דרך המלך, תורה, ויצאDerekh HaMelekh, Torah, Vayetzei
א׳ויצא תר"ץ
1
ב׳ואנכי לא ידעתי, ופרש"י אילו ידעתי לא ישנתי. ונבין הא רש"י פי' שאמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ויהיב דעתי' למהדר וכו' וא"כ ידע טרם שישן. וידר וכו' לאמר אם יהי' וכו', הלא ד' הבטיחו שיהי' עמו. ומה הלאמר, והי' די וידר יעקב נדר אם יהי' וכו'.
2
ג׳אמנם איתא מזקני הק' הרבי ר' אלימלך זצלל"ה עה"פ (שמות כ' א') וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי וכו'. שכל הדברים שדיבר אלקים וכל המצות הם לאמר אנכי וכו' שידע האיש את האנכי ד' וישיג את מציאותו ית'. עכ"ל הק'. כל תכלית התורה ומצוות הוא שנדע את ד'. ולכאורה ישאל השואל ולמה צריכים כ"כ הרבה מצוות ע"ז. הלא בדיבור אחד שאומרים לנו שד' ית' נמצא, כבר יודעים אותו. אבל רק מי שאינו יודע מה זאת ידיעת ד' יכול לדמות שידיעת ד' קל להשיג ולשאול שאלה הנ"ל. בכל משך ימי חיינו אנו צריכים לעבוד שנזכה לידיעה זו, וכולי האי ואולי. ולא על עומק השגותיו בלבד צריכים יגיעה רבה במשך כל ימי חיינו. רק גם על ידיעה פשוטה שד' ית' נמצא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.
3
ד׳וחז"ל תקנו לנו (ברכות י"ג) שכאשר מכונים בק"ש להמליך אותו ית' שהוא למעלה ן למטה ובד' רוחות העולם נכוון גם במסירת נפשינו אליו ית'. כי דא ודא אחת היא. כי I ישנה ידיעה שנמצאת במוחו של האיש יחד עם שאר ידיעותיו. הוא יודע מכמה דברים וגם מדבר זה יודע, ואין ידיעה זו פועלת על שאר ידיעותיו, וכשחושב בידיעה אחרת יכול לשכוח את זו. ויכול גם סתם לשכוח אותה לגמרי. וישנה ידיעה שיותר בולטת ויותר מתפשטת היא בו עד שפועלת גם על שאר ידיעותיו, למשל מי שראה בספר איזה דרך חדש בדרוש או בחסידות ונתפעל ממנו ונהנה, אז איזה זמן שלאחריו כל מה שמסתכל בתורה נדמה לו שהכל מרומז לדבר הזה שראה, ואף שאינו יכול להוציא את הדבר אל הפועל וליישב את המקרא לפי הענין שראה בספר מ"מ דעתו רוצה לאחוז ולקשר את הדבר בקרא הזה, וזה מפני שידיעה זו שנכנסה עתה בקרבו התפשטה במוחו הרבה i ופועלת על כל ידיעותיו עד שכולם נמשכים אחר ידיעה זו שראה בספר.
4
ה׳ענין הדבר הוא, כי כל כוחות האיש מתגלים מן הנפש ע"י כלי הגוף, הראי' ע"י העינים. השמיעה ע"י האזנים וכו', וגם דעת האנושי לא מהנפש לבדה הוא רק מהנפש שגילו אותה כלי המוח. ובכל פעולה מפעולות כוחותיו ישנה פעולה שאינה חודרת אל תוכיות נפשו ונשארת בחוץ בחיצוניות הכלים, כמו כל ראיה פשוטה שאינו מתפעל ממנה ונעלמת ממנו אחר שראוה. ויש פעולה שנכנסת אל פנימיות נפשו יותר, שמתפעל ממנה לאהבה לפחד ולשמחה וגם אחר שעבר הדבר מנגד עיניו עודו בדמיונו לנגדו מגודל התרגשות נפשו. רק מנגד עיניו שהן חיצוניות הכלים עבר, אבל בפנימיותו נשאר. כיון שנכנס הדבר יותר אל נפשו ונתפעל ממנו, ובנפשו אין חילוק אם היא לנגד עיניו או לא. וכן הוא בענין הידיעה. ישנה ידיעה שהיא רק בחיצוניות. היינו בכלי המוח. ולא נכנסה כ"כ אל נפשו ואין היא פועלת על נפשו ועד מהרה יכולה להשכח ממנו. משא"כ ידיעה שיותר נכנסת אל נפשו ופועלת עליו, אז כיון שנפשו קלטה ידיעה זו לכן גם שאר הידיעות שכלי המוח מגלים מנפשו נמשכים אחר ידיעה זו. וכל שרואה בתורה דומה לו שהכל נרמז אל הידיעה שבנפשו, כיון שנפשו התפעלה מן הידיעה הראשונה.
5
ו׳ומכש"כ ידיעת עצמו שבאדם שמלאה את כל האדם ופועלת על כל שאר הידיעות. עד שכמעט בכל דבר שרואה או שומע מתנוצצת הידיעה של עצמו וחושב איזה טובה יהי' לו מזה והאם אין זה מזיק לו, עד שעבודה גדולה צריך האיש לעבוד עד שיתרחק מן הפניות גם כשבא לעבוד את ה', מפני שכל דעתו ומחשבתו מתפעלים מן ידיעה זו של עצמו. כנ"ל מפני שידיעה זו לא פעולת חיצוניות הכלים בלבד היא רק עצם נפשו ופועלת על שאר הידיעות. ואפי' כשישן ג"כ נמצאת עמו, כי רק פעולת כלי המוח שובתים בשעה שישן ולא עצם הנפש שידיעה זו תלוי' בה.
6
ז׳וכן צריכה להיות ידיעת ד' שידע האדם. לא פעולת חיצוניות המוח בלבד שנמצאת בו ככל שאר הידיעות, שלא פועלת על שאר הידיעות ונעלמות בו ונשכחות ממנו כשחושב מידיעות אחרות, רק שתכנם אל נפשו ותתאחד בעצמותו כמו ידיעת עצמו, תהי' עמו תמיד בין ער ובין ישן ותפעל גם על כל שאר ידיעותיו, שבכל ידיעות יכיר את ד'.
7
ח׳לכן כדי להכניס את ידיעת ד' דרך כלי הגוף אל נפשו. ולקשרה בנפשו פנימה. צריך האיש ישראל בכל עת שזוכר את ד' לחברה עם עצמו. לא מחשבה בלבד שחושב מד' יחשוב רק יחשוב תיכף ומה אני עושה לפניו. ואיך אוכל להמצא במצבי כזה לפני אל רם ונשא, וכדומה מן המחשבות עד שתתפעל נפשו מהם ואז מחבר מחשבות אלו עם נפשו כנ"ל, ותהי' ידיעה זו עכ"פ לא פחותה מידיעת עצמו. וקודם שמתחיל ללמוד יחשוב שבא עתה להכניס את מחשבה ורצון ד' ית' שבתורה, אל נפשו וגופו, ואם יזכה יהי' כמו שאיתא בסוף ת"ז (תיקון י') פומך איהו סיני קלין והבלין דנפקין מפומך עלייהו אתמר וכל העם רואים את הקולות וכו' ואנת הוא בדיוקנא דמארך דבזמנא דפתח באנכי. ומה מאוד יתפעל כלו מזה עד שאף השכל בתורה לא ישאר אצלו שכל פעולת כלי המוח בלבד רק יכנס דרך כל הגוף ולבושיו אל נפשו ויתיחד עם נפשו.
8
ט׳והמשנה מרמזת (אבות ג') הא אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו ולא אמרו ממוחו אף שהשכל במוח הוא. כי רק מי שמסיר אותם מלבו ונפשו שוכח הוא, ואם נכנסת התורה ללבו ומתחברת ומתיחדת עם נפשו זוכר אותה.
9
י׳לכן לדעת את הד' לא בידיעת המחשבה בלבד די. ולא בעיון התורה בלבד רק צריכים גם למצוות מעשיות שיעשה בגופו. כי כנ"ל לדעת את ד' לא די בידיעה חיצונית רק שתכנס הידיעה בנפשו ותתאחד בעצמותו, לכן בכל כחות שיוצאין מן הנפש צריכים לאחד ידיעה זו ועל ידיהם לבא עד עצם הנפש. כי אלמלי הי' די בידיעה חיצונית לבד בפעולתי כלי המוח כי אז לא היו צריכים יותר, אבל כיון שצריכים לעבור את חיצונית הפעולה ולבא עד עצם הנפש, בכל החלונות והחורים שיכולים לבא עד עצם הנפש צריכים לבא על ידיהם. וזה וידבר אלקים וכו' לא מר אנכי שאמרנו בשם הרבי ר"א זצוק"ל שכל התורה ומצות הן שנדע את האנכי ד' וכו'.
10
י״אאבל התורה מרמזת לאמר אנכי. לא לדעת את האנכי בלבד, רק גם לאמר אנכי, לא שידע האיש ישראל אתה' ידיעה שלעצמו בלבד, רק גם שיוכל לאמר לאחרים. כי האדם קורא לכל אמירה שיוצאת מפה האדם. אמירה ודבור, ואפי' אם הדבר ספק לו לאדם ורק ע"פ שכל קטן או גדול משער את הדבר ואומרה, ג"כ קוראים אמירה, והנה לכאורה קשה להבין למה התרגום על ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, היינו שרוצה להגביל את הסוג של האדם שהוא מדבר, כי כן נקרא האדם מדבר. והלא עיקר חשיבותו וסוגו של האדם הוא מה שהוא בר דעת. ולמה לא נקרא חכם ולא תירגם ויהי האדם לבר חכים. כי רואים שגם השוטה מדבר הוא. והדיבור נראה בכלל כאילו הוא רק מין תשמיש האדם שיוכל למסור לזולתו את מחשבותיו ורצונו, כמו כח ההליכה ושאר תשמישי האדם שהם רק אמצעים ולא עצם האדם, ועצם האדם הוא הדעת שבו.
11
י״באמנם באמת עיקר הדיבור שבאדם הוא מה שמגלה את ידיעת עצמותו והכרתו של עצמו שמכיר בלא שכל רק בראיית עצמו ואומר אני יודע ומכיר. כי כשאומר לחבירו דבר ידיעה שכל ידיעתו היא רק בשכל אז השומע אינו משגיח על האומר רק על השכל ואפי' אם שמע זאת מבהמה אם הי' השכל נראה לו הי' מקבלו. כמו בלעם שלא הי' יכול לעמוד בתוכחתו של האתון מפני שדיבר בסברא ההסכן הסכנתי וכו'. ודיבור כזה הוא רק מין תשמיש לאדם ולשכלו ואין ערך להדבור כמו שאין מקבל הצדקה מעריך את היד שנתנה רק את המעות שקיבל. ועיקר הדיבור הוא מה שמגלה האדם את הכרתו ואת ודאות עצמותו, כמו שאמרו חז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. שבהדברים נותן את לבו וכמו שאמר הבעש"ט ז"ל על נפשי יצאה בדברו. וזה אפשר בדיבור וזה ערכו של הדיבור חלק עצמותו שנותן בו.
12
י״גוזה אפשר רק אם מתחילה הידיעה אצלו באה עד נפשו כנ"ל לא בחיצוניות הכלים בלבד, אז אם מתפשטת יותר ונעשה עצמותו יוכל גם לדבר דיבורים שלבו וודאית ראיית נפשו בהם. ואפשר שלזה רמזו חז"ל על אנכי של עשרת הדברות שהוא נוטריקון אנא נפשאי כתבית יהבית אף שהרבה פעמים [נכתב] בתורה אנכי ולא נרמז בהם נוטריקון הנ"ל, כי חז"ל אמרו על אנכי וכו' אשר הוצאתיך מאמ"צ, ע"מ כן פדיתיך, והוא שכל וטעם שלכן אנכי וכו' מפני שע"מ כן פדיתיך, ויוכל מי שהוא לטעות ולאמר שרק שכל וסברה אמר ד' באנכי, לכן רמז ד' אנא נפשאי כו' שעצם המדבר בחי' נפשאי נתן ד' בדיבור הזה דיבור אמיתי שהמדבר וראייתו נתן בו.
13
י״דולא על עשרת הדברות בלבד נאמר אנא נפשאי כו' רק על כל התורה. אף שחוץ מעשה"ד מש"ר כתבם. אבל כיון שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו (של משה) והאלקים יעננו בקול בקולו של משה. שדיבור האמיתי עצם המדבר נתגלה במשה לכן כשכתב משה את התורה את האנכי נפש העליון כתב בה. ומש"ר ביקש בשעת החטא של ישראל ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. כי כל הגדולה נתן ד' למשה בשביל ישראל כמו שאמרו חז"ל שבשעת החטא אמר לו ד' רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו'. ואם לא ישא ד' לחטאתם וירד חייו משה או גם האנא נפשאי יתבטל ח"ו מהתורה כיון שעצם המדבר לא יתגלה במשה. והרמז הוא מחני נא. יחד עמדי שתמחה גם את האותיות נ"א תמחה מן אנכי. שנוטריקון שלהם אנא נפשאי וישאר רק כתבי"ת. בתחילה הי' אנא נפשאי כתבית יהבית ועתה מחני נ"א וכו' כתבת. וישאר אך כתבי"ת, כתבת, ועל יהבית לא יכל לאמר כיון שדברים אלו דיבר כשכבר שיבר את הלוחות וכבר ממילא לא הי' אז רק אנא נפשאי כתבית, ואמר מספרך אשר כתבת מחה את הנ"א אנא נפשאי.
14
ט״ונחזור להנ"ל, דיבור האמיתי הוא שמגלה את עצם הכרת וידיעת המדבר, ידיעה לא בחיצוניות הכלים בלבד רק בעצם המדבר ובנפשו ורק היודעה בידיעה שנכנסת אל נפשו יכול לדבר אח"כ כשמתאחזת ידיעתו בעצם נפשו כנ"ל. וחז"ל שנתנו שכל בתורה שבע"פ לא שכל בלבד נתנו, רק גם את עצם ידיעתם מנפשם הקדושה נתנו בה רק כשנמשכה הידיעה זו גם לכלי המוח נעשה מזה שכל ג"כ. לכן אמרה המשנה עשה לך רב. אף שהתורה כבר כתובה ואף תורה שבע"פ כתובה, מ"מ צריך אתה לשמוע גם דברים היוצאים מן הלב ותגלה את העצם המדבר ועצם הדיבור אז תוכל לשמוע גם מהתורה הכתובה לא שכל בלבד רק גם את עצם הראי' שלהם שהוא עצם נפש התנאים ואמוראים ז"ל וכו' לפי מצבך מעט.
15
ט״זלכן חברים המתחברים יחד וכ"א מתוך אהבה מורה את חברו בדרך ד' אז כיון שלא דבורים חיצונים בלבד מדברים זא"ז רק מתוכיות נפשם לכן עי"ז מתיחדים באהבת חברים כיון שכ"א את נפשו נותן בחבירו, וזהו שהתחברות נקרא גם בשם אמירה כמו עשה בה מאמר האמור בקדושין מפני שע"י מאמר האמיתי היוצא מן הנפש ג"כ יכולים להתחבר. ואיוב יסר את חבריו על שמוכיחין אותו רק בדברים יפים ושכליים ואין אחד נותן בהם את נפשו מה נמרצו אמרי יושר ומה יוכיח הוכח מכם, האמרי יושר טובים הם אבל מה יוכיח הוכח מכם מה דיבר עוד מי דברו מעצמו מכם בעצמכם.
16
י״זוהנה בענינו של יעקב אבינו אין לנו השגה אבל כל איש ישראל צריך לדעת מרמיזת התורה אליו ואל מצבו, ולהנ"ל מרמזת שיעקב אמר, אכן יש ד' במקום הזה זה ידעתי מכבר כי אמר אפשר עברתי וכו', אבל ואנכי לא ידעתי הידיעה לא חדרה אל פנימיותי ואל עצמי ופירש"י אילו ידעתי לא ישנתי. כי בזה תלוי הכל. כל איש יודע שד' הוא האלקים. אבל רק מי שהידיעה אינה פעולת חיצונית המוחין ובאה אל עצמו היא פועלת עליו ועל כל שאר ידיעותיו והרגשותיו. ואנכי לא ידעתי כי אילו אנכי ידעתי לא ישנתי.
17
י״חוידר יעקב נדר לאמר אם יהי' אלקים עמדי וכו'. אם יהי' אלקים עמדי שאהי' אני בחי' ואנכי ידעתי, ולא לעצמי בלבד רק לאמר אם יהי' אלקים עמדי עד שאוכל לאמר גם לאחרים. כי זה עיקר הישראל כנ"ל.
18
י״טויצא תרצ"א
19
כ׳ויצא וכו' אכן יש ד' וכו' ואנכי לא ידעתי. ונבין נא ע"פ פשוט הא רש"י אומר שיהיב דעתי' למיהדר מפני שאמר אפשר עברתי וכו'. וכן אין זה כי אם בית אלקים, מה בעי למעט באין זה. אם יהי' אלקים עמדי. הא ד' הבטיחו כבר, בשלמא בשובו חשש אפשר יגרום החטא אבל עתה קודם שהלך למה אמר אם יהי'.
20
כ״אאמנם איתא בב"ר פ' כ"ד עה"פ גלמי ראו עיניך. אר"י בר"ס עד שאדה"ר מוטל גולם לפני מי שאמר והי' העולם הראה לו דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו דור דור וסופריו דור דור ומנהיגיו שנאמר גלמי ראו עיניך, גולם שראו עיניך כבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון ע"כ לשון המדרש. ונבין נא למה דוקא בשעה שעודו הי' גולם הראה לו הקב"ה את כל זה, ולמי הראה לגולם, שע"פ פשוט גולם הוא דבר שלא נגמר ועוד לא הי' בו חיות. וכן הלא המדרש אומר שכשהי' אדה"ר גולם, ומביא ראי' מהפסוק גלמי וכו' גולם שראו עיניך כבר היו כתובים על ספרו של אדה"ר משמע שעל גלמי הנשמות של דור דור וחכמיו וכו' קאי, וכן משמע מן מתנות כהונה שעל הנפשות קאי ע" ש.
21
כ״באמנם איתא בשם המגיד הגדול זצ"ל עה"מ וחילופיהן בגולם, כשרוצים להחליף דבר יכולים רק כשמביאים אותו אל מצב הגולם ומסירים ממנו את צורתו הפרטי. למשל הגרעין יכול להשתנות לעץ לפרי וכו' רק כשצורתו צורת הגרעין בטלה ממנו כשנרקב בארץ. וכל עוד שצורתו הפרטי בו ועודו גרעין א"א שיתהפך לדבר אחר. וחילופיהן בגולם, החילוף יכול להיות רק בגולם עכ"ל הק'.
22
כ״גוגם בענינים עליונים כן הוא. הספירה שעולה לספירה יותר עליונה באה מקודם למצב הדורמיטא שהיא ביטול עצמותה מעט. כי לעולם הספירות אחת הן, אור ד' שמתלבש בהן, ורק בצורות הפרטיות מחולקות מעט זו מזו, בזו נתגלה חסד יותר ובזו גבורה וכו'. וכשעולה גבורה לחסד מוכרחה מקודם לבטל את צורתה הפרטי, ואז מתיחדת עם חסד.
23
כ״דוכן הוא באיש ישראל. על בעל גאה אומר ד' אין אני והוא יכולים לדור כאחד, כי למשל העץ פרטיותו היא צורתו שמובדל בה משאר דברי העולם. וכשמוסיפים לו עוד צורה על צורתו ועושים ממנו כלי אז נבדל גם מן שאר העצים לפרטיות עצמותו לבד. והאיש ישראל בעצם קדושת אלקות בו, רק כפי שמבליט את עצמותו הפרטית ואת צורתו לעצמו באופן יותר בולט. מובדל ומתרחק הוא מן כלל הקדושה. ובספ"ק איתא עה"פ אנכי עומד בין ד' וביניכם. האנכיות של האדם זה עומד ומבדיל בין ד' וביניכם. ובמדה שמבטל את האנכיות הפרטיית שלו במדה זו מתקרב אל הפשטות והקדושה.
24
כ״ההעניוות ושבירת הלב שמתקרב האיש על ידה להקדושה לתורה ולעבודה סימן הוא שעניוות טובה היא. שפשט מעט אחד מן לבושיו הפרטיים והתקרב לקדושה. ואם נשאר על עמדו ולא התקרב עניוות רמוי' היא. ואפשר עוד מין גסות היא שמתגאה לאמר עניו אני. וכמו ששמעתי בשם התפארת שלמה זצ"ל על דברי רש"י זצ"ל כתית למאור ולא כתית למנחות. שהאיש צריך להיות כתית בעניוות ושבירת הלב באופן שיאיר ממנה ולא כתית למנחות שישאר מונח.
25
כ״ווגם בעניוות טובה שהיא לעבודה יש חילוק בין סתם עניוות שהיא ראשית העבודה או ראשית ההתחזקות לעבודה אחר הנפילה. לבין העניוות בשעה שקבוע הוא כבר בהעבודה, ובשעת הגדלות שמרגיש בקרבו התרוממות וקדושה. כי בפסוק כתוב ויגבה לבו בדרכי ד', והמשנה אומרת הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת וכו' שהיא עניוות. אבל זה החילוק, מי שבא לחזק א"ע לעבודה ועוד הוא צריך לרחל, א"ע מעבירה הוא צריך לעבוד במדת ענותנותו ולזלזל א"ע מאין באת וכו' ולאן אתה הולך למקום עפר וכו' משא"כ מי שכבר קבוע בעבודה בשעה של הגדלות שמרגיש את הקדושה אף שג"כ עניו הוא מ"מ אינו צריך לזלזל א"ע רק העצמות שלו בטל ממילא לפני הקדושה, והחושך נדחה מפני האור, ואת הישות אינו מרגיש מפני קדושת ד' אשר בקרבו. כשהוא בדרכי ד' אז ויגבה לבו והוא אז בתכלית העניוות, וכשעודו במצב של עבודה של ואין אתה בא לידי עבירה אז צריך להסתכל מאין באת וכו'.
26
כ״זנמצא שהגסות והאנכיות גידול עצמיותו הוא והתבדלות מן פשטות הקדושה בעצמותו היא, לכן אמר ד' אין אני והוא יכולין לדור וכו'. והעניוות התפשטות מעט מן הלבושים של עצמותו היא.
27
כ״חאבל חוץ מן העניוות. בשעה שיעלה האיש מוכרח לבוא לבחי' גולם. למשל מי שלומד ומחדש יכול להיות בעניוות שיודע שנגד הגדולי ישראל הוא אין וחדושיו אפס. ובכלל נגד התורה ועבודה שמחויב האיש ישראל ללמוד וללמד לשמור ולעשות מה פעל ומה עשה, ומ"מ כיון שקשור הוא בחידושיו. לא יחדש יותר. וגם קשה שיראה איזה חסרון בחידושיו ולתקנם. וכדי שיחדש יותר צריך להתפשט רגע מהם ויסתפק אפשר אין זה אמת. מתחילה הי' דעתו מלובש כלו בחידושיו. וכל כמה שרצה לעיין בהם לא הי' יכול להסתכל ולשפוט אותם כאיש זר, מפני ששכלו רק על ידיהם הי' מסתכל ובדרכי החידושים הלך שכלו ורק את צדקתם ראה. וצריך הוא לבא על רגע לבחי' גולם בלא צורה לגמרי, לא את עצמו ולא את חידושיו מכיר, מן הכל התפשט, ובשכל ערום בלא התלבשות מסתכל רואה ומחדש יותר.
28
כ״טוכן בעבודה. בשעה שעובד לא טוב שיסתפק האדם אם עבודה זו טובה אם רצוי' אפשר אין ההתלהבות שלו שבתפלה זו אמת. וכן בתורה בשעה שמעיין לא יחקור להסתפק אפשר אין זה לימוד לשמה. כי ע"י ההסתפקות יפול ממדרגתו לא יתלהב ולא יכוון. כי מתפשט הוא מן כל עבודתו רצונו ומחשבותיו. וכל תפלתו ותורתו רק יסבך במחשבות אלו.
29
ל׳בשעת עבודה צריך הוא לעבוד בבטחון ובהתחזקות שד' יקבלה, רק אחר העבודה, או בכלל צריך האיש לעשות לו זמנים להתפשט מכל התלבשות עבודתו ויעמוד כגולם ערום בלא לבוש ויסתפק אפשר ח"ו טועה אני בכל. ומי יודע אפשר כל עבודתי שעבדתי בכל שנותי להבל ולריק. ומי יודע אם אחר מאה ועשרים שנה שאקוה שעכ"פ אחרי קבלת עונשי יגיע לי מה, ואראה שאין כאן לא תורה ולא עבודה, כל החיים רק חיים של טעות הי', ומה יש לעשות אז, הכל אבד ח"ו ואין עצה, ומכל החיים של תקוה נשאר רק השלכה והתרחקות ח"ו.
30
ל״אואם יש לו זמנים כאלה אדרבה מסתכל בלא נגיעה על עצמו ועל דרכו. וחוץ מזה שרואה יותר את האמת בדרכו, אף זאת כיוון שמתפשט בה את לבושו יותר מאשר בהעניוות, מתקרב יותר אל הקדושה ויותר יוכל לעלות בקדושה, כנ"ל שגם בספירות מוכרח להיות דורמיטא בשעת העלוי.
31
ל״בואפשר זהו הענין בדניאל והאנשים אשר עמו לא ראו אבל חרדה נפלה עליהם, שע"פ פשוט אם עליהם נפלה חרדה עד שברחו שלא ראו. הוא שראה חרדה יותר גדולה היתה צריכה ליפול עליו ולמה לא ברח כמוהם. אבל הלשון חרדה נאמרה לפעמים גם על אימה כזו שאינם יודעים ממי להתירא כמו ביצחק ויחרד יצחק חרדה גדולה ויאמר מי איפה. וכן גם כאן עד שלמדה הגמ' מזה שאע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, כי לא ראו.
32
ל״גלהצדיק בשעה שיש לו עניוות יש לו גם יראה. ולפי מדת הקדושה שבקרבו במדה כזו מתבטל ובמדה זו מתירא לפני ד'. נמצא שיראתו לפני מדרגת הקדושה שקשור הוא בה מתירא. ומשה רבינו שהי' קשור במדרגה הכי גדולה שיכל האיש להתקשר הי' עניו מכל וכו' וגם יראה מלתא זוטרתא לגבי'. ולפעמים הי' בא לחרדה ונשבר לבו בקרבו יותר, כמו שמספרים מצדיקים שלפעמים הכניעו כ"כ א"ע, ונפל עליהם יראה כ"כ עד שגם האנשים שעטרו אותם אז, נבהלו אף ברחו מפניהם, לא שרק בזמנים אלו יראו והיו ענווים, תמיד היו, רק שבזמנים אלו באו לבחי' חרדה וגולם, ועלו יותר.
33
ל״דיראה היא לפני מדריגת הקדושה שנפשו רואה ומרגישה, וכשנפשו היתה בחי' גולם. ביטול הצורה, קדמה חרדה. דניאל שהיה גדול מהם בזה שעלה עד שראה את הנבואה. רק יראה היתה לו כמו שנראה מן הפסוקים. והם שלא יכלו להתעלות אל הראי' נשארו בחרדה.
34
ל״הוהנה נודעת קושיית הרמב"ם ז"ל על הידיעה והבחירה שסותרות זו את זו, ואומר שידיעת ד' למעלה מידיעתינו. כי הוא ודעתו חד. נמצא שכאשר ד' הראה לאדה"ר כבר היתה מוכרחת. כיון שלא במצב הזה של ידיעת ד' שהוא ודעתו חד הראה לאדה"ר, כי זאת לא הי' יכול אדה"ר להשיג, רק שנשתלשלה ידיעתו ית' לאדה"ר, והרי זה כמו שאיתא באלשיך ז"ל שאף שהידיעה אינה מכרחת מ"מ הדיבור מכריח. כיון שנשתלשל יותר. בשלמא במש"ר שג"כ אמרו חז"ל שהראה לו ד'. כיון שמש"ר נתעלה לבחי' ותחסרהו רק מעט מאלקים וכו' הי' יכול להסתכל בדעת עליון שאינו מכריח משא"כ לאדה"ר.
35
ל״וואומר המדרש עד שאדה"ר הי' מוטל גולם הראה לו וכו' שנאמר גלמי ראו עיניך. גלמי שראו עיניך כבר היו כתובים על ספרו של אדה"ר. רק את הבחי' גולמי שבנשמת הצדיקים שזהו יסוד לצדקתם ולעליותם הראה לו ד', בעוד שלא לבשו את הצורה ולא הוכרחו בזה. וכיון שכל הנשמות היו כלולות בנשמת אדה"ר ואת הבחי' גולם שלהם ראה. נמצא שע"י הבחי' גולם של עצמו ראה אותם בבחי' גולמי וכו'.
36
ל״זוהנה הגמרא אומרת אין טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולות מלמטה כנגדן. וזהו גם באיש הישראל, אוצר של קדושה הוא שרוצה להתגלות בלבושים של רצוניות מחשבות וכו' של קדושה, רק כשנתייבש או מתכסה באבן לב האבן אינו מרגיש מאומה ודומה לו שהוא איש ריק ח"ו, וכשרואה בספ"ק או שומע דברי קדושה טפיים שכנגדו עולה, והוא מרגיש גם אחר ששמע וראה התעוררות וטהרה. לא בהענינים שדברו אתו או שראה בספר בלבד מתעורר רק גם בענינים שלא ראה ושמע, ולפעמים גם בדרכים אחרים שבקדושה. כי מה שראה ושמע הי' בחי' טפה של מעלה ועתה הטפיים שכנגדו עולה. וזהו גם בלימוד פשט התורה. כי כ"א יודע שעיקר הפעולה יכול הנער לקבל מן לימוד עצמו. ומ"מ מוכרח ללמוד אצל הרב. כי הלימוד של הרב הוא בחי' הטפה של מעלה ולימוד עצמו בחי' הטפיים שכנגדו שעולה. וזה הסימן יכול האיש לדעת בעצמו אם אחר ששמע או ראה בספר מתעורר, ואף גם בענינים שלא שמע, סימן הוא שפעל אצלו. ואם לאו. אף אם בשעה ששמע וראה נתעורר אין ראי' שהוא נתפעל מזה.
37
ל״חוזה ענין למה הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה וכו'. אף שענין מש"ר ושדיבר אתו ד' אין לנו השגה, אבל רק מאשר מרמז לנו אנו מדברים, ההפסקות היו משמשות ליתן ריוח למשה לעצמו שהוא יתבונן. וחסידים הראשונים שעה של אחר התפלה כ"כ היתה נחוצה להם עד שביטלו בה מהתורה כמו ששואלת הגמ' וכי מאחר וכו' תורתן היאך וכו', ורק שע"פ הנס היתה משתמרת. כנ"ל לעלות הטפיים שלמטה היו צריכים את השעה של אחר התפלה, כי זה העיקר.
38
ל״טואחר קבה"ת אמר ד' למש"ר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וכו', ופרש"י להתיר להם וכו', וע"פ פשוט צריכים להבין הא ד' אמר רק וקדשתם היום ומחר, ויום הג' שהוסיף משה הי' מפני שהיום כמחר וכו' לילו עמו. או כמ"ש התוס' שאין זה דרשא גמורה רק מדעתו ממש, ורק יום הזה הוסיף, אבל אחר קבה"ת למה הי' צריך להתיר ומי אסר. אבל כנ"ל הזמן של אחר קבה"ת לא רצה ד' שיהיה ריקני שד' חדל לדבר אליהם התורה לכן הם שבים. גם הזמן הזה של החדלה עבודה היא, עבודה של עליית הטפיים מעצמם, לא שהולכים מפני שאין מה לעשות יותר אצל ההר, רק עבודה היא שד' אמר שובו וכו', ולא אמר ד' מה יעשו בבתיהם עתה רק מעצמם יעשו ויעלו הטפיים.
39
מ׳וגם עליית הטפיים בבחי' הגולם תלוי. אם משליך את פרטיות עצמותו מע"ע ופושט את לבושו לגמרי מע"ע אז לא בלבד ששומע רק גם מעצמו אורו עולה כיון שהטפה של מעלה ששמע היתה יכולה לבוא אל תוכיות עצמו באין לבושו ע"ע, ולעורר את הטפיים ממנו לעלות.
40
מ״אויעקב אבינו שעסק בתורה כל אותן הי"ד שנים ועתה יצא ללבן הי' ירא מן ההפסקות אלו. אם יקדש א"ע בטפיים שאחריו. וכשחלם ג"כ שד' נצב עליו עוד לא התקררה דעתו. ויאמר אכן הן אמת. יש ד' במקום הזה לכן נתגלה ד' לי אבל ואנכי מה אני בעצמי עוד לא ידעתי, אין זה כי אם בית אלקים וכו' לא ממני ומעצמי. וידר יעקב נדר, אם יהי' אלקים עמדי עם עצמי, ושמרני בדרך אשר אנכי הולך גם שם וכו'. וזה שבשובו אמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, אף שם אף בהפסקות.
41