דרך המלך, חגים, ראש השנה ה׳Derekh HaMelekh, Holidays, Rosh Hashanah 5
א׳ראש השנה ליל ב' (תר"צ)
1
ב׳אשרי העם יודעי תרועה.
2
ג׳ואמרו חז"ל שיודעים לפתות את בוראם בתרועה. ונבין נא מה ענין תקיעת שופר להתעוררנו, ומה לפתות את בוראם בתרועה.
3
ד׳אמנם איתא במדרש שיר השירים פ"ב עה"פ אני חבצלת השרון אמרה כנסת ישראל. רבש"ע בשעה שאת מעמיק עיניך בי אני מרטבת מע"ט כשושנה ואומרת שירה. הה"ד ש"ה ממעמקים קראתיך ה' עכ"ל הק'. עיקר בריאת כל הנמצאים היא שיאמרו שירה ויגלו מגדלות ה'. וכל אחד מהנבראים אומר שירה כידוע מפרק שירה. ומגלה ניצוץ מגדלותו ית'. והאיש ישראל שקדושת ה' נמצא בו יותר, הוא העיקר ששר שירת ה' אשר כל הברואים גם המלאכים מצפים לשמוע את שירתו שמפאר את ה' ית' ומגלה את גדלותו וקדושתו. ולא לאחרים בלבד, לספר למי שאינו יודע הוא שירתו, רק גם לו לעצמו.
4
ה׳והאיש ישראל שמשתוקק לה', ובגודל תשוקתו לומד תורה ועושה מצוה, הכל הוא מפני שחלק גדלות ה' בקרבו ודוחקת אותו לצאת ולהתגלות דרך מוחו בשכל התורה או דרך איבריו בעשית מצוות, ובתורתו ועשיית מצוותיו מרגיש התרוממות הנפש והתקרבות לה' מן ההתפארות וחלק שירה שיוצאה עתה על ידו, אבל שירתו זו שיוצאה דרך השכל היא רק בחינת מציץ מן החרכים. נפשו מצומצמת וטמונה בגופו. ורק דרך שכל האנושי שלו מציצה ומסתכלת בקדושתו. וכיון שרק דרך לבוש שכל האנושי מסתכלת. לכן יכולה להסתכל בכבודו ית' ג"כ רק דרך לבוש ושכל של מודה במקצת וכדומה, לבוש אנושי, זה לוה וזה מלוה וכו', שבהם מתלבש כבוד של מעלה. אבל לפעמים בעת מוחין דגדלות יש שכל נפש הישראל מתגלה מחוץ ללבושי' ואז מסתכלת גם בקדושת ה' ית' חוץ מלבושי העשיה. ואומר האיש שירה ומפאר את גדלות ה' לפי מצבו. לא שמדבר מן מודה במקצת ושאר עניני האדם בלבד שבהם מלובש ניצוץ גדלותו, רק שמדבר מן הוד מלכותו בעצמו. בשירה. לא שמספר נפלאות חדשות שלא ידע מקודם, כי כל איש ישראל כשמאמין בה', מאמין שה' ית' הוא כל יכול, וכל הנסים והנפלאות שראה מה' אינם חדשים אצלו. כי כבר האמין מקודם שה' יכול לעשות כל אלה.
5
ו׳וכמו שבים אמרו שירה. האם לא ידעו כולם שסוס ורוכבו רמה בים ומה ספרו והוסיפו בזה. ואם רק להודות לה' אמרו השירה. היה די להם בפסוק אחד עזי וזמרת י־ה ויהי לי לישועה וכדומה. אבל כעין משל גופני שאינו דומה לגמרי הוא, לאב כאשר טוב לבו ושמח לפעמים. מתפעל יותר מן מעלות בנו. אף שלא ראה עתה מעלות יתירות מאשר ראה בו מקודם. רק מקודם לא היה בשמחה והיתה נפשו מצומצמת בקרבו והביטה נפשו רק ע"י סדק, ע"י שכלו. והיתה ראייתו מצומצמת שגם מה שראה לא ראה היטב. ולא את עצם המעלות ראה, רק מן רשימה מסדר המעלות של בנו ראה, כמו מי שרואה רשימה מן בית יפה שאינו מתפעל ממנה כמו מי שרואה את עצם הבית. ועתה בטוב לבו ובשמחתו שיש לו התרחבות הנפש. רואה הוא בכל נפשו ורואה את עצם המעלות ומתפעל מן הראיה השלימה שראה עתה. ואף שבפרטיות דיבוריו אינו מספר עתה מעלות יתירות. מפני שהדבורים אינם יכולים להכיל בקרבם רק רשימה, מעלה זו וזו וכו' מ"מ ברוח פיו שלו היוצא בדבוריו נמצא הרבה יותר מגדלות בנו עד שמי ששומע מאביו עתה איך שמספר בהתפעלות והתפלאות. מוקיר את הבן יותר אף שכבר שמע מאביו את סדר רשימות מעלות בנו. מפני שאביו רואה עתה יותר ומספר יותר ברוחו מאשר יכולים הדבורים להכיל בקרבם.
6
ז׳וכעין זה הוא ענין שירה שאחר הנס, גם מקודם ידע שה' כל יכול. ואינו מספר חדשות. כי גם מקודם האמין וידע שה' ית' יכול כל אלה ועוד יותר כנ"ל. רק שמתחילה שהיתה נפשו מצומצמת היתה ראייתו מצומצמת דרך סדק וראה רק רשימה של הדברים. ועתה מגודל שמחת הנס התרחבה נפשו, וכיון שיצאו מגדר הצמצום לקדושה נגלית זכו להשראת השכינה וראו ראיה יותר שלימה בכל נפשם עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בנבואה ועי"ז אמרו שירה. כלומר את ראייתם זו מגדלותו ית' גילו בשירה. אף שבפרטיות דבריהם אין מוצאים חדשות יותר מאשר כבר ספרה התורה מכל נסי ה' להם בפרעה ובחילו, עד שגם עתה מי שאומר את שירת אז ישיר בכוונה בשמחה ובהתקדשות והתייחבות הנפש מעוררת בו ראיה חדשה שא"א לו לבאר בדיבור ולהבינה בשכל. מפני שראיה זו עתה היא ראיה יתירה מראיה של מציץ מן החרכים דרך סדק השכל וכדומה.
7
ח׳היוצא לנו מדברינו שצריך איש הישראל להשתדל שהמצוות שעושה לא יהיו יבשות רק כמו שאומר המדרש מרטבת מע"ט, ובמה מרטיבין אותן, ברוח השירה שנמצא בו ודוחק ונתגלה בהן. וכשנפשו מתרחבת יותר אז אומר שירה בפועל. לכן צריך איש הישראל להרגיל את עצמו בהתעוררות הנפש שתצא מצמצומי גופו ולא תהיה ישנה וטמונה. והתעוררות והתגלות נפשו צריכה להיות בכל קצה מקצוות הנפש שיגיע לידו. בו יאחז ויוציאנה. כלומר העיקר צריך להתעורר שתתעורר ותתלהב מגדלות ה' ותתפלל אליו ית' משוך עבדך אל רצונך לחזות בנועם ה'. אבל אם מוציא עתה בקרבו התעוררות להתפלל על אחד מצרכיו. ואז אם ירצה להשקיט את התעוררות זו ולהתעורר דוקא תיכף מקדושתו כנ"ל. גם זה וזה לא יעלה בידו. להתעורר מקדושתו אין נפשו מוכשרה עתה. ואת ההתעוררות להתפלל על צרכיו ישכך. לכן מוטב שיאחז בקצה הזה של הנפש שמצא עתה היינו בהתעוררות צרכי נפשו שנתעוררה נפשו להתפלל לד'. ויתפלל את תפלתו מקירות לבו ובהשתפכות הנפש. וכיון שנפשו מדברת עתה בגילוי הלב לד', אז מרוב שיחה והשתפכותה יעלה להתעוררות אמיתית על דברי קדושה להתלהב מגדלותו ית' בשירה וזמרה לד'. וזה שאיתא בתיקוני זוהר (ל') על אותם שצועקים הב הב. כי להתחיל יכול גם בתפלה על צרכיו אבל יבוא מזה לתפלה ושירה אמיתית. משא"כ אם גם ההב השני היא על צרכיו זה לא טוב. כי נשאר הוא רק בתפלות והתעוררות צרכיו בלבד. הב אחד יכול להיות על צרכיו ולא הב הב, כנ"ל שלא להשקיט את התעוררות התפלה על צרכיו עד שיתעורר לתפלה אמיתית רק יתפלל בהתעוררות והשתפכות בתפלה על צרכיו ומזה יבוא לתפלה אמיתית.
8
ט׳ואפשר זה רמז הפסוקים (תהלים ל"ט) אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכו' "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני בעוד רשע" היינו מלאך הרע והמתבל "לנגדי". כי דומה לי שחוטא אני אם אתפלל על כאבי הגופנים ורוצה אני לשתוק מתפלתי זו ולהמתין עד שתתעורר בקרבי תפילה והתעוררות אמיתית. אז "נאלמתי דומיה" "החשתי מטוב" מתפילה טובה החשתי ולא נתעוררתי וגם "כאבי" התפילה שיכולתי להתפלל מכאבי שנתעוררתי בה "נעקר" ונשחת ממני מפני ששתקתי. לכן כל עוד "חם לבי בקרבי" כל עוד "בהגיגי" ובמחשבתי "תבער אש" לא אשתוק רק "דברתי בלשוני" הגם שדברתי אז צרכי הודיעני ד' קיצי וכו' וע"ז היה חם לבי, מ"מ כיון שלא שקטתי רק דברתי בלשוני זאת, נתעוררה נפשי עתה רק לצרכי שמים "ועתה מה קויתי ד'", ועתה. אף שהתחלתי מקודם לדבר בצרכי, מ"מ ועתה אינני מקוה ומתפלל עוד על צרכי רק לד', תוחלתי לך היא.
9
י׳והנה כל ענין עבודה זו לפעול התגלות הנפש בשירה ולהיות מרטבת מע"ט. והמניעות שיש לאיש ישראל בזה וכובד וטמטום הלב שיש לו עד שאפילו גם את המצוות עושה ביבשות ורקות ח"ו. עד שצריך עצות ותחבולות להתעורר זאת היא מלחמה שנוגעת עד למדום. כמו שנודע מזוה"ק שעיקר שרה הבחי' מלכות כנסת ישראל למעלה, ולפעמים ח"ו מתגברים החיצונים ר"ל עלי' ונשארה נאלמה בחי' נאלמתי דומיה בחי' דום י־ה. וע"י שאיש הישראל מעורר את נפשו בזה שתתפעל ותתעורר בשירת ד' מחזק בזה את הבחי' מלכות שתשוב לשיר לד', ומעוררת בזה את דודה להתיחד עמה כנודע. ועיקר התגלות הנפש לשירה נגלית היא ע"י שמחה, שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא, ע"י השמחה אשא ואעלה את נפשי מן לבושיה, אליך ד'. ותראה את קדושתו יותר מראיה של מציץ מן החרכים דרך סדק השכל לבד. וזה שאומר המדרש אמרה כנסת ישראל רבש"ע בשעה שאתה מעמיק עיניך בי וכו' ואומרת שירה שיר המעלות ממעמקים קראתיך ד'.
10
י״אעיקר הישראלי וכל הקץ וגאולה הרוחנית והגופנית תלוי בזה שיראה את גדלות ד' וקדושתו. ויגלה אותו הן בתורה ומצות והן בשירה לד', וזאת היא גם התקרבות כנסת ישראל עם דודה למעלה. וכל התעוררות הנפש מצמצומה לשירה היא בשמחה כנ"ל. שזאת היתה ע"פ פשוט התעוררות השירה אחר הניסים. ואיך נהיה בשמחה אם ישראל כ"כ שקוע ביסורים יסורי הכלל ויסורי הפרט. ואומרת. בשעה שאת מעמיק עיניך בי וכו' ש"ה ממעמקים, אף אם לא זכינו עוד לצאת מן מעמקי ושאול הגלות, עכ"פ העמק את עיניך עינא פקיחא והשגחתך בי במעמקים שאני נמצא. והושיענו בגלות. הלא גם בגיהנם נתבצר מקום לבני קרח, ולמה לנו לא, די שבית קדשינו חרב ואין לנו כהן ולא מזבח לכפר. ולא מקום אשר עין בעין נראה די, מגורשים ומדולדלים בגולה אחר גולה ומדחי אל דחי. עוד ממררים את חיינו ביסורים שונים. ונראה כאילו ח"ו רוצים בכונה לשבות מאתנו כל ניצוץ של שמחה. ולהשפיל ולדכאות את נפש הישראל, ואיך נשמח ואיך נגלה ונעורר בנו רוח השירה וראיית הנפש והתקרבות לכבודו ית'. והאם שפלות זו רק לנו מזקת. הלא גם מונעת מאתנו שמחה ואת מצותינו ותורתנו מונעת מרטיבת השירה. ושוללת כל התרוממות רוח השירה מאתנו והעדר שירת מלכות למעלה ויחודה בדודה. אם כן גם למעלה כביכול נוגע הפגם. המלאך אמר להקב"ה בשעת החורבן אני אבכה ואתה לא תבכה. רק המלאך יכול לבכות ולא יבכה די. אבל איש ישראל כשבוכה ומיצר לו אפילו על דאגותיו הפרטיים כל העולמות בוכים עמו אף השכינה כביכול בוכה כנגדו. ובאמת גם האיש שבוכה ומתאנח על דאגותיו. לא על דאגותיו בלבד דואג רק נפשו בקרבו תזעק על שרוחה שפלה ומצומצמת, וא"א לו להרגיש במוחין דגדלות ובהתרוממות הנפש את אור ד'. ומתפללים למה פניך תסתיר, גם פניך נסתר מן העולם. אין התגלות כבוד שמים ואין הסתכלות ישראל למעלה. כי שחה לעפר נפשנו. מפני שנפשינו ורוחנו שחה לעפר. ונעדרה השמחה מאתנו. קומה עזרתה לנו. כביכול לשנינו.
11
י״בויכול להיות שזה רמז תקיעת שופר. ונבין ע"פ משל. למלך גדול וחכם שכל רצון מלכותו היה כדי להאיר בחכמתו להעמיס אשר תחתיו. אבל כיון שהוא היה חכם גדול מאוד והעמים אשר תחתיו היו פראים ולא יכלו להבין את גודל חכמתו לא רצו לשמוע את דבריו, ועוד היו דברי חכמת המלך בעיניהם לשחוק מפני קוצר דעתם וגודל טפשותם. ולהמלך היה בן והבן היה חכם לא כהמלך. אבל הרבה מחכמת אביו הבין. וישלחהו המלך אל המדינות. שהוא. כיון שמצב חכמתו קטנה הרבה מן חכמת אביו יוכל להמשיל משלים ולהלביש את חכמת אביו במצב דעת האנשים. וגם הם יוכלו להכיר מעט את חכמת המלך ולקבל את עול מלכותו ברצון. אבל גם להבן לא עלה הדבר בניקל. תמיד התקוטטו עמו ופעמים גם יסדוהו ולא נתנו לו לדבר, גם להמשיל משלים ולהבינם גודל חכמת המלך גם לפי דעתם. והוא כיון שידע שזהו כל רצונו של אביו. לא הביט על כל זה ועבד את שלו עם כל יסוריו ועוניו. והדבר עלה יפה כי מעט מעט נתוספו אוהבי המלך שהכירו בחכמתו. אבל ברבות הימים שתמיד היה לבדו רחוק מן המלך בין שונאים שממררים את חייו גחלה על דעתו ונפל במרה שחורה ובעצבות. וכיון שדעתו נחלשה לא היה יכול עוד ללמד אותם דעת המלך. וכיון שלא יכול בשער לפתוח את פיו בחכמת אביו. נתבזה יותר בעיני העם. ואפילו מי שנשא את פניו מקודם על שהוא שליח ובן המלך וחכמת אביו בפיו. עתה שהלך חשכים ואין נוגה לו. לא דעת ולא חכמה. ג"כ ביזוהו ושחקו בו כאשר ישחקו כמשוגע ר"ל. והב"מ בראותו כל אלה שלא די שאת העם לא יוכל ללמד ואת גדלות וחכמת המלך לא יודיע לזולתו. אלא שגם הוא בעצמו דעתו נאבד ממנו ר"ל. ואם יעבור עוד איזה זמן ח"ו כולו יתאבד. התאנח ובכה ומה יעשה. לשוב אל המלך א"א לו כי המלך צוהו שלא תראה פני בלתי כאשר תלמד אותם חכמה. וגם הם כאשר יראוהו שבורח מהם באופן זה יהרגוהו על הדרך. ובאם היה יכול להביא את אביו למקומו שהוא נמצא בו היה יותר טוב. כי אז יראה אביו את מצבו המר ואז או שילקחהו שוב לביתו עד אשר תתחזק דעתו. או שכיון שכל חולשת רעתו באה מן המרה שחורה שלו. כי אז אך בראותו את אביו וישמח באביו ישוב אליו רוחו ויתחזק דעתו. ויוכל שוב להבין חכמת אביו כמו מקודם. וילמד גם להעם את חכמתו. אבל איך יביא את אביו אליו. הן אמת שאמר לו אביו שכאשר יתן לו ידיעה שיבא אליו יבא. אבל רק כאשר יגלה שם הרבה חכמה ואת גדלות המלך יכירו. ואז אמר המלך תקראני ואבוא שמה לג את מלכותי באהבה וברצון. ואם ירמה את המלך ויקראהו ויחשב המלך כי לגדלהו קורא אותו. ויבוא ויראה כי כדי בזיון וקצף, אדרבה הם השונאים מתריעים על נצחונם גם בן המלך שבא ללמד להם חכמה נתהפך לשוטה ומשוגע ר"ל. עוד יוסיף חמה למה רימיתני להביאני עד הלום. הדאגה גברה על בה"מ ועי"ז רוחו נדכא ודעתו נתקלקלה עוד יותר. ויהי בראות הבן שח"ו אבדה ממנו כל תקוה, אמר אקרא את אבי והיה כי יבא אבכה ואפיים אותו, ראה נא אבי שלא היה לי שום עצה אחרת, גם דעתי כבר נתקלקלה וגם אני בעצמי בסכנה ח"ו, לכן אם באמת הבן כ"כ יודע לפייס את אביו, אז לא די שלא יחרה לו על שקראהו. אלא שעוד יחזקהו וישמחהו וישיב אליו רוחו ודעתו, ושוב יוכל ללמד דעת המלך משא"כ אם גם עתה מתרשל בנו מלפייס את אביו. וגם לזה כבר אין לו דעת להכיר מה עשה ורימה את המלך עוד מוסיף חמת המלך גם על זה, לא די שלא עמדת בנסיון ללמד להם דעת כאשר עשית בראשונה אלא עוד העזת לרמותני.
12
י״גוהנמשל הוא ד' ית' ברא את העולם בגין דישתמודעין ליה. אבל כיון שחכמתו ית' למעלה מכל השגה ולמעלה מכל העולם. לא יכלו בני האדם להבינה ועוד עבדו ע"ז ר"ל, ולקח ד' את ישראל שהוא ימשיך את חכמתו וגדלותו ית' בלבוש עוה"ז. בתורה של עוה"ז. והוא ילמדם דעת אלקים. משה קבל תורה שהוא גרם להמשיך את התורה בלבוש העולם, ולא עוד אלא שנשתלחו מהיכל המלך לד' כנפות הארץ, ואמרו בגמ' לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוסף עליהם גרים (פסחים פז), ולולי זאת היו מקבלים את עונשם בא"י על חטאיהם. אבל רק כדי שיתוספו עליהם גרים וילמדו אותם דעת ד' עד שתמלא הארץ דעה את ד' נשלחו, וישראל הלכו בגולה עם אור ד' והתורה להאיר לכל העולם ויקבלו כולם את עול מלכותו ית' עליהם, אבל לא בקל עולה הדבר להם, מתקוטטים ומענים את ישראל בכל מיני יסורים. כי גם מה שהמקטריגים מעוררים קטרוג | ודין ח"ו על ישראל למעלה. ומה שאוה"ע מענים אותם למטה הכל ענין אחד הוא, הסט"א והחושך אינם נותנים להם לפשט את אור ד' בעולם ועל זה מדכאים אותם, רבש"ע כי עליך הורגנו כל היום. וע"י היסורים נפש הישראל נדכאה וחסרה שמחה, ואז גם הדעת אלקים שבישראל נתקלקל. וברבות הצרות והשפלות לא די שאין לנו הכח י ללמד להעולם דעת וגדלות ד' ולהראותם כי ד' ית' לפניהם ומלכותו בכל משלה. אלא גם מאתנו ח"ו נסתר. וחוץ מזה שישנם כמה מישראל שח"ו יוצאים חוץ לשיטה מחוסר דעת ד'. אלא גם לאותם שאוחזים א"ע במס"נ בקדושתו ג"כ אין להם אותו דעת עליון שצריך להיות לאיש הישראל. ויוכל לפארו ולקדשו בשירה וזמרה. ומה יהיה, כל עצמנו ותכליתנו היא לגלות קדושת ד' לנו ולכל העולם. ועוד ח"ו הסט"א מתריעה על נצחונה. חושך בעולם. וגם הישראל הבן מלך דעתו נפגמה. הן אמת שאמר הקב"ה וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ותקעתם בחצוצרות על עולתיכם. מפני שהשופר הוא קריאת נצחון לד' שיבוא כביכול כי גילנו את קדושתו. גם לעתיד יתקע בשופר גדול וגם בכל שמחה מועד ור"ח שהיתה התגלות קדושה יתירה תקענו. וזה ענין תקיעת שופר בר"ה ג"כ. אבל איך נתקע עתה בידענו שלא בלבד שלא למדנו לאחרים דעת ד'. אלא גם אנחנו נפגמנו. אבל האם יש לנו עצה אחרת. כבר נשקענו עד צוארנו ביסודי הגוף והנפש. וכיון שהדעת והשמחה ח"ו נעדרה. כל עצם גופנו וקדושתנו בסכנה ח"ו.
13
י״דאשרי העם יודעי תרועה ואומרת הגמ' שיודעים לפתות את בוראם בתרועה. שצריכים לדעת שלא דיה התרועה לבדה. כי אין אנו ראויים לה. רק מפני שאין לנו עצה אחרת. וצריכים לפתות את ד' בשעה שתוקעים. ראה ד' והביטה את גודל צרותנו שלא היתה לנו עצה אחרת ונאלצנו לקראותך אלינו. מן המיצר קראתי י־ה וכו'. לא מתוך שמחה והתגלות אלוקות שגלינו, רק מן המיצר. עננו אתה שנהיה במרחב. ואז כל נפש ישראל בהתקרב ד' אליה בתקיעות משגת קדושה ושמחה. לב חדש ורוח חדש אתן בקרבכם שנוכל לעבוד את ד' בשמחה מתוך הרחבה. ולגלות לנו ולכל העולם את קדושתו ית' ונזכה לגאולה השלימה בב"א.
14
