקרא תפארת ישראל שומע תפלות. היופי של מעלה נסתרה ונעלמה. רק על ישראל תפארתו כמו שאומרים. בתוך לבות ישראל ועל ישראל הוד תפארת של מעלה נתגלה וניכר. לכן תפארת של מעלה נקראת תפארת ישראל. ויעקב הוא בחי' תפארת מפני שעל ישראל ובתוך הלב הישראלי נתגלה. ומתי נתגלה תפארתו על ישראל, כשהוא שומע את תפלתם וזכרונם לפניו ית' בא. ונתגלה אחדותם בשמו ממש. תפארת ישראל שומע תפלות.

115

קי״ווכן הוא בנו. כשעושים את מצותיו וזוכרים אותו ית', לא כמו שזוכרים את זולתו ולא כמו שמקיימין מצות ורצון של אחר רק כמו שזוכרים א"ע ומקיימין רצון של עצמו אז מתיחדים בזכרונו ובשמו ית'. והאיש ישראל אומר אבינו אב הרחמן רחם עלינו. והיו יכולים לחשוב שכיון שכ"כ מעורר את הרחמים רחם עלינו בטח יסיים דבר מצרכיו. אבל הוא מסיים ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל בדברי תורתך. גם הבן שממלא את רצון אביו שלא ע"מ לקבל פרס האם יבקש כ"כ רחמים מאביו שיעזור לו למלא את רצונו, אם רוצה אביו שימלא את רצונו יתן לו האמצעים לזה שימלא אותם. ואנו מבקשים רחם נא עלינו. מפני שנתבטל רצון אחרים מרצוננו. אחודים בשמו ממש ורצונו רצוננו הוא. ויותר [ממה] שמרגישים צורך בצרכי גופנו מרגישים צורך בתורה וקדושה. וכל איש ישראל מתפלל זכרנו לחיים וכו' למענך אלקים חיים. חיים כזה שיהיה למענך. ומואס בחיים שפלים ומכש"כ טמאים ח"ו עד שמתפלל אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן וכו' דברי תורתך וכו'.

116

קי״זוכן הוא בכלל ענין עבודה האיש ישראל. האיש ישראל שהרגיש פעם ושתים בערבות התורה ותפלה מתוך התלהבות. לא התלהבות מדומה רק התלהבות מתוך הסתכלות בהוד של מעלה שנפשו מרגשת. אז כשמגיע לפעמים לנפילה. יכאב לו ורואה א"ע כמושלך ומרוחק ואת התפלה כתפלה פסולה ח"ו. ולמשל כשמכין א"ע בתפלת שבת ויו"ט לאמר נשמת. שתהיה אמירת הנפש שירת מלאכי השרת. וא"א לו. מתרגז הוא וקורא לנפשו מה לכי כי נרדמת. קומי רוני לפני הוד קדושתו אשר כבר נגדך להקשיב את שירתך ולענותך משמי השמים, ואין עונה. אבן גדולה סותמת את נפשו ולוחצת אותה. אז מגודל התמרמרותו וכאבו תפלה כעין זו מעיו וקרבו יהמו.

117

קי״חרבש"ע. רוצה אני עתה לבכות לפניך. לא לשם תפלה לצרכי, לא לשום דבר רוצה אני עתה. רק אותך רוצה אני. נפשי תפתח ותסתכל בהודך והדרך תתלהב מנועם זיוך ותתענג. ותשתוקק לנער את כל לבושה ממנה ולהתבטל כולה בתפארת קדושתך. ותצטער ותבכה, רחם נא ד' ושבור את האבן אשר על לבי, הסר את המחצלת של קנים שקוברת את נפשי.

118

קי״טוכשעובד בתפלה כזו, בלא דיבור רק במוח ולב וכל קרביו. עוד ועוד פעם, מרגיש שהאבן מתפוצץ ובקשתו מתחלת להתמלא. ואומר נשמת ומתפלל כעין שרצה. ומה היא תשוקתו זו. עד שיתמרמר כ"כ שחסרה לו. אם לא שעבודתו אינה כמו שעובדים ועושים דבר לאחרים אף לא לאב. עבודתו של אחידן בשמיה היא שא"א לו בלעדה. עוד מאברהם אבינו נמשכת התקשרות זו, כי גם העקדה בעצמה נסיון היתה, ועוד מעט [ונשחט] אלא גם אחר שאמר לו המלאך אל תשלח ידך וכו' לא שמח על בנו שניצל וגם את דברי ד' קיים. רק עוד ביקש לעשות לו עכ"פ מום לשם ד'. אבל כל מעשיו לא היו כמו שממלאים רצון אחר ולא רצון אב בלבד רק עצמותו היא. ולעשות איזה דבר לשם ד' גם חייו וחיי בנו לא היו חשובים אף כשלא צוהו ד'. וגם אנו בניו אחריו התקשרנו בו ית' ונתיחדנו ביחוד הזה עד שאצלו ית' זכירת שמו וזכירת ישראל אחת היא.

119

ק״כלכן התחזקות והתקרבות ישראל אליו ית' ביחוד שמו תלוי, דאחידן בשמיה ממש כמו שאמר זוה"ק. כי קודם בריאת העולם לא היה אלא הוא ושמו בלבד, היינו ששמו היה קודם בריאת העולם. והאיש ישראל צריך להתייחד עם ד' קודם העולם. כשבא לאיזה נסיון גופני לא ימתין עד שיבא היצה"ר אצלו ויתאבק עמו. והוא יצטרך ללחום כשני לוחמים שווים אם לעשות אם לא. רק הוא יהיה קודם היצה"ר ולמעלה ממנו. בקדושה יתדבק ובטהרה עלאה יסתכל ויצרו יתבטל כחושך מלפני האור. מלחמת היצה"ר קשה היא אבל ביטול היצה"ר קל מזה.

120

קכ״אואפשר זה רמז המדרש אשרי מי שגבוה מפשעיו אוי לו למי שפשעיו גבוהים ממנו. מי ששקוע בגשמיות ונמיכיות ולוחם נגד יצרו פשוט כב' שווים קשה היא מלחמתו. משא"כ מי שיכול להגביה את עצמו למעלה מכל רפש הזה ולהציץ בקדושה. קל לו יותר לנצח. ביעקב אבינו כתיב והוא עבר לפניהם. כי כנ"ל נקרא יעקב תפארת ישראל שתפארת עלאה נתגלה בו. ובבחי' זו עבר לפני בניו כשבאו ללחום בקליפת עשו. את יופי וקדושה של מעלה הראה להם מקודם. ונתעלו על היצה"ר בכלל ונצחוהו ונתבטל.

121

קכ״בוביוסף למ"ד לעשות צרכיו נכנס ונראית לו דמות דיוקנו של אביו ואמר לו עתידין אחיך וכו' ואתה ביניהם. איש פשוט אם היה בא ליסד את זולתו ובפרט בענין כזה היה מזלזלו, איש גרוע פושע ישראל אתה וכו', ויעקב קדושה הראה לו חושן ואפוד ושמות השבטים וגם שמו מאירים בו, ואמר לו האם תחשק לזה, רצונך שימחה שמך. מין הסתכלות והתדבקות בשם שקודם לעולם. אם יעמוד בנסיון יהיה צדיק ויעבוד יאיר גם שמו בחושן, והוא הקדים והראה לו בעודו עומד לעשות צרכיו, והיצה"ר נתבטל ממילא. מה לו ולחטא מה לו וליצה"ר אפילו ללחום נגדו בדברים כאלה, אפילו מעט אור דוחה הרבה מהחושך. והוא עבר לפניהם, מקודם.

122

קכ״גוחז"ל תקנו שנעשה כל ברכה עובר לעשייתם. ושואלין בגמ' מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא. ומביאים ראיות בגמרא מפסוקים ואביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם (פסחים ז').ונבין נא למה באמת צריכים לברך מקודם ולא אחר שעשה את המצוה. ובבהמ"ז רואים שעיקר הברכה דאורייתא הוא אחר האכילה. ואכלת ושבעת וברכת. וגם למה אמרו חז"ל לשון עובר לעשיתן עד שנצטרך אח"כ להביא ראיות מהו לשון עובר אם לישנא דאקדומי הוא. ולא אמרו פשוט קודם עשייתם. אבל הן אמת שעיקר קדושת המצוה באה לו לאדם אחר שעשה את המצוה. וכן באכילה אחר שאכל לשם ד'. כמו שאמרנו שבאכילת מעשר כתיב ואכלת לפני ד' למען תלמד ליראה את ד'. שהאכילה שהיא לשם ד' מועלת ללמדנו יראת ד'. אבל אם ימתין האיש עד בואו להמצוה ואז ילחם עם יצרו שיעשה את המצות כהוגן קשה שיוכל לו ליצרו בלא שום אור וקדושה. ותקנו חז"ל לעשות את הברכה מקודם וירגיש גם מקודם את הקדושה אשר ישיג אחר המצוה. מין עתידים אחיך וכו' ואתה ביניהם. בחי' אחיזה בשם שקודם בריאת העולם הוא ויקל לו אח"כ לבטל את יצרו. ואמרו לשון עובר לעשיתן מלשון והוא עבר לפניהם שנאמר ביעקב אבינו, כנ"ל שהוא פעל זאת.

123

קכ״דמשל לבן מלך ששלחו אביו למדינה של דקים ופוחזים להכניעם תחת יד המלך. ויהי בבואו שמה ותעה גם הוא אחריהם ולמד ממעשיהם לגנוב ולגזול ולעשות כל תועבה ר"ל, וישלח אביו שליחים להטיבו ולא שמע להם. ויחרפוהו והיכוהו וכו' ולא שמע להם. כמו שכן דרך כל הגנבים שגם התפיסה והמכות אינם מועילים להם ע"פ רוב. וידאג המלך מאד בכפליים. על שבנו מוכה במכות אכזריות. ועל שהוא ללא הועיל. ויאנח ויאמר האם ח"ו ישאר בני במכותיו ובנמיכיותו נבזה ושפל. ועמד אחד מאוהבי המלך ויאמר. אני אנסה ואלך להטיבו, אבל לא באמצעים שהלכו הקודמים לי. לא שוטים רצועות ומגלבים אני רוצה לדרכי. אדרבה כל היכלי ותענוגות הבן מלך מאז ומה ששמור לו כשיטיב את מעשיו. שכבר שממו מהשאיה מאז אשר נתגרש הב"מ מהם, ישובו ינקו ויטהרו. כל הנרות ומנורות ידליקו, הכלי כסף וזהב שבהם יגהצו. את החלונות והפתחים יפתחו לרוחה עד שאורם יזהיר גם מרחוק, ולי ינתן רק קנה אור [שפאקטיוו] (משקפת). ויבא אל בן המלך והוא פוחז בין הפוחזים, וידבר אליו טובות. לך מזה עשה כך וכך. אבל הוא התהולל בו ולא רצה [לקבל ממנו]. ויקח את קנה הראות ויאמר לו הבט נא אל חדר זה וזה את האור וכל טוב אשר מוכן לפניך כשתעשה כזאת שאני מצוה. ויעבור בו רוח אחרת. מה. אני בן מלך. ולפני שמור ומתוקן כ"כ אור טוהר וצחצוח אשר כמעט כהו עיני מרוב אור. ויבז בעיניו א"ע ואת כל מצבו. וכן עשה בכל דבר ודבר עד שכל התאוות והרגשת הנמיכיות נתבטלו ממנו. וייטב מעתה מעט מעט. ושב אל המלך.

124

קכ״ההנמשל מובן מאליו. ד' ית' שלח אותנו לעוה"ז לקדש את העולם ולעבוד עבודת ד'. ותעינו אחרי ההבל ומאת ד' התרחקנו ונתגשמנו והיכונו ופצעונו על מעשינו. אבל יעקב אבינו פתח לנו דרך אחרת להיטיב אותנו. כח נתן בנו שנוכל להכיר גם מרחוק את יופי של מעלה. גם קודם המצוה בעוד יצרנו עומד לבלבל אותנו אנו מסתכלים עובר לעשייתן. ולא במצוה לבד רק גם תמיד יכול האיש ישראל להתדבק בבחי' השם שהיא בחי' השם שקדם לעולם. קודם שנברא עוד. עוד אין שמות השבטים מאירים ועוד יוסף עומד לעשות מלאכתו ולא זכה עוד שיאיר שמו מן החושן והוא כבר מראה לו ראיה מרחוק. והאיש ישראל כשאוחז א"ע ומתעלה על רגע ומביט ראיה זו אשר נתן יעקב אבינו בנו אז לא שלוחם עם היצר רק מבטלו. אשרי מי שגבוה מפשעיו.

125

קכ״ווהנה ביוסף השראה של נס היתה שנראית לו דמות דיוקנו [של אביו]. וגם עתה אם יכין האיש א"ע יגיע לנס. אבל צריכים להכין א"ע לזה שגם מקודם נראה את האור מרחוק. העיקר תלויה ראיה זו בשוהין שעה אחת אחר התפלה. ואם שוהה אחר התפילה יכול לשהות גם קודם התפילה שהיא ראיה של עובר לעשייתן. האיש ישראל שתפלתו עלתה לו בהתלהבות ועונג עליון, צריך לפשט את העונג ואת עריבות טעם ההתלהבות של התפלה בקרבו בכל היום. עד שבכל היום יוכל להתענג מעט מזכרון הזה כמו איש שמתענג איזה שעות אחר מאכל שערב לו. וזאת היא השעה שאחר התפילה מין אפיקומן של אחר הסדר הוא שטעם המצוה וכל הסדר ישאר בפיו. ואז כשנתקשר בתפלה שעברה גם אחר שפסק מלדברה. יוכל קודם התפילה הבאה לשהות שעה ולעורר את השראת הנס של עובר לעשייתן כיון שלא נתרחק עוד לגמרי מהתפלה שעברה והיא בחי' כי אליך אקרא כל היום. וע"י ראיה והעלאה זו יוכל להתגבר על המניעות מבית ומבחוץ.

126

קכ״זוזה כובד התשובה, קודם התפלה יכול להכין א"ע להסתכלות זו ולנס הזה מפני התפלה שעברה. אבל מי שבא לשוב שמחטא בא, קודם החטא לא ראה או שראה בסתר לבו ולא השגיח עליה. ועתה האם התדבקותו בחטא או בכלל בנמיכיות וגשמיות שבא לשוב עליהם תועיל לו לזכות לראיה של עובר לעשיתן שהיצה"ר שרוצה לבלבלו בתשובתו כבתפלתו יתבטל מראיתו והגבהתו זו. וזאת אנו מתפללים השיבנו ד' אליך ונשובה. לא שח"ו אין רוצים לעשות מאומה ורק מד' מבקשים, ונשובה גם אנו רוצים לשוב, רק צריכים השראה מראש שנוכל לשוב ולהתגבר, ובפרט שהתשובה אינה על חטאים בלבד שיהיה די שישמור האדם א"ע מהם אלא התשובה טהרה היא שנהיה ראוים להיות לפני ד'. השיבנו ד' אליך, אליך דייקא שהיא טהרה וקדושה עד שנהיה ראוים לפני מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים. איך נוכל זאת מעצמינו. רק השיבנו אתה ד' מקודם ואז נוכל אנו לשוב.

127

קכ״חוזה הוא ראש השנה. כל הקדושה והעבודה שיוכל האיש ישראל לבא להן בכל השנה הבאה רואה עתה מראש ע"י השראה של צובר לעשייתן. מן המיצר קראתי יה, לע"ע אנו עוד במיצר בלא תורה עבודה והתקרבות אבל עתידים אנו להגיע לכל אלה ומתפללים ענני במרחב שאנו עתידים לבא לה ענני עתה. קולי שמעת וכו' הבן שעומד לפני אביו מדבר אליו וגם את דבריו ישמע. אבל כשתעה ביער מרחוק ואת דבריו לא ישמע הוא רק צועק בקול. רק קול בלא דיבורים. עתה עודנו מרחוק ולא התקרבנו עוד בעבודתנו ולא התקדשנו בהתקדשותנו אבל מרחוק צועקים בקול שופר. וקולי שמעת מרחוק אל תעלם אזנך וכו' ותאיר לנו מרחוק בחי' השראה כדי שנוכל בכל השנה לעבוד את ד'.

128

קכ״טעוד אפשר, כי דבר ד' שנתגלה בעולם, הדיבור והתוכן אחד הוא. למשל האיש מדבר גם מדברים עליונים, האיש מהעוה"ז הוא וגם דיבורו והתיבות וכו' הכל מהעוה"ז הם, והתוכן שמדבר עתה מעולם העליון הוא, מעולם היצירה וכו'. וזה הוא מפני שאין הדבר שמדבר ממנו נמצא עתה בדבורו רק את שמותיו וכנויו מזכיר. משא"כ דבר ד' התגלות היא. כשאור העליון נתגלה למחשבה באים לנו מחשבות עליונות וכשנתגלה לדיבור נתגלה בנו דיבור עליון. וכיון שהאיש אף מי שנתגלה בו הדיבור נמצא בעולם העשיה לכן את דבר ד' אנו שומעים בהתלבשותה בעשיה. בתורה שנתלבשה בעשיה ומצוות מעשיות וגם בשכר של עולם העשיה, ונתתי גשמיכם בעתם וכו', ולא אמרה שכר רוחני של עולם העליון כי אז היה הדיבור כדיבור האיש שאין הדיבור והתוכן שוה שהדיבור נתלבש בעשיה והתוכן ביצירה ובריאה. משא"כ מי שמתעלה ומסתכל בדברי התורה ונבואה איך הם ביצירה ולמעלה בקודש רואה אותם לדיבורים עליונים וכל אות ותיבה קדושה ואור הוא, וגם יעודים אלו שבהתלבשותם בעוה"ז גופניים הם שם רואה את שכר עוה"ב בהם. האותיות הדיבורים והתוכן עליונות הם.

129

ק״לואפשר זה הענין שבתנורו של ר"א אמרו אין משגיחין בבת קול לא בשמים היא. והלא משה רבינו את כל התורה מן השמים קבל. אבל כשדבר ד' נתלבש במש"ר והאלקים יעננו בקול בקולו של משה אז בא הדיבור והתורה לנו לעולם העשיה. והם דינים לנו. משא"כ הב"ק משמים שלא נתלבש באיש. לא נשתלשל עד עולם העשיה, והרי זה כמו מי שמסתכל במצוות שד' מצוה בעולם היצירה למלאכים ורוצה לפסוק דין לנו שזה הוא בחי' תורה בשמים ולא בארץ. והתורה שלנו צריכה להיות בארץ לא בשמים.י וכיון שצריכים אנו להשראה כנ"ל כדי שנוכל לעבוד את ד' בכל השנה. שכל העבודה לא שבא אליה רק שיכול איש הישראלי לבא אליה בכל השנה תתגלה לו, השראה שלא נתגלתה עדיין במצוות. לכן צריכים קול שתתגלה בה נבואה זו קול של קדושה בחי' והאלקים יעננו בקולו של משה, והיא תקיעת שופר קול של מצוה. ומזה מתהוה מין נבואה והשראה. למה תוקעין רחמנא אמר תקעו. לא קול בלבד רק רחמנא אמר תקעו. ע"י התקיעות נעשה הרחמנא אמר. דבר ד' של נבואה שיכולים לעבוד את ד' ע"י נבואה והשראה זו שהישראל נתעלה בר"ה.

130

קל״אראש השנה יום ב' (תרצ"א)

131

קל״בבאין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט וכו'.

132

קל״גונבין נא למה דוקא מול מגיד פשע, והלא גם חוץ מזה שצריכים לתרץ ולכפר את החטאים ג"כ צריכים למליץ יושר שיספר את זכיותינו, וכמו שכתוב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. משמע שצריכים להגיד גם המצות. ולמה אומרים דוקא מול מגיד פשע. ולא סתם באין מליץ יושר. וכן מהו תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט.

133

קל״דאמנם איתא במדרש רבה (בראשית י"א). אע"ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו. היינו שפורע לרשעים עונשם ולצדיקים שכרן. כמו שמסיים המדרש. הנה אף שד' ית' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, מ"מ שביתה מקרי אחר ששבת. משא"כ העונש לרשעים והשכר טוב לצדיקים זהו נקרא גם עתה בריאה. ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים. פשוט אפשר כי בהבריאה שברא ד' את העולם והמשיך חיות קדושתו לעוה"ז מאין ליש. מין ירידה היא לחיות זו כנודע. אבל לא שישאר האור מרוחק ובירידה בראו ד'. רק כדי שישוב לשורשו ויתהפך מיש לאין. נמצא שבמחשבה זו של הבריאה אף שאין בה פירוד. מ"מ יכולים להכיר בה ב' חצאים. כלומר כשמסתכלים על חצי א' של המחשבה רואים מחשבה של ירידת האור לעשות מאין יש בפני עצמו. וכשמסתכלים על כל המחשבה בבת אחת. גם על חצי הב'. אז אין ירידה וגם העולם אינו יש בפני עצמו כי שב לשרשו. מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, רק בתחלת המחשבה יש דין וצמצום לעשות עולם יש בפני עצמו אבל בסוף המחשבה אין דין ויש. אדרבה קדושה עילאה הוא העולם. ולא יש בפני עצמו כי שב לשרשו. ומיש נעשה אין.

134

קל״הלכן כל שהמחשבה יורדת. אף שיותר נתגשמת, מ"מ מתקרבת יותר אל חלק הב' של המחשבה, שהיא השיבה אל שורש הרחמים, ובמצב העליון של המחשבה בעולם המלאכים וכו' אף ששם אין כ"כ התגבלות מ"מ יותר דין הוא. כלומר מציאות וקיום העולם במחשבתו ית'־הוא, וכשעלה במחשבה לברא עולם הזה שלא יהיה אלקותו ית' ניכר בו כ"כ בגלוי, מחשבה שיהיה עולם זה יש לעצמו והעולם הזה ישוב לשורשו ומיש ישוב לאין, אז כל עוד שלא נגמר העולם עוד נמצאת המחשבה שיהיה עולם של יש ועוד מחשבה של היש נמצא, וכשנגמר העולם כבר אין מחשבה של היש שיהיה עולם של יש נמצא. רק בסוף המחשבה מתחלת להתגלות שישוב העולם לשורשו לאין.

135

קל״ולכן במלאכים אין עיקר העבודה נמצאת רק בישראל בעוה"ז, מפני ששם בעולם העליון שלא נגמרה עדיין המחשבה של הירידה והיש. לא נתגלה עדיין המחשבה לשוב לשורשו לאין ואין שייך עבודה שהיא שיבה אל השורש. ורק בישראל שהם בעולם העשיה, שמחשבה של היש נגמרה כבר ומתחלת המחשבה של השיבה להתגלות, אז יש להם עבודה. שהם וכל העולם שבים ועולים ע"י. וכן שיהיה שכר וג"ע למלאכים לא מצינו, אבל דין מצאנו בהם, כגון מחו ליה בשיתין פלסי דנורא (חגיגה טו) וכדומה, מפני שהם קרובים יותר אל הבחי' עלה במחשבה וכו' במדת הדין, אל ראשית המחשבה טרם נתגלה המחשבה הב' ושם נמצא הדין.

136

קל״זוכן בישראל, עם הצדיקים הקב"ה מדקדק כחוט השערה. ובענין תשובה איתא בזוה"ק (א, קכט). זכאין אינון מאריהון דתשובה דבשעתא חדא וברגעא חדא מתקרבין לחיי עלמא. מאי דלא הוי כן לצדיקי גמירא. החוטא שבא לשוב קל לו יותר להתקרב מאשר לצדיק. הצדיק יותר גדול הוא ומצבו במחשבה עלאה הוא במקום שלא נגמרה עוד, ויש עוד מחשבה לעשות יש, וצריך הוא לגלות עתה גם במצבו במחשבה זו, מחשבה של תשובה והשבה וקשה לו. משא"כ הבעל עבירה שכבר בא אל הסוף, מעצמה מתחלת התשובה ומחשבה של השבה להתגלות כמו שאמרו חז"ל רשעים מלאים חרטות, שמעצמה מתחלת המחשבה של ההשבה עד שאין הוא מעורר את התשובה וההשבה, רק התשובה מעוררת אותו. אז קל לו יותר לשוב, כי דבר הבא מעצמו הוא והוא צריך רק שלא יעקם את חלק המחשבה והתשובה שמתעורר בו.

137

קל״חואפשר זה הוא ענין יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו (יומא פו). כי מי שממתין עם תשובתו עד שיבוא לדיוטה התחתונה ח"ו, אם בעבירות או בתאות ההיתר וגשמיות, ואז יפתח את עיניו לאמר איפה אני ואוי לי שהגעתי לשפלות ונמיכיות כזו, אז אין התשובה שלו, כי התשובה מעצמה מתעוררת כנ"ל, כיון שהגיע לסוף המחשבה. וחלק מחשבה הב' מתחלת לעורר רשעים מלאים חרטות. והרי זה כמו בהמה שאין כל מעשיה נחשבים בחי' יחיד, ואין בכלל אישיות פרטית אצלה, ולא שם אשר איש פרטי של בהמה תקרא, מפני שכל מעשיה וכל עצמותה לא שלה הוא רק מן כח אלקי אשר שם בטבע והיא מוכרחת לעשות. וכן התשובה שאין האיש המעורר, רק מפני שבנמיכיותו הגיע אל חלק מחשבה הב'. אין זאת תשובתו ולא הוסיף כח בתשובתו שיפעל גם על אחרים שלא הגיעו לתשובה ולא נתעוררו, שיעוררם בתוספת קדושה לשוב. משא"כ יחיד ששב, שתשובתו שלו הוא, זה הוסיף קדושה שגם טרם נתגלה חלק מחשבה הב' ומחשבת היש עדיין נמצאת והוא כבר גילה מחשבת השבה. ובתוספת קדושה זו יכול לעורר גם את אחרים, יחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו.

138

קל״טדרשו וכו' בהמצאו, אלו עשרת ימי תשובה. ואמרו חז"ל ר"ה כאן ליחיד כאן לרבים (שם). בעשי"ת גם ליחיד נמצא כנ"ל, בי' ימים אלו לא החוטא בלבד שב רק כל איש רוצה להתעלות, גם מי שלא בא עוד לדיוטא התחתונה בנמיכיותו, הזמן וקדושת הימים פועל שיתגלה יותר הרהור תשובה גם ליחיד, בחי' יחיד ששב שיתעורר לעלות. לכן גם בינונים תלוים ועומדים. כי הבינוני אינו רשע שכבר הגיע לדיוטא התחתונה וגם אינו צדיק שיתעורר מקודם בתשובת היחיד, ובכל השנה הבינוני שאינו מתעורר, יורד ונעשה ח"ו רשע. ואז אפשר יתעורר ואפשר ישאר בנמיכיותו ח"ו. ועתה תלוי ועומד עד שישוב, מפני שנתרבו השבים תשובת היחיד משפיעים גם על הבינוני שלא ימתין עד שירד ח"ו. רק יתעורר עתה בתשובה.

139

ק״מלכן הא שאין האיש מכיר את מצבו ונמיכיותו שתים רעות עושה בזה, פשוט מפני שאינו מכיר א"ע לא ישוב, ב' מפני שאינו מכיר א"ע ואת שפלותו אינו מגיע עד סוף המצב שהוא נמצא בו ואינו מגיע לחלק הב' של המחשבה שיתעורר לשוב אפילו בתשובת וחרטת ההכרח. ואף כשזוכר א"ע ואת מצבו מתאנח ואומר איפה אני, אבל זהו רק כמו מי ששומע צער על חברו שג"כ מתאנח אבל במצב של זולתו לא נמצא הוא, הוא מתאנח על מצבו הנמוך אבל לא המציא א"ע שם עד שחלק הב' של המחשבה יעוררהו, מפני שאינו מכיר באמת את מצבו. והאיש ישראל צריך לעורר בקרבו כ"כ דאגה ושבירת הלב עד שימצא כולו במצב נמיכיותו. ועכ"פ בתשובת ההכרח יתעורר. לכן רואים שמי שמתעורר באנחה קלה אז גם יאוש מתעורר בו. ומה אני. האם אפשר לי להתעלות ולעבוד את ד' כיאות, ומי שבאמת מיצר לו אדרבה מתחזק בשמחה. איך שאני נמצא מ"מ בעזרת ד' אעלה. זהו מפני שהגיע כבר אל חלק הב' של המחשבה, תשובת ההכרח. והפסוק מיסר את ישראל שובו בנים שובבים. אם לתשובת יחיד לא הגעתם. שובו שובבים. תשובת רבים תשובת ההכרח שובו עכ"פ.

140

קמ״אהיוצא לנו מזה. שכל העולמות חיותן במחשבה עלאה. ובראשית היא מחשבה שיהיה יש ואח"כ שישוב לאין ויתעלה בשורשו. נמצא שאף שד' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. מ"מ בריאה מחדש אינו בורא. מהו בריאה מחדש שלא היה למעלה יש לעצמו, וכיון שאין ד' בורא עתה צורות חדשות של יש רק אותן שכבר ברא, א"כ אינו מחדש ובורא במחשבה עלאה יש חדש, רק שחיות חדש נותן להיש שכבר נמצא במחשבה. משא"כ העונש לרשעים והשכר לצדיקים, שזה הוא עונש וזה הוא שכר רק לישים אלו. כי למשל עושר הוא שכר והנאה. מ"מ לא תמיד, ויש עושר שמור לבעליו לרעתו. נמצא שכל שכר ועונש הוא רק ליש הזה. היום צריך הוא לדבר הזה וכשיגיע לו יהיה זה שכרו, ולמחר צריך לדבר אחר ואו דבר האחר שכרו, נמצא כשד' משפיע לו שכר אז בכל נתינה בריאה של יש חדש היא, היום נתינה זו כי יש הזה יתענג עתה מזה ולמחר נתינה אחרת כי למחר יש אחר הוא הצריך והנהנה ומדבר אחר יתענג, ובכל נתינה יש אחר עולה במחשבה, לא היש הנסתר של בריאת העולם רק היש הזה, ולא של אתמול רק כל נתינה מתלבשת ביש אחר. וכן בפורענותן של רשעים. ממלאכת עולמו שבת, אף שמחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית אבל מבריאה מחדש שבת, אבל בפורענותן של רשעים ובשכר טוב לצדיקים לא שבת מבריאה מחדש.

141

קמ״בוהנה בענין ההשתלשלות וצימצום הכלים נודע שבעצם האור אין צימצום והגבלה רק בכלים שייך הגבלה. ונבין נא, הלא הכלי קטן הוא מהאור שבו ואיך בכוחו לצמצם את האור. והגם שאין העלול מגביל את העילה רק א"ע מגביל שאינו מקבל יותר ממדה זו וזו, אבל גם האור של עצמו איך יכול הכלי להגביל, הא אורה גדול מהכלי שלה, ולולי הכלי קיבל אור יותר גדול. וכמו שהיה בעולם התוהו שלא יכל הכלי להגביל את האור ונשברו. וכנ"ל אפשר. כי מתחילה נתגלה ראשית המחשבה. וההמשכה מלמעלה למטה. ולא יכלו הכלים להגביל את האור ונפלו ונשברו ונעשה השבירה כנודע והוא סוף המחשבה. וכשנתגלה סוף המחשבה התחיל חלק הב' של המחשבה להתגלות. המחשבה של השיבה מיש לאין והעליה לשורש. מחשבה של עבודה ועליה על ידה. מתחילה היה ואדם אין לעבוד. והכל בירידה ממעלה למטה. ואח"כ לעבדה ולשמרה. וכיון שהיא בעבודת השבה ממטה למעלה לכן אין העילה מתעורר בלתי כשהעלול מעורר אותה. וזהו ענין הצמצום והגבלה. לא שמגבלת את האור. אין בכח הכלי להגביל את האור רק שאין העלול מעורר את העילה יותר מכפי יכולתה לקבל. וממילא אין העילה מאיר לה יותר. וזה רק עתה אחר שנתגלה חלק הב' של המחשבה ממטה למעלה. משא"כ מקודם. שחלק הא' היה ולא נתגלה עוד הסוף. וההשפעה מלמעלה באה. לא היה יכול העלול להגביל את העילה.

142

קמ״גלכן כל ענין המשכת ישראל. בהם ובעבודתם תלויה. כי כל המשכה ע"י הכלים היא. ואם האיש ישראל מגלה את עבודתו ממטה למעלה ומשתוקק לשוב. מתקן בזה את הכלים של עולם התיקון שהעלול יעורר בתשוקתו את העילה שלו, וע"י הכלים ההשפעה יורדת אליו. ולא לעצמו בלבד מעורר אור בהבלים שהכין לו אלא גם לישראל אחר, שלא השתוקק ולא הכין לו כלים של עולם התיקון ואין לו כלים שיוריד אור העליון לו ונופל ר"ל. יכול האיש ישראל חברו ובכליו להמשיך לו אור.

143

קמ״דוזה הרמז בקרוב עלי מרעים וכו' המה כשלו ונפלו. לכן הם צרי ואויבי מפני שכשלו ונפלו. נפילת הנפש. ואין בהם אור ולא קדושה ונעשו רשעים. אבל אם תחנה וכו' בזאת אני בוטח. היינו בזאת שאחת שאלתי וכו' לחזות וכו'. כיון שיש לי רצון ותשוקה לד' גם להם יאיר וישובו בתשובה. לכן בימים קדושים אלו שכל איש ישראל עושה לעצמו חשבון הנפש מהשנה שעברה ואומר במה בליתי השנה. ואפילו מי שעובד את ד' חושב ג"כ. האם נצלתי את השנה כל שיכולתי, חלק שנותי וחיי עבר חלף הלך לו. וכמה חיות הקדושה פעלתי לי בכל השנה כולה גם לא כדי חצי שנה, ומתעוררים געגועיו ותשוקתו להתקדש ולהתעלה. אז פועל התעוררות הכלים כולם ממטה למעלה עד מרום. והכין לו כלים להמשיך לו קדושה ושפע גם לו גם לאחרים.

144

קמ״הוכן הוא בענין המשפט. כי נודע שמשפט הוא בחי' תפארת. חסד לימין גבורה לשמאל ותפארת מכריע במשפט. לכן מי שהספירות חג"ת של המשפט שלו. הם מן עולם התיקון שע"י תשובתו נתעוררו ממטה למעלה. אז כיון ששלו הם א"א שישפט על ידיהם לרע ח"ו. וכנודע כעין זה מענין נבואה. משא"כ מי שלא עבד עם עצמו, וכל השנה עוברת עליו ברצון רק לאכול לסחור ושאר צרכיו ולא עבר בו שום רצון לדברים קדושים. וגם לאחרים לא התדבק שבכלים שהם המשיכו גם לו ימשך אור ומשפט של עולם התיקון. ואף אם התקרב אליהם היה בלא לב ובלא מוח, שלא רצה לקחת ענין מעניני עבודה, אז בבוא ר"ה יום המשפט מאיזה בחי' חג"ת משפטו, מן אדל"ע, שלא נתעורר ממטה למעלה. מן בחי' ואדם אין וכו' בחי' של שורש עולם התוהו, ואז יכול להתהוות דין ושבירה ח"ו מזה. לכן אמרו חז"ל (ע"ז ב:) מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין מקמי דליפוש חרון אף, כנ"ל כי כשיתחילו לדון את ההדיוטים יכול להיות שיתחילו לשפוט אותם בחג"ת של תוהו כיון שהם לא עוררו מעצמם, ואז יכול להיות שיפוש ח"ו חרון אף וגם המלך במשפט הזה של חג"ת של תוהו ישפט, בחי' כיון שניתן רשות וכו’ (מכילתא פ' י"א), לכן מלך נכנס תחילה לדין והוא נשפט בחג"ת של התיקון שהוא עורר וגם העם הדבוק בו בכלים אלו את אורם מקבלים וכמשפטו נשפטים.

145

קמ״וואפשר הא שאמרו חז"ל ויקרא רבה שהמלאכים שואלים אימתי ר"ה. אמר הקב"ה נשאל לב"ד של מטה. להמתיק את הדין כוונו חז"ל. לאמר שכל המשפט לישראל. הם קובעים החודש והם מעוררים את חג"ת של בחי' המשפט וממילא א"א לדונם דין לא טוב.

146

קמ״זואנו אומרים באין מליץ יושר. אף שיש מליצים שמתרצים את החטאים והוי כאילו לא חטאנו. אבל שיהיה מליץ שימליץ את מעשי היושר איזה מעשים טובים עשינו. זה אין ובמה נזכה. האם די לו לאיש שיבא על שכרו למלך. ויאמר תן לי שכר אדוני המלך על שלא הכיתי שום איש ולא שרפתי שום בית וכו'. כי שאול ישאל המלך ואיזה מעשה טוב עשית. באין מליץ יושר שיאמר מעשי יושר. מול מגיד פשע. כמו שהוא מגיד פשע כן יאמר הוא מעשי יושר. תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט. שעכ"פ לכולם יש עתה תשוקה לקדושה ולד'. והכלים וכל המשפט להם תגיד. שליעקב דבר חוק ומשפט להם הוא. ורק טוב ישפטו בהם. וצדקנו במשפט וכו'.

147

קמ״חראש השנה

148

קמ״טתקעו בחודש שופר וגו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב.

149

ק״נתיבת כי נראה שהיא נתינת טעם על תקיעת שופר, ומה הטעם כי חוק וגו' הלא גם מקודם ידענו זאת עוד מהתורה. וכן המדרש שופטים מובא באמרי אלימלך לר"ה אומר הקב"ה לישראל בני חייכם בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה שנאמר ויגבה ד' צבאות במשפט, וע"י שאתם מגביהים אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם עכ"ל המדרש. ונבין נא מדוע דוקא בדין שמשמרים, הלא ישנם מצות הרבה בין אדם למקום אשר צריכים לקיימם, וכן ע"י שאתם מגביהים וכו' אף אני עושה צדקה וכו', הלא הלשון אף משמע שגם בני ישראל עושים צדקה ואף הקב"ה עושה צדקה, והלא המדרש התחיל בדין שעושים.

150

קנ״אאבל [איתא] מתלמידי הבעש"ט ז"ל שמאזני המשפט ששוקלים בשמים הזכויות של ישראל ג"כ מעבודת ישראל המה. כי למעלה הכל מעבודת ישראל נעשה. ומן המשפט בשמים נמשך משפט אצל כל איש יהודי בלבו על מעשיו. ולדרכנו יוכל להיות כי יש ב' משפטים, המשפט שאיש ישראל שוקל בדעתו את מצותיו אם לעשותם ואיך לעשותם טרם שעשה אותם, וכן המשפט בשמים ששוקלים זכויותיו של אדם, אבל חילוק יש בין משפט ישראל ובין משפט שמים ששוקלים. כי בכל מצוה יש גוף ונשמה. המצוה המופשטת בעצמה רצון ומחשבת אלקי במצוה שעושה עתה וזהו נשמת המצוה. והנשמה זו שורה על גוף המצוה על מעשה המצוה, ואף המצוה שקיימה במחשבה יש ג"כ עשיה של מחשבתו. לכן האיש השוקל בדעתו טרם שעשה את המצוה היינו קודם שגוף המצוה נמצאה ונתקשרה בו. או שוקל רק את נשמת המצוה ומעיין בה וממשיך בזה את נשמת המצוה, וכשבא לעשות אח"כ את המצוה ולהלבישה בגוף אז גוף קדוש כפי הנשמה נמשך ועושה אותה בקדושה כפי שצריכים לעשות מצוה. אבל רק המחשבה עם שיקול הדעת יכול להמשיך את נשמת המצוה. משא"כ מחשבה לבדה אינה ממשכת. כי במחשבה האדם חושב רק מה שיודע לכן בכח המחשבה להמשיך ג"כ רק כפי מדרגתו, אבל כח השופט נתן ד' באדם שימצא מה שנעלם ממנו כי הוא שופט ושוקל בדעתו דבר שלא ידע אם כך או כך. לכן אם משמש עם כח השופט שלו לקדושה אז בכוחו להמשיך דבר למעלה ממנו.

151

קנ״בוזהו שוהין שעה אחת קודם התפלה האמור בחסידים הראשונים. ולא קודם התפילה לבד רק קודם כל מצוה צריכין לשהות ולהתבונן ולשפוט עליה וממשיך עי"ז נשמת המצוה, וגוף המצוה עם העשיה נעשה כפי הנשמה, וכל מה שאדם יודע יותר לחשוב קודם כל מצוה, אז נשמה יותר גדולה ממשיך למצוה. ובאמת מה שצריך האדם לחשוב אין לאמוד ולהקצוב, כי אם האדם מתחיל להתבונן בדעתו ולשקול זאת שהוא הולך לפני ד' לשרתו ולקיים מצותיו אז באים לו מחשבות ומשפט אמת בלבו מה שישקול ומה יחשוב. אבל אם אינו חושב מאומה קודם המצוה אז יש עשיית המצוה היינו גוף בלא נשמה. כי לא המשיכה מקודם, ואף אם חושב בשעת עשיית המצוה מה תועלתו כי גוף המצוה כבר נברא בלא נשמה, והנשמה שחפץ להמשיך עתה רק כפי הגוף נמשך. כי הגוף נעשה מקודם כנ"ל. ואיזה גוף ממדרגה קטנה בלא נשמה.

152

קנ״גאבל בענין שיקול הדעת והמשפט אל ישקול האדם אם לעשות את המצוה או לחדול. או אם יעשה באופן טוב אם לא, רק יגמור תיכף בדעתו לעשותו באופן היותר טוב, וישקול וישפוט בדעתו איך היא האופן היותר טוב, ואיך יוכל הוא האדם לעשותו באופן היותר טוב. כי מה ששוקל בדעתו אם יעשה את המצוה או לא יעשה ח"ו. וכן אם יעשה בכל לבו ונפשו וטהרת נשמתו כפי שצריכים לעשות מצוה ממצוה ד' או יעשה רק כמצוה אנשים מלומדה. אז האופן השני אם לא לעשותה או אם לעשותה רק כמצות אנשים מלומדה זהו עבירה. כי כמו ישב ולא עבר עבירה נוטל שכר כאילו עשה מצוה כשבא דבר עבירה לידו. כן ישב ולא קיים מצוה כשבא מצוה לידו אף שאין הזמן גורם עבירה בידו, וכששופט בדעתו אם לא לעשות המצוה אז גם מחשבת עבירה המשיך ולא נשמת המצוה לבדה המשיך רק גם נשמת עבירה המשיך למצוה. אבל האיש ישראל צריך לגמור בדעתו שיעשה את המצוה ויעשה באופן היותר רצוי, ואח"כ ישפוט במאזני שכלו איך הוא האופן היותר טוב ואיך יגיע עדיה. ואז ממשיך עי"ז נשמת המצוה, וכשהוא עושה את המצוה נכנסת נשמת המצוה בקרבו. וממילא נמשך אח"כ לעשות מצוות ויוכל להשיג בתורת ד' ולראות אור אלקי כי נשמת המצות בו. והכל תליא לפי כונתו בעשיית המצוה ולפי הנשמה שממשיך לה, אבל אם שוקל ח"ו אם לעשות או להיפך לחדול אשר גם נשמת עבירה נמשכת ונכנסת בו אז ח"ו יוכל אחר המצוה להכשל בעבירה.

153

קנ״דויכול להיות שזה רמז המשנה שמצוה גוררת מצוה ועבירה וכו' שמצוה גוררת מצוה זו שמצוה גוררת שממשכת אותו אח"כ לעשות עוד מצוות ידע האדם שזהו מצוה. אבל ועבירה גוררת. מצוה זו שח"ו גוררתו אח"כ לעבירה. כי המשיך לה גם נשמת עבירה. וזהו עבירה ח"ו.

154

קנ״הואין כונתנו שכל איש יהיה תיכף בבחינת שלא יתעורר בו כל תאוה ורצון לא טוב. כי זהו באמת מדרגה גדולה אשר אך אחר עבודה רבה ובזמן רב יכולים לבוא אליה. אבל מה שאמרנו זהו לכל איש ישראל שאף שמרגיש רצון לא טוב מ"מ יגמור בדעתו שלא לעשות כרצון הזה רק לעשות מצוה ובאופן שצריכים לעשות מצוה. כי הרגש הלב והחלטת הדעת הם שני דברים מחולקים. ואף שההרגש הוא לא טוב מ"מ בדעתו יגמור למצוה וישפוט עליה איך לעשותה. באופן שאיש יהודי צריך לעשות מצוה. וצריך הישראלי להרגיש תיכף בעת המצוה אם נעשית בנשמה וחיות אם לאו. כי אם לאו מתה היא רח"ל בלא נשמה, וכן תפילה אם היא בנשמה בבחי' שוהין שעה אחת מועלת כי יש בה נשמה. ונשמת התפילה ממשכת ישועתו. משא"כ אם ח"ו מתה היא קשה שתפעל כי מה יוכל עצם מת ח"ו לפעול. ורחב"ד אמר אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל מלשון שגר תנורא הסיק התנור. אם שגורה התפילה שיש בה אש של קדושה. כי המשיך לה נשמה יודע אני שהוא מקובל כנ"ל. לכן אנו רואים שאף כל איש ישראל אחר המצוה נתקדש ואינו יכול כ"כ לעשות עבירה. מ"מ ישנם אנשים שאף שעשה המצוה מ"מ כשבא ח"ו לעבירה ה"ה כמו קודם המצוה. אבל החילוק הוא כנ"ל מי שהמשיך נשמה למצותו וחיה היא. אז הנשמה נכנסת בו ואינו יכול אח"כ לחטוא כ"כ כי נשמת מצוה בו. משא"כ מי שמצוה מתה עשה בלא נשמה ובלא חיות אינו נשמר מעבירה ולא מיבעי זה רק עוד להיפך כנ"ל. שגם נשמת עבירה המשיך כי רע ומר לו ח"ו.

155

קנ״וובזה נוכל להבין מעט רמז המדרש [בפ'] מצורע. מעשה ברוכל אחד שהיה מכריז מאן בעי למיזבן סמא דחיים ר' ינאי שמעיה דמכריז א"ל תא סק להכא זבין לי. א"ל לאו אנת צריך וכו' הוציא לו ספר תהילים הראה לו פסוק מי האיש חפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב וגו', אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיע עכ"ל. והמדרש בפשטות קשה להבין מאוד עפ"י פשוט למה הודיענו המדרש את מסחרו של המכריז וכי לא ידענו את כל זה אם היה נכתב מעשה באחד שהיה מכריז וכו' וכל הענין שהכריז מאן בעי וכו' והראה ספר תהלים. ויותר קשה דברי ר"י שאמר שלא ידע פשט המקרא עד שבא הרוכל. ולפי פשוט אין אנו רואים שיאמר הרוכל פשט, ואם אמר פשט מדוע לא מפרש המדרש כי זהו העיקר שהודיענו. אבל לפי הנ"ל הודיענו הרוכל הרבה בזה, כי ידוע הגמרא קדושין כל שעסקו עם הנשים סורו רע וחושב גם הרוכלים. אבל הרוכל הזה כנראה היה צדיק, והודיענו הרוכל איך יכולים להשמר מעבירות, ואמר מאן דבעי מי שמתפלל, למזבן סמא דחיים לא יתפלל בבחי' מצות אנשים מלומדה רק שיהי' סם חיים בתפילתו כנ"ל נשמת חיים. וכן בכל מצוה לא תהיה מצוה מתה רק עם סם חיים והראה בתהלים מי האיש וגו', אשר היה קשה לר"י סור מרע ועשה טוב, האם הסור מרע אינו עשה טוב מי שמתרחק מעבירה האם אין זה בחי' עשה טוב, וכן להיפך העשה טוב הוא סור מרע ג"כ. מי שיצרו מפתהו שיעבור עבירה שלא יניח תפילין והוא מסיר העבירה ומניח האין זה סור מרע ג"כ. וכן ראשית הפסוק נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה מדוע לא כתוב ג"כ נצור לשונך מדבר רע כמו שפתיך מדבר רק כתיב מרע סתם. והרוכל הודיע בזה שהמעשה טוב בעצמו לא די. רק צריכים לשמרה שלא תהיה רע כנ"ל ומתה או ח"ו בנשמה לא טובה בחי' ועבירה גוררת, וזה סור מרע ועשה טוב, העשה טוב בעצמו. העשיה טובה ג"כ צריכים לשמור מרע. וכן נצור לשונך מרע לאו דוקא שלא תדבר רע. רק אף כשתנצור שפתיך מדבר מרמה ותדבר דברי תורה ותפילה ג"כ תשמרם מרע. והודיע זאת במה שאמר מאן דבעי. מי שמתפלל צריך עוד לקנות סם חיים לתפילתו כנ"ל.

156

קנ״זוהנה האיש הישראלי שממשיך נשמה קדושה למצוה, לא לעצמו לבד מטיב רק גם לאחרים. כי מקודם לא היתה המצוה נמצאת והיה קשה שמי שהוא יתעורר אליה, כי רצון האדם מתעורר לדבר שנמצא, ועתה כאשר נולדה המצוה, אז יוכל לב איש ישראל להתעורר אליה ברצון ותשוקה. אבל חילוק יש בין שהמשיך בעצמו נשמה למצוה או שהמשיך אחר את נשמתה, כי מי שהמשיך בעצמו אז נשמת המצוה נכנסת בו כנ"ל וממילא משתוקק לכל התורה כנ"ל. נשמת המצוה בו ועומד ומצפה מתי תבוא מצוה לידו ויקיימנה. ונחשב כאילו קיים כל התורה במצוה אחת כמו שכבר דברנו כי על שאר המצות הרי הוא בחי' נאנס ולא עשה כי הוא משתוקק אליה ואך שלא באו לידו. משא"כ מי שנתעורר למצוה ע"י שאיש אחר הוליד נשמתה אז רק אליה חושק לקיים רק אותה מצוה, והוא בחי' ונפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ד' אשר לא תיעשנה ועשה מאחת מהנה. כי תחטא מלשון חסרון כנודע. נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ד' שנחסר הנפש מהמצות. ע"י כי בשגגה היא בלא דעת ומשפט הקודם, ונעשה מהמצות אשר לא תיעשנה כאילו לא עשה אותם. כי בלא נשמה היא. ועשה ומה שנחשב כעושה כנ"ל מפני שאחר הולידה, ועשה מאחת מהנה עשה רק אחת וכל התורה אינה כלולה בה, זה חטא.

157

קנ״חהיוצא לנו מדברנו שצריך האיש הישראלי לדון תמיד את מצותיו ולשקול אותם אם המצות שהוא חפץ לעשות ראויות לעשות לפני מלך הכבוד, ואיך יעשם לפניו ית', איך יעמוד עבד לשרת את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ויען שקודם עשות המצוה שוקל כך טרם שנברא גוף המצוה, לכן ממשיך בזה נשמה למצוה והגוף של המצוה נעשה כפי קדושת ערך הנשמה. ולזה נקראים המצות חקים ומשפטים כי צריך האיש לשפוט עליה תמיד כנ"ל. לא שישפוט אם ישמרם ויעשם אם לאו ח"ו. רק יהיה אצלו בחי' חוק ולא יעבור חקה חקקתי שיעשם ויעשם באופן היותר טוב. רק ישפוט וידין איך הוא האופן היותר טוב לעשות למלך עולמים כנ"ל.

158

קנ״טאבל המשפט ששוקלין בשמים מצותיו של אדם היא אחר העשיה. לכן גם הגוף של המצוות נשקל. לכן אם האדם דן א"ע מקודם וממשיך נשמה. והגוף נעשה כפי הנשמה גוף קדוש. אז זוכה בדין כי מצותיו קדושות. משא"כ ח"ו להיפך כשיש למצותיו רק גוף אז מי יזכה וכו' וזה הפשט מן משפט האדם נעשה משפט לעילא לשקול זכויות של ישראל. כי ע"י ששוקלים בנ"י מקודם אז נעשים המצוות זכויות לשקלם לטוב כנ"ל. ומן המשפט לעילא נמשך לכל איש ישראלי דין ומשפט שבכל השנה ישקול מצותיו כנ"ל וימשיך נשמת המצוות. היינו אף מי שלא המשיך נשמות למצותיו כי לא שפטם אבל ע"י משפטו בשמים בבחי' דין אם יזכה כנ"ל. לכן ע"י ששוקלים עתה מצותיו אם טובים אם לא. אז מזה נמשך להאדם משפט בלבו שמעתה ישקל למצותיו (אם טובים כנ"ל) וימשך נשמות להם.

159

ק״סואנו מבקשים באין מליץ יושר וכו' והלא אם יש עליו מלאך אחד וכו' ואיך מכל התפילות אין ח"ו מליץ יושר. אבל מול מגיד פשע כי הדבורים ג"כ פשע ח"ו כנ"ל בלא נשמה. אבל לפי שדברנו אם המשפט לעילא בדין אז מזה בעצמו נמשך משפט לישראל וממשיכים מעתה נשמות למצותיהם. לכן באין וכו' תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט מזה בעצמו היינו מדין לא טוב נמשך חוק ומשפט. והמצוות תהיינה בנשמות, וצדקנו וכו'.

160

קס״אוהמדרש מרמז שאמר הקב"ה בני חייכם בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה שנאמר ויגבה ד' צבאות במשפט. וע"י שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה וכו'. ע"י הדין והמשפט שאתם משמרים אצליכם אני מתגבה כי המצות נעשו כתקונן. וע"י שאתם מגביהים אותי בדין כלומר יען שכשאתם דנין אתכם אני מתגבה, לכן כשח"ו לא שפטתם אתכם אז א"ף אנ"י עוש"ה צדקה וכו' אני עושה א"ף ודי"ן, וזה באמת צדקה כי נמשך לכם דין ומשפט כנ"ל, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט. וממילא צריך האיש הישראלי ממ"נ להרגיש מעתה בר"ה רצון בלבו לכל התורה. כי יש לו משפט כנ"ל ונשמה. והפסוק אומר תקעו בחודש וגו' כי תקיעת שופר מורה דין כנודע. אבל לא דין גמור ח"ו רק דין ומשפט בלב כל ישראל בחי' בינה שופר של מעלה. לכן תקעו בחודש בעת שהחודש מתכסה. למה דוקא באין ירח. כדי שלא יהיה עדים. ומה המורא כ"כ מעדים יען כי חוק לישראל הוא שהמצות צריכות להיות חקים ומשפט בנשמות המצות והיא רק חוק ולכן ח"ו משפט לאלקי יעקב ולא לישראל. לכן צריכים לעורר בשופר בינה ומשפט בלב כל איש ישראל ועי"ז נזכה במשפט.

161

קס״בנמצא לפי הנ"ל שמי שיש לו קודם המצות התבוננות ושיקול דעת הקדושה אז ממשיך נשמת המצוה, וגם גוף המצוה נעשית אח"כ בקדושה לפי ערך הנשמה שהמשיך. ונשמה זו נכנסת בקרבו. וע"י שנשמת המצוה בו זוכה לרצון קדוש ולהשגות קדושות בחי' אשרי איש שישמע למצותיך. שישמע את אשר מגלים לו המצות. משא"כ מי שאינו מתבונן מקודם ואינו ממשיך מקודם נשמה אז אף אם בשעת המצוה מתבונן. אבל הגוף נעשה בלא נשמה. והנשמה שממשיך אח"כ רק כפי ערך גוף מת הוא, ונשמה כזר נכנסת בו נשמה גופניות. וממילא גם השגתו קטנים ודלים וגופניים.

162

קס״גובראש השנה ע"י הדין נמשך מאזני משפט להנידון. בחי' יכולת להמשיך נשמות על כל השנה. ויוכל להיות שלכן רשע שאינו גמור וטוב לו ונותנים לו שכר מצותיו בעוה"ז הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כנודע הקושיא. אבל לפי הנ"ל מנשמת המצוה שנכנסת באדם זוכה להשגה, אבל תלוי אם קודם המצוה חשב ותיקן בדעתו אז נשמה גדולה המשיך וגם גוף המצוה קדושה היא וממילא השגותיו ג"כ השגות קדושות הם משא"כ אם קודם הצוה לא היה לו טהרת ועבודת המחשבה אז נשמה גופנית נמשך, ואינה יכולה בעצמה להשיג. אבל בר"ה כל איש יהודי משיג נשמה למצותיו מהדין כנ"ל תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט. אבל הנפש זו לא נכנסה בו, ואך על לעתיד להמצות שיעשה הוא. ולכן אינו משיג על ידה, אבל תוכל הנפש אשר בו ממצותיו שעשה שנכנסת בו להשיג השגות מנפש דר"ה. אבל איזה השגות תוכל נפש גופני לשמוע ג"כ השגות גופניות. לכן אף שהוא לא ידע מ"מ נפשו ממצותיו מרגשת שבאם תעשה מסחר זה תרויח וכו' שזה ג"כ ענין השגה גופנית, ומי שיש לו נפש גדולה ממצותיו שעשה אז השגותיו ג"כ גדולות.

163

קס״דוזה יוכל להיות הרמז בהגמ' ברכות י"ח ע"ב. מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בשני בצורת בער"ה והקניטתו אשתו וכו', אשר מלבד הקושיות הנודעות קשה עוד האם הנשמות כשעולות למעלה בר"ה לשמוע מה בשמים לא היה להם מה לשמוע רק דברים אלו אם טוב לזרוע ברביעה ראשונה וכו', וכן מה מניעת הריבה שקבורה במחצלת של קנים שלא יכלה לעוף בשמים האם בגופה עפה הלא רק בנשמתה, ומה החילוק אם קבורה במחצלת של קנים ומה מונעת מחצלת של קנים לזה. ואח"כ ענתה דברים שביני לבינך כבר נשמע בין החיים האם חושבות הנשמות את עוה"ז לעולם החיים ואתהן למתים. אשר גם אנחנו בעוה"ז יודעים כי שם עיקר ארץ החיים הוא. אבל נודע כי החומר מכונה בשם אשה. לכן בבוא ערב ר"ה והרגיש כי החומר שלו מתנגד למצותיו. כי הקניטתו אשתו על שנתן דינר לעני. חפץ לעשות חשבון הנפש ולדעת איזה נשמה נמשכה ממצותיו אם נשמה קודם לעשי' כנ"ל או גופנית. אבל כנ"ל בר"ה בין כך ובין כך נמשך נשמה מהדין ג"כ תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט. לכן שמע שיש לו ב' נשמות ומספרות זו עם זו. ונשמת ר"ה בקשה את נשמת מצותיו שתתעלה להשגות, והיא השיבה כי גופנית היא קבורה במחצלת של קנים וטמונה בגוף ואיך תעלה ותשיג, אבל בקשה שנפש דר"ה תעלה לה, אבל איזה השגות תוכל נפש גופני להשיג ג"כ גופניות מי שזורע ברביעה ראשונה וכו' ותצליח בגשמיות, עד שנפלה קטטה בין אשתו וכו' היינו החומר. ובין אמו של אותה ריבה מי היא המצוה שמולדת את הנפש, ואמרה אשתו של אותו חסיד בואי ואראך וכו' איך היא קבורה במחצלת של קנים, שכבר נמאס להחומר בעצמו שהמצוות יהיו ככה בלא משפט מקודם ונשמת המצות יהיו גופניים קבורה במחצלת של קנים, ועליה לעשות המצוות יותר בקדושה ובעבודת המחשבה מקודם, וכשנשמת ר"ה ג"כ חפצה לגלותה דברי העולם כנ"ל, אבל נשמת מצותיו אמרה הנח לי דברים שביני לבינך אינני שומעת עוד כנ"ל. כי כבר נשמע בין החיים. אני שומעת כבר בדברי אלקים חיים. לכן בר"ה נתגלה לכל איש ישראלי השגות גדולות. וצריכים להשיג חוץ מצרכי העולם גם דברי אלקים חיים. ולזכות להיות מרואי פני השכינה ומשומעי דברי אלקים חיים בבחי' וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים.

164

קס״הראש השנה

165

קס״ומן המצר קראתי י־ה וכו', דהנה הה"צ חותני זקני הרבי ר' אלעזר זצלה"ה מקאזניץ אמר שחטא עדת קורח היה על שאמרו ובתוכם ה' שמשמע שיש פירוד ח"ו שד' הוא בתוכם ובאמת אורייתא וקב"ה וישראל חד עכ"ל הק'.

166

קס״זכי באמת אין עוד מלבדו. שום דבר זולתו ית' ועבודתו. הדברים שנעבדהו בהם, וכל הרע ג"כ אך לעבודתו נמצא. למשל בשר בהמה טמאה יען כי עובדים את ד' עמה. בפשיטות כאשר ישב ולא עבר עבירה נוטל שכר כאילו עשה מצוה, וכן שאר איסורים שמקיימין בהם הלא־תעשה אשר מדרגתם גבוהה מהעשין ששורשם מי"ה כנודע, וחוץ מזה איתא בספרים שנמצא איזה ניצוץ קדוש לפעמים באיסור שעולה ע"י שנופל בששים של היתר ונתבטל טעמו והישראלי אוכלהו, ובכח האכילה עובד את השי"ת. וכן נמצא עמם הרבה אופני עבודה. ובפרט מי שיודע הכל לתקן ולהעלות אל שורשו. וכל חיותם היא יען שנמצא בהם חלק עבודת השי"ת, אבל כל הזולת כלומר זולת אלקית ועבודתו שאנו רואים שנמצא. היא הרצון לא טוב, מה שאנו רואים שיוכל למצא באיש הישראלי רצון לא טוב, רצון היפך מרצון אלקי. זהו כנראה דבר זולתו שנמצא בעולם.

167

קס״חאבל גם זהו לעבודת ד' ית' שנשברהו ונכניעהו לד' שלא ירצה ההיפך רק מה שרצון ד' ית'. כי לא הב"ד בלבד מצווה על כופין אותו עד שיאמר רוצה אני באיזה דברים. רק העיקר מצווה בזה האדם בעצמו שיכפה את עצמו עד שירצה רק כפי רצונו ית'. ואם לא היה גם זה גם הרצון לא טוב רצון אלקי כי אז לא היה לו קיום, כי מה קיום העולם רצון ד' שרוצה ד' שיימצא, ואם באמת היה היפך רצונו ית' לא היתה לו תקומה. רק כפי הנ"ל. שגם זהו רצונו ית', רק שמלובש במלבוש לא טוב, ברצון לא טוב. ומי שאין לו רק רצון קדוש. אז אין אצלו שום דבר רק אלקית.

168

קס״טוזהו ענין תפילה. כי מי שצר לו ר"ל זהו יען שיש אצלו מקום העדר. והשפעות עם ברכת אלקים אינם מגיעים אליו בחי' על כי אין אלוקי בקרבי ח"ו וכו', וההעדר הוא ע"י הרצון שלו שמתעורר לפעמים בלבוש רע אף שכופהו אח"כ לד' אבל מ"מ הלבוש רע היה אצלו, ובפרט כשח"ו לא כפהו לגמרי לד', או שרצון אחרים שיש להם שייכות לנשמתו ורצונם הלא טוב עושים העדר אלקית אצלו, וכמו שמרמזת המשנה בטל רצונך מפני רצונו שלא יהיה לך רצון אחר, אבל הלא סוף כל סוף יכול רצון [של] אחר לפגמך, ומבטחת המשנה כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, שבאם אתה תבטל באמת רצונך לד' ית' לעבודתו אז תפעל בזה שהשי"ת יבטל הרצון הרע מאחרים לעבודתו. וזה כדי שיבטל רצון אחרים מרצונך. מרצונך שתבטל לד' ימשך שגם רצון אחרים יתבטל לד'.

169

ק״ענחזור להנ"ל שלבוש הרצון היינו רצון ההיפך עושה העדר אלקית אצלו ח"ו. והשפעות עם ברכת אלקים אינם מגיעים אליו. לכן תפילה היא ענין קריאה כי אליך ד' אקרא. כמו שקוראים את אחד שעומד מרחוק שיבוא. וממילא בההמשכה וההתגלות שוב לא יחסר לו. אבל משה רבינו פעל שבלב איש הישראלי יהיה רק רצון ד' ולא רצון אחר. ואף שזה מדרגה גדולה מאוד אבל כבר דברנו שכל מדרגה הוא עבור כל ישראל. רק צריכים לדעת איך להתחיל בה. ולזכות לרצון טוב ושלא יהיה אצלו שום רצון לא טוב יכולים ע"י יראה אמיתית. כי האיש הישראלי צריך לחשוב זאת בעצמו איך שרצון אלקי נמסר בידו, כי כפי הנ"ל קיום כל העולם הוא רצון אלקי ואף ברצון לא טוב נמצא חלק רצונו ית'. וכפי מעשיו כן נתתקן או ח"ו נפגם רצון אלקי. והוא עבד ד' אשר עליו לתקן ולא לפגום ח"ו. ואף שהמשל אינו דומה לנמשל פי אלף אלפי אלפים. מ"מ יתבונן האדם כאילו העמידוהו לפני הר אשר בבטנו נמצא אש וגפרית אשר עומדים להתפרץ החוצה ולהחריב עיירות וכפרים רבים. ואף חצר המלך עומד בשטח הזה שכאשר תתפרץ האש יחרב. ואותו העמידו לפני ההר שיתקנו שלא תתפרץ האש של גיהנם החוצה. והוא עומד נבוך לפני ההר מבלי דעת מה יעשה. באיזה פעולה דקה מן הדקה אשר לא טובה יכול ח"ו להחריב עולמות. ואם יש ולא יעשה ג"כ יחרב כי בטח תתפרץ האש חוצה. איך גדל פחד האיש והרעדה של האיש הזה. אבריו דא לדא נקשן זיעה תכסנו. פלצות תאחזנו. אינו זוכר מאומה מעצמו לא מאכילתו ולא משתייתו כי הפחד מבטל את עצמותו. כן האיש עומד ורצון ד' בידו לעשות ולתקנו. ולא דוקא במעשה רק אפילו במחשבה. ואף במחשבה דקה מן הדקה שאין הוא בעצמו מרגישה הכל צריך להיות כפי רצון אלקי ית' ואם לאו ח"ו פוגם ברצון אלקי ח"ו. וזאת ישים אל לבו תמיד. לא שירא שע"י שיפגם ח"ו ברצונו ית' יחרב עולמות ויענש. רק זהו בעצמו הפגם ברצונו ית' זהו החרבן הכי גדול והרע הכי גרוע. וכשיתבונן זאת תמיד תתבטל עצמותו. כי חוץ מזה מה שיפחדו להתעורר לעצמם אולי יפגמו ברצון אלקי בזה. אבל עצמותם תתבטל ממילא מבלי להתעורר לעצמם רק לרצון ד'. וממילא לפי הנ"ל אין בקרבו רק אלקית.

170

קע״אוחילוק יש בין יראה פשוטה ליראה זו. כי על עבוד מאהבה עבוד מיראה האמור באבות אומר הברטנורא שהעובד מאהבה מקיים המצות עשה. והעובד מיראה נשמר מלא תעשה. ואף שגם העובד מיראה יעשה העשין כי למשל אם לא יתקע בשופר יענש וכו'. רק הכונה היא על המצוות שאין הזמן גרמא ואין שיעור להם. למשל אם למד שילמד עוד וכן בצדקה. אבל אם פחד אלקים לנגד עיניו כנ"ל. שירא שלא יפגם ברצון אלקי שזהו העונש הגרוע מכל אצלו. ויודע שבאם לא יעשה ח"ו זה בעצמו פגם אז לא לבד מה שנשמר מעבירות רק שומר ומקיים המצות ג"כ. כי אם לא יעשה יפגם בזה בעצמו ברצון אלקי. כי רצון אלקי הוא שיעשה.

171

קע״בויכול להיות שזה רמז הכתוב מה ד' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וללכת בכל דרכיו, לא שלא לעשות עבירות בלבד רק ללכת בכל דרכיו כנ"ל, שזאת היתה עבודת מש"ר שיהיה להם רק רצון ד' ולא רצון אחר ע"י יראה זו של ללכת בכל דרכיו. ויוכל להיות שזה רמז הגמרא (ברכות לג ע"א) אטו יראה מלתא זוטרתא היא אין לגבי משה וכו', אשר לכאורה מה קושית הגמרא אטו יראה מלתא זוטרתא הלא היראה פשוטה באמת מלתא זוטרתא היא. וכמו שאיתא בספרי כ"ק אא"מ זצלל"ה כי גם חיה ובהמה יראים לנפשם ואיך לא ירא האדם מלפניו ית' אשר לו העוז והממשלה, וכן דברי הגמרא אין לגבי משה תיבת אין נראה כמיותר כי היה די התירוץ לגבי משה וכו'. אבל לפי הנ"ל כונת הפסוק על יראה גדולה שיהיה לו תמיד יראה גדולה לא מעונש, רק מלפגום רצון אלקי, אשר לא לבד שלא יעשה עבירות רק שיעשה עי"ז מצות ג"כ, ועל יראה זו שאלה הגמרא אטו יראה זו מלתא זוטרתא היא, ומתרץ אין לגבי משה אף היראה של "אין", לא של לא לבד מה שלא יעשה. רק של אין מה שיעשה. של ללכת בכל דרכיו ג"כ מילתא זוטרתא היא, כנ"ל שזאת היתה עבודת מש"ר להכניס בלב כל איש ישראל וממילא אם אין רצון אחר אז אין זולת הבורא ית'. ועדת קורח אמרו ובתוכם ד' משמע שיש מבדיל ח"ו, כי למשל אומרים בבית יש אור יען כי סביב הבית והבית וכותלי הבית בעצמם אינם מאידים, לכן אומרים שבתוכו אור. אבל אין לומר שבאור יש אור, וכשאמרו ובתוכם ד' משמע שח"ו עצם ישראל הוא העדר אלקית, וזהו היפך של עבודת משה רבינו ע"ה של יראה של "אין" כנ"ל. ולאיש הזה אין התפילה אצלו של קריאה כי אין אצלו העדר רק התפילה היא בשירות ותשבחות להשי"ת לעטר את ח"י עלמין בכתרין קדישין עילאין. וזאת תהיה לעת קץ כשכל ישראל יהיו בבחי' זו.

172

קע״גלכן אנו אומרים מן המצר קראתי י־ה מה שתפילתי בבחי' קריאה שמורה שיש ח"ו העדר מזה בעצמו צר לי, מן קראתי י־ה זה מצר לי. ענני במרחב י־ה שלא יהיה העדר רק כולו אור וק"ל.

173