דרך המלך, תורה, ויגשDerekh HaMelekh, Torah, Vayigash

א׳פרשת ויגש תרפ"ט

ב׳ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך וכו', איתא בספרי תלמידי הבעש"ט ז"ל, עה"פ מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו. אשר לכאורה תימה כפל הלשון מי יעלה ומי יקום למה לי. ע"פ פשוט, כי אם לא יעלה בודאי לא יקום. ואומרים בקדשם, שיש מי שמתלהב לפעמים ונופל אח"כ לנמיכיותו, ולא די שההתלהבות נפסקה ממנו רק בכל מצבו נשאר שוב איש נמוך וגרוע כמו שהיה ר"ל. ואז מצבו יותר רע מאשר בראשונה טרם עלה, כמו מי שעולה אל מקום גבוה שהנפילה יכולה להזיק לו ח"ו יותר מאילו לא הלך ולא עלה. לכן מרמז הפסוק מי יעלה בהר ד'. ואף אם עולה לפעמים ומתלהב לפעמים בניצוץ של קדושה ואור עליון ומי יקום במקום קדשו שלא יפול ח"ו שוב, עכ"ל הק'.

ג׳כי באמת הלואי רק יעכב האיש לעצמו כל ניצוצי הקדושה אשר מתנוצצין בנפשו במיני התעוררויות הרצון אהבה ויראה ותשוקה, כי אז כבר היו דיים לו להתקשר על ידם בד' ועבודתו ית', ולא היה צריך לחזר אחר עצות ואמתלאות איך לעורר ולהלהיב ולקדש את עצמו. ועיקר החסרון הוא שעד מהרה יכבה האש והניצוץ שהתנוצץ בקרבו, עד שיש כמה פעמים שאינו מרגיש שהוא בן איזה הרגשה וניצוץ טוב. מפני שנכבו טרם נתודעו בגופו.

ד׳סבה גדולה היא לזה. על שאין האדם בכלל מכיר מהו ניצוץ קדושה בו. כי ע"פ רוב באה בלבו מין דאגה על מצבו הנמוך. ואינו חושב שדאגה זו מין התגלות קדושה היא. ודומה שכמו העני ר"ל כאשר מכיר את רישו ודואג עליו שאין לומר שדאגתו זו עשירות היא. כן גם הוא שדואג על עניות נפשו חרבנה והתרחקותה איך יחשב את דאגה זו למין התגלות של קדושה. לכן כאשר באה לו דאגה כזו נשאר יושב ודומם. ולפעמים עוד מין יאוש עולה בו. לאמר כבר רבו פגמי. ובכלל כל מצבי גס עד שגם אני ששקוע בה עד צוארי ג"כ רואה זאת ואפי' אם מאה שנים אחיה האם אוכל לעלות מן רפש הזה עד שיגע עכ"פ בתחתית הקדושה. ולא ידע שגם דאגה זו ושבירת הלב זה מין התרוממות הוא. הוא דואג אם יוכל בכל שנותיו ליגע בתחתית הקדושה. וכבר עתה שכינה הקדושה בתוכו והכביכול אוחז בבגדו. מלשון בוגד. בהפגם בעצמו ובדאגתו על נמיכותו ר"ל אוחז ד' ואומר לו חזור בך. והוא צריך לאמר לנפשו אם ד' אצלי אחזתיו ולא ארפנו אתדבק עתה בקדושתו ית' ויקל לי לשוב ולהטהר. ובאורו ית' אסע ואלך.

ה׳כי ראשית ההתגלות בבעל תשובה ובכלל באיש במצב נמוך. יכולה להיות רק באופן זה. בבחי' אחזו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך. רק בבגדו כנ"ל מלשון בוגד. בזה שיראה את מצבו הנמוך. וכפי שדברנו. הרבה פעמים באה הדאגה אף בלא תשובה. לא שבא לו רצון שישוב על כל פגמיו ועל נמיכיותו, רק דאגה גרידה שרואה את עניו. ואדרבה דאגה שרק מבכה את מצבו ואת אבדתו שיאבד לפי דעתו בדלות ושפלות הגוף והנפש, רק בבגדו אוחז הקב"ה. בעוד שהוא רחוק מן התשובה ואומר לא בעינא. כי למשל אם מדבר איש אל חבירו אז שומעים קול אחר. קול המדבר ולא קול השומע. מפני שמחוצה לו בא הדיבור מהמדבר שעומד חוצה למדבר אליו. משא"כ כשבאה התגלות לנביא שבאה ההתגלות גם מפנימיותו של הנביא בבחי' התדבקות רוחא ברוחא והתגלה ד' בו כתיב והאלקים יעננו בקול ודרשו חז"ל בקולו של משה. כיון שמפנימיותו באה ההתגלות שנתלבש קול של מעלה בקולו של משה. אבל לא בענין נבואת משה רבינו אנו מדברים כעת כי מי ישיגהו, רק בניצוץ התגלות של ישראל שאינו נביא. ורק ניצוץ של ניצוץ הארה דהארה זורח עליו במוחו ולבו. וכיון שהיא התגלות בפנימיותו במוחו ולבו, אז רק מחשבותיו והרהורי לבו יכול הוא לראות, רק שהם מתיצבים ומתראים בו כפי רוח ד' שנתלבש בהם, וכמו חלום שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו ומ"מ לפעמים רוח נבואה נתלבש בהם. ואמרו חז"ל ע"ז כשם וכו' כך א"א לחלום בלא דברים בטלים. וצריכים לפתרו להסיר את התבן ואת הציורים שבאים מרעיונותיו של עצמו. ולהבין את רוח הנבואה שבהם שהעמיד את רעיונותיו ומחשבותיו באופן זה דוקא.

ו׳ואפשר להבין בזה איזה דיוק בדברי יוסף אל פרעה שאמר חלום פרעה אחד הוא, ופתר לו את חלומו שבע פרות שבע שנים. ואח"כ הוסיף לאמר ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשותו. שלכאורה ע"פ פשוט כל אלה שאמר מקודם חלום פרעה אחד הוא ומה שאמר אח"כ ועל השנות החלום וגו' דבר אחד הוא, היינו לעולם דבר אחד הוא ולמה נשנה פעמיים כי נכון הדבר וגו'. ולמה הפסיק הענין בפתרונו. ולא אמר לו יחד חלום פרעה אחד הוא ועל השנות וגו'. אבל להנ"ל יש ב' דברים בחלום, רעיונות האיש, וגם רוח הנבואה שבהם, ועל שניהם היה קשה בחלום פרעה למה הראה ד' לו ב' פעמים רוח נבואה אחת, ואפי' אם רצה ד' להראותו ב' פעמים למה בב' מיני מחזות וציורים בפרות ושבלים, ולא נשנה ב' פעמים הדבר שכבר ראה. וזה היה טעותם של החרטומים שפתרוהו לב' דברים. אבל יוסף הפריד זאת לב' דברים, חלום פרעה מה שהוא חלום פרעה היינו הציורים אחד. ואין צריכים לתרץ קושיא זו למה נשתנו מפני שחלום פרעה הוא ורעיונות אלו היו במוחו מהרהורי דלבא לכן ראה גם שניהם, ועל השנות החלום בה' הידיעה היינו עיקרו של החלום שהוא חלק נבואה זה הוא באמת קשיא למה נשנה פעמיים, על זה הוצרך לתרץ כי נכון וגו' וממהר האלקים. ולולא שב' מיני מחשבות היו בפרעה כי אז חלום פרעה שהוא חלק הציורים לא היו שונים והיה חולם לו ב' פעמים פרות או ב' פעמים שבלים כנ"ל.

ז׳נמצא שההתגלות הבאה בפנימיות האדם נראה לו ברעיונותיו. וכיון שהאדם המתחיל לשוב עודו שקוע כל היום בשטותים והבלים היפך רצון ד', לכן את ניצוץ התעוררות עליון יכול הוא לראות שוב רק ברעיונותיו, שטותים מתראים לפניו והוא רואה ומכיר את שפלותם ונמיכיותיו שנמשך אחריהם, כי באיזה אופן אחר יראה זאת, הכל ע"י רעיונותיו, ורעיונותיו רחוקים המה מד' ועוד היפך רצונו ח"ו ומוכרח להיות גם התגלותו ורוממותו ג"כ ע"י לבוש עכור כזה, ואם ח"ו עושה היפך רצון ד' גם בפועל אז ההתגלות של ההתנגדות מתגלה ונאחזת ג"כ כהתנגדות בפועל ע"י שונאים וכדומה שגורמים לו דאגה ח"ו. והיה אם יודע האיש שגם מרירות הזאת והראות פגמיו ודאגה זו אתעדלע"ל היא בחי' תפסו הקב"ה ואמר לו חזור בך, והוא מתחזק ואומר בה' אשר בי עתה אוכל לשוב ולהתקדש כנ"ל אחזתיו ולא ארפנו אז מתעלה ומתקדש. ואם לאו נופל ח"ו. וזה מי יעלה בהר ד', ואף אם אינו עולה רק שבמקומו שהוא נמצא מתגלה אליו ד', עכ"פ יקום במקום קדשו, שבמקומו שנמצא ישאר מקום קדוש.

ח׳בספרי כ"ק אא"מ הה"ק זצללה"ה איתא איך שבכל איש ישראל מתעורר בכל יום הרהור תשובה. כמו שאיתא מהבעש"ט זצללה"ה שזהו הב"ק שיוצאת בכל יום מחורב. ומלמד לנו כ"ק אא"מ זצ"ל איך שצריכים שלא לעזוב את ההרהור לריק רק יעשה תיכף בה מצוה. ואנו שיורדים בדור הזה יותר לעקבתא דמשיחא ירידה יותר לבחי' עקביים. צריכים למצא את קדושתו ית' בעמקות ומקומות יותר נמוכין בבחי' בכל מקום שגלו שכינה עמהם. כ"ק אא"מ אמר שהרהור תשובה שבאה בלב הישראל התעוררות עליון הוא, ואנו צריכים למצוא שאף טרם התעורר בו הרהור תשובה ורק חסרונותיו מתגלים לנגד עיניו, אדרבה ראיה כזו אשר עלול הוא ליפול לידי יאוש ח"ו אם לא ידע לאמר אחזתיו ולא וכו' ג"כ התעוררות עליון הוא, ורוח הקודש נמשך לו עד הלום.

ט׳ולא ישיגוהו משיגי הגוף. אותם שמשיגים רק את הגוף ודברים גופניים ממלאים את מוחם ולבם יכולים להשיג את קדושתו רק בבחי' "לא". איך שהם אינם קרובים אליו. ולא. ישיגוהו משיגי הגוף. וזהו גדלותו ית' שיכול להתצמצם גם למקומות הנמוכין, מה גדלו מעשיך ד' מאוד עמקו גם במקומות הנמוכין והעמוקין. ומהו העמקות וההשפלה. שאיש בער "לא" ידע. שידע אותו ית' ע"י ה"לא" שרחוק מד' וגם זאת תהיה ידיעה. גם שמה כבודו ית' מתפשט מה גדלו וגו' מאד עמקו.

י׳כי בכלל ביאתו של הישראל לעוה"ז הוא לגלות ולפשט את אלקותו ית' בכל המקומות אף הנמוכין. מין שליחות מד'. כי יש התגלות חיות של כלים חיות גופנית לבד. ויש התגלות חיות פנימית בחי' אורות וכלים כדאיתא בספ"ק. וגם הכלים יש להם חיות רק שהוא חיות של הכלים לבד. למשל באדם גם לרגל וליד יש חיות רק שהוא חיות גופני לבד בחי' דיו לחי שהוא חי ולא יותר, משא"כ במוח ולב נתגלה גם המחשבה והרצון שהוא יותר מחיות לצורך קיום הגוף לבד. והנה בעולם יש חיות אבל רק חיות של דיו שהוא חי, ובישראל נתגלה גם מחשבות קדושות תורה ורצון שהוא עצם קדושתו ית'. וכיון שהוא ית' אין בו פירוד והרכבה, א"א שתתפשט חיותו למקומות השפלים של בחי' מלכותו בכל משלה בלתי אם גם קדושתו תתפשט, כי אם לאו הרי זה כעין פירוד. חיות הכלים יש ולא האורות. לכן נשלחים בני ישראל למקומות השפלים ג"כ ונר אלקים בידם. ובקדושתם פושטים את האורות והקדושה לכל המקומות. כי לי כל הארץ רק ע"י ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, על ידכם. ואפי' אם הוא נשקע עד הצואר בשפלותו ד' עמו, איך ע"י בחי' "לא". ע"י בחי' תפסו בבגדו כנ"ל.

י״אוזאת כל יכולתינו להתקבל בתשובה. כי הן אמת שבכל מקום שהאיש ישראל נמצא צריך להיות יהודי ולא יטה אף כמלא נימא מדרך ד'. אבל בשמים מלמדין זכות עליו, הלא אם לא היה במקומות אלו לא היה חוטא, ורק מפני שנשלח לנמיכיות, ולמה נשלח לא לצרכיו רק לשם ד'. והגמרא רמזה גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, זו גדלותה של תשובה, מפני שנוגעת גם למעלה. הלא לצרכי שמים נשלח שמה ועי"ז נכשל חייו. נחזור להנ"ל, מי יעלה בהר ד' ואם לאו עכ"פ מי יקום במקום קדשו, שבמקומו שהוא נמצא ישאר קודש, כי תמיד ד' עמו אף בראותו את נמיכיותו ובסבלנותו את דאגותיו, וזה כל עיקר יכולת תפלתנו לפעול במרום, כי ד' מתפלל "ד' שבנו" כי תמיד הוא עמנו, איך שאנו נמצאים, ותפילת ד' היא שנתלבשה בקולנו. וכמו שאיתא מהקדושת לוי זצ"ל. על הפסוק ויקרא ד' ד' שהאלקות שבנו הוא הקורא לד'.

י״בוהנה על דבורי יהודה ליוסף איתא במדרש, תפוחי זהב במשכיות כסף וכו' שבדבורו טמונות כוונות. ולהנ"ל אפשר נרמז גם זאת, שכשראה יהודה את צרתו אמר בי אדוני, יודע אני שגם עתה בי ד' ית', וממילא ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני תתקבל תפלתי, בחי' ויקרא ד' ד', כנ"ל.

י״גכי כמוך כפרעה. כי כל המלוכה של מצרים נקראת ע"ש פרעה וכשרצה יוסף לאסרם שלח לפרעה שישלח לו גבורים, ואמר לד' כי כמוך כפרעה, פרעה לא בידו ולא ברצונו גורם לי דאגה רק כמוך הוא, כמו שאתה אומר לו, ואתה הוא שמדבר אלי ע"י יסודי פרעה וגם עתה אינני רחוק ממך, בי בקרבי אדוני, ויכנסו דברי באזניך ואושע בכ"ע.

י״דפרשת ויגש תר"ץ

ט״וויגש אליו יהודה וכו', ונבין נא, הא גם עד עתה עמד אצלו ודיבר עמו. וכן כי כמוך כפרעה. וע"פ פשוט היה צריך לומר אתה כפרעה. וכן הא דפרש"י ז"ל על ויפול על צואריו וכו' שקרא ק"ש. למה דוקא עתה. ואם זמן ק"ש היה למה יוסף לא קרא. אמנם איתא במדרש רבי תנחומא פ' נח שלעתיד ישראל יעבדו אותו ית' בשמחה שנאמר עבדו את ד' בשמחה, אבל העכו"ם יהיו עובדים ברעדה. כגון אדם שבנו משרת לפניו משרת בשמחה אומר אם אקלקל מעט לפני אבי לא יכעס עלי שהוא אוהב אותי לכן עובדו בשמחה, אבל העבד הנכרי משרת ביראה אומר אם אקלקל לפניו כועס עלי לכך עובדו ביראה, עכ"ל המדרש.

ט״זוהנה אף שרעדת העכו"ם יראה מחטא היא שמא יקלקל, מ"מ נראה מהמדרש ששמחת ישראל בשעת עבודה יותר טובה היא. ולא על העתיד בלבד נאמר רק גם על עבודה של עתה מרמז המדרש. האיש הישראלי צריך תמיד ובפרט קודם עבודה לירא ולרעוד, ולומר אני איש הקרוץ מחומר שפל הברך ובכל מעשי פועל אני למעלה, אם עובד אני עבודת הקודש גורם אני ג"כ למעלה. מתקן תקונים ומעטר אותו ית' בעטרין עלאין, ואם ח"ו להיפך שאיני עושה כשורה גורם פגמים אני, פגמים בשמות הקדושים וקילקולים בעולמות עליונים, הן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה ואיך אוכל אני להימצא לפניו ית' הן בעוה"ז ומכש"כ בעולמות העליונים שכולם קדושים. וכ"כ יירא ויפחד עד שירא לגשת אל העבודה, כמו שפרש"י באהרן שהיה ירא ובוש לגשת אל המזבח.

י״זוביראה ובושה זו יהיה קודם שפותח בעבודה. משא"כ כשפתח בעבודה אם גם אז יפחד ויתבייש לא יוכל לעבוד מאומה. לכן אז צריך לחזק את לבו ולאמר, בין כך ובין כך ד' בחר בי לעובדו והעבודה והתפילה אינן למעני לבד רק גם צרכי שמים למלא את רצונו ית' שרוצה שאעבדהו ואתפלל אליו, שמפני אהבתו אלינו מתאוה לתפלתם ועבודתם של ישראל, ואני ממלא בזה את רצונו ואהבתו ית' לכן בטוח אני בד' שיקבל את עבודתי ותפלתי, ואפי' אם אחר כל אלה רוחי לא תהיה נקיה לגמרי כמו שצריכה להיות לפניו ית' ג"כ לא ימאסנה בגלל זה ואת הטוב שבה יקבל. משל גופני. אם מביאים לאיש לאכול איזה דבר, אז אם אין רצונו עתה לאכול ורק מכריחים אותו שיאכל אז אם נמצא באוכל איזה שמץ מיד מואס בו ואינו אוכלו. משא"כ אם מתאוה הוא עתה לאכול אז אף אם יש בו איזה שמץ מוציא את השמץ ואוכל את היפה. העכו"ם כיון שאין אהבת ד' אליהם עד שיתאוה לתפלתם ועבודתם, ותפלתם ועבודתם רק לצרכיהם לכן אם יקלקלו יכעס ולא יקבלם. משא"כ ישראל שאהבת ד' אליהם חזקה עד שרוצה הוא ית' בעבודתנו ותפלתינו, גם אם יש איזה פגם ח"ו את הטוב שבעבודתנו יקבל. ולכן הם בשמחה כמו שאומר המדרש.

י״חואפשר זה הרמז בפסוק שאמר מש"ר לישראל אל תיראו וכו' ובעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' ונודעת הקושיא שאמר אל תיראו ומסיים ובעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' וכן למה קורא הפסוק את ישראל בלשון עם. ויעמוד העם מרחוק, אחר שקבלו את התורה ויראו כ"כ מד'. ולהנ"ל כיון שהם יראו גם בשעת קבלת התורה. ויעמוד העם מרחוק, אמר להם מש"ר עתה בשעת העבודה וקבה"ת אל תיראו יראה כזו שתרחק אתכם מן העבודה כי לבעבור וכו' ובעבור תהיה יראתו על פניכם, מלשון מלפניכם, כמו הפנים שהוא לפני האדם. קודם העבודה תיראו יראה כזו עד שתהיו בושים ומפחדים לגשת אליה אבל בשעת העבודה תתחזקו ותבטחו בד' שיקרבכם אליו ויקבל את עבודתכם. וזאת היא שמחת החסיד. לא שמתגאה לאמור צדיק אני ואיני מביט בחסרונותי, אדרבה עיקר וראשית החסידות היא להיות מכיר א"ע ולא לרמות ע"ע ומכש"כ את זולתו. ולא שאינו מרגיש בדאגותיו הפרטיים, מרגיש הוא, רק החסיד יכול לפעמים לקפוץ מכל בשרו ועורו ולהשליך מע"ע את כל דאגותיו עם כל חסרונותיו ולעמוד מחוץ להם איזה זמן. והמשנה אומרת (אבות ה') שלי שלך ושלך שלך חסיד, וע"פ פשוט תמוה האם מפקיר החסיד את כל הונו וכשיגזלהו מי האם לא יפריעוהו, אבל המשנה מרמזת לנו את כל תוכן רוחו של החסיד שיכול לפעמים להשליך מע"ע את כל האנכי שלו ואת כל עצמותו.

י״טלכן יש לפעמים שהאיש מרגיש בקרבו איזה התעלות והתקדשות רצונות תשוקות והתלהבות עילאה. ומשתאה על עצמו איך באתי אני איש המגושם למצב עליון כזה, ואומר בטח רק מרמה אני א"ע. אכל זה הכל במי שאינו חסיד שבאמת א"א לו לעלות למעלה מפני שקשור הוא בקרבו לעצמותו ונמיכיותו אינו נותן לו לעלות. משא"כ החסיד שיכול לאמר לעצמו משליך ומפקיר אני את כל עצמי ובשרי ואני קופץ עתה קפיצה למעלה מהם, יכול הוא על שעה לעלות מהם באמת בלא רמיה. ואף שנופל אח"כ מ"מ יכול לבא אח"כ אליה באמת כמו ביצ"מ. לא שאומרים אנו בזה שלא יביט החסיד ע"ע ולא יתקן את חסרונותיו. אדרבה רק החסיד יכול לראות באמת את חסרונותיו ופגמיו ולתקנם. כי מי שאינו חסיד קשה שיראם באמת. כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו וכיון שאינו יכול להפריש מן עצמותו ולצאת מהם על שעה עכ"פ. אינו יכול להביט ולראות בקרבו את כל חסרון כמו שרואה בזולתו. ובגמרא (ברכות ד') על דוד המלך שאמר ע"ע ולא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם וכו'. ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי ואומר לו מפיבושת רבי יפה דנתי וכו'. כל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם היינו שהם מאוגדים ומקושרים אל הכבוד ואל ההנאה שלהם עד שאינם יכולים לפרוש מהם, ואני אינני מאוגד להם ויכול להשליך מעל עצמי את כבודי להשפיל א"ע ולהיות ידי מלוכלכות וכו'. ובשביל זה יכול אני להסתפק בעצמי אם מעשי ודיני טובים הם. אבל הם כיון שמאוגדים אל עצמם אינם מרגישים שום חסרון בעצמם ולא שום ספק עד שישאלו ע"ע אם טובים הם וכל מעשיהם.

כ׳וכיון שמשליך החסיד מע"ע את כל עצמו עכ"פ על שעת העבודה והתפלה הרי עבודתו לא לעצמו היא רק לשם ד' כיון שבשעה זו אין עצמו ומרוחק ממנו הוא, ואף אם לא בא עוד למצב של עבודה שלא לקבל פרס מ"מ שעות ורגעים טובים עולות בו. וכיון שיש בו זמנים של עבודה לשמים, מקבל ד' את הטוב שבהם אף אם יש בהם עוד איזה פגמים, כנ"ל במדרש שישראל עובדים בשמחה מפני שאומרים ואף אם אקלקל מעט לא יכעס עלי.

כ״אובכלל השמחה בעצמה אשר בעבודה מועלת להעלותה. כי עוז וחדוה במקומו, ובואו לפניו ברננה. ואין לבא בשער המלך בלבוש שק ועצבות. פשוט הוא, השמחה היא החיים ועצבות היא מסטרא דמותא ר"ל. הילד שמח. והזקן מתחיל להתעצב אם אינו שמח בעבודה. החיות המרובה אשר ממלאה את הילד על כל גדותיו לבו ומוחו וכל גידיו מלאים חיים הרבה זאת היא השמחה שמרגיש בקרבו. וכשמתמעטת חיותו מלבו ומוחו וגידיו לעת זקנתו וחלקים מתחילים מהם להתמעט מתנועות חיותם מתחיל להתעצב. והדאגה מעצבת רק מפני שרוח נכאה תיבש גרם והחיות נתמעט, ולהיפך שמועה טובה תדשן עצם ומוספת חיותו לכן מרגיש שמחה. ואם חסיד הוא, יכול גם בשעת דאגתו להגביר את חיות נשמתו של הקדושה ולהיות בשמחה של עבודה וקדושה. והכל מפני שיכול להשליך מע"ע את גופו ואת עניניו ואינו נכנע לפניהם.

כ״בוזה גם ענין לימוד תורה. כי נודעת הגמרא (ירושלמי פאה פ"א) על וכל חפציך לא ישוו בה. אפי' חפצי שמים, שאפי' המצוות אינן שוות לתורה. ונודעת הקושיא. הרי התורה רק פרטי המצוות שכלותיהם והלכותיהן היא. אבל ע"פ שכל אנושי רואים שהאב המצווה לבנו עשה כך וכך מפני השכל וטעם אשר במוח האב. אז השכל קודם במוח האב. וממנו מוציא את הציווי לבנו. ואם הבן מקיים רק פקודתו של האב או הוא מגיע רק למדריגה התחתונה אשר מתגלה מאביו בהציווי, ואם מחפש בגנזי אביו לבוא עד השכל אשר במוחו עולה.הוא למדרגה העליונה מהצווי למוח האב. ולכן השכל בתורה שאיש ישראל הוגה בה. למעלה מן העשיה גרידה היא. ומ"מ יש עוד לעיין בדבר. למשל אילו לא עלה במוח אביו המצוה מקודם ולא ידע שיכול הוא לצוות לבנו. אז גם השכל של הצווי לא היה עולה בו. ורק מפני שיודע מקודם שיכול הוא לצוותו והוא יקיימה לכן חושב בשכלו מה טוב עבורו ומה יצווהו, נמצא שהצווי קודם להשכל והוא שגילה את השכל. אבל זהו החילוק, אם את השכל חושב אביו רק בשביל בנו כדי לצוות את בנו. למשל שעולה בדעתו אם ילך בנו במקום הזה יפגע בנערים פוחזים ויתפלש עמהם בעפר ומצווהו אל תלך בדרך זו אלא בזו. אז לולא לא ידע שיכול לצוות לבנו וישמע לו לא היתה מחשבה זו נמצאת בו כלל והצווי עורר את המחשבה. משא"כ כשאביו לומד לעצמו ומחדש סברא בגמרא ורוצה שגם בנו ידע וישיג את חידושו ומצווהו לך למוד אצל איש זה שהוא יודע את חידושי והוא בעל מסביר ויכול להסביר לך את חידושי, אז לא הצווי גורם את השכל אשר באביו כי גם בלעדו חישב את החידוש לעצמו, ואז אם רק הולך ולומד ואינו משיג את השכל רק במדריגה תתאה שנתגלה באביו נגע ואל התגלות עצם מוח אביו לא הגיע, ואם משיג את השכל ג"כ במדריגה עילאה נגע. וכיון שגם הקב"ה לומד תורה בישיבה של מעלה, וכן בשביל ישראל צימצם את מצותיו כדי שיזדככו ויעלו לבחי' תורה של מעלה כ"א לפי ערכו ועליתו. נמצא שלא המצוה עוררה את שכל התורה ושכל התורה הקב"ה בעצמו לומד והוא למעלה מהמצוה. ורק אם הוא בבחי' בן שמחפש בגנזיא דמלכא לבוא עד שכל התורה מתחילה בפשט ואח"כ ברד"ס. אז הוא בא למדריגה של למעלה מן המצוות . לכן כל חפצים לא ישוו בה אפי' חפצי שמים. יתלוי איך הוא לומד תורה, אם קשור הוא רק בעצמותו אז גם התורה רק את השכל אשר במצוות שניתנו לו לומד ואינו בא לשכל התורה של הקב"ה והוא רק בחי' ובתורתו יהגה יומם ולילה, השכל והתורה שלו של מצותיו, אך אם הוא מסיר כנ"ל שיכול להשליך את עצמותו ממנו אז גם התורה שלומד לא של עצמו בלבד היא רק בחי' בתורת ד' חפצו.

כ״גוהנה גלות מצרים התחילה ביוסף ונסתיימה במש"ר. כי כל עיקר הגלות היתה להוציא משם חלקי התורה שהיו שקועים במצרים, כנודע. וכנ"ל ההתקדשות בישראל יכולה להיות ע"י דילוג וקפיצה כמו שהיתה בשעת יצ"מ, בחי' מדלג על ההרים כנודע, אבל כל עוד שהיו מקושרים אל הבלי העולם ותאוותיו ודאגותיו ולא יכלו להפקיר ולהשליך א"ע מעל עצמם לא יכלו לדלג כנ"ל, לכן הוצרך יוסף הצדיק לבוא מקודם למצרים, וגם כל הקשרים שיקשרם פרעה כדאיתא במדרש שפרעה קשרם בכשפים למצרים, ויוסף הצדיק שהוא בחי' יסוד והתקשרות יתיר את קשריהם ויוכלו להתקשר לקדושה ולעשות הדילוג עכ"פ לשעה.

כ״דוהנה איתא במדרש תפוחי זהב וכו' שדברי יהודה עם יוסף הרבה משמעויות היו. כי אף שבפועל לא ידע שהוא יוסף מ"מ נפשו ונשמתו הרגישו את צידקת יוסף. וכנ"ל כיון שראה א"ע בצרה ותפילותיו דימה שאינם מועילות, חשב אפשר מפני שבמצרים בקליפה זו של מצרים ופרעה נפגם ונתקשר עד שא"א לו להתגלות ולהתפלל. לכן חוץ מהפשט. ויגש אליו יהודה התחבר עם יוסף, שנפשו הרגישה ביוסף שהוא בחי' התקשרות דקדושה וינתק מהתקשרות זו של פרעה, ואמר ידבר נא עבדך דבר, ורמז שע"י שאני מקורב אליך אוכל לדבר ולהתפלל, כי כמוך כפרעה, אתה שקול כנגדו ומתקן את התקשרות הרע שלו.

כ״הואפשר זה בדברי רש"י ז"ל על הפסוק ויפול על צואריו אבל יעקב לא נפל שקרא ק"ש. כי ק"ש הוא מסי"נ. ולענין הנ"ל היה בשעה זו מפקיר ומשליך את כל עצמותו לפני ד', כי יעקב בבואו אז אל הגלות וראה איך ישקעו בנ"י בה ובשאר גלויות ראה שאין עצה אחרת רק המסי"נ וההשלכה על שעה, ואז זוכים לדילוג.

כ״ופרשת ויגש תרצ"א

כ״זוירא את העגלות אשר שלח יוסף וכו', ואמרו חז"ל שהזכירו שכשפרש ממנו בפ' עגלה ערופה למד אתו. לאיזה ענין הוצרך הסימן הזה, ולא היה די העגלות בעצמן ששלח. וכן אח"כ כשראהו ויפול על צואריו וכו' פרש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף מפני שקרא שמע, ולמה עתה דוקא קרא שמע ולא מקודם. כי בטח גם יוסף קרא שמע.

כ״חאמנם איתא בב"ר פרשה מ"ג עה"פ מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו. צדקה היתה צווחת ואומרת אם אין אברהם אין מי שיעשה אותי, עכ"ל הק'. כי כמו שהאיש הישראלי צריך לעשות את התורה ומצוות. כן צריכות התורה ומצוות שיעשה אותם האיש הישראלי. ואם לא יעשה אותן אינן מצוות, כי מה היא הסוכה או הצמר אם לא יעשה האיש הישראלי אותם למצות סוכה וציצית. ולא חלק העולם אשר במצוות וגוף המצוות בלבד צריך שיעשה אותו איש הישראל, רק גם המצוה כשהיא לעצמה נעשית ונתגלית רק כשהאיש ישראל עושה אותה. המלאכים טענו חמדה גנוזה וכו' תנה הודך על השמים, ולמה זה המתינו בטענה זו עד שבא הקב"ה ליתן את התורה לישראל, ולמה לא בקשו את ד' מעת שנבראו שיתן להם את התורה, כי אף גם קודם שנתנה לישראל לא היתה להם התורה. אבל ע"ז קראו את התורה בשם חמדה גנוזה, גנוזה היתה ונעלמה, ורק ע"י ישראל עתה נתגלתה.

כ״טכי הנה הוא ית' הוא בלי ראשית, קדמון לכל נמצא, והעולם מחודש הוא שד' בראו, וקודם שהיו עולמות היה הוא ית' ורצונו נמצא. ונבין נא ומה רצה אז, כיון שלא היה דבר פרטי שירצה, כי גם העולמות העליונים לא היו אז שירצה אותם. ואם תאמר שכיון שאצלו ית' העתיד ההוה והעבר שוה, רצה את העולמות שעלו לפניו שיברא אח"כ, זה לבד א"א, כי אם נאמר שלא היה הרצון רק ע"י העולמות שיברא, ח"ו אומרים שהעולמות הוסיפו שלימות ברצונו ית', הס מלהזכיר.

ל׳אמנם אנו פרטיים ומורגלים אנו בפרטיות ולא בפשטות, ולאמר שרוצה דבר זה או זה זה כבר השתלשלות וצמצום הרצון בדבר זה, והשתלשלות הזאת נעשה אח"כ כשעלה ברצונו לברוא את העולם. ומקודם היה רצונו ית' נכלל בו ובפשטותו והיה רוצה את עצמו. כלומר הרמב"ם ז"ל אומר על ידיעתו ית' גם אחר הבריאה, בידיעת עצמו יודע את הכל. כי אין ידיעת ד' ידיעה שחוץ ממנו, ואין הידיעה מוספת בו שלימות, רק בידיעת עצמו יודע הכל. כל דברי העולם מן אלקות בראם ד' וכשיודע את עצמו יודע את הכל. וגם קודם הבריאה ידע את עצמו, ואין חילוק בין ידיעתו קודם בריאת העולם לידיעתו אחר בדיה"ע. בחי' אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם, כמו שהיה קודם הבריאה כן גם עתה ואין חילוק והשתנות בו ית'. כמו שאיתא בספ"ק. רק שעתה הארת עצמותו נצטמצמה לפרטיות ולידיעה פרטיית ומקודם היה בהעלם. מה שאין השגתינו הפרטית יכולה להשיג, וגם עתה אחר בריאת העולם, ידיעתו ית' בפשטות היא. רק שבעוה"ז נשתלשלה לפרטיות.

ל״אוכענין הזה גם הוא ברצון. גם עתה רצונו אינו רצון שחוץ ממנו, והעולמות שרוצה ית' ומתקיימות ברצונו, את עצמו הוא ית' רוצה, כנ"ל בהידיעה, וקודם הבריאה וכן גם עתה בעולמות העליונים, רצונו ית' פשוט הוא ולא נתגבל ונתצמצם לפרטים לרצות דבר זה וזה. ועתה בעולמות שברא נשתלשל ונתגבל לפרטיות לרצות זה וזה, ונברא זה וזה, היינו העולמות שרוצה.

ל״בלהאדם קשה לצייר זאת, כי הרצון הפרטי שבאיש לאיזה דבר, הדבר הפרטי כבר נמצא. והוא רק מעורר את רצונו מצמצמו ומלבישו בדבר הפרטי הזה. ואצלו ית' שאין שום דבר זולתו והכל נעשה מרצונו אין שייך לומר שרוצה דבר זה. כי אין דבר הזה, רק שמצמצם את רצונו ית' לפרטיות לרצות דבר זה ועי"ז דבר הזה נברא. באיש מתחיל העסק בהדבר. והוא רוצה את הדבר. ואצלו ית' מתחיל בו וברצונו הוא רוצה. ומצמצם את רצונו לפרטיות ועי"ז הדבר נברא וזה קיומו של הדבר. בהאיש רצונו והדבר הם ב' דברים וברצונו רוצה את הדבר. ואצלו ית' הכל ברצונו. את רצונו פרט לפרטיות. ופרטיות רצונו זהו הדבר שנמצא, ואת עצמו רוצה. נמצא שאין זאת התלבשות בלבד שנתלבש רצונו ית' בעולם [כי התלבשות שייך רק באיש שרצונו והדבר הנרצה הם ב' דברים] רק מן הרצון נעשה זאת. ומה שאומרים על העולם התלבשות רצון העליון היא רק כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה כנודע, היינו כיון שאין בעולם כ"כ התגלות קדושתו כמו בתורה שיש בה התגלות קדושה לכן העולם נקרא לבוש, אבל לא לבוש הוא זה רק כמו לבוש הקמצא שלבושיה גדל עמו והוא ממנו. וענין לבוש פשוט שנאמר על העולם, כמו שרואים לפעמים בספ"ק שעוה"ז הוא לבוש גם וגשם. זה הוא רק בערכנו, שאנו הגשמנו את עצמנו ובדעתנו שהעולם שברא ד' כאילו הוא יש וגשמי לעצמו. והאלקות שנמצא גם בגשם הזה בסוד ומלכותו בכל משלה אומרים בשם נתלבש. מתחילה היה אדה"ר ערום. כי גם גופו היה חלק מן העולם שברא ד' ויקח וכו' עפר מן האדמה. וכיון שכל העולם לא היה אז התלבשות רק הוא הוא חלק מרצון ד' שנתצמצם לפרטיות גם אדה"ר לא היה בהתלבשות. כי חלק מרצון ד' היה. ועליותיו בעבודה לעולמות יותר עליונים לא היתה קשה עליו. כי כמו בעולמות העליונים ובספירות גם בו לא היתה עליה לדבר זולתו. משא"כ כשחטא ונתגשם ובדעתו התחיל לחשוב ולהסתכל גם על העולם כעל גשם. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים תחת אשר מקודם ראתה אותו לקדושה ופרטיות רצון ד'. אז נעשה גם בפועל התלבשות. קליפה לפרי מוץ ותבן לתבואה. וגם הם התלבשו בדבר שחטאו כמו שדרשו חז"ל תאנה היתה שנאמר ויתפרו עלי תאנה בדבר שחטאו וכו'. ועי"ז עבודתו קשה לעלות, כי העליה מן הגוף אל הקדושה עליה לדבר זולתו היא, הקדושה התלבשה בגוף והיא רוצה לעלות מן הגוף אל העצם ועבודה קשה היא.

ל״גהיוצא לנו מדברינו שהעולם שברא ד', צימצום רצונו הפשוט לפרטי הוא. וכעין זה הוא בתורה. העולם רצון ודעת ד' הוא כי כולם בחכמה עשית, והתורה רצון ודעת ד' היא, רק שהעולם הוא במשל באדם רצון ודעת של כח הגוף לברוא עולם וכח גופני, והתורה עבודה וישראל הם בחי' מחשבה רצון ודעת של עצם הקדושה. אין אנו אומרים בזה למה ואיך הוא כך, אם כדרך שאמרנו בשבוע העבר. או בענין אחר. אבל מ"מ כן הוא שבעולם נתגלה כח ד', ובתורה ומוח ולב של איש ישראל נתגלה קדושה. לכן גם התורה ומצוות הרצון והדעת היו פשוט. ונעלם. ורק בעוה"ז ובגופות אנשים שהוא סוף הצימצום ופרטיות נתצמצם ונתפרט לפרטים. שזאת וזאת תהיה רצון ד' ומצוה. אבל בעולם העליון הכל בהעלם וגם המלאכים לא ידעו מהתורה. וגם עתה הצדיקים הגדולים שעולים ולמרום בעבודתם. ע"י התורה ומצוות עולים, ע"י מצות סוכה של עוה"ז עולים למדרגות העליונות במצוה זו וכו'. כי בלא המצוה של עולם הזה אין פרטיות ורצון פרטי של עבודה זו או זו. הצדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב וכו' מחיל אל חיל (ברכות ס"ד.). דייקא לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, כי זולת עוה"ז אדרבא בעולם העליון עיקר מקום המנוחה הכל אלקות והכל רצון. ורק עולם הזה נתגלה ונתפרט רצונו ית' לפרטיות. רצון זה וזה זה רצון ומצוה. וזה היפך הרצון ועבירה, וע"י עוה"ז נתפרט להם עבודה ומצוות עד שגם בעוה"ב עובדים ועולים ממדרגה למדרגה. וזה החילוק, עתה צמצום והתגבלות מיעוט וירידה היא. כי נעשה גשם ויצה"ר, אך מקודם לא היה הצמצום ירידה. אדרבא תכלית המדריגה שבאים אליה היה. למשל מי שחושב מחשבה לבנות לעצמו בית ומתחיל לפרט את המחשבה בפרטיות. כמה חדרים. רוחב כל חדר. חלונותיו. פתחיו אף ציוריהם וכו'. האם נאמר שגמר המעשה ירידה היא מן המחשבה. הן אמת שהמחשבה יותר למעלה מן העשיה היא, מ"מ גמירת הבית אינה ירידה לה, אדרבה תכלית המחשבה היא. ואפשר גם זהו אחד מהענינים שבחי' מלכות נתגלה תחילה בבריאת העולם, וגם לעתיד יהיה כן בחי' אשת חיל עטרת בעלה, שאף שהוא סוף הצמצום והפרטיות אדרבה זהו התכלית ולא הירידה ח"ו. בחי' כתר מלכות. כתר הוא מתחילה והמלכות בסוף ואחת היא. כי הראשית נתגלה בה.

ל״דוזה רמז הגמ' הנ"ל. בשעה שעלה משה למרום אמרו מלה"ש מה לילוד אשה בינינו וכו' חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבו"ד. כי הם ידעו שהתורה חמדה גנוזה היא. נעלמה, ומתגלה בעוה"ז בישראל. א"כ אין נתינת התורה לישראל ירידה לתורה. כי אין מצב של ישראל ירידה. אדרבה התכלית היא. אבל כשראו שבשעה שעלה למרום בא אליהם, שאלו מה לילוד אשה בינינו. בשעה שעולה. אדרבה הלא עיקר העליה היא אצלם. דאם העליה אצלנו והירידה אצלם א"כ תנה הודך על השמים. כי נתינת התורה להם ירידה היא לתורה ח"ו. והשיב מש"ר מה כתיב בה וכו'. שבין כך ובין כך מוכרחה התורה להינתן לישראל אף אם ירדו למצב הנמוך.

ל״ההיוצא לנו מדברינו שעשיית המצוות גם צורך המצוות היא, ולא של גופי המצוות בלבד כצמר הציצית ועור התפילין. רק צורך גם עצם המצוות שבמרום. לכן התורה ומצוות מלמדות זכות על ישראל, כמו שאומר המדרש צדקה היתה צווחת ואומרת אם אין אברהם אין מי שיעשה אותי, ואם אין מי שיעשה אותה נשארה בהעלם כמו קודם קבה"ת. וזה הכל באיש שהעיקר אצלו הקדושה ואור אלקי, ועוה"ז והתורה ומצוות סוף רצון ד' הוא, ואז בעשייתו מתגלית המצוה ומלמדת עליו זכות. משא"כ מי שעוה"ז בעיניו דבר בפני עצמו ועוד עיקר הוא אצלו, א"כ אור אלקי בעוה"ז רק נתלבש בו בלבד קשה שהמצוות שלו יפעלו הרבה. ואך מעט וניצוץ של קדושה יכולה לעורר, רק גורמת קדושה היא, כמו כל דבר שפועל על דבר זולתו שרק גורם בו. לא כן מי שהעולם של קדושה העיקר אצלו ועוה"ז רק סוף וסיום ופרטיות עוה"ז, הנה לא גורמת בלבד היא עבודתו. רק פעולה ממש ובה נתגלה התגלות של קדושה. התגלות אף במרום. כי שם היא רק חמדה גנוזה כנ"ל.

ל״וובאמת מי הוא האיש ישראל שעוה"ז העיקר אצלו. אם כל ישראל מוכן למסור נפשו לד', ואת כל העולם אף את חייו נותן לד'. האם יש עיקר קדושה יותר מזה. ולא עוד אלא שכבר דיברנו במק"א. שלא בלבד בעת נסיון מוכן האיש הישראלי למסור את נפשו לד', רק כל חייו חיים של מסירות נפש הוא. הוא מוסר את נפשו לשמור שבת ואינו מביט ע"ז ששכנו המחלל שבת ירויח יותר. מוסר נפשו לגדל את בניו לתורה, הבנים והתלמידים מתענים ומסתגפים ללמוד תורה וכדומה. כל החיים של עוה"ז אצל איש ישראל הם חיים של הפקר והבל לעומת הקדושה, הקדושה היא העיקר והחיים של עוה"ז הסוף והטפל. ומה שנכשל לפעמים בדבר עבירה ח"ו אם בלשון הרע ורכילות או בשאר דברים. או שאינו עושה את המצוה כתיקונה, אף שכל חייו מסורים לד', זהו מפני מיעוט ההתבוננות ועצלות המחשבה, כי אם היה שואל אותו אז איש או הוא את עצמו. האם תחטא בזה לד' ותשלך מאתו לשאול תחתית ח"ו. או האם תעמוד להתפלל ותחשוב מחשבות אחרות ותנאין בזה את שמו הגדול אשר אתה מוסר נפשו לו, כי אז בטח היה עומד בכל הנסיונות. אבל לא זולתו שואל אותו, ולא הוא א"ע ואינו מתבונן בזה כלל. לכן במדה שהאיש ישראל קובע את הנ"ל בדעתו. איך רק הוא ית' הנמצא היחידי בעולם ומחוץ לעולם, וכל העולם, רק סוף מחשבתו ופרטיות רצונו ית' הוא. והעולם לולא שהאדם מגשם אותו אינו רע בעצם אדרבה בחי' כתר מלכות הוא כי זהו התכלית כנ"ל, אז יקל לו לעורר את מחשבתו לעמוד בנסיון בכל דבר מצוה ועבירה ח"ו. לכן בעשיות המצוות של כל איש ישראל המצוות מתגלות ומתתקנות ע"י עשייתם, כיון שאצלו רצון ד' הוא העיקר וכל העולם לא גשם לעצמו הוא רק סוף רצונו כנ"ל, והמצוות בעצמן מלמדות זכות על ישראל. כמו שאומר המדרש באברהם אבינו שהצדקה היתה צווחת אם אין אברהם אין מי שיעשה אותי. וכמו שאנו אומרים בסליחות, תורה הקדושה התחנני בבקשה.

ל״זוזה הוא גם לענין לימוד התורה מרב. כי הגמרא אומרת (חגיגה ט"ו) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ולהנ"ל באם הרב קשור בקדושה בעיקר. ואצלו עוה"ז לא גשם ולבוש לעצמו הוא רק סוף של רצון ד' והתפרטותו לפרטיות. אז התורה שהוא מקיים שליח מד' הוא לגלות ולפרט את רצונו ית' למצוות פרטיות ולדקדוקי מצוות. ואם הוא מלאך ושליח ד' בתורתו לגלות גם לעוה"ז למקום פרטי. אז גם לתלמידיו יכול להאיר. משל למי שהנר בידו להאיר. גם לזה גם לזה יאיר. משא"כ מי שעוה"ז אצלו גשם בפני עצמו ובקיום התורה לא שליח ומלאך ד' הוא. רק הוא לעצמו עושה. ובעשייתו צריך לעבוד ולפסוע ולהתעלות מן הגשם לעצמו. לאור התורה. קשה לו שיוכל ללמד לאחר ולהאיר לו באור התורה. משל למי שאין האור בידו להאיר, רק צריך להתאמץ להביט באור ממקום אפלתו, ומה יועיל בזה לאחרים, אם אין הרב דומה למלאך ד' צבאות אל יבקשו תורה מפיהו.

ל״חוהנה יעקב אבינו בראותו שע"י צרותיו נסתלקה ממנו שכינה, תמה א"כ למה אין השכינה בעצמה מתפללת עליו. כנ"ל שהיתה צדקה צווחת וכו'. ולא ע"ע בלבד תמה רק גם על כל ישראל למה אין השכינה והתורה מתפללת עליהם שלא יתענו, כיון שא"א לעבוד את ד' מתוך עצבות ואם לא ישראל אין התורה ומצוות מתגלות. וחשב שח"ו אין תורתו בחי' מלאך ד' צבאות שהוא יגלה אותה כנ"ל. אבל כשראה אח"כ שהכל היה לטובה, ותחי רוח יעקב אביהם, ושלח לו יוסף העגלות להזכירו שלמד אתו וגם עתה יוכל ללמד כי מלאך ד' צבאות הוא, ושלח את יהודה לפניו להכין לו בית תלמוד. וכן כשראה את יוסף קרא שמע. כפי שכבר דיברנו. שכל איש ישראל אומר שמע ישראל, להשמיע לעצמו ולאחרים ולהכניס גם בהם אמונת ד'. וכשראה את יוסף ושהכל היה לטובה, קרא שמע לאחרים והתחיל שוב להכניס בישראל קדושה ותורה.