דרך המלך, חגים, שבת תשובה ג׳Derekh HaMelekh, Holidays, Shabbat Teshuvah 3

א׳שבת שובה (תרצ"א)

ב׳וילך משה וידבר וכו' לא אוכל עוד לצאת ולבא.

ג׳פרש"י בדברי תורה וה' אמר לא תעבור וכו'. ולאיזה ענין הודיענו שלא יכל לצאת ולבא בדברי תורה. כיון שבין כך ובין כך אמר שה' אמר אליו לא תעבור. וע"כ יהושע הוא העובר. וכן ענין שבת שובה מפני ההפטרה שמפטירין שובה ישראל עד ד' אלקיך. מה הדיוק עד ד' אלקיך בטח לד' ישובו.

ד׳אמנם איתא ברע"מ (ג, רלה) פנחס בזוה"ק עה"פ יקום אבי ויאכל מציד בנו. אילין צלותין דאזלין ומתתרכין וכו' ויצחק בצערא וביגונא דלא יכלין לכוונא לצלותא ובגין דא לא אמר ויאכל מצידי אלא מציד בנו, בני בכורי ישראל, כגוונא דא לית לון לישראל מזונא בגלותא אלא ע"י אומין דעלמא, אבל כד אינון בארעא דישראל מזונייהון ע"י שכינתא. עכ"ל הק'.

ה׳הפשט הפשוט אפשר שע"י שאינם מכוונים את כל התפלה כראוי. ולפעמים ח"ו יש עוד מחשבות לא טובות. יש יכולת לעשו לצוד את התפלה. ולא כתיב ויאכל מצידי רק מציד בנו. את הכני בכורי ישראל ואת תפלתו צד. ואפילו גם החלקים הטובים שבתפלה שעולים למרום. ע"י שרו של עשו שצד אותם עולים. והוא מקבל את שפע הטוב שפעלו החלקים הטובים. לכן לית לון לישראל מזונא בגלותא אלא ע"י אומין. ויצחק בצערא וביגונא ע"ז על שאין מכוונים בתפלה. ואפשר שלכן לעתיד כשימליץ יצחק על ישראל כשיאמר לו ה' בניך חטאו כדאיתא במס' שבת (פט.) יחשב את התפלה מן הדברים שמטרידים את האיש ואינו חוטא בשעה זו כמו שינה וכו' כדאיתא שם בגמרא. ולמה לא חשבה לזכות בפני עצמה. אבל ההמלצה לעתיד תהיה על מעשיהם בגלות. ואם יבקש אז זכות חלקים הטובים שבתפילה. שוב יבא עשו על שכרו. כי הוא צד את התפלות על שלא נתכוונו כלן כראוי וגם הוא יושע על ידיה. לכן הוא חושב את התפלות רק לזמן הטרוד ואת הזכות מבקש מן הא קריבית נפשי קמך. שמסר את נפשו לה'.

ו׳והנה ימים אלו ימי תשובה הם. אבל גם בתפילה מרבים עתה. והגם שעיקר התשובה היא שבלבו לבד יגמור ויחליט שלא ישוב לכסלה עד שיעיד עליו יודע תעלומות. מ"מ צריכים להרבות בדברי תשובה לפייס את מלך הכבוד שחטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך. הילד השוטה שחטא נגד אביו ואינו מבין שחטא. או שהוא עזות פנים. אז תכף אחר חטאו כשרוצה איזה טובה מאביו רץ אליו בלא בושה ואומר לאביו הדברים שכבר הורגל בהם: לא אעשה עוד ככה. משא"כ הילד בר הדעת. רוחו נכאה על שמבין את גודל עולתו. לא די שיודע שאינו מתפטר בלא אעשה כה עוד וצריך הוא לפייס את אביו. אלא עוד בוש אפילו לפייסו. ועומד מרחוק אצל הפתח כשעיניו למטה ומתירא אפילו לגשת אליו. וחושב איך אביט בפני אבי כשכ"כ מריתי נגדו, וכמה פעמים הוכיחני וכמעט ביקש אותי עשה נא למעני בני והעזתי ומריתי. אם במזיד או בשוגג מפני שלא השגחתי על כל דבריו ועומד ובוכה עד שאביו מרחם עליו וקורא לו ומקרבו. ואז מתחיל לפייסו ולאמר, נסה נא עוד הפעם וכבר אעשה ככל מצותיך, עד שאביו בטוח כבר שלא ישוב לכסלה. בראותו גודל דאגתו ויגונו ובושתו מעצמו.

ז׳והנה נודע שיש ויכוח בין הקב"ה לישראל. ישראל אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה וה' אומר שובה אלי וכו'. והאם עד עולם נתוכח. אבל רק מי שדומה שכיון שהוא נאות לשוב כבר צריכים בשמים לקבלו בסבר פנים יפות ועוד ליתן לו תודה ע"ז. לזה דומה כאילו ח"ו ויכוח ומחלוקת בין הקב"ה לישראל היא. משא"כ מי שיודע בעצמו את חובתו הגדולה על שנתרחק מחי עלמין מקור הקדושה, ובכל לבו אומר לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, בושת הפנים אפילו לשוב, אז רואה הוא שאין זה ויכוח של מחלוקת ח"ו, רק מר אמר חרא וכו' ולא פליגי. משתוקקים אנו לשוב אבל בושנו, לכן השיבנו ה' אליך וקרבנו שנשוב. כנ"ל בילד החכם שמחכה עד שיקרבהו אביו, וה' ממלא את בקשתנו וקורא ומקרב אותנו ואומר שובה אלי, התקרבו ובואו ואשובה גם אליכם ונתקרב.

ח׳ואפשר זה הרמז עזות פנים לגיהנום ובושת פנים לג"ע יה"ר שיבנה ביהמ"ק וכו', האם רק בבושת פנים תלוי, כיון שהוא בושת פנים כבר מגיע לו ג"ע, ושאר מצות מה תהא עליהן. והגם שהגמרא (נדרים כ) אומרת כל שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא, רק במהרה אינו חוטא אבל האם כבר בטוח הוא. ולמה תלתה המשנה כל הג"ע בבושת פנים. ומה ענין התפילה שיבנה בהמ"ק לכאן. אבל נודע שעיקר הג"ע הוא ההתקרבות לה'. והגיהנם הוא התרחקות. לכן אף שאין אנו יכולים להתפאר שתשובתנו כראוי. מ"מ אם יש לו שבירת הלב ובושת פנים יקרבהו ה' כנ"ל השיבנו. שובה אלי. לכן בושת פנים לג"ע. אבל העז פנים. תשובתו אינה כראוי ואינו מצפה ומשתוקק שיקרבהו. כי חושב הוא שכל השערים פתוחים לו נשאר בחוץ בגיהנם. והנה גם בענין הגאולה תלוי הדבר בזה. כי באם היינו כלנו בושי פנים כי אז כבר היתה הגאולה, כיון שה' קרב אותנו. אבל כיון שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי ואינם מכירים את מיעוט ערכם, לכן כיון שעז פנים לגיהנם שאינם מתקרבים. צריכים להתפלל עתה יה"ר שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו. לכן גם שבירת הלב יותר מדי שיש לאיש הישראלי. ג"כ מין תשובה מן בושת פנים הוא איך אתקרב לה' מגודל שפלותי, אבל זהו רק באם אינו נופל ביאוש ח"ו, רק מגודל התמרמרותו מתפלל רבש"ע השיבנו אליך. ומקוה הוא לאב הרחמן שיקרבהו ויעלהו. אז מרגיש אח"כ התחזקות ושמחה, והיא היא ההתקרבות של שובה אלי, שה' קירב את נפשו.

ט׳אבל לא בדברי פיוס לבד צריכים בימי התשובה להוסיף. רק בכל התפילות. גם בשירות ותשבחות כמו שאומרים בפיוטים. וכן התפילות שמתפללים בכל השנה פסוקי דזמרה יוצר אור וכו' צריכים להוסיף בהם כוונה. כמו שאיתא בספ"ק על אותם שכל עיקר כונתם בר"ה ויו"כ בפיוטים ועיקר התפלה עוזבים ונחפזים. ובאמת זאת היא עיקר התפילה ובה צריכים להוסיף כונה. וגם על החיים פרנסה ושאר צרכינו מוסיפים בימים אלו להתפלל. כי ה' ית' נקרא שומע תפילה. בגמרא איתא לא שמיע לי לא סבירא לי (עירובין קב) וה' שומע תפלה וסבירא ליה. הוא ית' מתאוה לתפלתנו.

י׳ועיקר התפלה צרכי שמים היא. חוץ מזה שהתפילה התקרבות ישראל לה' היא. ולא אותם בלבד רק גם את כל העולם מקרבים לה' אבל האדם חושב שכיון שהוא מרגיש צורך מצרכיו. לכן כשמתפלל עליהם רק לצרכו היא התפילה. ולמה בראו ה' שיצטרך לכל אלה, מפני שה' רוצה ליתן. כנודע מספ"ק שזה היתה טעם בריאת העולם שמטבע הטוב להטיב. והספירות לא בארץ לבד הן רק גם בשמים. כלומר האיש חושב שכל הצטרכותיו לו לבדו הן. א"כ כשמדת החסד מתעוררת עליו וממשכת לו חסד רק לו הוא חסד שיקבל ובמרום אין זה חסד כשנותנים לו. ולא גבורה כשמונעים ממנו ח"ו החסד. והספירות חסד וגבורה אין שמם חסד ולא גבורה במרום כי שם אין זה חסד וכו' רק למטה באדם. אך באמת במרום עיקר החסד והגבורה וכו'. וכמו שאמרה הגמרא בזמן שאדם בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו'.

י״אואפשר זה הענין גם בהתעוררות הספירות, מי שחושב אני ואפסי עוד. הכל בשבילי. החסד שלי מפני שאני צריך, אז למעלה אין שמות לספירות כנ"ל. ואין שייך שיעורר חסד למעלה ויאמר ותכון בחסד כסאך. כי מה מקום לחסד בכסא הכבוד, והיא בחי' וחסד לאומים חטאת. אם אומר שהחסד של לאומים היא. רק שהם יתענגו זהו חטאת. ואיש הישראלי אומר וחסדך ה' מלאה הארץ. חסד שלך הוא, חסדך ה', רק שמלאה הארץ שממלאה ומתפשטת גם בארץ וגם אני מרגיש אותו. וחסד ה' רוצה ליתן וברא אותנו שנצטרך למתנותיו וחסדו, לכן התפלה להמשיך החסד לצורך שמים היא.

י״בכיון שעתה ימי תשובה שצריך האיש ישראל להתקרב לה' לפייסו ולמלא את רצונו בכל דבר שיודע שזהו רצון ה'. וכיון שיודעים שזה רצון ה' שמתאוה לתפלתנו ורוצה שנמשיך חסד עלינו שהיא גם לו חסד, לכן צריכים להוסיף בכל התפלות ובלבד שידע ויאמין שצרכותיו צרכי שמים הם, ומתפלל לה' על צרכותיו אף שמתבייש מעצמו, הנה נגש הוא עתה למשפט על מעשיו של כל השנה ועוד יתפלל על דברים צרכיים כאלה. אבל כן רוצה ה' וחסד עליון הוא זה. משא"כ אותם דצווחין ככלבין הב הב. כי נודעת הקושיא הא מתפללין תפילות ארוכות בדבר החיים והפרנסה ולמה אמר צווחין ככלבין. וכן למה דוקא ככלבין הא כל בהמה וחיה צועקת על מזונותיה. אבל הגמרא (שבת קנה) אומרת ידע הקב"ה בכלב שפרנסתו מצומצמת לפיכך שוהה את אכילתו במעיו ג' ימים. ורואים בזה איפה מין חסד אחר שעושה ה' לכלב מאשר לשאר בעלי החיים, לכלם ה' נותן פרנסתם שלא בצער, ולהכלב בצימצום. רק חסד הזה לו שלא יצטרך לאכול שאכילתו שוהה במעיו. החסד של כולם גם במרום חסד שה' נותן. ובחי' ניצוץ חסד גם במרום היא של ורחמיו על כל מעשיו ונותן. וחסד הכלב למעלה אין זה חסד כי אין נותנים לו. ורק לו הוא חסד שאינו צריך לאכל. וזה צווחין ככלבין וכו' חסד לעצמם מבקשים מפני שהם צריכים זאת היא העזה בעת הדין. ועיקר התפילות היא על צרכי האדם שג"כ תהיינה פיוס. הוא שב ומפייס לה' ומתוך הפיוס מתפלל הלא כך בראתני שאצטרך לחסדך תמיד בצרכים אלו וצויתני להתפלל על צרכי לכן אני מתפלל, גם התפילה חלק תשובה היא.

י״גאבל כנ"ל ועשו בא מצדו. שצד את התפלות על שאין מכוונים כראוי. וצריכים להשתדל בימים אלו שלא די שהתפלות האלו תהיינה טהורות בכונה רצויה ולא יצוד עשו אותם. אלא שגם את התפלות של כל השנה שצד אותם גם נוציא מידיו ונציל את העשוק מיד עושקו. ובכלל בימים אלו קל יותר להתפלל כראוי. כי איתא בס' אור נערב מהרב ר"מ מקורדוירא זצ"ל החילוק בין התפילות שמתפללים בלא כונות השמות ע"פ הקבלה לבין התפילות שמכונים בהם. ואומר שהתפילות בלא כונת השמות ביד הסט"א עוד לכלכלם במחשבות אחרות. משא"כ התפילות בכונת השמות יותר גדולות הן ואין רשות להסט"א לכלכלן. וכן הוא בכלל התפילות והתשובה שיותר גדולה אין רשות להסט"א לבלבלו ולא לעשו לצודה. כי ישנם אנשים שחושבים שאם כפרו על מעשיהם הנמוכים של השנה העברה ובפרט אם עשו מצוה אחת יותר על העבירות שלא יהיה מחצה על מחצה כבר די לו. אבל הן אמת שבעוה"ז לא יענש כיון שהמצות שלו רוב הן. אבל מה יענה בעולם העליון. הלא כל עוה"ב שלו ושל חייו הנצחיים שם בשנותיו של עוה"ז תלוים. ואם עברה שנה ולא עשה בה אף שמעונש עוה"ז ניצל אבל חלק עוה"ב חסר לו. כי איתא בגמרא עבירה מכבה מצוה. ומעט המצות שעשה דים להפקיעו מן העבירות שכנגדו. ובמה ישאר בעולם העליון. ואפשר זה הענין שדרשו חז"ל כפר לעמך ישראל אשר פדית, לעמך ישראל אלו החיים. אשר פדית אלו המתים. להנ"ל חוץ מזה שהנשמות שכבר נפטרו נדונים אז אלא גם החיים נדונים בענין נשמותיהם של עוה"ב, כמה ג"ע הכין לו בשנה זו.

י״דוזאת יכולים בתשובה. בכל השנה יש לו מלחמה על כל צעד להבריח את יצרו ממנו ובימים אלו ימי התשובה אם שב באמת ובאהבה לה', מזדונות נעשים זכויות ומהכל נעשה מצות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד. וכמו שאיתא בזוה"ק (א' קכט) זכאין מאריהון דתשובה דבשעתא חדא וברגעא חדא מתקרבין מה דלא הוי כן לצדיקא גמירא. והגמרא אומרת, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. כי נשמות ישראל בעולם העליון גנוזות תחת כסא הכבוד, וגדולה תשובה שלא מעונש עוה"ז לבד מצלת אלא אף לענין עולם העליון והג"ע פועלת. וכיון שהתפילה והתשובה בימים אלו לא לענין עוה"ז לבד פועלת רק גם לעולם העליון. תפילה עלאה היא ואין הסט"א יכולה כ"כ לפעול לבלבל את התפלה במחשבות זרות ולא שיצוד עשו אותן, ולא עוד אלא שבכוחה להוציא את כל התפילות של כל השנה מיד עשו ולהעלותן לקדושה.

ט״ווגם פשוט האיש מצמצם יותר את דעתו בימים אלו ויותר מתפלל בכונה, כי המלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון מה נענה אנן, ובכלל כפי התרגשות האיש ישראל כן כונתו. אם מתרגש יותר אז כונתו יותר חזקה ולא מתבלבלת כ"כ בנקל, ואם אין בה חיות אז אף אם מכוון. הכונה קלה היא כאילו תלויה באויר ובקל מתבלבלת.

ט״זכי איתא בגמרא שהקב"ה אומר שמעתא מפומא דכולא רבנו (חגיגה טו) היינו לא שאומר השמעתתא בלבד. רק גם את שם המחדש ה' מזכיר. כמו שאמרו ז"ל שאומר הקב"ה ר' אליעזר אומר פרה בת שתים וכו'. (במדבר רבה יט) שהזכיר את שמו של ר"א. משמע שהלכה זו שחידש באמת של המחדש היא. עד שה' אינו אומרה כהלכה סתם פרה בת שתים. רק עם שמו של המחדש ה' אומרה. ומש"ר שהכל ניתן לו אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. אז ההלכות שתלמיד ותיק עתיד לחדש לא שנתנו למשה כסתם ההלכות וככל התורה והתלמוד. רק שבעיקר המחדש מחדשו. ולמש"ר נאמרה ההלכה עם שם המחדש. וההלכה שפרה בת שתים שנאמרה למשה עם שם ר"א נאמרה לו. כי התורה שבע"פ בחי' מלכות היא כמו שאומרים בפתח אלי' מלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה. ומלכות מקבלת מיסוד, מהי מקבלת את אור המדות. לכן תורה שבע"פ מקבלת מן הצדיק שהוא יסוד. מה מקבלת ממנו את אור המרות והקדושה שחידש בקרבו. ואז נתגלה אור תורה שהוא מחדש והוליד. וגם בשכל פשוט הוא כך. המצות הן עבודה למקום, ומי שאינו ראוי אומר לו ה' א"א בשמושך, ומי שיותר ראוי אז ה' רוצה ומשתוקק לשימושו. והוא מוסיף ע"ע מצות ועשיות וחומרות לה'. וכן בלמוד התורה, מי שרוצה בחקירתו לבד בתורה להוסיף לא יועיל מאומה. רק אם בקרבו ועצמו מוסיף קדושה ונשמה. אז זאת מתלבשת בתורה ונצמח חדושי תורה. כמו גרעין שיש בו חיות כשזורעין אותו באדמה. לכן חלק תורה שהוסיף ר"א. את עצמו ונשמתו שהיא שמו היא שהוסיף. וכשמש"ר השיג וזלכה זו את נשמתו של ר" א השיג. חלק תורה זו עם נשמה זו אחת היא. וכן הוא בענין התשובה, היכא דמי בע"ת אם רגיל ללמוד דף אחד ילמד ב' דפים. לא את הלמוד בלבד יוסיף, רק א"ע יוסיף עד שיצטרך להוסיף גם בלימודו. וכיון שע"י התשובה י את עצמו וחיות נשמתו יוסיף, אז התפילה תהיה יותר בהתרגשות ויותר בכונה מפני ריבוי החיות שבו שנתוסף.

י״זלא אוכל עוד לצאת בדברי תורה. למה מפני שה' אמר אלי לא תעבור. לצאת ולבא בדברי תורה ולהוסיף בה תלוי בהאיש בעצמו. וכיון שה' אמר אלי לא תעבור לא אוכל לצאת ולבא. יהושע הוא עובר לפניך כאשר דיבר ה'.

י״חוילך משה וידבר את הדברים וגו' ויאמר בן מאה וגו' לא אוכל וגו'.

י״טלהבין לאן הלך. ואם פשוט שהלך ללמוד עם ישראל הלא כתוב בפסוק והיה כל מבקש ד' יצא אל אוהל מועד. שהם הלכו אצלו. ורש"י ז"ל יכול שתשש כחו וגו'. מה מודיענו רש"י ז"ל בזה יכול שתשש כחו הלא כתיב בפסוק בפירוש לא כהתה וכו' אשר דרדקי דבי רב יודעין ואיך אפשר שתשש. ואם וש"י ז"ל בא לפרש את הלא אוכל אינני רשאי היה יכול לפרש פשוט לא אוכל אינני רשאי. וכן ההפטורה שובה ישראל עד ד' אלקיך.

כ׳אבל איתא מתלמידי הבעש"ט ז"ל על הפסוק (תהילים קלב) אם אעלה על ערש יצועי וגו' עד אמצא מקום לד'. כי לעבוד את עבודת הקדש צוה ד' לעובדו במקום קדוש אם בהר המוריה שבחר ד' או בהר סיני, ולא המקומות הללו בלבד. רק כל עבודה שאיש הישראלי עובד צריך שיהיה לה מקום קדוש. ויען שדוד המלך בכל דבריו אף הגשמיים עבד בהם את ד' לכן אמר אם אעלה וגו' עד אמצא מקום לד' שיעשה מקום קדוש עכ"ל.

כ״אכי מקום הוא בחינת מלכות כנודע בחי' דלית לי' מגרמיה כלום. דבר ריק שמקבל צורתה רק ע"י הדבר שנמצא בו, וקודם שנמצא בו דבר מציאתו בכח בלבד, וממילא לפי הדבר שנמצא בו כן צורת ועצם המקום. לכן קודם בריאת העולם שהיה רק אלקית היה המקום ג"כ רוחני לא מקום גשמי ולא היה מקום פנוי לעמידת העולמות הללו. כי המקום היה רוחני. וכשעשה ד' ית' את הטיהרא וסילק את האור למעלה נשאר שוב המקום בלי צורה רק בכח. וכשברא ד' את העולמות נברא המקום עמם בפועל. איזה מקום. מקום כפי העולמות. אבל ד' ית' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ומי ממשיך את התחדשות העולמות. בני ישראל בעבודתם, כי בכל מצוה שעושה והמצוה נמצאת עתה בעולם אז נברא שוב מקום קדוש מקום כפי המצוה, לכן כל מצוה צריך שיהיה לה מקום בעולם. ואם לאו אין לה מציאות, אבל כנ"ל בעשות המצוה נברא המקום עמה.

כ״בלכן בר"ה שהיא היום הרת עולם ראשית הבריאה הסתלקות האור, היא בחי' דין. וע"י המצות שאנו עושים ומקבלים עלינו לעשות נברא שוב מקום. אבל תלוי אם לא עשה מקודם עבירה ח"ו וברא מקום רע. וכל מה ששקוע בעבירה מחסר יותר מקום קדוש ואין מקום שתמצא המצוה בעולם בבחי' והמסכה צרה כהתכנס. ועיקר כילוי מקום הרע היא בר"ה. כי גם יניקת הסט"א היא מהקדושה כנודע בסוד ומלכותו בכל משלה. וכשנחסר להם ניצוץ הקדושה נעשו אפס. לכן ע"י שבר"ה נעשה הסתלקות נסתלק מהם הקדושה ומתבטלים. ואיזה אור נסתלק למעלה האור שהיה רק תחת רצונו ית' אור הקדושה. לכן אם משעבד מעתה את רצונו לד' ושב בתשובה שלמה על חטאיו אז האור שבחטאיו נסתלק למעלה ונעשה אפם, משא"כ אם מתחרט בלבד ולא הקריב רצונו להשי"ת באמת, אז איך יעלה האור שבחטאיו אם אסור הוא ברצון היפך הקדושה בבחי' מלך אסור ברהטים כנודע, ורצון הקליפה שלא יסתלק למעלה סובבו. וכן אם שב על העבר ונעשה הסתלקות האור בלי מקום אז צריך לעשות מקום קדוש על להבא על מצוות של כל השנה וכשמקבל עליו באמת בכל לבו ונפשו לעשות המצוות מהיום אז שוב נברא מקום קדוש.

כ״גלכן המצוות של כל השנה תלויים בימים אלו, במקום הרע שבטל ומקום קדושה שהכין להם. ויוכל להיות שלכן בימי תשובה נתעורר לכא"י [לכל איש ישראל] הרהור תשובה עד שאיתא מהאר"י הק' שמי שאינו בוכה בימים אלו סימן הוא שנשמתו אינה מתוקנת. יען שכל הרע נאבד כנ"ל עם המקום שלו. וכיון שאין רע אין לו למה להתאוות, וכשהוא בלא תאווה רואה את גודל שטותו וחטאו ומתחרט ושב. אבל אם שב על העבר לבד ואינו עושה מקום קדוש על תפילתנו על להבא אין זה תשובה. כי יקשה לו לעשות מצות ח"ו. וזה הדין בימים אלו עד כמה עשה מקום קדוש על מצותיו וכמה מצוות יהיה אפשר לו לעשות. וזה דין מעולה משפט טוב לא על עבירות רק כמה מצוות יעשה. איזה מקום בו הכין. משא"כ מי שלא בטל רצונו לד' ועבירות מהעבר ג"כ עודם נמצאים אז משפטו משפט גרוע על עבירות. וזה רמז הפסוק בקהלת. ועוד ראיתי וכו' מקום המשפט שמה הרשע. מקו"ם המשפ"ט. שהיה צריך להיות משפט על המקום קדוש שהכין. שמ"ה הרש"ע. המשפט הוא על הרשע והעבירות. וזהו יען ומקו"ם הצד"ק שהיה צריך להכין על צדק שמ"ה הרש"ע עוד נמצא. אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלקים. התבוננתי הלא ד' ישפוט את הצדיק משפט צדק כנ"ל אם וכמה מקום הכין, וכן את הרשע משפט גרוע. במה הדבר תלוי אם להשפט במשפט יפה או ח"ו להיפך. אבל זאת הוא כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. כל המעשה שם במשפט תלוי בחפץ ורצון האדם. אם בעת המשפט שיעבד כל חפצו ורצונו לד' אז נשפט במשפט צדק, ואם לאו ח"ו במשפט גרוע.

כ״דנחזור לעניננו שבימים אלו צריך לעשות מקום קדוש למצותיו של כל השנה. ואיך ע"י שמקבל עליו לעשות המצוות באמת. אבל כבר אמרנו שמקום נברא בפועל על ידי הדבר הנמצא בו. ואיך נברא מקום הקדושה של המצות בקבלה ובמחשבה לבדה. לכן תלוי איך הוא תשובתו. אם שב לד' לא משום כונה לעצמו לא כונת עוה"ז ולא לשם עוה"ב רק כי הוא יודע שזהו רצונו ית' ואצל ד' מחשבה כמעשה עושה מקום קדוש למצותיו על כל השנה. משא"כ אם למענו שב רק מחשבה היא. לכן בתשובה מאהבה היינו למענו ית' נעשה מזדונות זכויות. לפי דרכנו לא שהזדונות עצמם נעשו זכויות רק במקום שהיה לו מקודם זדונות ע"י התשובה נעשו זכויות כי שב מאהבה. ונעשה כאילו עשה המצות שמקבל עליו לעשות ונברא מקומם. אבל בתשובה מיראה ואינו בטוח עתה שיעשה מצוות לכן אינה תשובה מעולה. כי בשעת התשובה אינו בטוח במצוות ואין הזדונות נמחקים לגמרי רק נשאר שגגות. ואומר הפסוק שובה ישראל עד ד' אלקיך לא למענך רק למען ד' כי כשלת בעוניך. ואמר ר"ל שהפסוק מדבר בתשובה מיראה. ולפי הנ"ל כי מהעוון נשאר עוד כשלון שוגג יען שעשית תשובה מיראה. לכן שובה ישראל אחר תשובה זו מיראה תשובה מאהבה ויהיה אך זכויות כנ"ל. נמצא שבמקום רע אי אפשר לעשות מצוות כי אין מקום קדושה שתוכל המצוה להמצא בה. לא במקום גשמי קאמרינן כי אין זה המקום. כי למשל הכוס שעומד על השלחן אין השלחן המקום. וגם השלחן עומד במקום רק בעצם המקום המופשט קאמרינן. ולפי הנ"ל מתלמידי הבעש"ט ז"ל צריכים לעשות לכל עבודה מקום קדוש. לכן מש"ר כשכל נבואתו היתה לצורך ישראל וכשאמרו ישראל דבר אתה עמנו חטאו. כי אינו דומה השומע מפי הרב כנודע מרש"י ז"ל כתיב ואת תדבר פרש"י התשתם את כחי כנקבה. שנחלש נבואת מש"ר ע"י חטאם היה ירא מש"ר שכאשר ילמד עם ישראל במקומם בלבד מה שהם לא יוכלו כי יש להם מקום רע ע"י חטאם. אלא אף גם הוא יתש כחו כנ"ל התשתם ועי"ז לא יוכל לתקן את מקומם לכן ומשה יקח את האוהל וגו' והיה כל מבקש ד' יבוא אל אוהל מועד, וחוץ מהפשוט שריחק את מקום מוצאו לתורה ולתפילה ממקום ישראל, ירמז הפסוק שהוא הכין מקום קדוש עבור כל ישראל לעבוד את ד'. לכן מתמה רש"י ז"ל וילך משה שהלך למקום ישראל ללמוד אתם פרש"י יכול שתשש כחו הלא היה יכול להחליש כח קדושתו ע"י שהלך למקומם. ת"ל לא כהתה וכו' אשר נודע שלא על הגוף לבד ירמז רק שלא ירד למדרגה קטנה אף במותו כפרש"י שם כשפסק ללמד את ישראל. אלא מה. מדוע כך היה כאן. ושם באו בנ"י אליו וחלשהו וכפרש"י ז"ל איני יכול איני רשאי. שנטלה ממנו רשות ונתנה ליהושע. וממילא לא יפגמו בנ"י אותו עוד ויוכל לתקן מקומם במקומם. וילך וכו' ולכן הלך ויאמר וכו' לא אוכל עוד וכו' שנטלה ממנו רשות לכן היה יכול לבא למקומם ולתקנם עד ביאת גואל במהרה בימינו אמן.