דרך המלך, חגים, שמיני עצרת ד׳Derekh HaMelekh, Holidays, Shemini Atzeret 4

א׳שמיני עצרת

ב׳איתא במדרש רבי תנחומא (פ' פנחס), ביום השמיני עצרת וכו', והיתה ראויה להיות אחר החג נ' יום כשם שעצרת אחר הפסח נ' יום. אלא אמר הקב"ה חורף הוא ואינן יכולין להניח בתיהן לבוא לכאן. אלא עד שהן אצלי יעשו עצרת. מנין ממה שקראו בענין ביום השמיני עצרת.

ג׳ונבין נא, האם התורה שמלמדת אותנו איך לעבוד את ד' במסי"נ תשנה את זמן החג רק מפני שהעליה לרגל בחורף יותר קשה. ובכלל נבין נא לפי מצבנו את ענין חג הזה ובחי' היחוד שבו כנודע שאז נעשה היחוד.

ד׳אמנם איתא בגמרא (ברכות דף ז') מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר והביאותים וכו' ושמחתים בבית תפלתי. תפלתם לא נאמר אלא תפלתי. מכאן שהקב"ה מתפלל. וע"פ פשוט על בית המקדש שלמטה נאמר והביאותים, וע"ז מדייקת הגמרא שלכן כתיב תפלתי שהקב"ה מתפלל. שנראה מזה שמקום תפלת הקב"ה הוא במקום שישראל מתפללים, ובשביל זה ביהמ"ק נקרא בית תפלתי. כי עצם רצון איש הישראלי הוא לד'. שיוכל לעבוד אותו ית' בלא מניעות. וגם לא יהיה כ"כ חילול השם ויתגדל ויתקדש שמיה רבה. רק שמוסתר רצון הזה ברצוניות גופניות מהם הכרחיות ומהם של שטות עד שלא תמיד מרגיש את הרצון הטוב שבקרבו. וכמו שאומר הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פרק ב') על כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן עיקר רצון ד' הוא שיהיה טוב לישראל ברוחניות וגופניות. כי כל הבריאה היתה בשביל ישראל. וגם גוף הישראל קודש לד' וכמעט כל המצוות הם לגוף האדם איך יתנהג. לכן רצון ד' שיהיה טוב לישראל גם בעניני גופו. רק שע"י ההסתר שנעשה מסיבות הפגמים נסתר רצון הזה ברצונות של דין ח"ו.

ה׳ואפשר שזהו הנאמר ביעקב אבינו ויפגע במקום. שהתפלל, (חולין צא) שב' הפירושים ענין אחד הם. ואם כי במה שהיה ביעקב אבינו אין לנו השגה. לנו מרמז ויפגע במקום, שבתפילה פוגע האיש הישראלי במקום. בד'. ושניהם ד' וישראל מתפללין יחד בית תפלתי. ורצון שניהם מתאחד יחד. פנימיות רצון איש הישראלי נתגלה והיא לד'. ופנימיות רצונו ית' והיא לישראל.

ו׳כי זהו החילוק בין בקשה לתפלה. בקשה היא רק של רצון חיצוני, ותפלה היא עבודה שבלב שבתוכיות הלב, שרצון הפנימי נתגלה בה. וזהו שאחז"ל אם שגורה תפלתי בפי וכו’ (ברכות לד) כי רש"י פי' עה"פ שגר אלפיך שהבהמה משגרת ממעיה, אם שגורה תפלתי בפי שאינה רצון ובקשות חיצוניות בלבד רק נשגרת מפנימיותי לפי. והרי זה כעין חלום שהגמרא אומרת (ברכות נז) שהוא אחד מס' בנבואה, וכן אומרת הגמרא שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו (ברכות נה). ואין זה סותר לזה, כי ניצוץ הנבואה מתלבש בהרהורי לבו למשל, חלום שר המשקים והאופים ניצוץ הנבואה של חלומם היה שישא את ראשו של שר המשקים וכו'. ונתלבש לשר המשקים ביין ולשר האופים במעשי אופה מפני שזה היה מחשבותם. כך כל רצון האיש להתפלל ולשפוך את לבו בתפלה לד' היא שגרי לבו. ורצון הפנימי ותשוקה לד'. אבל כיון שמוחו ולבו מלאים רצוניות ודאגות גופניות. לכן כשרצון פנימי הזה מתחיל לעלות ולהעיק לו על לבו מתלבש הוא ברצונות אלו והוא מרגיש את אלו. אף שגם עתה רצון פנימי הזה הוא הדוחה אותם. וזהו הסימן. אם אחר שמרבה להתפלל עולה בו הרצון הפנימי בכל פעם יותר עד שמרגיש כבר רצון לד' ובו הוא מתפלל כ"א כפי מצבו. הבן תורה משתוקק ומתפלל שיהיה לו פרנסה ומנוחה ויוכל לעבוד את ד' ולעסוק בתורה כל היום באין מפריע. ומי שאינו בן תורה משתוקק ומתפלל שיוושע במנוחה ושמחה כדי שעכ"פ שיעור יעשה לו בכל יום שילמד מי עמו וינהג את ביתו כבית ישראל. וינהג את בניו וב"ב בדרך ד'.

ז׳ואפשר להבין בזה מעט את הפסוקים (שמואל א' א. יב) ויהי כי הרבתה להתפלל וכו' ויחשבה עלי לשכורה וכו' עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך וכו' אשה קשת רוח אנכי וכו' ואשפוך את נפשי לפני ד'. שנודעת הקושיא ממ"נ אם צריכים להתפלל בלחש למה חשבה לשכורה. ואם בקול רם צריכים להתפלל למה התפללה בלחש. ולמה רק כי הרבתה להתפלל חשבה לשכורה ולא מתחילה. ומה עד מתי תשתכרין. הא חשב שהיא שכורה מכבר, ולא שעתה היא שותה. וכן הסירי את יינך וכו' האם בידה הוא להסיר כשהיא שכורה מכבר. ולהנ"ל, כששמע שמרבה היא להתפלל באופן אחד, כי אף אם מתחיל האיש להתפלל מפני רעיונותיו ורצוניו ג"כ יבוא בסופו לתפלה טובה לד', אבל כי הרבתה להתפלל רק באופן אחד ולא שמע הטבה בתפלתה אמר לה עד מתי תשתכרין, פי' כבר צריכה את לעלות לתפילה טובה, ולא להיות סבוכה בשכרון של מחשבות ורצונות עוה"ז. והשיבה לואשה קשת רוח אנכי וכו' ואשפוך את נפשי לד', וגם מתחילה תפלתי טובה לד' היתה, כי כל כוונתה להוליד בנים היתה לצורכי שמים.

ח׳עבודה שבלב זו תפילה (תענית ב' ע"א), חוץ ממה שפועלת במרום עבודה היא גם באדם. כי הגמרא אומרת (ברכות יב), עה"פ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אחרי לבבכם זו מינות. לא רק במין גמור מדברים כי התורה לכל איש ישראל היא, והרי זה כמו מי שכבר טהור מ"מ מקדש ומטהר א"ע בכל פעם יותר, והמדריגה שהיה בה מקודם אף שכבר היה טהור, אינה טהורה לו עתה. כן הוא בענין מינות ר"ל, האיש ישראל צריך להתחזק בכל פעם יותר באמונה. ומקיים בזה ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות. והתיקון הזה של הלב הוא ע"י עבודה שבלב. מפני שהרצוניות והתשוקות החיצוניות נמסות. ורצון הפנימי שהוא גם רצון ד' "ויפגע במקום" נתגלה ומתאחד. והוא היחוד שעושה איש הישראלי בתפילה.

ט׳כי איתא בנועם אלימלך הק' פ' תצא. שכל עבודתנו היא להמשיך אותו ית' לעולמות שאנו מכניס עיני ד' יד ד' וכו' שהעולמות נקראים כן. וכשהצדיק רוצה להמשיך פרנסה צריך לעורר מדה זו יד ד' וכו'. וכשממשיך את הבורא ב"ה להעולמות זה הוא יחוד. עכ"ל הק'. ובפר' דברים כתב שכללות ישראל הוא בחי' אדם קדמון. ולפ"ז המשכת הארת ד' לעין ליד וכו'. היינו לבחי' עיני ישראל לידיהם וכו' והתייחדותו עם ישראל. יחוד הוא. וכיון שבתפילה הוא ית' מתפלל במקום ישראל מפני שאז רצון ד' ורצון ישראל רצון אחד. א"כ בתפילה הוא היחוד האמיתי, ותלוי בכ"א מישראל עד כמה הוא מייחד רצונו ברצון די. ויש בזה מדריגות רבות עד למעלה מהשגתנו. וזהו אם שגורה תפלתי יודע אני שהוא מקובל מפני שרצון ד' וישראל אחד הוא ורצון ישראל בצרכיהם גם רצון ד' הוא.

י׳ובסוף השמ"ע אומרים יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' וכו'. כי בתחילת התפילה יכול להיות שרק הגיון לבו בסתר לבו היה לד'. כי באמרי פיו כיוון רק לצרכו. משא"כ בסוף תפלתו כשכבר גילה את מחשבתו ורצונו ונתאחדו ברצון ששניהם רצון אחד לא בהסתר לבו בלבד. א"כ גם מה שמתפלל לצרכי עצמו גם זה רצון ד'. ואמרי פי לעצמי ג"כ לפניך ד' הוא. ומתפללים יהיו לרצון אמרי פי וכו' שכל מה שהתפללתי גם מה שעל צרכי יהיה רצון ד'.

י״אואפשר בזה להבין מעט את הגמרא ברכות (דף ז') שח"א שיפה עשה משה שהסתיר פניו בסנה ובשכר זה זכה לותמונת ד' יביט, וח"א שלא יפה עשה. שלכן אמר לו ד'. לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי. כשרציתי לא רצית. עכשיו שאתה רוצה איני רוצה. שלכאורה קשה להבין למ"ד שלא יפה עשה הלא מש"ר כיוון לכבוד שמים כי ירא מהביט אל האלקים ולמה יענש. ובטח יש איזו שייכות להסתרת פנים בסנה עם בקשתו הראני נא, שכיון שהסתיר פניו בסנה לכן וראית את אחורי ופני לא יראו. ולא בעניניו של מש"ר רצוננו להבין בזה רק במצבנו בעבודה. אבל חז"ל אמרו שלכן נתגלה ד' אז בסנה מפני שעמו אנכי בצרה (שמ"ר ב). והנה לפי הגירסא בגמרא (חגיגה ה'). בבתי בראי אין בכיה לפניו ית' כי גנאי הוא לאריה שיבכה בפני שועל. ובבתי גואי אין גנאי. ומש"ר הסתיר פניו שלא יהיה גנאי ואי כבוד בצרתו כביכול שסובל ומראה זאת בסנה.

י״בוהנה המהרש"א ז"ל אומר שבתי גואי היא בחי' בינה, ונודע שתפילין הם בחי' מוחין דאו"א. לכן ישראל שעלו במחשבה הם בתפילין דמארי עלמא. והגמרא אומרת (ברכות ז) וראית את אחורי קשר של תפילין הראה לו. ולפ"ז הכל ענין אחד. ד' הראה לו קשר של תפילין. א"כ מש"ר רצה לראות את התפילין שרצה שתתגלה האחדות האמיתית של רצון ד' וישראל. ואמר לו ד' על שהסתיר אז בראשית ההתגלות את פניו שגרם שההתגלות לא תהיה בחי' בתי גואי. בחי' בינה והתאחדות שלא היה שייך גנאי לזולתו. כי אין זולתו ורצון או צער ישראל רצון וצער כביכול הוא ולא נעשה אז האחדות הכי שלמה. (היינו לפי ערך מש"ר שראה באספקלריא המאירה. כי לפי מצבנו כ"א לפי עבודתו עושה כנ"ל) רק כשרציתי לא רצית ב' בחינות רצון. לכן ופני התפילין לא יראו. ושער הנ' דבינה לא נתגלה לו.

י״גנחזור להנ"ל. ע"י התפילה נתגלה לכ"א כפי מצבו אחדות רצון ד' בחי' יל"ר אמרי פי וכו'. שגם צרכיו רצון ד' הוא. ובשמ"ע נעשה מכל התפלות ועבודות ימים הקדושים יחוד הקב"ה וישראל. בבחי' עצרת של קבה"ת, עד שבאם קשה לישראל לילך בחורף גם זה רצון ד' שלא ילכו. ונעשים גבורות גשמים שגם בדין ראוי לנו שפע מפני שכן הוא רצון ד'.