דרך המלך, חגים, שמיני עצרת ב׳Derekh HaMelekh, Holidays, Shemini Atzeret 2

א׳שמיני עצרת (תר"צ)

ב׳ביום השמיני עצרת תהי' לכם וכו'.

ג׳נבין נא למה כתיב ושמחת וכו' שבעת ימים. ולא אמור שמחה גם בשמיני עצרת. ואדרבה עיקר השמחה לנו היא בשמ"ע ושמחת תורה. וכן נבין את המדרש שבכל ימי החג מקריבים ע' פרים כנגד ע' אוה"ע, ובשמ"ע אמר הקב"ה לישראל עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם.

ד׳כי איתא בספרי כ"ק אא"מ הה"צ זצוקלל"ה בשם הה"ק מרוזין זצוקלל"ה. שכתיבת בראשית נכללת כל התורה ובאות ב' של בראשית נכללת כל תיבת בראשית ובהנקודה של הב' נכלל האות ב', ע"ש. כי נודע שכל התרחקות מהמאציל ב"ה גורמת פירוד וריבוי, וכל התקרבות ממעטת את הרבוי וגורמת התאחדות. בדבר ד' שמים נעשו, דיבור אחד, בדבר ולא דיבור שלם רק באתא קלילה. וכשבא לעוה"ז נעשה מזה עשרה מאמרות.

ה׳וזאת שואלת המשנה והלא במאמר אחד היה יכול להבראות. ולמה באמת נברא עולם מרוחק שיצטרך מאמר האחד להסתעף לעשרה מאמרות, ולא נברא עולם מקורב לד' שיהי' די מאמר האחד שאמרו ד' במרום. אלא ליתן שכר טוב לצדיקים ולהפרע מרשעים וכו' ואילו היה עולם קדוש של מאמר האחד ולא נתרחק ולא נפרד לעשרה לא היה בחירה ויכולת לחטא, וגם לצדיק לא היה מגיע שכר כיון שלא היה מבחירה וכדאיתא כעין זה בספ"ק על משנה הנ"ל. לכן כל מה שהאיש ישראל מקרב א"ע יותר להקדושה יכול להשיג בזמן קטן יותר מאשר יכול לדברה בשעות אף שנים רבות, וכמו שאיתא מהאר"י ז"ל שאחר שנתו בשבת בצהרים אמר פעם אחת שהשיג עתה מה שהיה צריך רבות עשרות שנים לדברם.

ו׳ואפשר בזה להבין את הפסוקים שאמרו ישראל ועתה למגמות וכו' אם יוספים וכו’ (דברים ה. כב] והקושיא נודעת כיון שראו שגם עד עתה שמעו את דבר ד' שלא כדרך הטבע אשר מי כל בשר וכו' (שם ה. כג) בטח גם יותר יוכלו לשמוע. וכן הלשון ועתה אם יוספים. ולא אמרו אם יוספים גרידה. אבל כנ"ל. באמת לא יכלו בנ"י לשמוע מד' רק ב' דברים בלבד אנכי ולא יהי' לך. ואילו שמעו יותר לא היו סובלים כמו בשבירת הכלים שע"י שקבלו יותר נשברו. אבל בשעה שעמדו על הר סיני והיו קרובים אל ד' היו ב' הדברים אלו די להם. משא"כ אח"כ כששבו למצבם והתרחקו מכפי שהיו וראו שצריכים הם לעוד דבורים אמרו ועתה אם יוספים וכו' דייקא ועתה ולא מקודם. כי מקודם לא הוצרכו להוסיף לשמוע.

ז׳לכן שבת כל שתא יומין מינה מתברכין. (זוהר ב' פח) כיון שהיום הוא קדוש והישראל מתקדש בו, לכן מקבל בו ביום אחד קדושה וישועה שצריך ששה ימים להוציאם לפועל. הן בתורה ועבודה הן במסחר ופרנסה. ור"ה ובפרט יוה"כ שהוא שבת שבתון משיג קדושה על כל השנה, עד שצריך בכל השנה לעבוד שירגישה ויוציאה אל הפועל. וגם במשל עצמו רואה האדם זאת, כשמשיג איזה דבר בתורה ודומה לו שמבין את הכל מ"מ כשמדבר את הדבר בפיו באות במוחו השגות חדשות. לא שמבין בשעת דבורו את אשר לא הבין בשעת עיונו, רק שעתה בריבוי דבוריו מתגלה לו את אשר השיג מקודם בשעה אחת במוחו.

ח׳והנה בסוכות מתקדש האיש בפועל בכל מעשי גופו ומתרגל איך להתנהג שיהיו כל מעשיו קדושות בקדושת ר"ה ויוה"כ שקבל. ואדרבה מצוה לאכול כזית הראשון דאורייתא בליל א' דסוכות, ובכל הימים מצוה מדרבנן לאכול י"ד סעודות וגם ושמחת בחגך ואין שמחה אלא בבשר ויין. וכל החג נקרא חג האסיף על שם התבואה שאוספים ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך והכל במצוה ובסוכה. וכיון שצריכים לקדש בזה את עולם הפרוד והעשיה. ובקדושה של האחדות שקבלנו בר"ה יוה"כ לקדש בה את עולם הפרוד ולהעלהו ולבא שוב אל האחדות. לכן גם העבודה זו היא לפי סדר העליה בעבודה מן הפרוד אל האחדות. מתחילה הרבה קרבנות נגד ע' האומות, כי למעלה בשורשם אינם אומות של סט"א רק שורש שמתחיל בו הפרוד, וכל מה שמתרחקים יותר מתגשם עד שנעשים אוה"ע, והאיש ישראל צריך לקדש את כל העולם ומלואו בהרבה קרבנות. עד שבא אל עשו לי סעודה קטנה. ומן עשרה מאמרות למאמר אחד ולאתא קלילה. עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם.)

ט׳כי בקרבנות כתיב ריח ניחוח לד'. ופרש"יז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. כי במשל אדם הדבר שנהנה ממנו. גדול בשעה זו ממנו כי משלימתו, והוא בטל עתה אל הדבר. ואיך אפשר זאת אצלו ית', לכן פרש"י שהנחת רוח היא שאמרתי ונעשה רצוני, שהנחת רוח הוא מעצמו ומרצונו ית'. שרצונו נתמלא, ואנו רק הגורמים לזה, משל לחבית שמקיים את היין בקרבו שאין החבית גדולה וחשובה מן היין מפני שהוא רק הגורם שיתקיים היין. וזה הכל בעוד שישראל הם בהפרוד ובהמצוה שהן לתקן את עולם הפרוד. משא"כ כשבאים לבחי' עשו לי סעודה קטנה. אז אהנה מכם לא מרצונו בלבד רק מכם מן הישראל בעצמו. כנודע בחי' אז תתענג על ד'. על הוי' דייקא משל לאב שמרכיב את בנו על כתפו, (שמות רבה כז) ע"פ פשוט. כי ישראל הם בחי' מחשבה שהיא למעלה מבחי' הוי'ה תפארת. ויכול להיות גם אהנה ממך. כי הנאה ושמחה הוא בלב וראך ושמח בלבו. שהיא בחי' בינה ומתגלה בתפארת גופא. וכיון שישראל הם בחי' חכמה אז בחינתם למעלה מן בחי' הנאה והבן. מן מעשי ישראל בעולם הפרוד יכול להיות רק נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני. מן רצונו ית' בעצמו. כי מעשיהם למטה הרבה מן הנחת רוח. וא"א שהנחת רוח יהיה מהמעשים כנ"ל שכל דבר הנאה גדולה בבחינה זו מן הנהנה. משא"כ בבחי' סעודה קטנה יכול להיות כדי שאהנה מכם.

י׳לכן בז' ימי החג צריכים לצוות על השמחה מפני שאין הם מרגישים את השמחה שהיא רק מן עצמו ורצונו ית'. משא"כ בשמיני עצרת שההנאה היא מאתנו בעצמנו, מעצמנו אנו מרגישים את ההנאה והשמחה של מעלה ואין צריכים לצוות ולא שייך צווי עליה.

י״אאיתא בזוה"ק (צו לב) מאן דיתיב עם מלכא ונטיל לי' בלחודיה כל מאי דבעי שאיל ויהיב ליה, ע"ש. כי לעולם תפלתנו שכל איש מבקש מד' על צרכי גופו בלבד אינו בקשתנו שבפנימיות נפשנו באמת, משל לבן מלך שנתרחק מאביו ודואג ומיצר על שהוא רחוק מאביו. אבל כששוהה זמן הרבה בנכר בין אנשים הדיוטים ומתענה גם בדברים פשוטים. אז כשבא אליו אביו צועק אבי עשה לי מנעלים לרגלי, באמת צערו מאד על שנתרחק מאביו גם עתה בפנימיותו. רק כיון שנתרחק זמן רב ומתרגל רק בדברים הדיוטים ומתענה מהם לכן אינו יודע מעתה להוציא את צערו ובקשתו האמיתית ומוציאו בלבוש גם, עשה לי מנעלים.

י״בכן בפנימיות נפשנו אנו מתגעגעים אל ד'. קרבנו אליך. קדשנו בקדושתיך. גלה כבוד מלכותך עלינו. רק כיון שהורגלנו בנכר זה זמן רב ומתענים מדברים הדיוטים ומחשבתנו ירדה לדברים נמוכים. לכן צערנו הפנימי מן התרחקותינו אנו מרגישים ומביעים בבקשות הדיוטות גופניות. לכן מתפללים לד' בינה הגיגי שיבין ד' בתפלתנו את אשר אין מבינים גם אנו, ויראה בתוך תוכיותינו את תפלת נפשנו שתשוקתה לד'. אף שבפינו אנו מתפללים רק על צרכי גופנו. ולמה באמת צריכים להתפלל בפה, ולא די בקשת נפשנו שבפנימיותנו. הלא ד' בוחן כליות ולב ורואה את בקשת לבבנו ונפשנו. אבל הרי זה כמו שאמרה הגמ’ (שבת יב) אל ישאל אדם את צרכיו בלשון ארמי שאין מלה"ש מכירין בלשון ארמי. כיון שאנו רחוקים ממנו ית' וצריכים מלאכי השרת שיעלו את תפלתנו לכן צריכים להתפלל בפה [ובלשון הקודש] ולא בלשון ארמי. משא"כ בשמיני עצרת שנעשה התקרבות ישראל לד' למעלה מבחי' מלה"ש. בבחי' לעתיד שישאלו המלאכים מה פעל א־ל. לכן גם תפלת פנימיות נפשנו תפלה שלימה היא ועולה ומתקבלת למעלה.

י״גוזה מאן דיתיב עם מלכא ונטיל ליה בלחודיה בלא המלאכים. כל מאי דבעי. אף רצונו בפנימיות נפשו שאיל הוא. ותפילתו שלימה. ויהיב ליה וממלאין אותה לו.