דרך המלך, חגים, ראש השנה ג׳Derekh HaMelekh, Holidays, Rosh Hashanah 3
א׳ראש השנה
1
ב׳קולי שמעת וכו'.
2
ג׳ונבין נא אם הפשט על העבר בלבד ששמע ד', למה כתיב על העבר לשון קול ועל תפילה זו שמבקשים לעתיד רוחתי שועתי, ולא ג"כ קול. וכן הא שאיתא בספה"ק, הא דבשבת של ר"ה אין תוקעין משום גזרה, אבל השופר הוא לזכותנו במשפט ובמה נזכה בשבת בלא שופר.
3
ד׳איתא במדרש עה"פ (יואל ב) וד' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו וכו' וד' נתן קולו לפני חילו בר"ה. כי רב מאד מחנהו אלו ישראל וכו'. בבריאת העולם היה דיבור. בדבר ד' שמים נעשו. ובקבה"ת חוץ מהדיבור וידבר אלקים וכו' היה ג"כ קול, ועיקר היראה השיגו ישראל מהקול. כמו שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ד' אלקינו וכו'. והיא השלימה את בריאת העולם. כי אי יראת ד' אין ואי לא לא (שבת לא). לכן בר"ה שצריכים לשוב לד'. ומי ששב רק שבשעה שיהיה בבהמ"ד בתורה ותפילה רק אז בלבד יעבוד את ד', לא עשה ולא כלום. כי עיקר התשובה היא באותו מקום ובאותו זמן, היינו שגם כשנהיה בעולם בכל השנה נהיה עבדי ד' ונלך בדרכיו, לכן ביום בריאת העולם וד' נתן קולו לפני חילו קול של קבה"ת. ויראה נתוסף לנו שנירא את ד' יותר. ולא בשעה זו בלבד. רק גם איך שנהיה בעולם נירא אותו ית' ונעבדהו. ור"ה לא יום תשובה בלבד הוא רק גם יום היראה. שמוסיפים עתה כ"כ עד שגם בכל השנה תתפשט יראה זו של ר"ה. וד' נתן קולו לפני חילו זה ר"ה אבל לא יראה מעונש שמאיים עלינו ח"ו בעונשים ובגלל זה נפחדהו. כי אנו צריכים להיות בטוחים בד' שיוציא לצדק דיננו. וע"ז מתעטפים לבנים וכו' כדאיתא בש"ע א"ח. רק יראה של קבה"ת, יראה מזה שהוא ית' מתגלה יותר לנו
4
ה׳אדה"ר וחוה כששמעו את קול ד' בגן החביאו א"ע. וכן רצו ישראל לעשות בקבה"ת וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ואמר להם מש"ר כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ופרש"י להרים אתכם. בקבה"ת נעשו ישראל בנים למקום, והאב כשמטיל אימה על הבנים לא לרחקם ח"ו כונתו. רק גם להרים אותם אליו. וגם הבנים ביראתם לא יתרחקו ולא יטמינו א"ע רק עוד יותר יתקרבו ויכניסו א"ע תחת כנפי אביהם. ואפילו כשיראים מחטאיהם ג"כ יתקרבו וישליכו א"ע לפני אביהם. לאמר חטאנו עזור נא לכבס אותנו. הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני (תהלים נ"א). אבל לא ע"י יסורים וחליים רעים.
5
ו׳כשבאים ימים הנוראים. שכל הבריאה מן התולעת אשר מתחת לארץ ועד המלאכים אשר בשמים יחפזון. והאיש ישראל כלו מזדעזע מאימה ואינו יודע על מה לצעוק. אם על צרותיו המרובים שאינו רואה מבוא איך ימשך הדבר הלאה, או על עזיבת נפשו, ואיך יצעק על מצב גופו ודאגותיו אם עברה השנה הזאת ואינו רואה מה עשה בה. ובמה עבד את ד'. ואלו הביט בנפשו עתה איך תוארה מן מחשבותיו רצונותיו ומעשיו של כל השנה היה נופל על פניו ארצה. אבל הגמרא (ברכות ג') אומרת א"ר יצחק ב"ש משמיה דרב ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי וכו' והגליתים לבין אוה"ע. היינו שעל שניהם יחד ד' שואג. על עונותיהם ועל שגלו שהיא צרותיהם. כי שני דברים הללו מצירים כביכול למעלה. ועל שניהם ד' שאג ישאג. וגם איש הישראלי. רק כשנטרד בצרכיו. או בשעה שכאבי גופניותו חזקים מרגיש רק את כאביו הגופנים. אבל כשנותן לב למצב נפשו בעוה"ז. ימיו קצרים שבעים ושמונים שנה. ועולם הנשמות הוא הנצח שלו. וכל הנצחיות תלויה באותם ימים הקצרים של עוה"ז. בשעה אחת של עוה"ז תלויות כמה מאות שנים של עולם הנצחי, ומה עשה בשעה זו או זו, ומה יהיה באותן מאות שנים אלו למעלה, אף בכל יום הזה אף בשבוע גם בשנה זו ובכל שנותיו איך תיקן איך טיהר א"ע בהם, ממש ימרט את שערות ראשו.
6
ז׳וכשימי ראש השנה באים. בא האיש בלב מלא דאגה משניהם. מגופו ומנפשו, רק שזה החילוק שבצרת נפשו הוא הגורם על שהתנהג כך. הן אמת שהטרדות הדאגות וצרות ישראל הם גורמים הרבה להתרחקותנו. אבל מ"מ ד' ית' אינו מנסה את האיש יותר מכפי יכולת האיש לעמוד בהם. ומי שחושב שצדיק הוא ומבקש לו תרוצים והצטדקאות על כל מעשיו. עליו אומר הפסוק הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, ובימים אלו צועק האיש ביותר לד' אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני, וכיון שהאיש ישראל רוצה באמת לעבוד את ד' א"כ מה חסר לו.שמעתה יעבוד את ד', ב' דברים חסרים לו, ישועה מן צרותיו, וגם תוספת יראת ד' שיתחזק יותר בעבודה. לא יראה מאיום. כדרך שמאיימים ח"ו את הגזלנים והרוצחים השפלים השואפים באמת לגזול ולרצוח. כי אין רצוננו ח"ו להרע, וכל שמץ התרחקות ח"ו נוגע לנפשנו, וגם אין לנו כח לאיום יותר קשה. רק תוספת יראה מאהבה. וזהו אפשר רמז הגמרא שהקב"ה שואג כארי דוקא. פשוט מפני שקולו גדול. אבל גם להנ"ל. כי הפסוק אומר הישאג אריה ביער וטרף אין לו, היינו שהאריה אינו שואג לטרוף ולבצע את כעסו. רק בשעה שכבר יש לו טרף משמחת גבורתו אחר ששכך כעסו שואג. והנה הגמרא (קדושין ל"א. ע"ב) שואלת מזמור לאסף קינה לאסף מבעי ליה. ומשני ששפך חמתו על עצים ואבנים. היינו ששכך כעסו בעצמו כביכול שהחריב את ביתו. לכן בג' משמורות הלילה הקב"ה שואג כארי. והשל"ה הק' מביא סימן אריה שאג מי לא יירא. ר"ת אריה. אלול ר"ה יוה"כ הושענא רבא. ומדרש הנ"ל. וד' נתן קולו לפני חילו זה ר"ה. הן יראה נתוסף בימים אלו משאגת ד' במרום. אבל לא יראה של כעס ואיום ח"ו רק כאריה שכבר שכך כעסו ואצלו ית' שכך חמתו כביכול בעצמו כדי שלא להרע לישראל.
7
ח׳יראה של אהבה האיש ישראל משיג בקרבו בימים אלו. ובמה נתלבש קול ד' בימים אלו. בקול ישראל, בתפלתו. וד' נתן קולו וכו' בר"ה, כי רב מאד מחנהו אלו ישראל. שבקול ישראל קול ד' נשמע. ובימים אלו האיש צועק יותר בתפילותיו. וכל דברי קדושה הם ברעש. וזה הדיוק שעל כל משמר אומרת הגמרא הקב"ה שואג. ובשעה שהתפלל רבי יוסי (ברכות ג') וכן הא שאמר לו אליהו ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות וכו' אף שג"כ אותן הדברים אומר הקב"ה כמו בג' משמורות, מ"מ לא אמרו שישאג כנ"ל, מפני שבשעת התפלה שישראל צועקים בתפילה וקול ד' בהם נתלבש. והרי הוא כמו כל דברים רוחניים שמתעלמים כשמתלבשים בלבוש, והאיש ישראל בקולו בתפלתו. ובפרט בימים אלו שד' נתן קולו בר"ה ע"י ישראל. נתוסף לו יראה, כי הוא ית' ישאג כאריה בו, ואריה שאג מי לא יירא. והסימן אם פעלה תפלתו במרום אם אצלו פעלה לעורר אותו ביראת ד'.
8
ט׳והנה כשבאנו עתה לשוב לתקן את פגמנו ולכבס אותנו לטהר לפני ד'. צריכים לדעת לתקן את שורש הפגם, כדי שנוכל לתקן. שלא נפגום יותר ח"ו ושמעתה נהיה עבדים ובנים תמימים לד' ית'. ושורש כל הפגמים הוא מחטא עץ הדעת טוב ורע, ובפרט שלפי דעה אחת במדרש, הדין בר"ה נקבע מפני שיצא אדה"ר אז בדימוס בפטור. לא שכל אחד יתקן את כל הפגם של עץ הדעת כוונתנו. שזה יהיה רק לעתיד, אבל החלק שמתקן האיש בקרבו צריך לתקן בשורש אותו החלק, כמו מי שיש לו מדה רעה של כעס והסבה היא בגלל ששותה הרבה משקאות המשכרים אז אף אם לא מסיר את כל כעסו מעליו מ"מ צריך לתקן את שורש פגמו. ולא במדת כעסו יתחיל. רק במדה המגונה של שתייתו יתחיל. כן צריכים להסתכל בשורש כל הפגמים. שהוא עץ הדעת טו"ר. וצריכים להבין, בשלמא ידיעת הרע רואים אשר פעל עץ הדעת, אבל ידיעת הטוב מה פעל. כלומר איזה ידיעה טובה פעל עץ הדעת, ואם הפשט עץ הדעת טו"ר כפשוטו לבד להבחין בין טוב לרע. האם לא ידע קודם שאכל להבחין בין טוב לרע. לפי ענין עבודה אפשר, כי איתא בספרי כ"ק אא"מ הק' זצוקללה"ה (בשם רבינו הק' מוה"ר רבי מנחם מנדל מרמינוב זצללה"ה) על וישלח אברהם את ידו, שכיון שבאמת רצון ד' היה שלא ישחטהו לכן לא רצתה היד לשחטו, והוצרך א"א לשלחה בע"כ מפני שהוא שמע מד' לשחטו ע"ש. והנה זאת היא מדרגה גדולה מאד מפני שאברהם אבינו שמע בפירוש שד' צוה לשחטו ומ"מ תרגיש היד להיפך, את שהוא באמת רצון ד'. אבל כשאינו שומע את ההיפך ואבריו מרגישים את רצון ד', מדרגה זו יש לכל ישראל, רק לאחד יותר ולאחד פחות. כי איתא מהאר"י זצ"ל שמי שבאה לו בכיה בלא סבה בימים אלו סימן הוא שדנין אותו במרום, היינו שלבו הרגיש עתה מה נעשה בשמים. אבל זהו רק בדבר מועט כזה, וגם בדבר שנוגע לו ולדינו בחי' לב יודע מרת נפשו, וכדי שירגיש יותר את אשר נעשה במרום ואת רצון ד' תלוי כבר בתיקון עצמותו והתקרבותו לד'.
9
י׳והתחלת עבודת הרגשה זו אינה בדבר שאינו יודע אם מצוה היא, או בכלל כשאין דעתו עמו, שבשעה זו ירגיש שרצון ד' הוא. רק יתחיל בדבר שיודע שמצוה היא, יודע הוא שצריך עתה להתפלל אבל לא בלבד שלא תהיה תפילתו קבע וכחוב להתפטר ממנה. וגם לא יתפלל מפני שיודע בלבד שצריך להתפלל. אך גם ירגיש תשוקה להתפלל ותשוקה זו היא הרגשת רצון ד'. וכן בכל המצות. וזה עץ הדעת טו"ר. גם הדעת טוב פגם הוא. שאינו מרגיש מאומה את רצון ד'. רק מפני הדעת בלבד עושה. האב עם בנו כ"א עושה לשם השני לא רק מפני שמבין בלבד שצריך לעשות. רק שעושים מעצמם מאהבתם ומהתקשרותם זל"ז, ואם עושים רק ע"י ידיעה סימן התרחקות הוא.
10
י״אוהנה כל עשיה שעושה האיש מתוך רצונו וכוונתו. אז העשיה היא לבוש שהוא כולו עם כונתו ורצונו מתלבשים בה עד שהלבוש עצם ממנו הוא. וכמו הגוף שהוא לבוש הנפש ולא דבר נפרד ממנה, רק חלק הנפש שנתגשם עד שנעשה גוף. כן גם הוא פנימיותו רצונו ומחשבתו נתרקמו ונתגשמו עד שנעשה מהם עשיה זו. משא"כ כשאינו עושה מפנימיותו רק מפני שמבין לבד. אז לבוש העשיה נפרד ממנו כמו מלבוש נפרד שמלבישים לגופו.
11
י״בוהנה אומרים בפתח אליהו ולבושין תקינת להון, שכל העולמות לבושים שהארת ד' מתלבשת בהון. רק שהיא בחי' לבושיה מניה וביה כהדין קמצא. כנודע. חוץ מזה שלמעלה אין שייך פירוד והרכבה גם לשכל פשוט הוא כנ"ל, מפני שהוא ית' בדעתו ורצונו הפשוט ברא את העולמות, א"כ בעשיית העולמות נתלבשה הארתו ית' בלא פרוד רק מניה וביה. והעשיה היא התגלות הארתו ית' דעתו ורצונו. וכיון שהלבושים תלוים במעשה ישראל ועבודתם ולבושים דלבישת בצפרא לא לבישת ברמשא כנודע (תיקוני זוהר כ"א). לכן אם איש הישראלי עושה התורה ומצות מפני שרצון ד' ואור קדושתו אשר בקרבו מושך אותו, ועשיתו זו לבוש נפשו לבוש שאינו נפרד. גם במרום לא נעשה פגם כלבושין רק לבושיה מניה וביה כעין גוף כנ"ל. משא"כ כשעושה רק בחי' עץ הדעת טוב. מפני שיודע לבד. אז עשיה שלו את המצות כלבוש נפרד. לא כגוף. קודם חטא עץ הדעת היה רק גופם לבושם. ואח"כ שרק בשכל עשו, הוצרכו ללבוש נפרד, וגם למעלה נגע בלבושין הפגם.
12
י״גובזה אפשר להבין רמז הגמרא ברכות פרק אין עומדין (לב, א) עה"פ ועתה הניחה לי, אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו רבש"ע אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם. כי מש"ר אמר אז אם אין פניך הולכים וכו' לא מחילת עון וישארו רחוקים רק שלא יענישם בלבד. רק שיתקרבו שוב לד' כמו מקודם וידור ד' בכל לב ונפש ישראל כמו שהיה. וע"ז כביכול תפס וכו' בבגדו. שבאם לא יהיו שוב מלאים קדושה וכל מעשיהם יהיה מהתעוררות קדושה אשר בהם. ח"ו מגיע הפגם גם בבחי' לבושין של מעלה.
13
י״דלכן עתה בר"ה כשבאנו לכבס את עצמינו. לא כדי להתפטר בלבד. רק גם לתקן הפגם של עץ הדעת טוב ג"כ באנו, והכל יעשה מקרבנו ומקדושתו ית' אשר בנו. אשר זאת היא הפשטות ותמימות ישראל, לא בחכמות ולא בעץ הדעת טו"ר, רק קדושת ד' אשר בקרבנו עושה, אז וד' נתן קולו וכו' בר"ה, ואיך נשמע קולו, כי רב מאד מחנהו אלו ישראל. בתוך ישראל קול ד' נשמע. לא בסתר לבם לבד, רק הצעקות וקולות של ישראל בתפילה ושופר קול ד' הוא. וזה שמתפללים קולי שמעת, הקול שלי בטח שמעת כיון שקולך הוא וכך הוא הדין השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך (ברכות יג, א) רק מתפללים אל תעלם גם לרוחתי לשועתי, גם הדיבורים שאני מדבר מצרכי צרכי הגוף והנפש שזה שלי, ג"כ תשמע.
14
ט״ולכן ברה"ש שחל בחול ישנם התקיעות שהם קול לבד בלא דיבור, קול ד', להעלות גם דבורי התפילה לד', בבחי' קולי שמעת הקול לבד לכן אל תעלם אזנך גם לרוחתי לשועתי. אבל בשבת שהכל קודש גם הדיבור, ודבר דבר וכו' מפני שהדבור ג"כ קודש, לכן גם הדיבור בלבד של ישראל ג"כ דבר ד' הוא, כלומר אין תוקעין פשוט כמו שאומרת הגמרא שלא יעביר ד' אמות ברה"ר. ולכן במקדש שאין שם שבות תוקעין, אבל גם עתה אנו זוכים לפני ד' בלא התקיעות מפני שגם הדיבור דבר ד', וד' שומע אותנו ומזכה אותנו.
15
ט״זמן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה.
16
י״זכי איתא מתלמידי הבעש"ט ז"ל, על הפסוק מלאה הארץ קנינך שאנו אומרים לד' ית', שבכל דבר מן העולם יכולים לקנות את ד' עכלה"ק. וזהו אצל כל איש ישראל, רק כל אחד לפי מצבו קונה את ד' ע"י דברי העולם, למשל האדם שהוא רעב ובאכילתו שבה אליו נפשו. אז אם יתבונן האדם אף מעט. מה היא פעולת התבואה והמאכל בעולם, ולמה נמצאת, אין לה שום תכלית אחר רק להשיב את נפשו או נפש שאר אדם, ורואה בזה את מפעלות ד' ית', איך שברא כל דבר בחכמה, וזוכר את טובת ד' אשר עליו שברא בריאות רק בשבילו כדי שיכנס לסעודה מיד כדאיתא במדרש. וכשהאדם אוכל לשם ד', אז באכילה עצמה ובחלק הקדושה אשר במאכל שבא עתה בקרבו נתוסף לו קדושה ובפרט מי שיודע לכוון כוונות אכילה. כי כל אחד לפי מצבו יכול למצא בספ"ק כוונות על כל דבר אף בדרך הפשוט. ואין קושי עבודת הכוונות, הכוונות עצמם. כי כמו בפשט, יש למוד לפני הלמדן, ואף לפני ילד שמתחיל גמרא כן בענין הכוונות רק כל הקושי להאדם הוא שיהיה דעתו ולבו קשור תמיד לקדושה.
17
י״חומי שמרגיל את עצמו כך מוסיף בכל דבר אכילה קדושה, וכמו שאמר רבא לר"נ (ב"ק עב) והאי דלא אמינא לך באורתא. דלא אכלנא בשרא דתורא, וע"י שאכל בשר שור נתוסף לו קדושה ודעת התורה שלא היה לו בערב. כי באמת יש הרבה בחינות בקדושה שצריך האדם להשיג ולקבל בכל עת ועונה, אבל יען שהאדם הוא בגוף ונמצא בעולם עשיה. לכן מוכרח לקבל זאת ע"י גוף. ע"י הלחם וכדומה, ולא דוקא ע"י אכילה, רק כל שאר דבר. (היתר חסר וחבל על דאבדין).
18
י״טעלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר זמרו אלקים זמרו.
19
כ׳איתא בזוה"ק תרומה קכ"ח ע"ב על הפסוקים. לך אמר לבי, צור לבבי. וטוב לב, מטוב לבי. כולהו בקב"ה קאמר (היינו שכל האמור בפסוקים אלו בקב"ה אמר) אוף הכא אשר ידבנו לבו, מניה תקחו את תרומתי, דהא תמן אשתכח, ולא באתר אחרא, ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה. כד חמינן דרעותא דההוא ב"נ למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה. ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא וכו' ע"ש.
20
כ״אהזוה"ק אומר שאת ד' אלקי ישראל אין סוף ואין תכלית יכולים למצוא בלב הישראלי, והסימן שד' שוכן באיש הזה הוא אם רצונו של האיש הזה לרדוף ולהשיג את הקב"ה בלבו ונפשו. ומי הוא איש הישראלי שלא יהיה רצונו ותשוקתו חזקים אל הקב"ה, כי אם מה רוצה הישראלי, האם להיות מוטרד בשוק עם האברים וכל פסולת רוצה. או לשבת בבהמ"ד ושטיבל בתורה ותפילה לפני ד'. וכן האם רוצה בחורבן בית ד' חילול שם ד' ושם ישראל. או כל תשוקתו יומם ולילה הוא שיתגדל ויתקדש שמיה רבה. ושם ישראל המוסרים עצמם על קדושת שמו ית' סוף כל סוף לא יסתכן ולא יתבזה כ"כ עוד. כל חיי ישראל מלאים תשוקה זו, והרבה אנשים ישנם שנלאו מרוב התשוקה והתקוה לזה. וחושב אני שהרבה אנשים ישנם שאינם יכולים לעורר א"ע בתפילה ועבודה לא מפני שנמוכים הם. רק מפני שנלאו ונחלה נפשם והיא שוכבת וקשה לה לקום בתפילה והתעוררות.
21
כ״ביש מי שכל תשוקתו היתה שמיד יאיר ד' את הודו בארץ וגם ישראל יושעו, ובכל יום ויום אומר היום או מחר בטח כבר יושיע ד' א"ע כביכול ואותנו. וישנם אנשים שיודעים שהארת פנים זו היא בחי' הגאולה, והקץ נסתר, והוא ית' הוא היודע מתי לגאלנו, אבל מקוה הוא שעכ"פ בגלות נושע ולא יתרבו כ"כ צרותינו עד שיקשה כ"כ לנו לעבוד אותו ית'. ולא זו בלבד אלא שהלב והמוח נעשים מטומטמים, ומקוה שד' יאיר את עיניהם ולבם של ישראל בקדושתו וכ"א יראה לפי מצבו את ההדור נאה. ומקוה איש זה לבוא אל בחי' זו וזה אל בחי' אחרת, אבל הכל נסתר ותשוקתו לא באה ולפעמים נדמה לו שעוד נופל הוא מכפי שהיה בימים הראשונים, ודומה האיש הזה למי שרץ בתשוקה רבה לבוא אל איזה מקום ונפגע בכותל, שככל שתשוקתו יותר גדולה יותר נופל ומתרוצץ הוא ר"ל. נפשי חולת אהבתך. אנא א־ל רפא נא לה וכו' אז תתחזק ותתרפא וכו'. שע"פ פשוטו הוא שכ"כ אהבתה רבה עד שקשה לה לנשאה. ונחלה. ובחולי זו לא נחלשה האהבה, רק עוד מתגברת ומבקש רפא וכו' בהראות. ובזה תתחזק וכו'. אבל זאת היא לצדיקים שכ"כ לבם בוער לד' עד שחולת אהבה הם. ולכל איש פשוט כמה שתהיה אהבתו. מכיון שאינו הולך הלאה ואינו עולה בה לכן נחלה מזה. אנא וכו' בהראות לה נועם זיוך. שבשעה שמרגשת מעט מנועם זיוך ומתעוררת בתשוקה אז תתחזק וכו' גם זאת מהבקשה רפא נא לה שתתחזק נפשי, כי היא עיקר מחלתה שנפלה וקשה לה להתחזק. וזה הסימן באיש. אם כשמרגיש עצמו בנפילה ואינו יכול לעורר א"ע. דואג ומיצר לו ולפעמים אף בוכה מי יודע אם אין זאת מפני שהשליך ד' אותי מעל פניו, סימן הוא שאין זאת השלכה ח"ו רק חולת אהבה כנ"ל מפני שאינו עולה אל אשר חשב. ואם ח"ו אינו דואג ולא מיצר לו או שמסתפק באנחה משפה ולחוץ ח"ו סימן התרחקות הוא.
22
כ״גאיתא בזוה"ק ומובא בר"ח שעה"ק פ"א. לית קדושא לעילא אלא אי אית קדושה לתתא. (ג צג) עכלה"ק. א"כ לא את עצמנו לבד צריכים אנו לקדש בתשובתנו רק גם את העולמות אף העליונים. לכן זה החילוק בין תשובה מחטאים בלבד לבין תשובה יתירה לקדש א"ע ואת העולמות. ר"א ב"ד שביקש שמים וארץ בקשו עלי רחמים (ע"ז יז) לא רצו, מפני שזה היה טרם ששב. היינו בראשית תשובתו שעוד היה צריך לנקות עצמו מהחטאים ולא יגיע טובה להם, ואמרו שצריכים לבקש ע"ע. כיון שמתשובתו לא יגיע להם. משא"כ כשאיש ישראל מרבה בתשובה לקדש עצמו שכל העולמות מתוספים בקדושה עי"ז. כולם עוזרים לו. להאיש קשה להבין איך אפשר לו להוסיף קדושה גם בעולמות העליונים. אבל הדבר הוא להיפך. האיש ישראל עיקרו ושרשו במרום. וכל מעשיו פועלים במרום ושם במקום קדושה שאין רע אין קשה כ"כ להרבות קדושה. ובכל מצוה שעושה ובדברי קדושה שמדבר נתמלאו עולמות העליונים בקדושה. רק את עוה"ז הגשמי קשה לקדש. אבל לא שהאיש בן חורין מלקדש גם את עוה"ז. ודי לו הקדושה שמוסיף במרום, כי כשמקדשים את שמו ית' אין אומרים קדוש לעילא לבד רק גם לתתא. את הכל ברא ד' לעבדו. והפסוק אומר כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחנך וכו' והיה מחנך קדוש. בב' דברים צריכם לעבדו ית', באחרי ד' אלקיכם תלכון. שאנו נלך אחריו ית', וגם שד' הולך אצלנו מתהלך בקרב מחנך. ואז כשגם הלתתא מתקדש והיה מחנך קדוש. כי כמו שא"א לשום נברא להשיג אותו ית' כך א"א להשיג במה לעבדו ית'. לכן אל יאמר האיש רק בדברים עליונים אפשר לעבדו ולקדשו. ולא בדברי עוה"ז. כי רק מי שחושב שהכל ח"ו שכל אומר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, והאיש ישראל שיודע שהוא ית' לית מחשבה תפיסה ביה כלל יודע שא"א להשיג ולהבחין במה לעבדו ובמה לא. ובכל דבר צריכים לעבדו, ולפעמים עבודה שנראה אצל האיש כרחוקה או שהוא במצב שפל עתה ורחוק. יכולה לעלות ולהעלות את האיש יותר משאר העבודות. בכל דבר ובכל זמן בכל דבר עבודה שבא לידו צריך הוא לעבוד את ד'.
23
כ״דלמשל לפעמים חושב האיש מה טוב היה באם היה לנו קרבנות. בהם לא הייתי משגיח על כל מצב, ותמיד הייתי מתחזק כ"כ לעבוד בהם את ד' בכל כוחי ויותר מכוחי ואת כל נפשי הייתי מגלה, היש לשער קרבן ריח ניחוח לד'. והן אמת שצריך כאו"א לדאוג מאד על החורבן ועל ההסתר הנורא, אבל בגלל זה לא יתרשל מעבודתו, כי אם באמת רוצה הוא לעבוד את ד' יש לו עבודה שהיא עוד גדולה מן הקרבנות והיא התפילה כמו שאומרת הגמרא ברכות (פרק ה') גדולה תפילה מן הקרבנות. ואדרבה בזה יחזק האיש עצמו בתפילה. ויצייר בעיניו ויחשוב איך הייתי עומד על קרבני. הכהן עומד בבגדיו והלויים בשירתם ואש ד' יורדת מלמעלה ומעלה את הקרבן לריח ניחוח לד'. ועתה כשאני עומד בתפילה שזיכה ד' אותי ברחמיו שהיא גדולה מן הקרבנות איך ובאיזה אופן צריך אני לעמוד בתפילה.
24
כ״הומי שחושב זאת, שאין לנו השגה גם בעבודה. ובכל דבר שד' מזמין לו צריך לעבוד. אז גם אינו נופל כ"כ כשנראה לו שלא הגיע אל אשר השתוקק להגיע. כי מי יודע מה דורשים ממנו במרום. ואפשר עבודה זו שנראה לו נמוכה דוקא עולה למרום. יותר מעבודה אשר קוה לה. משל למלך שצריך לשלוח שליח למערת פריצים גנבים ושבורים. הן אמת שמי שהולך לשם מעצמו בלא שליחות המלך שאיש גרוע הוא. אבל מי שמיצר לו ע"ז שמוכרח להמצא שמה. ורק משום כבודו של מלך נמצא שם ועובד את עבודת המלך שם בתמימות ולב שלם. הן אמת שמוחין גדולים אינם עולים במערת הגנבים ושבורים. אבל אם עבודתו שלימה שמוסר עצמו למקום הזה לשם המלך. מה גדולה עבודתו עד שלפעמים אפשר עוד יותר גדולה מעבודת השרים היושבים בהיכלי טוהר רואי פני המלך.
25
כ״וודוד המלך ביקש. שמרה נפשי כי חסיד אני. ודורשת הגמרא (ברכות ד') לא חסיד אני וכו' ואני ידי מלוכלכות בדם וכו'. והלא כל איש ישראל אומר תהילים ואיך אומרים כי חסיד אני ואין ידינו מלוכלכות וכו'. אבל האיש ישראל שמשתוקק לעבוד את ד' בתורה מצות שירות ותשבחות כל היום ובע"כ מושכין אותו אל הרחוב אל החנות וכו' צועק אל ד' שמרה נפשי כי חסיד אני. כל עצמי מלוכלך אבל לא מעצמי ומרצוני הלכתי שמה רק מפני ששלחתני לעבוד עבודתך שמה. אבל שמרה נפשי. המקומות מסוכנים לנפש ושמור נא אתה אותה.
26
כ״זנחזור לזוה"ק הנ"ל אשר ידבנו לבו מני' תקחו את תרומתי דהא תמן אשתכח ולא באתר אחרא. המלאכים שרפים חיות ואופני הקודש שואלים איה מקום כבודו. ואיפה מקום הא"ס וא"ת. בלב איש הישראלי, והאיש הישראלי עומד לפני לבו כלפני ארון הקודש מסוגר וצועק ובוכה למה פנלך תסתיר תשכח עניינו ולחצנו. שכחה שייכת לדבר שהיה וכבר עבר ואיך אומרים תשכח עניינו ולחצנו, האם כבר חלפו עניינו ולחצנו. הלא כמעט אין לנו רגע מנוחה. אבל בעונש ח"ו כתוב ואנכי הסתר אסתיר ב' פעמים, וזה ח"ו רע. כי האיש שנותן לב שד' בקרבו ומוסתר ממנו, אז אף אם ההסתר אצלו ח"ו מטמטום הלב ונמיכיות הוא, מ"מ כשמסתכל הרבה בזה יתעורר בו כאב לב ויצעק ע"ז ואז סוף כל סוף יפתחו לו שערי לבו ואור ד' יופיע עליו. וממילא אל העונש לא יגיע כי ישוב מקודם. אבל מי שההסתר נסתר ממנו. שדעתו טרופה ומסובכת בשטותים ואינו נותן לב לאשר נסתר ממנו אינו צועק ואינו שם לב ואינו פותח שערי לבו וח"ו גם יענש. לכן ואנכי הסתר אסתיר זהו עונש שח"ו יסתירו את ההסתר שלא יראה שנסתר ממנו. אבל למה פניך תסתיר תשכח עניינו ולחצנו. הלא אנו כואב לנו ומתיסרים על זה שנסתר מאתנו. ואם כי אין הכאב תמידי אצלינו, זהו רק מפני הטרדות והצרות, ולמה תשכח עניינו ולחצנו שיש לנו לפעמים. היינו יסורים פנימיים מזה, ולמה תסתיר הלא היה לנו יסורים וצעקנו ע"ז.
27
כ״חוזהו אפשר רמז התקיעות לפי מצבנו ע"פ המשל הנודע מספר הקדוש אמרי אלימלך. למלך שהיה לו בן וכו' וגירש את בנו, אבל אמר המלך א"א לי להיות רחוק מבני אף יום. ואם יראני בני אין זה גלות. לכן במקום אשר תגרשו את בני עשו לי חדר בצד חדרו מכוסה שלא יראני. והיו שניהם בגלות האב והבן. והמלך ראה את כל אשר נעשה לבנו ואת צערו ויצטער גם הוא. אבל את צערו הסתיר ואת קול בכיתו העלים שלא ישמע בנו ויראהו. כי הכל לטובה. וגם האב כביכול גם הבן מוכרחים לסבול. הן בשעה שהיה הבן מוטרד לא הרגיש מאומה. אבל כאשר נפש מטרדותיו ודעתו ולבו היו צלולים היו הרבה זמנים אשר אמר אל לבו. מה זאת שאת רוח אבי אני מרגיש כאן כאלו היה בקרבתי, והביט אל ימין ואל שמאל ולא יראהו. ויתגברו געגועיו ותשוקתו אל אביו וישאף עמוק נשמתו אל קרבו. רוח אבי אהה, רוח אבי אהה ויאנח. אבי אבי מי יתן ואראך מי יתן ואשק אותך. וירא אביו את תשוקת בנו וצערו וכביכול הוסיף להשתוקק ולהצטער גם הוא, אבל התאפק כי כן מוכרח להיות ועוד לא הגיע העת להתודע. פעם נתיסר הבן מלך ימים רבים וצרות רבות עד בלתי נשוא, וכששב אל חדרו נפל לארץ מגודל עיפתו והנה מרגיש שוב את רוח אביו והתחיל לבכות הרבה ולצעק אבי אבי איך תראה ברעתי, האם ח"ו כלו רחמיך, אבי אבי הלא מרגיש אני שקרוב אתה אלי, ואיך תתאפק מבלי התראות אלי, וכ"כ צעק ובכה עד שלא היה אביו יכול להתאפק וגם הוא התחיל לבכות. ושמע הב"מ את קולו וידע את מקום חביון אביו ורץ אליו. ויחבקהו וינשקהו וישיבהו אביו אליו.
28
כ״טוהנמשל מובן מאליו. נתגרשנו בגלות, אבל אדוננו אבינו מלכנו אינו יכול להיות בלעדנו וגם הוא כביכול בגלות עמנו מבלי שנראהו, ואיפה נסתר. בלבנו, כנ"ל בזוה"ק. דהא תמן אשתכח ולא באתר אחרא. והן האיש הישראלי מרגיש את קרבת אביו אבל לא ידע איפה הוא. ד' ית' רואה בצערינו וכביכול מצטער עמנו והוא גלות השכינה ואינה מתגלית לישראל כי עוד לא הגיע הקץ.
29
ל׳והאיש מבקש שמע ד' קולי וחנני וענני. חנני בזה שתענני ואשמע את קולך וארון אליך ואחז בך כביכול ולא ארפה אותך. והקול שופר קול ד' הוא עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר. וזה הכל כשהאיש כ"כ צועק ובוכה עד שנכמרו רחמי האב וגם הוא צועק ובוכה עמנו. עלה אלקים בתרועה ד' בקול שופר. לכן זמרו אלקים זמרו. כי בטח עי"ז נושע כיון שאת קול ד' בשופר אנו שומעים ובזה לנו יתגלה ויתחבר ויושיענו.
30
