דרך המלך, תורה, חיי שרהDerekh HaMelekh, Torah, Chayei Sara

א׳פרשת חיי שרה

ב׳ויהיו חיי שרה וכו'. המדרש אומר יודע ד' ימי תמימים. כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. בת כ' כבת ז' וכו'. ואומר היפ"ת שזה ב' פשטים וגורם ד"א בת כ' כבת ז' וכו'. והמדרש הזה הוא בכמה מקומות. והסיום שלו שהקב"ה ממלא שנותיהם וכו'. ואם ע"פ פשוט שביום שנולדו נסתלקו, הלא כמה צדיקים נפטרו לא ביום שנולדו. וכן במדרש ר"ע היה דורש והצבור מתנמנם וכו' אמר מה ראתה אסתר וכו'. ולמה יעוררם דוקא בזה, בטח גם מקודם אמר ר"ע דברים יקרים ומדוע לא נתעוררו ורק בזה עוררם.

ג׳אמנם איתא מהה"ק רל"י זצק"ל בעל הקדושת לוי. על נושא עון וכו' כי היצה"ר הקב"ה מתחרט עליו בכל יום שבראו כנודע. לכן הקב"ה נושא עון כביכול על עצמו ואומר אני חייב בדבר. וזה נושא עון כביכול על עצמו ובזה ועובר על פשע. וכששב האדם בתשובה וד' מוחל לו ונעשה מזה זכיות אז ד' אומר שזה מעשינו. וזה ישוב ירחמנו, כשהאיש שב וד' מרחמו אז יכבוש עונותינו. שד' כובש עונותינו שלנו כדי שיהיה הזכות לנו. עכ"ל הק'.

ד׳אבל גם זה צריך להיות מדה במדה, ומתי ד' נושא את העון לעצמו ואומר כביכול אני חייב בדבר, כשהאיש אומר אני חייב בדבר. משא"כ כשח"ו האיש אומר ד' כביכול (היינו שהיה מצטייר גם באחרים. לא רק בבניו). חייב, אז אומר ד' אתה חייב ח"ו. אין כוונתי עתה דוקא בעבירות בפועל, אך כמה פעמים אין האיש מתבונן אפילו איך התפלל היום, האם למד היום ואיך למד, כמה מחשבות עברו במוחו בשמ"ע, ומכש"כ להתפלל בדחילו ורחימו ובהתעוררות התפילה מזה אין לדבר וזאת אינו מבקש מעצמו כלל וכלל, כאילו זאת נצטוו מין ישראל אחר והוא מין אחר מבני ישראל.

ה׳ועוד ישנם הרבה דברים שאין האיש מתבונן עליהם כלל, ואף אם מתבונן עליהם פעם אחת ביובל אז נמצא לו תיכף תירוץ בצידו, ומה אעשה הלא טרוד אני, הלא יש לי עגמת נפש מזה ומזה ורגלי כואבת לי. ומחשבות של תרוצים אלו דקים הם ומתגנבים תמיד בלב האדם, ואף אם רואה כבר חובה לעצמו ג"כ אינו חף מלתרץ את עצמו, והא ראיה שאינו כועס על עצמו אם עושה פגם כמו על אחרים אם רואה אותם בפגם הזה. ובאמת התרוצים האלו הם כאילו ח"ו ד' חייב בדבר על אשר אינו נותן לו מן, ואינו מושיעו מכל דאגותיו. ויוכל להיות שזה פירוש הפסוק, הנני נשפט אתך על אמרך לא חטאתי. אתה נשפט על מעשיך, ודע כי באם אתה אומר לא חטאתי אתה משלח החטא עלי ח"ו, ואתה ממשיך את המשפט גם עלי, וזה הנני נשפט אתך ולא כתיב הנני שופט רק אני כביכול ג"כ נשפט. והכל על אמרך לא חטאתי. לכן אל תמהר לאמר כן, כי בזה אתה מוסיף חטא על שאתה מושך גם אותי במשפט. וכנ"ל גורם בזה שד' אומר אתה חטאת, וח"ו אינו נושא עון.

ו׳הסיבה לזה שאין האיש רואה חובה לעצמו, הוא מפני שאינו מרגיש את החטא רק מבינו בשכל. כמו למשל בגשמיות, אם יתחב מי יתד ברגלו, יכול מזה להגיע מחלה ללבו אם לא יוציאו את היתד מרגלו. הדם סובב מהלב לגוף ומכל הגוף אל הלב. לכן אם ישאר היתד ברגלו ויעשה מוגלה או תוכל המוגלה להמשך עם הדם אל הלב. אבל האם בגלל השכליות הזו האיש ממהר להוציא את היתד מרגלו, לא, הוא אינו צועק בגלל השכל ואינו ממהר להוציאו בגלל המורא שלא תגיע המוגלה ללבו, רק פשוט בגלל ההרגשה שמרגיש בהרגשה לבדה בלי שכל שרגלו כואבת לו.

ז׳כן הוא בענין החטא, החוטא עושה פגם למעלה בבחי' הקב"ה הוא לבן של ישראל, אבל חוץ מזה גם הנשמה נפגמת. ובראשית צריך האיש להרגיש את כאב נפשו שנפגמה, ואז לא יצטרך להשתדל שיראה את חטאיו ויראה חובה לעצמו, רק הוא מרגיש כעס על עצמו וצועק מתוך כאביו ויסוריו שמרגיש, למה תחבתי יתד בנשמתי. משא"כ מי שאינו מרגיש פגמיו ואין לו צער ויסורים פנימיים על גודל שברו רח"ל. רק הוא מתבונן בשכלו לבד שחטא והחטא יכול לגרום פגם למעלה כי ד' אמר שלא יחטא. ואם פגם בתפלתו מתבונן הוא הלא את דברי תפילה אלו אני שולח למרום ואם פגומים הם יכול אני לגרום ח"ו פגם למעלה וכו'. לכן יען שאת חטאיו רואה בשכל בלבד לכן ממציא לו השכל שכליות שקר שאין הוא חייב בדבר. כי כבר דברנו איך שהשכל משועבד לרצון האדם, ואם רצונו לא טוב. אז ממציא לו שכלים לא טובים ג"כ. כי גם לגנב יש שכליות שצריך הוא לגנוב. והוא מפני שרצונו לגנוב. וזהו בחי' אין אדם רואה חובה לעצמו. אם אינו מרגיש את החטא רק מבינו ורואהו אז אינו רואה חובה לעצמו, רק כנ"ל כביכול מטילו למעלה.

ח׳ודוד המלך ע"ה בקש, חנני אלוקים כחסדך כרוב רחמיך מחה פשעי וכו' כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. לך לבד חטאתי וכו' למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך (תהלים נ"א) אשר ע"פ פשוט יש לדקדק שאומר הטעם חנני וכו' יען כי פשעי אני אדע, האם יען שהוא כבר יודע שחטא לכן יחננו. לך לבדך חטאתי וכו', הלא כל הפשעים הם נגדו ית' ולולא דבר ד' לא היו חטאים. אבל כנ"ל. אף שדוד המלך היה במדרגה גבוהה הרבה. מ"מ גם למצבנו רמז בתהילים. כי תהילים תיקן עבור כל ישראל. אף שאיני ראוי לפי מדת מדה כנגד מדה שתשא עוני ותאמר כביכול אני חייב. מ"מ חנני בבחי' מתנת חנם, כי רש"י פירש בואתחנן אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם. ומפרש למה הוא צריך למתנת חנם, כי פשעי אני אדע, בדעת בלבד ולא בהרגשה פנימית. וחטאתי, שאדע שזה חטאתי ואני חייב בדבר. זהו נגדי תמיד. בבחי' מתנגד. כי איני רואה חובה לעצמי ויש לי תמיד תירוץ כנ"ל ואיני מרגיש דיו את הפגם והיתד שתחבתי בנשמתי רק לך לבד חטאתי והרע בעיניך עשיתי, לכן אני מבקשך חנני וכו' בחי' מתנת חנם. למען תצדק בדברך תזכה בשפטיך. שלא תהיה ח"ו נשפט עמי בבחי' הנני נשפט אתך וכו', לכן מחה פשעי שלא תהיה אתה כביכול נשפט כנ"ל.

ט׳אמנם אף אם אין האיש מרגיש את פגם נשמתו אין הפירוש שגם נשמתו אינה מרגשת, הנשמה מרגשת בצערה רק הוא האיש אינו מרגיש בצערה של הנשמה. הוא דר עם הנשמה כמו בין שכנים בבית אחד. שאחד אינו מרגיש בצערו של חבירו מפני שאינו קשור ומתיחד עם חברו. ויכול להיות שהנשמה יושבת ובוכה על פגמיה מכותיה ותחלואיה שגרם לה האיש, והוא עם הנפש הבהמית שלו שמחים עמה שמחה של הוללות. ולו יפתח אז האדם את עיניו יראה את צערה. איך היא יושבת וראשה חפוי על רוב פצעיה.

י׳לכן האיש הישראלי צריך להיות עם הנשמה מעורב. לא כב' שכנים שהוא רק התקרבות מקום. כלומר אין זה לזה שום שייכות רק המקום שהם נמצאים בו יחד קרוב. אך התקרבות העצם שתהיה נשמתו נמשכת ומעורבת בבשרו ודמו. כי באמת למה אינה מעורבת. ומי הדיחה מאבריו אשר נפחה ד' בהם. נפש העולם הדיחה. כי כל איש מרגיש איך שהעולם מעורר בו איזה התפעלות. פעם אהבה לדבר שרואה. פעם שנאה וכעס וכו'. וזהו מפני שלכל דבר מהעולם יש נפש, והנפש מהדבר שנתעורר ממנו נכנסת בו ע"י הראיה או שאר חושים. לכן לולא ראה זאת לא היה האיש מתעורר. כי לא מנפשו נתעורר. רק מנפש הדבר שנכנסה עתה בו. ויש מי שמתעורר מהקדושה שיש בעולם וממצותיו. ואז אין נפשו שנמצאת בו נדחקת לצאת מאבריו וחושיו, רק מתפשטת לאבריו ומעורבת בהם. משא"כ מי שאינו שומר א"ע בהתעוררותו מן העולם שתהיה בקדושה, ונפש גשמיות העולם נכנסת בו, אז נפשו נדחקת ונרדפת מגופו ונבדלת ממנו כנ"ל.

י״אויוכל להיות שזה פשט המדרש. כי נודע מספ"י שיש עולם שנה נפש בחי' והר סיני "עשן" כולו, ומה שיש בזה יש בזה וצריכין שלשתן להיות. נפש ועולם ידועים, אבל שנה מהו. לכאורה נראה שרק השם שנה נמצא ולא עצמותה, כי מהו שנה. בשלמא יום ע"פ פשוט החמה הולכת ממזרח למערב וזה עצם שיש לו מציאות בעולם, אבל שנה מהו, כי אין לאמר שיבת השמש למקומה בהקיפה הגדול כי הלא בנ"י מונים ללבנה והשמש לא שבה עדיין למקומה כשאנו גומרים ומחדשים את השנה. ושנות העיבור הוא שלא להרחיק את שנות הלבנה מהחמה יותר מדי וע"פ רוב בראש השנה שלנו או שאר יו"ט לפי שנות החמה חול הוא. ומהו שנה כך וכך ימים וחדשים. נמצא לפ"ז שרק הימים נמצאים ולא עצם שנה, רק שאנו מכנים אותם מספר הימים והחדשים שנה, כלומר הימים נמצאים אף לולא כינינו אותם ימים כי גם בלעדי זאת השמש סובבת את הארץ, אבל שנה לולא לא היינו מכנים למספר של ימים וחדשים שנה אז לא היתה נמצאת, כן נראה לכאורה.

י״באמנם באמת גם עצם שנה נמצאת רק שהוא דבר רוחני. עצם בלתי נראה ונמצא בארץ, ונמצאת בשמים, זמן הרוחני. וכשהאיש שומר את הימים שהם מן העולם שהם מן הילוך השמש ומתקנם ומחברם לנפש, היינו עולם ונפש שאין הנפש נדחה מפני העולם, אז נותן ד' להם גם את השנה. וזה שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. אם הם תקנו הימים אז ד' ממלא השנים. ועל כמה אנשים אמרו חז"ל ימים האריכו שנים לא האריכו. כי נפשם חסרה מהם. ולא התחברו עולם נפש, וממילא לא נתן ד' להם את השנה ונשאר רק בימים.

י״גויכול להיות שזה ענין גילגול. כי כשקצבו בשמים לאיש חיים כך וכך שנים משכו לו, והוא חוזר בימים ולא בשנים. מוכרח לשוב לחיות ולהמשיך השנים שלו. ויש שהאיש חי שנים. אבל לא כל שניו שהקציבו לו. אבל בשרה אמנו אומרת התורה, שני חיי שרה, שהקכ"ז שנים היו כל שנותיה. ולא השאירה בשמים שנים שנקצבו בעדה שלא המשיכה אותם.

י״דוזה ענין תפלה בציבור ג"כ. לכאורה גם שם "צבור" הוא שם לבד, התאספות אנשים שהאנשים הפרטים נמצאים, ואנו מכנים אותם בשם צבור. ואם לא היינו מכנים אותם בשם צבור גם אז היו האנשים הפרטים נמצאים אבל לא הציבור. אבל כנ"ל הציבור הוא עצם לבדו, והוא נמצא בשמים. בחי' כנסת—ישראל כנודע, וכשבנ"י מצטרפים יחד לעבוד את ד' אז ד' ית' מוריד להם את בחי' צבור כנסת ישראל לפי חלקם. לכן אף שכל איש ישראלי קדוש ומחויב לעבוד את ד' מ"מ אינו רשאי להתפלל כל התפילות כמו הצבור, היינו קדושה וברכו וכו'. מפני שלצבור נמשך קדושת הצבור. חוץ מקדושת כל אחד, ויכולים להוסיף תפילות. וכן כשאתה אומר דבר תורה לצבור. ג"כ צריכה להיות כונתך להמשיך נשמת הצבור, חוץ ממה שמעורר נשמתם הפרטי.

ט״ולכן כשהיה ר"ע דורש והיה הצבור מתנמנם. כל אחד לעצמו היה ער רק נשמת הצבור ישנה. למה. יען שכ"א חשב הלא די לי אם את נשמתי עוררתי, כי צבור הוא שם לבד ואין לו מציאות בפני עצמו. לכן אמר ר"ע מה ראתה אסתר וכו' שחייתה קכ"ז שנים וכו' שלא חייתה ימים לבד רק שנים כנ"ל, שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. ומזה אתם רואים שגם עצם צבור נמצא אך צריכים להמשיכו כמו שנה, לכן גם את הצבור עורר והמשיכו וק"ל.

ט״זפרשת חיי שרה תרצ"א

י״זויהיו חיי שרה מאה שנה וכו' ופרש"י ז"ל לכך נכתב שנה וכו' בת ק' כבת כ' וכו' ונבין נא, למה התורה מרמזת זאת בשרה יותר מבשאר הצדיקים. ובכלל נראה שהרמז בא להודיענו שאת השנים בעצמן תיקנה שרה. כי הגמרא [במדרש ב"ר פנ"ח] אומרת ר"ע היה יושב ודורש וכו' תבא אסתר וכו' שחיתה קכ"ז שנה ותמלך על קכ"ז מדינות. ונראה שעוד מקבלת שכר על חיותה שנים הללו עד שנכדתה תמלך בשביל זה על קכ"ז מדינות. ולמה עוררן ר"ע בזה יותר מבשאר דרשותיו.

י״חאמנם איתא במד"ר בראשית פ"י ויכל וכו' מלאכתו, א"ר ברכיה בשם ר"ס. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אומר מכל מלאכתו אתמהא, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה. ומה נברא בו לאחר ששבת. שאנן ונחת שלוה והשקט עכ"ל המדרש.

י״טהמדרש אומר דרשני, כי בקושיתו אומר שנברא לא בעמל ויגיעה. ומסיים להפרע וכו' וליתן שכר טוב וכו' שנברא בעמל ויגיעה. ואם באמת נברא שלא בעמל ויגיעה איך יפרעו מהם לאמר שנברא בעמל ויגיעה. והאם ח"ו כתבה התורה מלאכתו שיהיה משמע שנברא בעמל כדי להפרע וכו' אף שלא נברא בעמל ויגיעה. ובעשרה מאמרות שאמרה המשנה כדי ליתן שכר טוב וכו' ולהפרע. באמת נברא העולם בי' מאמרות שייך כדי ליתן שכר טוב ולהפרע. ובפרט לפי דברי התוי''ט שם שמה שאומרת המשנה ומה תלמוד לומר אלא וכו' לא שמשום זה בראו ד' בעשרה מאמרות כדי ליתן שכר ולהפרע, רק כן רצה ד'. ושאלת המשנה היא מה תלמוד לומר מה למדין אנחנו מזה שנברא בי' מאמרות. משא"כ כאן שמסיים המדרש שנברא בעמל כדי להפרע וליתן שכר טוב. ואומר מתחילתו שנברא בלא עמל ויגיעה.

כ׳אבל המדרש מסיים בבת אחת, ומה נברא בו לאחר ששבת שאנן ונחת שלוה והשקט. שע"פ הפשוט קשה להבין איזה שייכות זה לזה. ונראה מזה שתרוצו של המדרש שנברא כולו בעמל ויגיעה לא בעמל ויגיעה פשוטה שהוא מלשון עבודה כונתו. רק בעמל ויגיעה שהם היפך מן השאנן ונחת השלוה והשקט. שעמל הוא מלשון ואת עמלנו אלו הבנים, ויגיעה מלשון כל הדברים יגיעים, והן עבודה שאין לו להאדם קורת רוח בה רק דאגה ועצבות. וזה שמתרץ המדרש הן אמת שעמל ויגיעה פשוטה בכח לא היתה אצלו ית', אבל עמל ויגיעה זו שהן היפך של הנחת ושלוה שנברא בשבת זאת היתה ובשביל זה כתיב מלאכתו, אבל לא אצלו ית' היתה העמל והיגיעה הזאת רק כשנשתלשל העולם לבחירת טוב ורע לרשעים וצדיקים נעשה העולם בעמל ויגיעה, ולא מן העולם בעצמו רק מן גשם העולם. וירא ד' כי רבה וכו' ויתעצב אל לבו עמל ויגיעה, והוא ית' את הכל ראה מראש. כי גם כתות מהמלאכים אמרו אל יברא. אבל ד' אמר הכל כדאי בשביל איש אחד אשר יעבוד אותו ית'. וכמו שאומרת המשנה על הלומד תורה לשמה שכל העולם כולו כדאי הוא לו. וכיון שעולם כזה, לא העולם בעצמו רק גשם העולם והטוב והרע שבו קשה לד' לברוא ומ"מ בראו, והרשעים מאבדים עולם כזה שנברא בעמל ויגיעה נפרעים מהם. ולצדיקים נותנים שכר על שמקיימין עולם כזה.

כ״אוזהו עמל ויגיעת העולם. אדם לעמל יולד תרי גווני עמל, עמל של עבודה ועמל של דאגה. ותלוי בזה מה רוצה האיש לקחת מן העולם, מי שרוצה לקחת ממנו עולמיות וגשמיות אז כיון שנברא גם בעמל של דאגה גם לאיש הזה כל ימיו כעס ותמרורים, לא דוקא שיש לו צרות, רק שבכלל בפנימיותו אינו שבע־רצון ואין לו נחת מן העולם. ותמיד מבקש להרגיע את נפשו המתיסרת, והן הנה התאוות שהוא להוט אחריהן כדי להשביע את עמי נפשו. משל למי שמריח ריח רע מבקש לו בשמים ושאר דברים מריחים להפיג את צער אפו מריח רע. משא"כ מי שאינו מריח את ריח הרע אינו מבקש את הבשמים. אבל איש הישראל שיודע שלא לעניני גשם העולם שלחו ד' לעולם הזה. ותמיד זוכר הוא שבזמן הקצר הזה שימצא בעולם לא יאבד את קיום הנצחי של נשמתו בעולם העליון ורק לקנות תורה ועבודה בא לעולם וזאת הוא מבקש מן העולם אז הוא למעלה מן העמל והיגיעה. בבחי' שאנן ונחת שלוה והשקט הוא.

כ״בלא שאומרים אנו בזה שלאיש העובד את ד' אין שום יסורים בעולם. כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אבל הגמרא אומרת שלשה פתחו באף ונאבדו באף נחש קרח והמן. הנחש פתח ואמר אף כי אמר וכו' פשוט נראה לכאורה שבתיבה זו, אף, לבדה פתחו אבל בכהן שאמרו חז"ל לפתוח ראשון וכו' ועוד במקומות נראה תיבת פתיחה היא על דבר שנמשך גם הלאה רק הוא התחיל בה, הוא והמסובין אוכלין רק הוא היה המתחיל. כי האיש ישראל נמצא בעולם ויש בו גם טוב של קדושה גם הרע של העולם, והאיש ישראל שהקדושה היא העיקרית אצלו. ובה הוא מתחיל ופותח. אז מרגיש את השלוה והנחת, את הטוב ואת עונג העליון ורואה את כל אשר עשה ד' כי טוב הוא. ואת עמל העולם רואה רק כדבר שצריך למתק, כתבואה שצריכה לטחון כדי להוציא ממנה את הקמח. משא"כ הם גשמיות העולם היה עיקר אצלם ופגעו בעמל ותלאות העולם ופתחו באף, לכן התאוו תאוות כשאול שאינו שבע וכל דבר מעט לו להרגיע את נפשו המעונה ביסודי העולם.

כ״גוזה ענין עצבות ושמחה. יכול האיש לטעות ולאמר שאנשי עוה"ז בעלי תאוות והוללים הם בעלי שמחה, ואיש העובד הוא ברוח נכאה וח"ו בעצבות. ואיך באו הם למדריגה גבוהה של שמחה אשר איש ישראל צריך לעבוד עליה כ"כ עד שיגיע אליה. אבל כל הוללותם ותאותם מן הפנימיות שלהם היא, בנפשם פנימה יש מין דאגה של עמל ותלאה ורוצים להשתכר ולהפיג זאת בהוללות בבחי' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ולהאיש העובד בפנימיותו שלוה והשקט, ואף דאגותיו שסובל הן שלו הן של שאר ישראל. כולם מין מוץ התבואה אצלו, וכשבא לעשות לעצמו תמצית ומושג מן העולם, בא אל הוירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, יש תורה ותפלה ישנן מצוות ומע"ט שבת פסח שאר ימים טובים זהו העולם. והכל טוב הנאה ועונג, ורק שיש גם מוץ וקשין שצריכים להטפל גם בהם.

כ״דוהנה איתא בגמרא חגיגה ה'. על הפסוק במסתרים תבכה נפשי והא אין עצבות לפני המקום ומשני הא בבתי גואי יש עצבות, הא בבתי בראי אין עצבות. ובמדרש איכה איתא, שהמלאך לא רצה שיבכה ד', ואמר הקב"ה אכנס במקום שאין לך רשות לכנס ואבכה. ומשמע אדרבא שכל שלמעלה יותר יש עצבות, ולפי הנ"ל העמל ויגון שהוא בחי' דאגה רק למטה במקום שיש גם רשעים ולמעלה רק נחת ושלוה השקט ובטח יש.

כ״האבל בחדושי אגדות שם איתא. בתי גואי ה' ראשונה בתי בראי ה' אחרונה. היינו בינה ומלכות. בבינה יש גם עצבות ולא נשתלשלה למטה עד מלכות, כי גם על עוה"ז אמר ד' כי טוב מאד רק שהאנשים בבחירתם עושים אותו לרע ולעמל אם אינם בוחרים בטוב, היינו שד' ית' נתן להם רק את היכולת שיוכלו לעשות מן העולם עמל ויגיעה, ולא שנשתלשל לעולם הזה עמל ויגון. כי באם היה נשתלשל לעוה"ז לא היה אפשר לעשות את ההיפך כמו שא"א לעשות מן האבן עץ, אך רק בחירה ואפשרות ניתן לו. ותלוי בו אם למשוך את עולם העליון יחד עם השלוה והנחת או לפתוח באף. והמלאך שהוא בחי' וברוח פיו כל צבאם רק חיצוניות ההשתלשלות הוא כמו כל העולם, רק שאינו סוף ההשתלשלות שבעולם העשיה רק למעלה ממנה בחי' יצירה. בחי' ואו מהשם הק', אין לו רשות לכנס לבתי גואי שהיא בינה ה' עילאה, לכן גם בחירה אין לו כי רחוק הוא מן העמל ויגיעה ורק בשמחה וקדושה הוא, בהשתלשלות שא"א לשנות, אך לא בהשתלשלות של ההסתר רק בהשתלשלות של קדושה.

כ״וואיש הישראלי שמקורו בחי' מחשבה עילאה שהוא בחי' חכמה ובחי' בינה בחי' שימני כחותם על לבך, בינה לבא. ובבינה גם הכשרה של עצבות של עמל ויגון נמצא לכן יש להם בחירה ואפשרות, וכיון שהמציאות של מעלה באיש ישראלי נמצא לכן עיקר הבחירה שלו בהבחי' בינה שלו מצויה. לעבוד את ד' יכול גם איש הפשוט. ואם רק מקיים את התורה בכל לבו ומעט השגתו כבר עובד ד' הוא. ובתד"א איתא שאף מי שאינו יכול ללמוד תורה ואומר בכל היום את הפסוק בתורה ואחות לוטן תמנע גדול הוא אצל הקב"ה. גם דעת התורה חסרה לו ורק מה שיכול עושה לשם ד' ואומר בכל היום ואחות לוטן תמנע עובד הוא את ד' בזה. משא"כ להיפך. להרע יכול האיש רק ע"י חכמים הם להרע, ומי שאין לו סיבה למשל כשאינו נמצא בין אנשים רעים או שאר סיבה. לא יתחיל להתקלקל בלתי אם בדעתו מתחיל לחשב מחשבות לא טובות אם של פגם אמונה או של שאד עבירות ר"יל, ואף אם יכשל ח"ו ישוב אם לא יתחיל הפגם בדעתו. גם ההשתלשלות של עוה"ז טובה היא. כמו שאמר הפסוק וירא אלקים וכו' והנה טוב מאד. וכמו שאמר המדרש בראן משבחן מי מגנן, ורק בבתי גואי בבינה היא הבחירה ובבינה שלו יכול לבחור בזה או בעצבות ועבירה.

כ״זלעבוד את ד' יכול אפילו בפשטות, אבל רק להיות עומד יכול בלא עבודת המחשבה. אבל להיות הולך מדרגא לדרגא יכול רק בדעת ועבודת המחשבה. כי זה כחה של החכמה לאחוז גם בדברים הרחוקים. וגם בבינה היא הבחירה וכדי ללכת מוכרח להיות בוחר בכל פעם יותר למעלה. ומי שאין לו בחירה אינו יכול לעלות. לכן האיש הפשוט אינו כ"כ בסכנה שלא יתקלקל מפני שאינו כ"כ במקום הבחירה. הוא כבר הולך בדרכו בכל יום, תפלתו במדה אחת. מעט תורתו ומצותיו וכו' הכל במדה אחת. ואיש ישראל ההולך תמיד נמצא תמיד במקום הבחירה בבחי' בינה שלו. והוא יכול ליפול ולבחור ח"ו גם בלא טוב. והיצה"ר בת"ח יותר כדברי הגמ' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

כ״חואפשר זהו ענין יגע ר' בון בכ"ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה. כי צדיקים אין להם מנוחה לא בערה"ז ולא בעוה"ב כי ילכו מחיל אל חיל. כמו שבעה"ז עבודתו בהליכה ועליה שבחר תמיד עוד למעלה ועוד למעלה כך עבודתו בעולם העליון ללכת. ובזה הדבר תלוי. אם בעה"ז את כל כח בחירתו אשר לו הוציא לבחור וכל שהיה יכול בחר בקדושה. אז בעולם העליון אין לפניו ב' דרכים בחי' בחירה. רק עבודה של הולך לו. משל למי שכבר החליט ללכת למקום ומכיר הוא את כל הדרך שמה. אז אף בעוברו על פרשת ב' דרכים אין דרך האחר נמצא במוחו וק את הדרך אשר ילך בה. מפני שכבר מסר את כל דעתו לדרך הזה. משא"כ מי שלא גמר בדעתו אז בכל פרשת דרכים ב' הדרכים במוחו. אף כן מי שבעוה"ז הוציא ומסר את כל בחירתו לבחור בטוב אז מנוה"ע עולה ורק דרך אחת לפניו. משא"כ מי שלא הוציא את כל בחירתו וכח נפשו אז שם לפניו ב' דרכים. ואף ששם ח"ו אין שייך רע ובחירה רעה אבל במקום הבחירה נוגע, מקום שגם עצבות ועמל נמצא. מקום הדין שיכולים לדקדק עמו כחוט השערה ולענשו. ועל ר' בון אמרו שיגע לא כבן שלושים שנשאר בו כח ונפש לבחירה, רק יותר מתלמיד בן מאה. וריב"ז בכה ואמר ולא עוד אלא שיש לפני ב' דרכים וכו' ואיני יודע להיכן מוליכין אותי. לא אמר שיהיה לפני ב' דרכים. רק שיש לפני. בענותנותו חשב שעתה יש, לפניו עוד ב' דרכים ולא מסר את כל עצמו נפשו ובחירתו בבחירת טוב. וגם שם יהיו לפני אותן הב' דרכים ואיני יודע וכו' כנ"ל מפני שעודו נוגע במקום עמל.

כ״טנחזור להנ"ל. העובד יכול להיות בפשטות ובלא מחשבה. ולעלות יכולים רק במחשבה. אז מגיע למקום הבחירה. קרוב לשכר וגם להפסד ח"ו הוא וכל הגדול מחבירו וכו'. וכשמתגבר עולה. לכן העולה צריך להמשיך את עבודתו ואת עלייתו אל העבודה ואל הפשטות ותמימות. פשוט שכל שמוסיף מחשבה יוסיף עבודה גם בפועל. אבל גם בזה, שאת המחשבות ואת ההשגות ילביש בעבודת העשיה, כמו שרואים בספרי המגיד זצ"ל מקאזניץ איך ממשיך דברים גבוהים בקבלה ומפרשם בעניני עבודת האדם.

ל׳וכן מי שמרגיש ח"ו לפעמים נפילה בעניני עבודת המחשבה התפלה וכו' אז ישלשל א"ע לפשטות ויאמר הנני עתה עבד פשוט של ד' ואומר אדון עולם וכו' כבן כפר עם פירוש המלות פשוטות, כי כיון שבענינים הגבוהים של המחשבה נכשל לשעה מפני שאז הוא בבחי' הבחירה והב' דרכים, יקטין א"ע להפשטות לבתי גואי ששם אין עצבות.

ל״אוהנה נודע שאיש הישראלי צריך לקדש את העולם בעבודתו, ואת הזמן מקדשים ע"י מצות שהזמן גרמא. כיון שבזמן תלויים. והנה הא בכלל שיכול איש הישראל לכוין כמות של דברים עליונים. הוא מפני שכיון שד' צונו לעבדו והעבודה צריכה למחשבות אלו, לכן נצטוינו לחשוב מחשבות אלו. נמצא ששרה שהיתה פטורה מן המצות עשה שהזמן גרמא כי מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, יכלה לקיים בלא כוונות הגדולות, ואת חלק הזמן קדשה בעבודה של תמימות. והגם שקודם קבה"ת היתה, מ"מ האבות כל עבודתם לא למענם בעצמם היתה רק לטובת ישראל, וכשיעקב צלע על ירכו נעשה מזה מצוה שלא לאכול גיד הנשה. לכן גם בהם חילוק בין מצות שנצטוו ללא נצטוו.

ל״בלכן ר"ע שהיה דורש דברים גבוהים ולא יכלו כל האנשים לעלות עמו ונרדמו ולא שמעו לגמרי, כי חשבו שכיון שר"ע דורש כ"כ דברים גבוהים א"א להם לקיים ולעבוד בהם בתמימות. ביקש לעוררם וכו' תבא אסתר וכו' שחיתה קכ"ז וכו'. היינו שעל חיות שנותיה עוד מגיע לה שכר מפני שתיקנה את הזמן, ובמה בעבודת התמימות כנ"ל, וגם אתם עבדו עכ"פ בתמימות.

ל״גויהיו חיי שרה וכו' בת ק' כבת כ' וכו'. לא מבעי האבות, אבל גם שרה שהיתה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא. מ"מ את כל שנותיה תיקנה וקידשה.

ל״דפרשת חיי שרה תרצ"ג

ל״הויהיו חיי שרה. ואיתא במדרש רבה יודע ד' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, ונחלתם לעולם תהיה שנאמר ויהיו חיי שרה. מה ענין ונחלתם לעולם תהיה לויהיו וכו'. וכן ר"ע היה דורש וכו'

ל״ואמנם איתא במדרש תהלים ק' ל"ב עה"פ אשרי אדם ד' לא יחשוב לו עון, פלוגתא בין ר"א בן יעקב לרבנן בענין עבירות שהתודה עליהם בשנה שעברה אם יחזור ויתורה עליהם או לא. רבנן אומרים שיחזור ויתודה וראב"י אומר אל יחזור ויתודה. ושואל המדרש לראב"י שאומר אל יחזור ויתודה הא כתיב וחטאתי נגדי תמיד. ומתרץ שיהיה כנגד לבו ודעתו אבל אינו מזכירן בפיו עכ"ל הק'

ל״זהחילוק הפשוט בין להזכירן בפיו שאוסר ראב"י. ובדעתו ולבו כן מזכירן. אפשר. כי התוס' אומרים על חציף עלי מאן דמפרש חטאוי. כי הגמרא אומרת כל שעבר עבירה ומתבייש בו נתכפר לו, והוא שמפרש אותם לרבים נראה שאינו מתבייש בו לכן חציף הוא. ואפשר זהו גם בענין הוידוי. לכן בפעם הא' אפשר מתודה כדי שיתבייש לכן מתכפר לו, אבל בפעם הב' הלא כבר יודעים הם וכבר אפשרי להתבייש על ידי ידיעתם ולמה אתה כופל בזה, אלא ודאי שהדבר הזה לא דבר של בושה אצלך ורק ככלב שב על קיאו הוא.

ל״חאבל צריכים להבין את הפלוגתא של ראב"י ורבנן. ונבין מה הוא ענין וידוי בכלל בפה, כי רואים שגם לפני ד' בעצמו צריכים להתודות, בין אם צריך לפרט החטא בין לא. מחויב להתודות. והכהן גדול התודה בשביל ישראל שאין זאת להתבייש בפני אנשים כי על חטאי זולתו התודה. ולמה אין החרטה והתשובה בלב דיה, כי התפילה צריכה להיות בפה אף שנקראת עבודה שבלב. גם מפני שצריכה להמשיך אור וישועה לעולם הזה, ובדבר ד' שמים נעשו, והדבור הוא צירופי אותיות אלו שהם כלים לאורות אלו ובהפגם צירופיהן לצירופים רעים ח"ו האורות נתמעטים, לכן בתפלה שמתפלל בדיבור על דבר זה עושה בזה כלים וצינורות להמשיך את ההשפעה.

ל״טאבל מהי התשובה ומהו הוידוי. אבל כבר דברנו שראשית התשובה היא שינוי מכפי שהיה, כלומר הכח שיוכל האיש להתגבר ע"ע ולאמר רוצה אני בחדשות. לא כמו שהיה עד עתה. ותשובה כזו לא בחוטאים בלבד, רק בכלל גם בעובד. ויפה שעה אחת בתשובה וכו' שאין לומר שרק החוטאים יכולים לזכות לשעה גדולה כזו הטובה מכל חיי עוה"ב.

מ׳מי שאין לו כח זה לבטל את העבר, אז עומד תמיד על מקום אחד. אם בחסרונותיו ואפי' אם אין לו כ"כ חסרונות נשאר במצבו הנמוך, ורק מי שיש לו כח התשובה יכול לעלות בעבודתו. והתשובה קדמה לעולם. וממילא קודמת להחטאים, כי זאת עיקר התשובה לא על חטאים בלבד רק כח עבודה לבטל את הקודם.

מ״אותשובה עילאה בחי' בינה היא כי נודע שבבינה מתחלת התגלות הבריאה שהיא בחי' בראשית ברא אלקים, כנודע שהשם אלקים היא מ"י אל"ה, בחי' מ"י' בינה עולם הנסתר שבא לראשית התגלות שקיימא עכ"פ לשאלה ברא אל"ה' עולם הנגלה. להנ"ל שגם עיקר העולם בחי' בינה תשובה היא, לחדש את אשר לא היה. והמדרש אומר שבנה עולמות והחריבן וכו' דין הניין לי יתהון לא הניין לי. והגם שזהו ענין שבה"כ. סודות שאין לנו לדבר עתה בזה. אבל להנ"ל אפשר ב' בחינות התשובה ברא ד' בעולם בשביל האדם. תשובה של עובד שאף שגם עד עתה טוב היה מ"מ יוכל לאמר לא די לי כך מוכרח אני להוסיף ולעבוד מחדש, והיא בריאה הא' שאף שגם קודם בריאת העולם הכל טוב היה מ"מ ברא וחידש העולם. אבל גם לחוטא ברא תשובה שיוכל לבטל את המקודם. זה לא טוב רק זה. ובנה עולמות והחריבן יתהון לא הניין ודין הניין.

מ״ביסוד כל העולם היא תשובה וגם החטא יסודו כח התשובה הוא. תשובה מקולקלת. באם לא היה כח הזה לו לא היה יכול לבטל את דרכו הטוב ע"ע ולחטא. רק כיון שבו כח התשובה נמצא. קילקל את כח הזה והפכו לרע. לא טוב לו דרך הטוב של עד עתה רק הרע ר"ל והפסוק מייסר שובו בנים שובבים. כי כשאומרים שובו לחוטאים אומרים, ואמר

מ״גלהם לא כ"כ קשה לכם לשוב כי גם עתה אתם בתשובה, גם בחטאיכם בתשובה אתם תשובה מקולקלת, שובו בנים שובבים, שגם עתה שובבים בתשובה א"כ רק להפוך את תשובה המקולקלה לטובה עליכם לעשות.

מ״דנחזור להנ"ל, התשובה כח התחדשות בעצמו מין בריאה בעצמו היא, כי למשל שני בני אדם המזמרים מטוב לבם כל אחד משמחתו השונה משמחת חבירו, אז אע"פ שניגון אחד שניהם מזמרים מ"מ כ"א שמחתו לעצמו מגלה. ובשמחתו חלק עצמותו מגלה. כן ענין נפש האיש. כ"א במעשיו וכל הנהגתו נפש ותוכן כזה מגלה, וכשמדברים מאיש ומדרכו מן עצם תוכן ונשמתו מדברים. האיש הזה הוא איש במצב ותוכן כזה מפני מעשיו אלו שבכל חייו, וזהו איש גדול יותר מפני הנהגתו היותר טובה, והמגיד מקאזניץ גילה עצמות קדשו ע"י מעשיו הקדושות.

מ״הלכן מי שבא להתגבר על מעשיו ולאמר לא אסתפק במעשי של עד עכשיו, ובפרט מי שבא לבטל את מעשיו של ע"ע. לא את מעשיו לבד הוא מבטל ולא עליהם בלבד הוא צריך להתגבר רק גם על עצמו, כנ"ל שמעשיו הם עצמותו, וכשבא לבטל את מעשיו את עצמו שהיה בא לבטל. ובמה יתגבר על עצמו הלא צריך הוא לכח הגדול מעצמו.

מ״ואבל נודע שיש ה' חלקי הנפש. נ'ר'נ'ח'י'. וכד אתיליד ב"נ יהבין ליה נפש, זכה יתיר יהבין ליה רוח, לכן כשבא לשוב מוכרח הוא להמשיך בקרבו חלק נפש הגדול מעצמו, חלק כזה שלא נמשך עוד אל קרבו וכיון שגדול הוא מעצמו יכול להתגבר בה על עצמו, וזהו בחי' תשובה, "מ"י" בינה, "מי" דבר שלא התגלה בו עוד.

מ״זותלוי במהות תשובתו, העובד שתשובתו רק להוסיף התחדשות בקרבו אינו צריך למשוך אור כ"כ נסתר וגדול כיון שאינו בא לבטל א"ע בחי' בונה עולמות והחריבן ואינו צריך לכח גדול כ"כ הרבה מעצמו ותשובתו מצויה תמיד. משא"כ מי שבא לשוב על חטאים, ובפרט מי שמשוקע בשטותים ומורגל בהם שצריך כח גדול לחזק ולבטל א"ע, צריך כח יותר גדול ונעלם מקרבו כדי שיוכל להתגבר ע"ע. ואף שכח גדול שלו עוד פחות הרבה מכח שאינו גדול של העובד שממשיך בתשובתו. וכמו שהתקרה של הדר במרתף עוד נמוכה הרבה מן רצפת הדר בדיוטה הרביעית, ואם התגבר טיפס ועלה אל התקרה שלו לערך הדר בדיוטא הד' נמוך הוא עדיין, מ"מ לפי ערכו כח עשה ונתעלה. כן גם הבעל־תשובה לפי ערכו ממשיך כח יותר גדול בתשובתו מהצדיק בתשובתו, ותשובתו יותר קשה לו.

מ״חאבל חז"ל שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים וכו', לא אמרו במצב או במדריגה שבע"ת וכו' רק במקום. כי מקום הוא דבר שאינו מוחלט רק תלוי בהדבר שנמצא במקום הזה ולפי ערכו. למשל הכוס עומד על השולחן אז מקום השלחן שהכלי עומד עליו מקומו. וכשנעביר את הכלי ונשאל סתם מהו מקום, נשיב שסתם מקום אין כי בלא הכלי אין מקום, רק שלחן הוא והשלחן ג"כ נמצא במקום, ולא על השלחן לבד רק גם כשהכוס באויר האויר הוא מקומו. כמו שנודע מספ"ק בזה שלכן מקום בחי' מלכות דלית לה מגרמה כלום. ורק לפי הדבר הנמצא בה צורתה. גם המ"ד שאומר במקום שבע"ת עומדים וכו' ג"כ מרמז שלא, שבאמת מצב הבע"ת גדול כ"כ מן הצדיק רק מצבו לפי ערכו גדול יותר, וגדלותו היא שהתגבר בכח כ"כ להמשיך אור יותר נסתר וחלק נפש יותר עליון מאשר הצדיק, והוא כבחי' עולם התוהו שקודם שבה"כ ובונה עולמות והחריבן, ובחי' עולם הזה שלאחר החורבן והתיקון.

מ״טהמלאכים הם מן הטוב שבעולם התוהו שעלה ולא שלטה בהם השבירה והפגם. לכן אף שגדולים וקדושים הם הרבה מן האדם שהוא בעולם הזה שלאחר השבירה והתיקון. מ"מ בהאדם נתגלה כח יותר מאשר בהם. היינו שלפי ערך האיש יותר גדול הוא. רצון לעצמו. חפשי עם עבודה בבחירה. אף שעבודתם בהתבטלות יותר קדושה מן בחירת האדם מ"מ בחי' במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בזה גדול הוא האדם מהמלאכים.

נ׳ומעתה כ"א צריך למדוד בעצמו ערך תשובתו וכחו אשר צריך הוא לעורר בקרבו לזה. ואפי' מי שבא לתקן את מדותיו. לא מבעי כשפעל במדות רעות לנקום למשל בכעסו בחבירו וכדומה, רק גם אם רק הכעיס, ולא עוד אלא גם כשלא נתפעל בכעסו רק שבא לתקן הכעס הנמצא בו או הגאות ושאר מדות רעות. לא תיקון בלבד הוא רק גם תשובה. ותשובה בונה והחריבן הוא כיון שאת עצמו הוא בא לבטל, הכעס אשר בו.

נ״אוהגמרא אומרת המקדש את האשה וכו' אעפ"י שרשע גמור וכו' שמא הרהר תשובה וכו', רק הרהר תשובה. ובתלמיד חכם אומרת הגמרא אם ראית ת"ח שעבר וכו' שמא וכו' ודאי עשה תשובה. אם בהרהור תשובה לבד די למה הת"ח צריך לעשות תשובה ולא די בהרהור לבד. וכנ"ל סימן זה יראה האיש בעצמו, אם הרצון לשוב ולעשות טובות מעתה בא לו ברצון ומחשבה קלה וקלושה סימן הוא שתשובתו קשה וצריך הרבה לסתור את עצמו, וכיון שצריך אור רב למשוך בקרבו אשר נעלם ממנו לכן המחשבה קלה כאור הבא מרחוק ודרך מחיצה. והוא רק הרהור תשובה. משא"כ בת"ח אדרבא עיקרו הוא הטוב והקדושה. והפגם הוא שנכשל בו. ולא א"ע הוא צריך לסתור רק את החטא. לכן מחשבת התשובה באה לו בחזקה עד שכל עצמו מתפעל ממנו. ולא שמא רק ודאי. ולא הרהור רק עשה תשובה. וזה רשעים מלאים חרטות. כיון שהוא הרהור בלבד אם אינו מתחזק ומרחיב את ההרהור ומביאו לגופו ח"ו נאבד ממנו.

נ״בואפשר, דבר זה להביא את ההרהור תשובה לפועל ולא יאבד, תלוי בהמרירות שיש לו ע"ע נמיכיותו וחטאו, כי הרהור התשובה בא מן חלק נשמתו המוסתרת, וכשמתמרמר ובוכה מעורר למעלה בחי' מסתרים שאין המלאכים יכולים להכנס כנודע שאמר ד' אל המלאך אכנס למקום נסתר שאין לך רשות [להכנס]. ואפשר זה הרמז בתשובת מנשה שחתר לו הקב"ה מתחת כסא כבודו לקבלו בתשובה, תחת כסא כבוד, כנ"ל הבכיה לפניו ית' אינה לפי הכבוד כמו שאמרה הגמרא גנאי לארי שיבכה בפני השועל, ונכנס למקום סתרים שאין רשות למלאך ואז מקבלו בתשובה. שחתר וכו' תחת כסא הכבוד מפני המלאכים כדי לקבלו בתשובה. וכשמתמרמר בבכיה מעורר גם למעלה רחמנות ע"ע ומתחזק ומתקשר בהרהור התשובה שלו ואז יכול גם לגמור תשובתו, משא"כ כשאינו מתמרמר ע"ע ואינו רואה את נמיכיותו, רק אדרבא מצדיק א"ע. יכול ההרהור לעבור מע"ע ח"ו בלא עשיית תשובה.

נ״גאבל רק בתשובה על עבירות חילוק הנ"ל הוא בין העובד למשוקע בחטא, שהעובד אין מחשבת תשובתו באה בהרהור לבד רק במחשבה חזקה, משא"כ בשאר עניני עבודה אל יסתפק העובד במחשבות החזקות לבד שכל גופו מתרגש מהן, רק יתפוש בקרבו כל מחשבה אף כל ברכה שמתברך בעצמו, אילו היה כך וכך אילו היה כצדיק הזה וכדומה טוב היה לו, וישתדל להמשיך את המחשבה הזו אל קרבו ויעבוד בה את ד' כי גם לו חלקי נשמה אשר ממעל לו שצריך להמשיכם אל קרבו, ורק בבא לשוב על חטא אמרה הגמרא ודאי עשה תשובה ולא הרהור, כיון שלשוב על חטא אינו צריך לסתור א"ע וכח הגדול ממנו כנ"ל.

נ״דנחזור להנ"ל, התשובה היא בריאה חדשה להמשיך חלק נשמה הנעלמה בו, לכן צריך גם להתודות בפיו, כי בדבר ד' שמים נעשו, וממשיך את חלק הנשמה הנעלמה אל קרבו וגופו. וצריך לשנות את הצרופים הרעים לטובים ע"י שמתודה החטאים בתשובה, וזהו בפעם הא' אבל עבירות שהתודה וכו' שכבר שינה אותם לגופים טובים למה יוסף לדבר, ורק בלבו ודעתו צריך להמשיך יותר מחשבות קדושות לעומת החטא העבר. ורבנן סברי כיון שבמחשבתו צריך להוסיף להמשיך מחשבות קדושות לפיהן גם את הצרופים הטובים צריך להוסיף.

נ״הוזהו גם ענין דרך הצדיקים שצריכים ללכת בהם. כי העשיה שלהם בחי' הרהור ומחשבה לנו שצריכים לעבוד להמשיכה. מ"מ כיון שמחשבה זו כבר נמשכה והיתה בעשיה של הצדיק יקל גם לנו להמשיכה. וזה יודע ד' ימי תמימים זו שרה, שלא במחשבה לבד היתה צדקת רק גם במעשיה היתה תמימה. ונחלתם לעולם תהילא עבר בלבד רק גם לעולם. ויהיו חיי שרה. לעולם יהיו. שיכולים אנו לעבוד ולהמשיכם.

נ״ווזה ר"ע וכו' והציבור מתנמנם. שאצלם דברי ר"ע היו רק כמחשבה קלה ודקה כמו שמתנמנם, מין דרמוטא. ביקש לעוררן. שיעוררו וימשכו את דבריו ודרכיו גם לגופם ולעשיה. אמר מה ראתה אסתר וכו'. שחיי' של שרה נמשכו גם באסתר, כן גם דרכו של ר"ע יעשה להם דרך ועבודה.