דרך המלך, חגים, ראש השנה ט׳Derekh HaMelekh, Holidays, Rosh Hashanah 9
א׳ראש השנה
1
ב׳תקעו בחודש שופר וגו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב.
2
ג׳תיבת כי נראה שהיא נתינת טעם על תקיעת שופר, ומה הטעם כי חוק וגו' הלא גם מקודם ידענו זאת עוד מהתורה. וכן המדרש שופטים מובא באמרי אלימלך לר"ה אומר הקב"ה לישראל בני חייכם בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה שנאמר ויגבה ד' צבאות במשפט, וע"י שאתם מגביהים אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם עכ"ל המדרש. ונבין נא מדוע דוקא בדין שמשמרים, הלא ישנם מצות הרבה בין אדם למקום אשר צריכים לקיימם, וכן ע"י שאתם מגביהים וכו' אף אני עושה צדקה וכו', הלא הלשון אף משמע שגם בני ישראל עושים צדקה ואף הקב"ה עושה צדקה, והלא המדרש התחיל בדין שעושים.
3
ד׳אבל [איתא] מתלמידי הבעש"ט ז"ל שמאזני המשפט ששוקלים בשמים הזכויות של ישראל ג"כ מעבודת ישראל המה. כי למעלה הכל מעבודת ישראל נעשה. ומן המשפט בשמים נמשך משפט אצל כל איש יהודי בלבו על מעשיו. ולדרכנו יוכל להיות כי יש ב' משפטים, המשפט שאיש ישראל שוקל בדעתו את מצותיו אם לעשותם ואיך לעשותם טרם שעשה אותם, וכן המשפט בשמים ששוקלים זכויותיו של אדם, אבל חילוק יש בין משפט ישראל ובין משפט שמים ששוקלים. כי בכל מצוה יש גוף ונשמה. המצוה המופשטת בעצמה רצון ומחשבת אלקי במצוה שעושה עתה וזהו נשמת המצוה. והנשמה זו שורה על גוף המצוה על מעשה המצוה, ואף המצוה שקיימה במחשבה יש ג"כ עשיה של מחשבתו. לכן האיש השוקל בדעתו טרם שעשה את המצוה היינו קודם שגוף המצוה נמצאה ונתקשרה בו. או שוקל רק את נשמת המצוה ומעיין בה וממשיך בזה את נשמת המצוה, וכשבא לעשות אח"כ את המצוה ולהלבישה בגוף אז גוף קדוש כפי הנשמה נמשך ועושה אותה בקדושה כפי שצריכים לעשות מצוה. אבל רק המחשבה עם שיקול הדעת יכול להמשיך את נשמת המצוה. משא"כ מחשבה לבדה אינה ממשכת. כי במחשבה האדם חושב רק מה שיודע לכן בכח המחשבה להמשיך ג"כ רק כפי מדרגתו, אבל כח השופט נתן ד' באדם שימצא מה שנעלם ממנו כי הוא שופט ושוקל בדעתו דבר שלא ידע אם כך או כך. לכן אם משמש עם כח השופט שלו לקדושה אז בכוחו להמשיך דבר למעלה ממנו.
4
ה׳וזהו שוהין שעה אחת קודם התפלה האמור בחסידים הראשונים. ולא קודם התפילה לבד רק קודם כל מצוה צריכין לשהות ולהתבונן ולשפוט עליה וממשיך עי"ז נשמת המצוה, וגוף המצוה עם העשיה נעשה כפי הנשמה, וכל מה שאדם יודע יותר לחשוב קודם כל מצוה, אז נשמה יותר גדולה ממשיך למצוה. ובאמת מה שצריך האדם לחשוב אין לאמוד ולהקצוב, כי אם האדם מתחיל להתבונן בדעתו ולשקול זאת שהוא הולך לפני ד' לשרתו ולקיים מצותיו אז באים לו מחשבות ומשפט אמת בלבו מה שישקול ומה יחשוב. אבל אם אינו חושב מאומה קודם המצוה אז יש עשיית המצוה היינו גוף בלא נשמה. כי לא המשיכה מקודם, ואף אם חושב בשעת עשיית המצוה מה תועלתו כי גוף המצוה כבר נברא בלא נשמה, והנשמה שחפץ להמשיך עתה רק כפי הגוף נמשך. כי הגוף נעשה מקודם כנ"ל. ואיזה גוף ממדרגה קטנה בלא נשמה.
5
ו׳אבל בענין שיקול הדעת והמשפט אל ישקול האדם אם לעשות את המצוה או לחדול. או אם יעשה באופן טוב אם לא, רק יגמור תיכף בדעתו לעשותו באופן היותר טוב, וישקול וישפוט בדעתו איך היא האופן היותר טוב, ואיך יוכל הוא האדם לעשותו באופן היותר טוב. כי מה ששוקל בדעתו אם יעשה את המצוה או לא יעשה ח"ו. וכן אם יעשה בכל לבו ונפשו וטהרת נשמתו כפי שצריכים לעשות מצוה ממצוה ד' או יעשה רק כמצוה אנשים מלומדה. אז האופן השני אם לא לעשותה או אם לעשותה רק כמצות אנשים מלומדה זהו עבירה. כי כמו ישב ולא עבר עבירה נוטל שכר כאילו עשה מצוה כשבא דבר עבירה לידו. כן ישב ולא קיים מצוה כשבא מצוה לידו אף שאין הזמן גורם עבירה בידו, וכששופט בדעתו אם לא לעשות המצוה אז גם מחשבת עבירה המשיך ולא נשמת המצוה לבדה המשיך רק גם נשמת עבירה המשיך למצוה. אבל האיש ישראל צריך לגמור בדעתו שיעשה את המצוה ויעשה באופן היותר רצוי, ואח"כ ישפוט במאזני שכלו איך הוא האופן היותר טוב ואיך יגיע עדיה. ואז ממשיך עי"ז נשמת המצוה, וכשהוא עושה את המצוה נכנסת נשמת המצוה בקרבו. וממילא נמשך אח"כ לעשות מצוות ויוכל להשיג בתורת ד' ולראות אור אלקי כי נשמת המצות בו. והכל תליא לפי כונתו בעשיית המצוה ולפי הנשמה שממשיך לה, אבל אם שוקל ח"ו אם לעשות או להיפך לחדול אשר גם נשמת עבירה נמשכת ונכנסת בו אז ח"ו יוכל אחר המצוה להכשל בעבירה.
6
ז׳ויכול להיות שזה רמז המשנה שמצוה גוררת מצוה ועבירה וכו' שמצוה גוררת מצוה זו שמצוה גוררת שממשכת אותו אח"כ לעשות עוד מצוות ידע האדם שזהו מצוה. אבל ועבירה גוררת. מצוה זו שח"ו גוררתו אח"כ לעבירה. כי המשיך לה גם נשמת עבירה. וזהו עבירה ח"ו.
7
ח׳ואין כונתנו שכל איש יהיה תיכף בבחינת שלא יתעורר בו כל תאוה ורצון לא טוב. כי זהו באמת מדרגה גדולה אשר אך אחר עבודה רבה ובזמן רב יכולים לבוא אליה. אבל מה שאמרנו זהו לכל איש ישראל שאף שמרגיש רצון לא טוב מ"מ יגמור בדעתו שלא לעשות כרצון הזה רק לעשות מצוה ובאופן שצריכים לעשות מצוה. כי הרגש הלב והחלטת הדעת הם שני דברים מחולקים. ואף שההרגש הוא לא טוב מ"מ בדעתו יגמור למצוה וישפוט עליה איך לעשותה. באופן שאיש יהודי צריך לעשות מצוה. וצריך הישראלי להרגיש תיכף בעת המצוה אם נעשית בנשמה וחיות אם לאו. כי אם לאו מתה היא רח"ל בלא נשמה, וכן תפילה אם היא בנשמה בבחי' שוהין שעה אחת מועלת כי יש בה נשמה. ונשמת התפילה ממשכת ישועתו. משא"כ אם ח"ו מתה היא קשה שתפעל כי מה יוכל עצם מת ח"ו לפעול. ורחב"ד אמר אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל מלשון שגר תנורא הסיק התנור. אם שגורה התפילה שיש בה אש של קדושה. כי המשיך לה נשמה יודע אני שהוא מקובל כנ"ל. לכן אנו רואים שאף כל איש ישראל אחר המצוה נתקדש ואינו יכול כ"כ לעשות עבירה. מ"מ ישנם אנשים שאף שעשה המצוה מ"מ כשבא ח"ו לעבירה ה"ה כמו קודם המצוה. אבל החילוק הוא כנ"ל מי שהמשיך נשמה למצותו וחיה היא. אז הנשמה נכנסת בו ואינו יכול אח"כ לחטוא כ"כ כי נשמת מצוה בו. משא"כ מי שמצוה מתה עשה בלא נשמה ובלא חיות אינו נשמר מעבירה ולא מיבעי זה רק עוד להיפך כנ"ל. שגם נשמת עבירה המשיך כי רע ומר לו ח"ו.
8
ט׳ובזה נוכל להבין מעט רמז המדרש [בפ'] מצורע. מעשה ברוכל אחד שהיה מכריז מאן בעי למיזבן סמא דחיים ר' ינאי שמעיה דמכריז א"ל תא סק להכא זבין לי. א"ל לאו אנת צריך וכו' הוציא לו ספר תהילים הראה לו פסוק מי האיש חפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב וגו', אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיע עכ"ל. והמדרש בפשטות קשה להבין מאוד עפ"י פשוט למה הודיענו המדרש את מסחרו של המכריז וכי לא ידענו את כל זה אם היה נכתב מעשה באחד שהיה מכריז וכו' וכל הענין שהכריז מאן בעי וכו' והראה ספר תהלים. ויותר קשה דברי ר"י שאמר שלא ידע פשט המקרא עד שבא הרוכל. ולפי פשוט אין אנו רואים שיאמר הרוכל פשט, ואם אמר פשט מדוע לא מפרש המדרש כי זהו העיקר שהודיענו. אבל לפי הנ"ל הודיענו הרוכל הרבה בזה, כי ידוע הגמרא קדושין כל שעסקו עם הנשים סורו רע וחושב גם הרוכלים. אבל הרוכל הזה כנראה היה צדיק, והודיענו הרוכל איך יכולים להשמר מעבירות, ואמר מאן דבעי מי שמתפלל, למזבן סמא דחיים לא יתפלל בבחי' מצות אנשים מלומדה רק שיהי' סם חיים בתפילתו כנ"ל נשמת חיים. וכן בכל מצוה לא תהיה מצוה מתה רק עם סם חיים והראה בתהלים מי האיש וגו', אשר היה קשה לר"י סור מרע ועשה טוב, האם הסור מרע אינו עשה טוב מי שמתרחק מעבירה האם אין זה בחי' עשה טוב, וכן להיפך העשה טוב הוא סור מרע ג"כ. מי שיצרו מפתהו שיעבור עבירה שלא יניח תפילין והוא מסיר העבירה ומניח האין זה סור מרע ג"כ. וכן ראשית הפסוק נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה מדוע לא כתוב ג"כ נצור לשונך מדבר רע כמו שפתיך מדבר רק כתיב מרע סתם. והרוכל הודיע בזה שהמעשה טוב בעצמו לא די. רק צריכים לשמרה שלא תהיה רע כנ"ל ומתה או ח"ו בנשמה לא טובה בחי' ועבירה גוררת, וזה סור מרע ועשה טוב, העשה טוב בעצמו. העשיה טובה ג"כ צריכים לשמור מרע. וכן נצור לשונך מרע לאו דוקא שלא תדבר רע. רק אף כשתנצור שפתיך מדבר מרמה ותדבר דברי תורה ותפילה ג"כ תשמרם מרע. והודיע זאת במה שאמר מאן דבעי. מי שמתפלל צריך עוד לקנות סם חיים לתפילתו כנ"ל.
9
י׳והנה האיש הישראלי שממשיך נשמה קדושה למצוה, לא לעצמו לבד מטיב רק גם לאחרים. כי מקודם לא היתה המצוה נמצאת והיה קשה שמי שהוא יתעורר אליה, כי רצון האדם מתעורר לדבר שנמצא, ועתה כאשר נולדה המצוה, אז יוכל לב איש ישראל להתעורר אליה ברצון ותשוקה. אבל חילוק יש בין שהמשיך בעצמו נשמה למצוה או שהמשיך אחר את נשמתה, כי מי שהמשיך בעצמו אז נשמת המצוה נכנסת בו כנ"ל וממילא משתוקק לכל התורה כנ"ל. נשמת המצוה בו ועומד ומצפה מתי תבוא מצוה לידו ויקיימנה. ונחשב כאילו קיים כל התורה במצוה אחת כמו שכבר דברנו כי על שאר המצות הרי הוא בחי' נאנס ולא עשה כי הוא משתוקק אליה ואך שלא באו לידו. משא"כ מי שנתעורר למצוה ע"י שאיש אחר הוליד נשמתה אז רק אליה חושק לקיים רק אותה מצוה, והוא בחי' ונפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ד' אשר לא תיעשנה ועשה מאחת מהנה. כי תחטא מלשון חסרון כנודע. נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ד' שנחסר הנפש מהמצות. ע"י כי בשגגה היא בלא דעת ומשפט הקודם, ונעשה מהמצות אשר לא תיעשנה כאילו לא עשה אותם. כי בלא נשמה היא. ועשה ומה שנחשב כעושה כנ"ל מפני שאחר הולידה, ועשה מאחת מהנה עשה רק אחת וכל התורה אינה כלולה בה, זה חטא.
10
י״אהיוצא לנו מדברנו שצריך האיש הישראלי לדון תמיד את מצותיו ולשקול אותם אם המצות שהוא חפץ לעשות ראויות לעשות לפני מלך הכבוד, ואיך יעשם לפניו ית', איך יעמוד עבד לשרת את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ויען שקודם עשות המצוה שוקל כך טרם שנברא גוף המצוה, לכן ממשיך בזה נשמה למצוה והגוף של המצוה נעשה כפי קדושת ערך הנשמה. ולזה נקראים המצות חקים ומשפטים כי צריך האיש לשפוט עליה תמיד כנ"ל. לא שישפוט אם ישמרם ויעשם אם לאו ח"ו. רק יהיה אצלו בחי' חוק ולא יעבור חקה חקקתי שיעשם ויעשם באופן היותר טוב. רק ישפוט וידין איך הוא האופן היותר טוב לעשות למלך עולמים כנ"ל.
11
י״באבל המשפט ששוקלין בשמים מצותיו של אדם היא אחר העשיה. לכן גם הגוף של המצוות נשקל. לכן אם האדם דן א"ע מקודם וממשיך נשמה. והגוף נעשה כפי הנשמה גוף קדוש. אז זוכה בדין כי מצותיו קדושות. משא"כ ח"ו להיפך כשיש למצותיו רק גוף אז מי יזכה וכו' וזה הפשט מן משפט האדם נעשה משפט לעילא לשקול זכויות של ישראל. כי ע"י ששוקלים בנ"י מקודם אז נעשים המצוות זכויות לשקלם לטוב כנ"ל. ומן המשפט לעילא נמשך לכל איש ישראלי דין ומשפט שבכל השנה ישקול מצותיו כנ"ל וימשיך נשמת המצוות. היינו אף מי שלא המשיך נשמות למצותיו כי לא שפטם אבל ע"י משפטו בשמים בבחי' דין אם יזכה כנ"ל. לכן ע"י ששוקלים עתה מצותיו אם טובים אם לא. אז מזה נמשך להאדם משפט בלבו שמעתה ישקל למצותיו (אם טובים כנ"ל) וימשך נשמות להם.
12
י״גואנו מבקשים באין מליץ יושר וכו' והלא אם יש עליו מלאך אחד וכו' ואיך מכל התפילות אין ח"ו מליץ יושר. אבל מול מגיד פשע כי הדבורים ג"כ פשע ח"ו כנ"ל בלא נשמה. אבל לפי שדברנו אם המשפט לעילא בדין אז מזה בעצמו נמשך משפט לישראל וממשיכים מעתה נשמות למצותיהם. לכן באין וכו' תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט מזה בעצמו היינו מדין לא טוב נמשך חוק ומשפט. והמצוות תהיינה בנשמות, וצדקנו וכו'.
13
י״דוהמדרש מרמז שאמר הקב"ה בני חייכם בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה שנאמר ויגבה ד' צבאות במשפט. וע"י שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה וכו'. ע"י הדין והמשפט שאתם משמרים אצליכם אני מתגבה כי המצות נעשו כתקונן. וע"י שאתם מגביהים אותי בדין כלומר יען שכשאתם דנין אתכם אני מתגבה, לכן כשח"ו לא שפטתם אתכם אז א"ף אנ"י עוש"ה צדקה וכו' אני עושה א"ף ודי"ן, וזה באמת צדקה כי נמשך לכם דין ומשפט כנ"ל, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט. וממילא צריך האיש הישראלי ממ"נ להרגיש מעתה בר"ה רצון בלבו לכל התורה. כי יש לו משפט כנ"ל ונשמה. והפסוק אומר תקעו בחודש וגו' כי תקיעת שופר מורה דין כנודע. אבל לא דין גמור ח"ו רק דין ומשפט בלב כל ישראל בחי' בינה שופר של מעלה. לכן תקעו בחודש בעת שהחודש מתכסה. למה דוקא באין ירח. כדי שלא יהיה עדים. ומה המורא כ"כ מעדים יען כי חוק לישראל הוא שהמצות צריכות להיות חקים ומשפט בנשמות המצות והיא רק חוק ולכן ח"ו משפט לאלקי יעקב ולא לישראל. לכן צריכים לעורר בשופר בינה ומשפט בלב כל איש ישראל ועי"ז נזכה במשפט.
14
ט״ונמצא לפי הנ"ל שמי שיש לו קודם המצות התבוננות ושיקול דעת הקדושה אז ממשיך נשמת המצוה, וגם גוף המצוה נעשית אח"כ בקדושה לפי ערך הנשמה שהמשיך. ונשמה זו נכנסת בקרבו. וע"י שנשמת המצוה בו זוכה לרצון קדוש ולהשגות קדושות בחי' אשרי איש שישמע למצותיך. שישמע את אשר מגלים לו המצות. משא"כ מי שאינו מתבונן מקודם ואינו ממשיך מקודם נשמה אז אף אם בשעת המצוה מתבונן. אבל הגוף נעשה בלא נשמה. והנשמה שממשיך אח"כ רק כפי ערך גוף מת הוא, ונשמה כזר נכנסת בו נשמה גופניות. וממילא גם השגתו קטנים ודלים וגופניים.
15
ט״זובראש השנה ע"י הדין נמשך מאזני משפט להנידון. בחי' יכולת להמשיך נשמות על כל השנה. ויוכל להיות שלכן רשע שאינו גמור וטוב לו ונותנים לו שכר מצותיו בעוה"ז הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כנודע הקושיא. אבל לפי הנ"ל מנשמת המצוה שנכנסת באדם זוכה להשגה, אבל תלוי אם קודם המצוה חשב ותיקן בדעתו אז נשמה גדולה המשיך וגם גוף המצוה קדושה היא וממילא השגותיו ג"כ השגות קדושות הם משא"כ אם קודם הצוה לא היה לו טהרת ועבודת המחשבה אז נשמה גופנית נמשך, ואינה יכולה בעצמה להשיג. אבל בר"ה כל איש יהודי משיג נשמה למצותיו מהדין כנ"ל תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט. אבל הנפש זו לא נכנסה בו, ואך על לעתיד להמצות שיעשה הוא. ולכן אינו משיג על ידה, אבל תוכל הנפש אשר בו ממצותיו שעשה שנכנסת בו להשיג השגות מנפש דר"ה. אבל איזה השגות תוכל נפש גופני לשמוע ג"כ השגות גופניות. לכן אף שהוא לא ידע מ"מ נפשו ממצותיו מרגשת שבאם תעשה מסחר זה תרויח וכו' שזה ג"כ ענין השגה גופנית, ומי שיש לו נפש גדולה ממצותיו שעשה אז השגותיו ג"כ גדולות.
16
י״זוזה יוכל להיות הרמז בהגמ' ברכות י"ח ע"ב. מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בשני בצורת בער"ה והקניטתו אשתו וכו', אשר מלבד הקושיות הנודעות קשה עוד האם הנשמות כשעולות למעלה בר"ה לשמוע מה בשמים לא היה להם מה לשמוע רק דברים אלו אם טוב לזרוע ברביעה ראשונה וכו', וכן מה מניעת הריבה שקבורה במחצלת של קנים שלא יכלה לעוף בשמים האם בגופה עפה הלא רק בנשמתה, ומה החילוק אם קבורה במחצלת של קנים ומה מונעת מחצלת של קנים לזה. ואח"כ ענתה דברים שביני לבינך כבר נשמע בין החיים האם חושבות הנשמות את עוה"ז לעולם החיים ואתהן למתים. אשר גם אנחנו בעוה"ז יודעים כי שם עיקר ארץ החיים הוא. אבל נודע כי החומר מכונה בשם אשה. לכן בבוא ערב ר"ה והרגיש כי החומר שלו מתנגד למצותיו. כי הקניטתו אשתו על שנתן דינר לעני. חפץ לעשות חשבון הנפש ולדעת איזה נשמה נמשכה ממצותיו אם נשמה קודם לעשי' כנ"ל או גופנית. אבל כנ"ל בר"ה בין כך ובין כך נמשך נשמה מהדין ג"כ תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט. לכן שמע שיש לו ב' נשמות ומספרות זו עם זו. ונשמת ר"ה בקשה את נשמת מצותיו שתתעלה להשגות, והיא השיבה כי גופנית היא קבורה במחצלת של קנים וטמונה בגוף ואיך תעלה ותשיג, אבל בקשה שנפש דר"ה תעלה לה, אבל איזה השגות תוכל נפש גופני להשיג ג"כ גופניות מי שזורע ברביעה ראשונה וכו' ותצליח בגשמיות, עד שנפלה קטטה בין אשתו וכו' היינו החומר. ובין אמו של אותה ריבה מי היא המצוה שמולדת את הנפש, ואמרה אשתו של אותו חסיד בואי ואראך וכו' איך היא קבורה במחצלת של קנים, שכבר נמאס להחומר בעצמו שהמצוות יהיו ככה בלא משפט מקודם ונשמת המצות יהיו גופניים קבורה במחצלת של קנים, ועליה לעשות המצוות יותר בקדושה ובעבודת המחשבה מקודם, וכשנשמת ר"ה ג"כ חפצה לגלותה דברי העולם כנ"ל, אבל נשמת מצותיו אמרה הנח לי דברים שביני לבינך אינני שומעת עוד כנ"ל. כי כבר נשמע בין החיים. אני שומעת כבר בדברי אלקים חיים. לכן בר"ה נתגלה לכל איש ישראלי השגות גדולות. וצריכים להשיג חוץ מצרכי העולם גם דברי אלקים חיים. ולזכות להיות מרואי פני השכינה ומשומעי דברי אלקים חיים בבחי' וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים.
17
